החברים של ג'ורג'

השנים האחרונות חוות זחילה איטית לקראת שלטון יחיד. כמה הערות לקראת יום העצמאות

ראש הממשלה, שנאלם בימים האחרונים, הבציע שוב אתמול (ג’) כשהוא מגנה בחריפות את טקס האזכרה האלטרנטיבי. נתניהו עשה כאן את התרגיל הקבוע שלו: הפצת שנאה כמסך עשן כדי להסתיר את כשלונותיו. הוא שרק לאספסוף, והאספסוף כרגיל הופיע. אנשים שהגיעו לטקס חוו יריקות, קללות ובמספר מקרים גם אלימות.

לשטיק הזה יש בשנים האחרונות שם: Stochastic terrorism. המדובר במצב שבו דמגוג מפיץ קריאה מרומזת לאלימות, כשהוא עצמו נמנע מאלימות אבל יודע שבין שומעיו יש מי שיבין היטב את מה שהוא נדרש לעשות. ההגדרה המקורית של טרור סטוכאסטי היא “מעשי טרור שניתנים לחיזוי סטטיסטי, אבל לא לחיזוי אישי.” כלומר, יש מספיק פסיכים שם בחוץ שיבינו בדיוק מה אתה רוצה, אבל לא ניתן יהיה לחזות את הפעילות שלהם ולקשר אותם אליך. לנתניהו יש נסיון ארוך במשחק הזה. לא צריך היה להיות אשף בפסיכולוגיית המונים כדי לדעת שהפסיכים יגיעו. הם הגיעו, כמצופה, והם משכו אליהם את הכותרות.

שזה בדיוק מה שנתניהו רצה: הכותרות עברו להפצת השנאה שלו ולאלימות שנלוותה אליה, ופסחו על העובדה שהאיש הפך לנעדר במהלך סוף השבוע ויום ראשון, כשיצאנו לעוד “סבב” מטומטם עד אימה עם רצועת עזה. מספר ההרוגים בעזה עומד כרגע על 27; בישראל נהרגו ארבעה. למה זה היה טוב? זה לא היה טוב, אלא לנתניהו ולמתנחלים.

בשנים האחרונות מיישם נתניהו את מדיניות הבידול: הוא שומר על משטר החמאס מכל משמר, כדי למנוע אפשרות של משא ומתן עם הפלסטינים. כל זמן שיש פיצול בין חמאס ופתח, נתניהו מתמם שאין עם מי לדבר. כשהם מנסים להתאחד, הוא תוקף את הרש”פ על שיתוף פעולה עם החמאס. בדרך, הוא מחזק שוב ושוב את החמאס על חשבון פת”ח. המשמעות של המדיניות הזו – שמעולם לא הוכרזה רשמית, רק נרמזה, ומעולם לא עלתה לדיון ציבורי – היא שנתניהו מקריב ביודעין את תושבי עוטף ×¢×–×” כדי לשמור על השליטה הישראלית בגדה.

אפשר להכריע את חמאס. אפשר לכבוש את הרצועה. מה יקרה ביום שאחרי, זו שאלה מצוינת; אבל הפעולה הצבאית עצמה, בהנחה שישראל מוכנה לספוג כמות לא גדולה מדי של אבידות, פשוטה. במשך עשור השליטה שלו בישראל, נתניהו – האיש שב-2009 הבסיח למוטט את שלטון החמאס – נמנע מכך.

למען הסר ספק: אני לא בעד כיבוש רצועת עזה. אני לא חושב שזה יוכל שלא להתפקשש נוראות ואין לי ספק שמאחר והדבר היחיד שצה”ל למד לעשות ב-20 השנים האחרונים הוא להרוג אזרחים, המחיר לאוכלוסיה העזתית יהיה מחריד. אני תומך בביטול המצור על רצועת עזה. אבל נתניהו מקפיד שלא להעלות את הנושא בכלל לדיון.

תחת נתניהו כשר בטחון, הושחת צה”ל, ובמיוחד דובר צה”ל, כפי שלא הושחת במשך עשורים. אם תזכרו את פרשת שרידי גופתו של זכריה באומל, דובר צה”ל שיקר במרץ כשטען שהגופה הושגה ב”מבצע” ולא בחילופי שבויים. בכך הוא חיזק את נתניהו לקראת הבחירות. את האמת למדנו רק אחריהן. כעת דובר צה”ל משתף פעולה עם שקר אחר של נתניהו: רשמית, אומר נתניהו, הלחימה בעזה עוד לא הסתיימה. תושבי ישראל למדו שהחמאס אמין יותר מדובר צה”ל, ושכשהוא אומר שיש הפסקת אש, יש הפסקת אש. דובר צה”ל יכחיש הפסקת אש, אבל יודיע כמה שניות אחר כך על פתיחת הלימודים כסדרם.

הנקודה הקריטית פה היא שלמרות שהורגלנו שנתניהו עושה ככל העולה על רוחו בעניינים בטחוניים ומדיניים, על פי החוק בישראל מי שאחראי היא הממשלה. שרים לא ידעו לומר, בימים האחרונים, מה ההבנות בין נתניהו והחמאס. זה לא חדש. נתניהו מנע מהקבינט שלו מידע על הפסקת האש עם החמאס כבר בסוף צוק איתן. היועמ”ש הרופס שלו, יהודה “מי?” ווינשטיין, חתם לו על צטעל’ה שאומרת שהוא לא צריך לעדכן את השרים, והם לא עודכנו.

