החברים של ג'ורג'

כשתקציב הבטחון עולה בעקבות הסכמים, צריך להבין שהמטרה היא לא שלום, אלא לכל היותר פקס בואינגה

נתחיל מהנקודה שכולם מתעסקים בה: מאחר ואינני אזרח של האמירויות או קטאר, לא מעניין אותי אם הן ירכשו אף-35 מארה”ב. להיפך: ככל שהיה הדבר בידי, הייתי מוכר להם גם את שלנו. מדובר בפרויקט הנשק המוטס היקר בהיסטוריה, שעד כה ביצועיו כושלים להחריד. ה”אדיר” מצטיין בדבר אחד בלבד: שתיית כספי ציבור. ישראל איננה נמצאת בטווח האף-35 של האמירויות, ולילדים התימנים שהאמירויות וסעודיה רוצחים בכמויות לא משנה האם הפצצה שנופלת עליהם מגיעה מאף-35 או דקוטה.

שימו לב: תקציב הבטחון של ישראל צפוי לעלות בעקבות “הסכמי השלום” עם האמירויות, בחריין וסודאן. נחזור שוב: בעקבות שורה של “הסכמי שלום”, חלקם עם מדינות שמעולם לא היו במצב מלחמה עם ישראל, תקציב הבטחון יעלה. כלומר, הכסף שישראל תשקיע בבריאות, חינוך ורווחה יירד. כל זה קורה בכמעט אפס דיון ציבורי.

איך קרה שהסכם שלום מעלה את הוצאות הבטחון? ובכן, ראשית חשוב לציין שהיסטורית, הסכמי שלום בישראל אינם מניבים “דיווידנד שלום.” מצרים, הגדולה שבאויבות ישראל, יצאה מרשימת האויבים כמעט ללא כל השפעה על תקציב הבטחון. עיראק, הפנטזיה הגדולה על “החזית המזרחית”, רוסקה צבאית ב-1991 ונכבשה ב-2003. היא לא צפויה להיות איום צבאי בעתיד הנראה לעין. סוריה, מדינת האויב שיכלה תיאורטית לשמש איום על ישראל, ושכיכבה באיומים צבאיים לצרכי תקציב, התרסקה ב-2011. התוצאה היתה שתקציב הבטחון רק עלה – הוא עלה בעקביות בכל שנות נתניהו.

אבל הסתכלו דרך ערפל התעמולה של “הסכמי השלום” של טראמפ, ותגלו שמה שניצב מאחוריהם הוא לא שלום, אלא תכירות נשק: פקס בואינגה, אם תרצו. מה שנמכר לנו כהסכם שלום הוא בעצם חבילת נשק נוצצת. המטרה, כרגיל, היא איראן, שמאיימת על הדומיננטיות של בית סעוד ובעלי בריתו במפרץ הפרסי.

בדרך קורים כמה דברים. קודם כל, חרחור מלחמה עם איראן, ברמות גבוהות מהרגיל. כלומר, “הסכמי השלום” האלה מעודדים מלחמה. המשטר האיראני, אחרי הכל, לא יפרק את עצמו מרצון.

שנית, תמיכה של ישראל וארה”ב בכמה מהדיקטטורות המסריחות בעולם – סעודיה והנסיכויות. בימין הישראלי טוענים בתגובה שעל פי העקרון ×”×–×” אי אפשר לעשות שלום עם אף מדינה ערבית. לטענה הזו יש שתי תשובות: ראשית, שמלחמה גרועה משמעותית, ועל כן אם אנחנו במצב מלחמה מעשי עם דיקטטורה שכנה יש ערך בהסכם שלום בין הצדדים, פשוט משום שהוא מונע לחימה. עם האמירויות ובחריין מעולם לא היינו במצב לחימה; סודאן שלחה לוחמים להלחם בצד המצרי מספר פעמים, אבל מאז השלום עם מצרים, ×–×” לא רלוונטי.

