נסיון לעשות סדר בבלגאן שכופה עלינו מערכת ה-hasbara. או: עוד מעוף מעל קן הקוקיה של בן דרור ימיני

ארכיבישוף תעשיית השקרים, בן דרור ימיני, נאלץ הבוקר (ו’) להתמודד עם בעיה: המציאות לא מסתדרת עם הדוֹגמה שלו. ימיני הוא כידוע מאמין אדוק בכת המדינה היהודית והדמוקרטית, ומכחיש בזעם את המציאות: שהשתיים אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. הבוקר אין לו מנוס אלא להודות בקול ענות חלושה שאם פני ה”יהדות” האידיאלית שלו כפני היהדות הממשית ששולטת בישראל, אז יש לנו בעיה – כי זו אכן לא יכולה להיות גם דמוקרטית.

ימיני ממהר למצוא תירוץ: “הרוב רוצה מדינה יהודית ודמוקרטית, לא יהודית וקלריקלית.” כלומר, יש רוב מסכן שמיעוט קטן רוכב עליו וכופה עליו זהות לא-לו. יש לימיני נקודה: רוב הציבור היהודי אכן רוטן כאשר מראים לו איך נראים פניה של המדינה היהודית ואומר שזה ממש לא בסדר. אממה, זה לא מספיק חשוב לו. הוא מתנגד, אבל זו התנגדות ריקה. הוא לא יודע איך להתנגד ליהדות “קלריקלית”, כפי שקורא לה ימיני, משום שאין לו זהות יהודית אחרת. כשימיני ביקר לפני כמה שנים בארה”ב ונכח באירועים דתיים רפורמיים, הוא לא מצא את עצמו שם והודה שזה לא מדבר אליו. בית הכנסת שהיהודי הישראלי לא נכנס אליו, כידוע, הוא בית כנסת אורתודוקסי. והאורתודוקסיה מטבעה, בלשונו של ימיני, “קלריקלית.” הביטוי הזה לא נכון: קלירקליות היא התביעה של שלטון כוהני הדת במדינה. ליהדות אין מדרג קלריקלי פר סה. הדרישה היא לשליטה של םרשנות אורתודוקסית לדת במדינה.

וזו דרישה שלימיני אין דרך להתמודד איתה בלי למרוד בכתבי הדת. אז מה הוא עושה? הוא ממציא מציאות לא קיימת, כזו של “יהדות לא קלירקלית”. כפי שנראה, המצאת מציאות כדי להסתיר את המציאות בפועל תוך שימוש באידיאות בלתי קיימות היא דפוס קבוע אצל ציונים מסוגו של ימיני.

הלאה. בהמשך הטור, מדבר ימיני בהערכה על מוסלמים שיוצאים נגד הקנאות של הרדיקלים שבבני דתם. הוא מציין שחלק ניכר מהם הם ג’יהאדיסטים לשעבר, שמכירים היטב את דפוס השנאה של אנשי הג’יהאד. אני לגמרי בעד. יש רק בעיה קטנה: אם היה מדובר ביוצאים בשאלה שמצביעים על דפוסי הג’יהאד של האחים היהודים, ימיני היה קורא להם אוטו-אנטישמים. סיעד האיחוד הלאומי אימצה השבוע את “תכנית ההכרעה” של בצלאל סמוטריץ’, שקובעת שבשטחים הפלסטיניים הכבושים יש להפעיל מדיניות של אפרטהייד, טרנספר או רצח עם. לימיני המציאות הזו מפריעה, אז הוא עובר להתקפה הקבועה על השמאל.

עמירה הס כתבה על מדיניות חדשה של כוחות הכיבוש בגדה המערבית, שבמסגרתה מונעת המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון איחוד משפחות בין פלסטינים ובין בנות זוג זרות שלהם. עמוס שוקן, העורך הראשי של הס, תהה בטוויטר “האם ישראל מדינת רשע, או שרק מדובר בטיהור אתני שגרתי?” טליה ששון, נשיאת הקרן החדשה, ענתה לו “שניהם.” ימיני ממהר להגדיר את ההתבטאות הזו “אוטו-אנטישמית.”

בהמשך, שופך ימיני תילי-תילים של מילים על כך שלא מדובר במדיניות של “מדינת רשע” כי גם למדינות אחרות יש מדיניות הגירה נוקשה. הוא מקפיד, כהרגלו, להתעלם מכך שזו איננה מדיניות הגירה לתוך גבולותיה של ישראל אלא לתוך הגדה המערבית, ושזו חתיכת שאלה האם לישראל מותר בכלל לקבוע מדיניות הגירה שם. אין ספק, על כל פנים, שהיכולת של ישראל לשלוט בכניסה והיציאה מהגדה שומטת את הקרקע מתחת לשקר קבוע של ימיני, זה שעל פיו “הפלסטינים שולטים בעצמם.”