תוצאה של השנים הארוכות שהימין מחזיק בתיק החינוך היא שלאזרחים אין יותר מושג באזרחות. דוגמא מובהקת היא השרלטנות של כחול לבן, ששכנעה כמעט מיליון ישראלים שאם היא תהפוך למפלגה הגדולה ביותר, היא גם תרכיב את הממשלה. ובכן. במקרה שלנו, השרים מועלים בחובתם החוקתית – למשול במדינה ולנהל מדיניות בטחון וחוץ – משום שהם יודעים שאף אחד כבר לא זוכר שזו חובתם, ומשום שהם יודעים שאם הם יצאו נגד נתניהו, ה”בייס” המפורסם שלו יצא נגדם. ומאחר והם מכירים היטב את יכולות השריקה הסטוכסטית של נתניהו, הם לא רוצים להפוך לאויב העם על ידי עשיית התפקיד המזורגג שלשמו נבחרו. מה, הם רוצים לגמור כמו בני ×’× ×¥?

התוצאה של השתמטות השרים מתפקידם החוקי היא שנתניהו אוגר יותר ויותר כוח. הוא ראש הממשלה, שר הבטחון, שר הבריאות ובפועל גם שר החוץ. המקרה של משרד החוץ מאלף: נתניהו החריב אותו. הוא לא רצה דיפלומטים מקצועיים שיחלקו עליו, אז התוצאה היא שאין יותר דיפלומטים מקצועיים. התפקיד של הדיפלומטיה הישראלית, בעידן של הכרזה על כך שהדיקטטורה הצבאית הישראלית תמשך לנצח, צומצם לתפקידי hasbara ותו לא.

נתניהו סירס את השרים שלו והפך את עצמו לשליט בפועל. את התוצאות אנחנו מכירים: במקום שבו הוא רואה מחלפים, אנחנו תקועים בפקקים. במקום שבו הוא רואה שגשוג, כשליש מהמדינה ×—×™ מתחת לשכר המינימום. השרים אינם שרים, הם חנפים. הם כבר לא זוכרים איך להיות שרים. בדרך, נתניהו הצליח לשבור גם את הכנסת. הוא עשה את ×–×” בשני מהלכים. ראשית, ועדת השרים לענייני חקיקה חיסלה את יכולת החקיקה של האופוזיציה. חוקים שהממשלה לא רוצה בהם, לא יעברו אלא במקרים נדירים במיוחד. שנית, השימוש ברוב הקואליציוני כדי למנוע ביקורת פרלמנטרית על עבודת הממשלה – תפקידה המרכזי של הכנסת.

אין ממשלה, אין בפועל כנסת, ועכשיו נשארה רק המערכת המשפטית. אני לא מתכוון לומר משהו בזכותה, כי היא באמת לא ראויה למילים טובות, אבל אנחנו זקוקים למוסדות, גם אם הם גרועים. השלב הבא יהיה להפוך את נתניהו, באמצעות חוק צרפתי וחוק חסינות, לחסין העמדה לדין כל זמן שהוא בתפקידו. והוא יעשה הכל כדי להשאר בתפקידו לשארית ימי חייו, או עד שעוכר דין ממולח יוכל לטעון שבגילו הוא כבר לא כשיר לעמוד לדין. הוא צריך כנראה קדנציה וחצי בשביל זה.

כשהכל ייגמר, בהנחה שלא נקבל את גמאל נתניהו כראש ממשלה, יהיו לנו מוסדות שאף אחד לא זוכר איך הם אמורים לתפקד וציבור שלא זוכר מישהו אחר בתפקיד. ×™×”×™×” לנו מוסד של ראש ממשלה שמכיל יותר סמכויות משיש לנשיא ארצות הברית, כולל הסמכות להחליט על דעת עצמו – כראש ממשלה ושר בטחון – על יציאה למלחמה והפסקתה; תהיה לנו ממשלה שכבר לא זוכרת מה תפקידה ואיך מבצעים אותו; ותהיה לנו כנסת שהיא חותמת גומי של הממשלה, כלומר של ראש הממשלה.

קשה לבנות מוסדות, קל הרבה יותר להרוס אותם. את מה שהרס נתניהו, ×™×”×™×” קשה מאד לבנות אחר כך. בוויכוח הגדול סביב קנוניית קטילינה, בימיה האחרונים של הרפובליקה הרומית, דרש קיקרו להעניק לו סמכויות להוציא להורג חשודים ללא משפט; יוליוס קיסר התנגד, בטענה שגם אם קיקרו הוא אדם ראוי והגון, יורשיו לא בהכרח יהיו כאלה, והתקדים של קיקרו ישמש גם אותם. את ההמשך מכירים חובבי ההיסטוריה. ראש הממשלה שיבוא אחרי נתניהו, ככל שיהיה ×›×–×”, ייכנס לתפקיד שנתניהו שינה מהותית – בשתיקה כמעט מוחלטת של האופוזיציה, יימח שמה, ושל התקשורת.

דמוקרטיות אינן, לרוב, קורסות כתוצאה מאירוע דרמטי, אלא משחיקה איטית. אנחנו חייבים להגן על המוסדות שלנו, למנוע את הרמיסה שלהם ואת העיוות שלהם על ידי המחזיקים בתפקידים. אנחנו נכשלים בכך, רצים אחרי כל סנסציה. נתניהו איננו האשם היחיד בכך, אם כי הוא האשם העיקרי: התיעוב הישראלי לדקויות ולפורמליסטיקה, ההעדפה לאילתור מבלי לחשוב על מה שיקרה אחרי האילתור, משחקים היטב לידיו.

השאלה, כשאנחנו מציינים עצמאות, היא עצמאות ממה ולשם מה. כרגע אנחנו נסחפים במהירות לכיוון עריצות, גם אם בלתי מוצהרת.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)