החברים של ג'ורג'

א. היה רע לתפארת. כשפנדורה פתחה את השק שלה, שהכיל את כל הרעות בעולם, התקווה נשארה מאחור. הפרשנים היוונים נחלקו בדעתם האם המשמעות היא שהתקווה מיועדת לנחם אותנו על האסונות, או שהיא סוג ערמומי במיוחד של רוע, שנשאר שם רק כדי לדפוק אותנו עוד קצת.

היתה תקווה בבחירות האלה, ולכן התבוסה היתה קשה כל כך. בסופו של דבר, לא השתנה הרבה: הגוש של העבודה + התנועה המגונה + מרצ + הרשימות הפלסטיניות הגיע אחרי בחירות 2013 ל-38 (15 + 6 + 6 + 11) מנדטים. אם נוסיף את קדימה של שאול מופז, שנוטים בצדק לשכוח אותה, הוא עמד על 40. כעת הוא עומד על 42 (24 + 5 + 13). הגוש של הימין המובהק (הליכוד, ישראל ביתנו, האחים היהודים) עמד ב-2013 על 43 מנדטטים (31 לליכוד וישראל ביתנו, 12 לאחים היהודים); עכשיו הוא עומד על 44 (30 לליכוד, 6 לישראל ביתנו, 8 לאחים היהודים.) כלומר, גוש השמאל העלה את כוחו בשניים עד ארבעה מנדטים וגוש הימין – במנדט אחד.

אבל ×–×” ניתוח שכלתני קר, שמתעלם מהעובדה שהמטרה – החלפת השלטון – לא הושגה, ובעת שהיא נראתה קרובה עד כדי תעתוע. אז כן, זו לא שואת זומבים, אבל בהחלט ×”×™×” רע לתפארת. במיוחד ביממה שבה לא ×”×™×” ברור אם מרצ עוברת את אחוז החסימה או לא – בהחלט ×”×™×” סיכוי שקולות החיילים יורידו אותה למטה.

ב. לשקול את ביטול פרסום הסקרים. בכלל. הם לא מדויקים, אף פעם. לא הם ולא המדגמים. הם משמשים למניפולציית בחירות: בעיקר הם מיועדים לשכנע אנשים שעדיף להם שלא להצביע למפלגה מסוימת כי על פי הסקרים לא בטוח שהוא תשרוד. מאחר וסקרים טועים בעקביות בתשעה עד עשרה מנדטים – לעתים יותר – צריך לשקול ברצינות לאסור על הפרסום שלהם. המפלגות יכולות להשתמש בהן, אבל הם פוגעים פגיעה של ממש בדמוקרטיה. שמינה צמח תמצא לעצמה עבודה אמיתית.

ג. הבועות האישיות שלנו. בשנים האחרונות, חלק ניכר מהתקשורת של אנשים מתבצע באמצעות המדיה החברתית. בשונה מהמדיה הישנה, את המדיה החדשה אפשר להתאים בקלות למה שאנחנו רוצים לשמוע. מחקר שנעשה לאחר הטבח בעזה בקיץ, הצביע על כך שקוראי טוויטר מקבלים לא רק דעות אחרות, אלא גם עובדות אחרות: יש חלוקה מובהקת בין המידע שמופץ בין תומכי זכויות אדם ובין תומכי ישראל.

כמובן, כפי שציין גם המחקר ההוא, המדיה המסורתית יוצרת סוג של בועה משלה סביב אזרחי ישראל: היא כמעט לא מאפשרת למידע שמבקר את המוסד הישראלי המרכזי – הצבא – לחדור את הבועה. אם יש משהו שהבחירות האחרונות צריך ללמד אותנו הוא להיות ספקני מאד באשר לכך שהמידע שהגיע אלינו הגיע גם אל מי שנמצא מחוץ לבועה שלנו. לעתים קרובות, הספין של מערכות תעמולה הגיע אליהם קודם. וישראל, צריך לציין, מגיעה לשיאים בתחום שספק אם נראו מאז קריסת הגוש הקומוניסטי, ובניגוד לגוש ההוא בשנותיו האחרונות, האזרחים הישראלים עדיין מאמינים למערכת התעמולה הרשמית שלהם.

מה זה אומר? שמי שחושב שקמפיין בפייסבוק או טוויטר אומר משהו, משלה את עצמו. אתה מקבל היזון חוזר מאנשים שחושבים כמוך. האנשים שלא חושבים כמוך בדרך כלל לא שם.

