מצטערים, שמעון
לשמעון שיפר נמאס לשמוע על הכיבוש. גם לי, האמת. אבל מה אפשר לעשות?
נתחיל בקליפ קצר:
לפרשן המדיני הבכיר שמעון שיפר נמאס לשמוע על הכיבוש. אין לו כוח לזה. האמת, אפשר להבין אותו לגמרי. פחות או יותר כל מה שצריך להיאמר נאמר כבר בשנות השמונים, במיוחד בשנות האינתיפאדה הראשונות והאיומות. הרבה אנשים מדברים בעשור האחרון על פתרון המדינה האחת, אבל מירון בנבנישתי (נישתי, בטח לא שמעת עליו) כתב על כך כבר ב-1988. מבחינת האמנות, מאז נורית גלרון שמתחננת “אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה,” והקינה של חווה אלברשטיין “עד מתי יימשך מעגל האימה? רודף ונרדף, מכה ומוכה – מתי ייגמר הטירוף הזה?” לא נוסף שום דבר חשוב באמת.
אז כן, אפשר להבין את חוסר הסבלנות של שיפר לנושא. כל מה שנוסף, הרי, הוא עוד דוגמאות, עוד תקריות, עוד נפגעים באפוס שהעיקרים שלו נכתבו כשהח”מ היה נער. גם אני, חייב להודות, הייתי מעדיף לא לקרוא עוד על הנושא. גם הייתי רוצה לשחרר מהמוח פרטים שמסרבים להרפות ממנו, כמו הילד בן החמש, קיטע שני ידיו, שנעצר על ידי חמושינו האמיצים בעוון ידוי אבנים. כמו הילד הרנדומלי, מתחלף ונטול שם לכל פרט לבני משפחתו ששום דבר אחר לא ייחרט בזכרונם, שחמושינו הורגים מדי שבוע בערך. על האכזריות היומיומית שחווים מדי אלפי משפחות בגדה המערבית בזמן שחמושינו מבצעים בהם את תרגילי הפגנת הנוכחות שלהם. על הרשעות הביורוקרטית שמאפשרת גזל זוחל של אדמות, על הטרור החקלאי השגרתי שמטרתו לוודא שפלסטינים לא ישובו לעבד את אדמתם כדי שמתנחלים יוכלו לטעון אחר כך שהיא בלתי מעובדת ופקידים במנהל האזרחי יעבירו אותה אליהם ושופטים יפסקו שהנושא מסובך ואולי היה מקום לעתירה אבל היה שיהוי בלתי סביר.
כן, אפשר להבין. עייפה נפשנו להורגים. אבל אי אפשר לא להסתכל. אין לנו הפריווילגיה לא לדבר על הכיבוש.
אני כותב בעברית, אל בני אומה שמזמן ויתרה על המוסריות והפכה את התכליתיות לדבר היחיד שיש לדבר עליו. מוסריות זה לשמאלנים. נגיע אליה אחר כך, אבל ראשית נדבר על הפרקטיקה. הכיבוש הוא המפעל הגדול ביותר של ישראל. מושקעים בו יותר משאבים מאשר בכל פעולה אחרת של המדינה מיום הקמתה. לעולם לא נוכל לחשב כמה כסף טבע בגבעות הגדה המערבית כדי להפוך את הסיפוח הזוחל לעובדה בשטח. לא נוכל לדעת כמה מיטות בתי חולים לא נקנו, כמה כיתות לימוד לא נבנו, כמה כסף לא הועבר לנזקקי החברה. חלק ניכר מהכספים מוחבא בסעיפים נסתרים בתקציב, מוגנב דרך תקציב חברת החשמל ודרך יחידות מנהליות מסתוריות. אבל הרמטכ”ל אמר לאחרונה שיותר ממחצית הפעילות של הצבא היא בגדה המערבית, וצה”ל הוא סעיף התקציב הגדול ביותר שלנו (היום דווח כי שר הבטחון מתכוון לבטל את הקיצוץ בשירות החובה, ושהוא רוצה עוד תקציבים).
