החברים של ג'ורג'

המסמכים שהוצגו השבוע בכנסת חשפו את צחנת פרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן

כמו הרבה אחרים בני גילי, מוצאי ומעמדי פקפקתי שנים במה שכונה בשעתו פרשת ילדי תימן וכיום ידוע יותר כחטיפת ילדי תימן, מזרח והבלקן. לפקפוקים היו כמה שכבות:

א. קודם כל, בכלל לא בטוח שקרה משהו.

ב. אם קרה, זה כנראה היה מאד מצומצם.

ג. וצריך להבין, היה בלגאן שלם אז בארץ ולא הקפידו על רישומים.

ד. וכשכל אלה קורסים, נותר רק קו הגנה אחד של ההכחשה: 65 שנה, רבאק ערס, מה אתם ממשיכים ליילל?

וכמו רבים אחרים, בשנים האחרונות התחלתי להבין שהקו הרשמי היה טיוח. וזה היה חתיכת טיוח. אבל מה שנחשף השבוע בכנסת צריך למוטט את השרידים שלו.

עובדות:

בישראל היו מספר ועדות חקירה בפרשת חטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן. כולן הוציאו איכשהו את הממסד בסדר. האחרונה שבהן היתה ועדת קדמי, שסיימה את עבודתה בתזמון מצוין – בדיוק בתחילת האינתיפאדה השניה, כשכולם היו עסוקים במשהו אחר. ואלמלא ניסתה הממשלה לגנוז את הממצאים של ועדת קדמי עד 2071 (!), כנראה שהיתה הרבה פחות תשומת לב תקשורתית. כשמישהו מנסה לגנוז ממצאים עד תקופה שבה לא רק כל המעורבים יהיו מתים, אלא גם צאצאיהם – 120 שנה לאחר האירועים עצמם – יש לו מה להסתיר.

והשבוע נחשף מסמך אחד – אחד מני רבים – בנושא בכנסת. אפשר לקרוא תמצות שלו כאן. לידיעה התלוו תמונות קשות לעיכול של ילדים, אבל להן עוד אפשר למצוא הסבר סביר למחצה. למה שמתואר במסמך, הרבה פחות.

המדובר בחקירתו – הלא יותר מדי מאומצת – של ד”ר ג’ורג’ מנדל, מנהל בית החולים בראש העין. מנדל מנסה להתכחש למותם של תינוקות בבית החולים, אך החוקרת מציגה לו מסמך של סגן המנהל הרפואי, ד”ר קלמן יעקב מן. במכתבו של מן מצוין ×›×™ בביקור שערך בבית החולים גילה ×›×™ ארבעה ילדים שמצבם ×”×™×” טוב קודם לכן מתו כתוצאה מעירוי של “תמיסות שונות.” הטיפול בהם בוצע ללא כל התייעצות עם בני משפחותיהם. לדברי מנדל, היו רישומים מסודרים של כל הניסויים שנעשו, אך הוא שמע ×›×™ הם הושמדו שבע שנים אחר כך. מנדל תיאר נתיחות שיטתיות בגופות ללא אישור המשפחה – יש לציין שזה ×”×™×” חוקי אז – וציין שהנושא הוסווה מבני המשפחות. מנדל אישר עוד ×›×™ הוא ידע על לפחות ילדה תימניה אחת שאומצה על ידי משפחה מבני הצוות הרפואי.

נקודה שיש להתייחס אליה היא הדיבורים על “דם כושי” שנמצא בעורקיהם של ילדים תימנים. החשש ×”×™×” שהילדים לוקים במחלה נפוצה באפריקה, ועל כן ניסו לברר אם יש להם “דם כושי.” צריך לזכור את השנים: סוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים. כמעט כל הרפואה העולמית עדיין מקבלת תיאוריות שמקורן בגרמניה על שוני ×’×–×¢×™ שניתן לאבחון בדם; התפיסה על גזעים עליונים ונחותים רווחת בכל שכבות האוכלוסיה, אבל במיוחד בקרב מקצועני הרפואה. התפיסה של “דם כושי” (והזעזוע של ד”ר מנדל: “[× ]מצא שזה לא נכון, וכבר אמרו לתימנים שיש בהם דם כושים!”) מעידה על האופן בו ראו באותה תקופה בני קבוצות “נחותות.” יצוין שהתפיסה של עיקור אוכלוסיות לא רצויות, למשל לקויים, בוטלה באחרונות מדינות אירופה רק בשנות השבעים – הרבה כתוצאה מהזעזוע מהאופן שבו יושמו התפיסות הללו על ידי הנאצים.