אבל לא זה הנושא. דעתי על “אוטו-אנטישמיות” – שמדובר בהמצאה של יהודים ימנים שמטרתה להפוך את הדעות של מתנגדיהם ללא לגיטימיות – ידועה. האם בשאלה של עמוס שוקן, האם המדיניות בגדה מצביעה על כך שישראל היא מדינת רשע או שמדובר בטיהור אתני, יש איזושהי אנטישמיות?

לא, ודאי שלא.

ראשית, לנפנף את הזבוב הימני הקבוע: אני לא הייתי קורא למדיניות הזו “טיהור אתני” פשוט משום שזו טענה כבדה שמצריכה ראיות כבדות, והמאמר של הס – לטעמי – לא מעלה די ראיות לטענת טיהור אתני. מי שרוצה לראות טיהור אתני, עם זאת, לא צריך ללכת רחוק: בימים אלה עומדת ישראל לבצע טיהור אתני בח’אן אל אחמר. בבצלם מציינים שעל פניו מדובר בפשע מלחמה.

אבל, שוב, האם האמירה שישראל מבצעת טיהור אתני – במחסום אלנבי או בח’אן אל אחמר – היא אנטישמיות?

לא, ודאי שלא.

אנטישמיות היא התפיסה שיהודים נחותים אינהרנטית ביחס לבני קבוצות אחרות. עצם טבעם הופך אותם לגרועים יותר. יש גרסאות של אנטישמיות שאומרות שהטבע הזה הוא קללת אלוהים שניתנת לתיקון באמצעות התנצרות, ויש גרסאות שאומרות שמדובר בפגם גנטי שאין לו תיקון.

אבל ביקורת על מדינת ישראל איננה אנטישמיות. למדינת ישראל יש מדיניות, שלעתים קרובות היא נפשעת ועל בסיס יומי מפרה זכויות אדם. על המדיניות הזו מותר למתוח ביקורת. הביקורת איננה טוענת שיש משהו אינהרנטי ביהדותם של מבצעי הפשעים; היא מופנית כלפי הפשעים עצמם.

וכן, חלק ניכר מהביקורת אכן מונע מאנטי-ציונות. אנטי-ציונות היא התפיסה שמדינת ישראל, כפי שהיא בנויה כרגע – הרעיון ה”יהודי ודמוקרטי”, שמצריך בפועל אתנוקרטיה דמוגרפית, כפי שהודתה לאחרונה שרת המשפטים – תהיה בהכרח מדינת עוול, שלא תהיה לה ברירה אלא להמשיך ולצמצם את זכויות האדם של מיעוטים לא יהודיים, ולעולם תאלץ לנקוט במדיניות הפרעונית של “הבה נתחכמה לו, פן ירבה.”

ציונים כמו בן דרור ימיני נוטים לאחרונה לטעון שהציונות היא “זכויות אדם”, משום שהיא מיישמת את רעיון ההגשמה העצמית של היהודים. ובכן, אם נקבל את הטענה שהיהודים הם עם – טענה שאין לה בסיס, אבל נקבל אותה לצורך הדיון – הרי שתיאורטית, יש להם זכות להגדרה עצמית. אממה, ההגדרה העצמית הזו היתה אמורה להיות במולדתם. לאף עם אין זכות להגדרה עצמית על אדמתו של עם אחר. היתה, למעשה, תנועה יהודית ששאפה לאוטונומיה יהודית במזרח אירופה: קראו לה הבונד, והיא היתה האויב המר ביותר של הציונות. למזלה של הציונות, היטלר השמיד את הבונד.

הבונד הועלם בישראל, כפי שהועלמה השפה שלו, האידיש. הסיבה לכך היתה פשוטה: בחינה הוגנת של ההיסטוריה תעלה שאנטי ציוניות היא במקורה עמדה יהודית. כמעט בלי יוצא מן הכלל, כל ההתנגדות לציונות עד הקמת מדינת ישראל הגיעה מצד יהודים. רובם התנגדו לה משום שהיה להם מושג טוב מאד מה יצא ממנה.