לא רק שמחצית הצבא עסוקה בגדה המערבית: אין לישראל אויבים נוספים. ירדן היא בעלת ברית. מצרים היא בעלת ברית דה פאקטו. סוריה יצאה מהמשחק, לבנון מעולם לא היתה בו. כל הדיבורים על גשר יבשתי איראני מהים הכספי לים התיכון מטשטשים את העובדה שספק אם יש אוגדה איראנית סדירה אחת בסביבתנו. נניח עכשיו לעובדה שזה מזלנו הגדול: ספק רציני אם חיילי השוקולד שהתרגלו לפשוט על בתים ולעצור ילדים היו יודעים להתמודד עם אויב אמיתי, כזה שלא רק יורה אלא פועל במסגרת פלוגתית ועם סיוע ארטילרי ואווירי.
על ההוצאה הכספית וההשקעה הצבאית, נוסף הנזק הבלתי ניתן לכימות שנגרם לחברה הישראלית כאשר מדי שנה משתחררים אליה גברים צעירים שנתנו למדינה את מיטב שנותיהם וחזרו אליה כשהם סובלים מפוסט טראומה. מחלות נפשיות הן סיכון בריאותי שמרבים לא לחשב אותו, פשוט משום שקל יחסית להתעלם ממנו. אבל הוא שם, מתקתק לאיטו וגורם הוצאות בלתי צפויות ובלתי ניתנות לשיעור הן לסובל, הן לסביבתו והן למשק.
יתר על כן, אף שהשליטה הצבאית הישראלית מוחלטת, עד לרמת מעצרם של אנשים שלא תכננו פיגוע אלא עשויים לתכנן פיגוע בעתיד, ישנה בכל זאת אפשרות כי מפגעים פלסטינים יצליחו – למרות עליונות טכנולוגית חסרת תקדים – לגרום נזק פיזי לישראלים. הצורך למנוע הצלחות כאלה צפוי, לאור נסיון 50 השנים האחרונות, לבלוע עוד ועוד משאבים, צבאיים וכלכליים.
בקיצור, מאחר והכיבוש הוא עיקר פעילותה של הממשלה הישראלית, מן הנבצר הוא לאזרח ישראלי מודע ועירני להפסיק לדבר על הכיבוש. פוליטיקה היא ניהול המדינה, והכיבוש הוא מרכיב קריטי בפוליטיקה הישראלית. אז כן, הרבה יותר מעניין וסקסי לדבר על ההתפתחות האחרונה בחקירות נתניהו, אבל על הכיבוש חייבים לדבר. כמו על הדברים הלא מעניינים האחרים, כמו כלכלה, פנסיה, בריאות וכו’ שכתבים פוליטיים מעדיפים לזנוח למען דיווח מתלהב מהסיבוב האחרון במירוץ הסוסים הפוליטי. כן, מה שעשו חמושינו הלילה חשוב יותר מהתמרון הפוליטי האחרון של בוז’י הרצוג (נשבע לכם שהיה אחד כזה פעם).
ואחרי כל זה, אם נשאר איתי יהודי ישראלי בכל זאת: מזה 50 שנה אנחנו מנהלים דיקטטורה צבאית על אוכלוסיה מתקוממת. יש מיליוני בני אדם שלא חוו חיים אלא תחת כיבוש ישראלי. המדינה הישראלית גורמת סבל עצום למיליוני בני אדם מעצם שליטתה בהם. אדם לעולם איננו כלי אלא תכלית, גם אם לרוע מזלו נולד פלסטיני תחת הדיקטטורה הישראלית. כל לילה של פשיטות ישראליות, כל פלסטיני שנורה על ידי חמושינו האמיצים עם או בלי סיבה, מגדיל את מעגל האיבה והשנאה ואת הקושי להחלץ ממנו. שיעור הפוסט טראומה בחברה הפלסטינית מטורף. אם המטרה שלנו היא להשאיר אחרינו עולם טוב יותר, אין לנו את הפריווילגיה לא להתעסק בכיבוש. יחשוב על כך שמעון שיפר מה שיחשוב.
הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. אני רוצה להתנצל על העדר הפוסטים בשבוע האחרון: הייתי זקוק לחופשה וארבעה ימי רביצה ובישול הועילו מאד.
(יוסי גורביץ)