בעמוד הפייסבוק של רופאים לזכויות אדם מובאות מספר עדויות, שבהן העידו אנשי צוות רפואי על חטיפות ילדים, שהוכחשו אחר כך. רל”א ציינו ש”ההיסטוריה של הרפואה – מקצוע שחמלה אמורה להיות עמוד השדרה שלו – רצופה כשלים ופשעים, וכי אם לא נכיר בהם ונפעל לתיקונם, אנו נידונים לחזות בהם שוב ושוב.” עוד צוין שם שקוד נירנברג, שקובע גבולות לניסויים בבני אדם – כן, הוא נכתב בעקבות המשפטים ההם – כבר ×”×™×” כתוב, מוכר וידוע כשהחלה הפרשה.

מה מספר הקורבנות ומי ×”×™×” מעורב? יותר מדי מסמכים הושמדו מכפי שאפשר ×™×”×™×” לתת תשובה ודאית על כך. בביקורת על דו”ח ועדת קדמי, שנכתב ב-2001, ציין העיתונאי אהוד עין-גיל שהוועדה התייחסה בסלחנות תמוהה לסירוב להעיד בפניה ולהשמדת מסמכים. אנשים שהוזמנו להעיד על קליטת ילדים בקיבוצים “נענו כמי שכפאם השד” – אבל ההערה הזו, שהופיעה בדו”ח הבינים של הוועדה, נשמטה מהדו”ח הסופי שלה. הארכיון של בית החולים שפעל במחנה עין שמר הוצג בפני ועדה קודמת, אבל “אבד” לפני שוועדת קדמי יכלה לעיין בו. הארכיונים של בתי החולים של השירות הרפואי לעולה, שהועמדו לרשות ועדה קודמת, הוחזרו לבית החולים הלל יפה ו”נראה ×›×™ בסוף שנות השישים, במסגרת מבצע ביעור חומר ישן, בוערו גם הארכיונים הללו.” חומר אחר נשלח ל”ביעור” גם בתקופת עבודת העבודה עצמה, והוועדה מתלוננת על כך שהוא הושמד “אף שצריך ×”×™×” להיות ברור לכל שחוקרי הוועדה – שדבר מינויה לא נעלם מאיש – ייזקקו לו.” עם זאת, הוועדה לא הורתה לחקור את השמדת המידע ×”×–×”. היא אפילו לא מעלה את האפשרות שמישהו מנסה להשמיד ראיות.

ואת הראיות שבכל זאת הובאו בפני הוועדה הזו, לרבות המסמך על חקירתו של מנדל, ניסתה הממשלה לקבור עד 2071.

יש לציין שלא המציאו פה שום גלגל. לקיחת ילדים ממשפחות “נחותות” והעברתם לידי משפחות “טובות” היתה נפוצה באוסטרליה, קנדה ומדינות אחרות, בדיוק מעצם התפיסה האאוגנית הרפואית ומתוך התפיסה ששיפור “תרבותי” מצריך הוצאת ילדים מתרבות נחותה ושתילתם בתרבות גבוהה יותר.

במשך 70 שנה, משפחות ישראליות התלוננו שוב ושוב על כך שילדיהן נחטפו מהם ונמסרו לאחרים, וכל מה שהן קיבלו ×”×™×” זלזול רשמי – הן מצד הממסד, הן מצד הפושעים, והן מחלקים ניכרים של הציבור שלא רצה להאמין שמשהו ×›×–×” יכול לקרות.

לבושתי ואשמתי, הייתי במשך שנים חלק מהקבוצה השלישית. הייתי חלק מהרעש הלבן שאיפשר לפושעים לחמוק מדין. כי לא האמנתי שזה יכול לקרות “פה”, ולא רציתי לדעת איך נראה “פה” ב-1950. יכולתי להאמין לניצולי שואה שסיפרו על היחס הנורא שהם קיבלו עם הגעתם לכאן, כי הם היו חלק מקבוצת ההתייחסות שלי. ידעתי שישראל של שנות החמישים היתה מדינה של צווחות חנוקות בלילה; לחלק מהן אטמתי את אוזני. יכולתי לדעת. לא רציתי. עשיתי מה שהממשלה רצתה שאעשה, ובכך היא הפכה אותי לשותף לפשע.

אני לא יודע למה דווקא מסמך מנדל מוטט את חומת ההכחשה הזו, שכבר נבעו בה סדקים. אני יודע שאם הוא ×”×™×” מונח מולי לפני 20 שנים, החומה היתה מתמוטטת הרבה קודם – ושזו הסיבה שניסו לסווג אותו. אני לא יודע מה עוד הם מחביאים שם, אבל יש להניח שזה איום ונורא.

וככל שזה יהיה נורא, יש לנו חובה לדעת מה יש במסמכים האלה. כל המדינה הזו בנויה על בית קברות ענק; תעלה נא השמש, ותחשוף את אשר תחשוף.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)