הלורד רוטשילד – במכתב שהתנועה הציונית השתדלה להסתיר – כתב להרצל ש”אומר לך בגילוי לב, שאני רואה באימה הקמת ישוב יהודי, והנימוק הוא פשוט וברור. ישוב כזה יהיה מתנשא בבחינת אני ואפסי עוד. זה יהיה גטו עם כל הדעות הקדומות של גטו. זו תהיה מדינה יהודית קטנה, אורתודוקסית ולא ליברלית, שתבודד ותפלה לרעה את הגויים ואת הנוצרים [ושתפעל] … על פי העקרון ‘עשה לאחרים את שנעשה לך’.” לוסיאן וולף, ממנהיגי יהודי בריטניה שנאבק נגד הצהרת בלפור, כתב לפני יותר ממאה שנים שמדינה יהודית “לא רק תחריף את הקשיים העומדים בפני יהודים בלתי משוחררים, ותסכן את חירויותיהם של היהודים המשוחררים בעולם כולו, אלא שבפלסטינה עצמה היא תביא ליצירת מדינה יהודית המתבססת על הגבלות אזרחיות ודתיות מהסוג המדיוואלי ביותר; מדינה שכתוצאה מכך לא תוכל לעמוד ושתגרום חרפה מתמשכת ליהודים וליהדות. אכן, אי אפשר שיהיה אחרת, כאשר לאום פוליטי נשען על מבחנים דתיים וגזעיים, ואין כל לאומיות יהודית אפשרית אחרת.”

לוסיאן וולף והלורד רוטשילד היו אנטי ציונים, אבל נראה שאפילו בן דרור ימיני יצטרך להודות בחירוק שיניים שאי אפשר לקרוא להם אנטישמים. אנטי ציונות היא מסורת יהודית ארוכה ומכובדת, מסורת שנשענת על תפיסת תיקון העולם שהיא מרכזית לענף הליברלי של היהדות – שלגמרי לא במקרה, לא הגיע לכאן. אם הרצל הוא חוזה המדינה היהודית, הלורד רוטשילד חזה את עליית של “היהדות הקלריקלית” כפי שמכנה אותה ימיני, ו-וולף כינה אותה “חרפה מתמשכת ליהודים וליהדות.” שווה ערך, פלוס מינוס, ל”מדינת הרשע” של שוקן.

אז למה בכל זאת ימיני וחבר מרעיו מתייחסים לאנטי ציונים כאל אנטישמים? כי ככה אפשר להתחמק מוויכוח. מי צריך להתווכח איתך אם אפשר פשוט להגדיר אותך כשונא יהודים? ועל כן צריך להזכיר שוב ושוב: עד שהיטלר השמיד את רוב מתנגדי הציונות, רוב היהודים היו אנטי-ציונים – ועד היום, רובם מסרבים להגר אליה. בבסיסה, הציונות מבוססת על עוול. אדם הגון צריך להתנגד לה גם היום. ואם המחיר הוא שבן דרור יקרא לך “אוטו-אנטישמי” – נו, טוב, נישאהו בגאווה, את הטלאי הצהוב.

ואה, כן. יש המשך לטקסט של ימיני. הוא מאמין משום מה שהפעילים של ארגוני זכויות האדם מתיישרים על פי פקודה לקיים את דבריה של נשיאת הקרן החדשה. ולא סתם פקודה, אלא כזו שמתבטאת בציוץ של שתי מילים, “גם וגם.” בתפיסה של ימיני, טליה ששון “שולטת” בארגונים האלה.

הייתי בעוונותי פעיל של ארגון זכויות אדם ואני מכיר את ההתנהלות של כמה ארגונים אחרים, ואם יש משהו שאי אפשר לומר עליהם הוא שהם מקבלים פקודות. אין שום דבר שלא מתווכחים עליו. ארגוני זכויות האדם הם לא זקני ציון שימיני מדמיין שהם. הם יותר כמו קבוצת חתולים: שיהיה לכם בהצלחה עם הנסיון לרעות אותם. יש לכך יתרונות עצומים, כמו הרתימה של היכולות של כל המעורבים, כמו גם תסכולים עצומים – שהדי במרומים שיצאתי מכמה ויכוחים שם עצבני יותר מאי פעם. הרעיון שיש מישהו עם שאלטר שיכול לומר לאנשים הברוכים אך דעתניים האלה מה לעשות, או שהוא יכול להתוות קו מפלגה, צריך לעורר “פחחחחחחח” ארוך. ככה זה, בן דרור: החיים הם לא תיאוריית קונספירציה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, כמו גם לאנשים שטרחו לשלוח הודעות תמיכה במייל. אני קורא וזה מחזיק אותי. תודה.

(יוסי גורביץ)