מה פסול בהצעת החנינה לנתניהו

בשבועות האחרונים עולה הדרישה לעסקת חבילה: ראש הממשלה, אשתו וגמאל יקבלו חנינה על כל העבירות שביצעו, ובתמורה יתחייב נתניהו לפרוש מהחיים הציבוריים. ההצעה התחילה, למיטב הבנתי, אצל בן דרור ימיני, המשיכה אצל נדב אייל ובסוף השבוע הצטרפה גם איריס לעאל.

יש כמה טיעונים בעד חנינה כזו. ראשית, חנינה שמטרתה היא סגירת פצע ציבורי מדמם היא מנהג עתיק. האתונאים העניקו חנינה כללית בעקבות הפלת משטר השלושים הנורא (ואחר כך מצאו דרך לעקוף אותה ולהפטר מסוקרטס). עם שוב המלוכה לאנגליה, הוענקה חנינה כללית (עם מספר חריגים) על הפשעים שבוצעו במהלך מלחמת האזרחים. בצרפת הוענקה חנינה כללית לכל החשודים בפרשת דרייפוס, מתוך הכרה שהצורך להעמיד אותם לדין יקרע את הציבור, שגם כך היה קרוב מאד למלחמת אזרחים, ברמה בלתי נסבלת. בשני מקרים מפוקפקים יותר ומודרניים יותר, העניק הנשיא ג’ראלד פורד חנינה לקודמו, ריצ’רד ניקסון, במטרה “לסיים את הסיוט הלאומי הארוך שלנו”, כדבריו; ובהשען על חנינה זו, העניק הנשיא חיים הרצוג חנינה לרוצחי השב”כ ולמטייחי הרצח בפרשת קו 300.

תומכי רעיון החנינה לנתניהו מצביעים, בצדק, על כך שלנתניהו אין שום מעצורים ושאם הוא יצטרך להלחם על חייו הוא ינקוט בשיטת “המדינה או אני”, ויגרום נזק גדול ככל שיוכל למה שנשאר מהשם הטוב של רשויות החקירה והתביעה. אריה דרעי יהיה ככלב המת לעומת שאגת האריה שלו. ומעבר לכל, מרחף החשש שהיועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, פשוט לא מסוגל להגיש תביעה רצינית נגד נתניהו; ושאם תוגש תביעה, היא תוגש בחדלון כזה, שנתניהו עוד עשוי לחמוק מעונש. כל אלה טיעונים ראויים, ואף על פי כן יש לנהל משפט ראיות כנגד בנימין נתניהו, לא להגיע איתו לעסקת טיעון ועל אחת כמה וכמה לא להגיע לחנינה.

הסיבות לכך פשוטות. ראשית, אין שום סיבה להאמין שנתניהו יעמוד בהסכם. הוא עשוי, כמו קצב, להגיע לעסקת טיעון ואז לסגת ממנה – וההתמחות של שי ניצן היא בהסברה מדוע אי אפשר היה להגיש כתב אישום חריף יותר. לקצב זה התפקשש. לנתניהו זה יכול לעבוד. גם אם יקבל נתניהו חנינה, אין שום סיבה להניח שהוא יעמוד בתנאיה. מי ימנע ממנו לשוב כעבור שנה לחיים הפוליטיים ולטעון שתפרו לו תיק ושלא היתה לו ברירה? אחרי הכל, הוא טוען כבר עכשיו שמאלצים את עדי המדינה להעיד נגדו. נתניהו פרש מהחיים הפוליטיים, נזכיר, ב-1999, לאחר תבוסתו; מיד לאחר מכן הסתבך בפרשת עמדי; היועץ המשפטי הרחמן אליוקים רובינשטיין נתן לו לחמוק מעונש ופרסם “דו”ח ציבורי”; שנה לאחר מכן כבר שב נתניהו לפוליטיקה.

החוק הישראלי לא מאפשר לכרוך חנינה בהתחייבות לפרוש מהחיים הםוליטיים. חנינה היא מוחלטת. לאחריה, אי אפשר יהיה לשוב ולהעמיד לדין את נתניהו על העבירות שביצע – ואם ישוב לחיים הפוליטיים, ואין סיבה טובה להניח שלא יעשה זאת, לא תהיה שום דרך למנוע ממנו להתמודד. כלומר, הנסיון לרפא את הפצע עשוי להוביל לפצע עמוק יותר.

מעבר לכך, עצם הענקת החנינה תיצור מצב משפטי בלתי נסבל של “אנשים שגדולים מדי מכדי לעמוד לדין.” ברור לכל המהרהר בכך שהעקרון של שוויון בפני החוק היא במידה ניכרת פיקציה: אם אתה עורך דין עשיר, לא תועמד לדין על הריגה אם תדרוס אם עניה ובנה ותצא מהכלא אחרי שמונה חודשים. אם אתה איש ציבור, פתאום כל השופטים יתחילו להזכר ברעיון של “היסוד הפלילי” במעשה הפלילי מאד שביצעת. ואף על פי כן, הפיקציה הזו חיונית למשטר דמוקרטי וקריסתה לעין כל תערער עוד יותר את האמון בשלטון החוק.

כמו כן, כדי להסיר את ענן הקונספירציות שמפיצים תומכי נתניהו – ביניהם בולטים, לחרפתם, אם הם עדיין זוכרים מהי בושה, חברי מגזר חובשי הכיפות הסרוגות – יש צורך ציבורי בחשיפה של כל הראיות כנגד נתניהו בכל אחת מהפרשות. אנחנו צריכים לדעת מה קרה בבזק, מה קרה בפרשת הצוללות, מה בדיוק קרה עם מוזס. אחרת הקונספירציות ימשיכו ללוות אותנו שנים ארוכות – ונתניהו צפוי להשתמש בהן כדי לחזור לשלטון. ראיה, צריך להזכיר, היא כזו שנבחנה בבית משפט ובפומבי; כזו שהוצגה ושעורכי דין יכלו לערער עליה.

הבית הישראלי צריך טיהור, לא טאטוא מתחת לשטיח. אכן, תהיה לא מעט קורת רוח בהבטה בפרצופו של נתניהו שעה שהוא צריך לבקש חנינה מהנשיא רובי ריבלין, אבל זה לא טיעון מספק. נתניהו דפק אותנו פעם אחת, בפרשת עמדי; זו אשמתו. אם נניח לדפוק אותנו בשנית, זו תהיה אשמתנו.

(יוסי גורביץ)