שנית, ובאופן שאיכשהו חומק מהעין, ישראל לא מנסה להגיע ליחסי שלום עם טוניסיה, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, וזאת משום שהעמדה הטוניסאית היא מאד פרו-פלסטינית. מאותה הסיבה, אין לנו הסכמי שלום עם עיראק. כלומר, שוב, המטרה של “הסכמי השלום” עם מדינות שלא היו איתנו במצב לוחמה היא הגברת האיום על איראן, והגברת היכולת של ישראל לכבוש את הפלסטינים. בנקודה הזו חשוב לציין שבחודשים האחרונים ישראל נמצאת במתקפת הריסת בתים ומבנים פלסטינים בשטחי סי, ככל הנראה כחלק ממהלך של סיפוח זוחל.

אז הסכמי השלום טובים לבואינג, ללוקהיד מרטין, וכנראה לכל מי שגזר עליהם קופון – שמו של ג’ארד קושנר הוזכר, ואף אחד לא יופתע אם יסתבר שטראמפ ונתניהו קיבלו גם הם צ’ופר שמן. דרך עורן דין מקורב, כמובן, או בן דוד. ×–×” יכול להסביר למה נתניהו עקף – כמו בפרשת הצוללות – את משרד הבטחון בשאלת ההסכמה הישראלית למכירת האף-35 למדינות המפרץ.

הם טובים לבואינג ולוקהיד מרטין, ורעים לכל השאר. הם רעים לאזרחי ישראל, שאתמול (א’) בישר להם נתניהו שאין כסף לקפסולות למידה לכיתות א’ וב’; משמעותם היא שלא יהיה כסף כזה בקרוב. הם רעים לתושבי מדינות המפרץ, משום שהם מחזקים את הדיקטטורה הקיימת. הם רעים לסודאנים, משום שהם מחזקים את החונטה הצבאית שם.

וצריך לזכור: הסכמי שלום עושים בין עמים. עמים זוכרים היטב מי שעבד אותם. האיראנים לא שכחו את ההפיכה האמריקאית ב-1953, ואת הסיוע הישראלי והבריטי למשטר האופל של השאח. ספק אם עיראקים ישכחו את אשר עשה להם ג’ורג’ בוש במאה השנים הקרובות. המצרים שנאנקים תחת הדיקטטורה הצבאית של א-סיסי לא ישכחו את חלקה של ישראל בתמיכה בו. הסודאנים המתקוממים יזכרו מי התייצב לצד החונטה. הם רעים לישראלים, ולא רק משום שהכת הצבאית שלהם מתחזקת שוב על חשבון החברה האזרחית הנחלשת: הסכמי הדמה האלה מקשים משמעותית על האפשרות העתידית להסכמי שלום עם שכנינו.

אבל היי, לחיל האוויר יהיו צעצועים חדשים לשחק בהם. נסיים בציטוט של הנשיא האמריקאי אייזנהואר, שהבין משהו במלחמות ותשלובות צבאיות-תעשייתיות, בנאום "צלב הברזל" שלו: "כל תותח, כל ספינת מלחמה, כל רקטה מסמנות, בסופו של דבר, גניבה מאלו שרעבים ואינם מואכלים, מאלו הסובלים מקור ואינם מולבשים. העולם המתחמש איננו מוציא אך כסף. הוא מבזבז את זיעתם של עובדיו, הגאונות של מדעניו, תקוות ילדיו. העלות של מפציץ מודרני היא: בית ספר עשוי לבנים ביותר מ-30 ערים. עלותו היא שתי תחנות כוח חשמליות, שכל אחת מהן משרתת עיירה של 60,000 איש. היא שני בתי חולים מעולים, מצוידים במיטב הציוד."

הדברים נאמרו ב-1953. מחירם של המפציצים האמיר מאז. אולי רצוי שנקשיב להם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)