ד. הכהניסט מרחוב בלפור. ביומיים שקדמו לבחירות, וביום הבחירות עצמו, השיל נתניהו כל שריד של ממלכתיות. האיש ×”×–×” הוא ראש הממשלה, ועדיין ביום הבחירות הוא הוציא סרטונים היסטריים על כך שאזרחים פלסטינים מובלים לקלפיות באוטובוסים על ידי "עמותות זרות." מאוחר יותר, הוא הוציא סרטון ביזארי עוד יותר שהאשים את ראש ועדת הבחירות המרכזית, השופט ×’'ובראן – האם תוכלו, ילדים, לומר לאיזו קבוצה אתנית הוא משתייך? – בכך שהוא מנסה לסתום לו את הפה, לאחר שזה פסל נסיון של נתניהו לעקוף את חוקי התעמולה על ידי כינוס "מסיבת עיתונאים" ביום הבחירות. נתניהו, נזכיר, נמנע במשך יותר משנתיים ממסיבת עיתונאים מול עיתונאים ישראלים. פתאום ×”×™×” דחוף לו.

ג'פרי גולדברג כתב שנתניהו משתמש ב"אסטרטגיה הדרומית," הטקטיקה של הרפובליקנים – מפלגת האם של נתניהו – למשוך בוחרים לבנים וגזענים לקלפיות על ידי נפנוף באיום מצד שחורים או היספנים. הוא הזכיר את לי אטווטר, האסטרטג של ג'ורג' בוש האב. אטווטר, שעל ערש דווי ביקש מחילה, לא התקרב בכלל לטריטוריה של נתניהו. מועמד אמריקאי שהיה מנסה לעשות תרגיל כמו זה של נתניהו, שהכריז על 20% מהאוכלוסיה כבלתי לגיטימיים, היה עולה על טיל, לא נבחר לראשות הממשלה.

התרגיל הזה היה צריך לפסול את נתניהו מלשמש ראש ממשלה. אופוזיציה רצינית היתה מכריזה על מצב חירום, ומודיעה שהיא עושה הכל כדי למנוע מנתניהו ממשלה – גוש חוסם עד בחירות חוזרות. היא היתה מודיעה למפלגות החרדיות ולמתנדנדי המרכז שאת האיש הזה חייבים להעיף, ושמה שהוא מציע להן – הן תצענה פי שתיים. כן, זה היה יוצר משבר חוקתי; מצוין. הצהרות כמו אלו של נתניהו מצריכות משבר חוקתי. בלי יותר מדי מאמץ, לדעתי, היה אפשר להפעיל לחץ על הנשיא, שהוא דמוקרט של ממש, להטיל את הרכבת הממשלה על מי שלא יפסול חלק מרכזי של האוכלוסיה.

וזה לא קרה, כמובן. יום אחרי הבחירות, אחרי שהרשימה המשותפת הפכה למפלגה השלישית בגודלה, חזרו להתעלם ממנה. מרצ הסתחררה – אני חושב שהיא עדיין מסתחררת – ולבקש מהרצוג או לבני להיות אופוזיציה לוחמת זה באמת קצת מוגזם. הם לא יודעים איך. הם ודאי לא מזהים זמן שבירת כלים.

אגב, בתוך כל רעש הבחירות, נתניהו הודיע שהוא נסוג מהסכמתו לשתי מדינות. אוקיי, יקירי, מה עכשיו? אין שתי מדינות. או שתכיר במדינה אחת, או שהרגע הודית שישראל היא מדינת אפרטהייד דה פאקטו. וזו נקודה שהאופוזיציה צריכה ללחוץ עליה שוב ושוב, וכן, תוך גיוס סיוע זר. וכמה שיותר ממנו.

כי, אחרי הכל, מדינת אפרטהייד היא לא עניינם של היהודים בישראל. היא עניינם, קודם כל, של האנשים שנשלטים על ידה. ומדינות אפרטהייד חייבות לעבור מן העולם.

ה. קדימה לדיסידנטיות: נהוג עכשיו לומר שעל השמאל להבין שהרוב היהודי בישראל לא תומך בו, להכיר בכך ולבטל את עצמו.

שיילך הרוב היהודי לבצע בעצמו מעשה מגונה עם קקטוס.

כן, עברנו בחירות. בחירות משמען שהמנצח מקבל סמכויות פורמליות לנהל את המדינה. אין משמען שהמנוצח מבטל את האידיאולוגיה שלו ונעלם, או מקבל בהכנעה את תפיסות היסוד של המנצח. הרעיון הארסי הזה משמעו קול אחד, איש אחד, פעם אחת.

ומאחר ובבחירות 2015 ראש הממשלה הופיע בכנס אחד עם ברוך מרזל, ואחר כך הודיע שלא תהיה מדינה פלסטינית, ואחר כך הודיע שעצם הצבעתם של אזרחים פלסטינים היא סכנה, ובסוף כל ×–×” גם צפוי להיות ראש ממשלה – אז הכוחות הדמוקרטיים בישראל צריכים להתאחד. והם צריכים להבהיר שהם לא ישחקו יפה. שהם יילכו על הקצה. שהם ינצלו כל זכות שיש להם, עד קו גבול השבירה.

וזה אומר שאף אחד מהכוחות הדמוקרטיים לא חובר לממשלה הזו. אין יותר עלי תאנה. לא יודע איך אפשר יהיה לגמול את ציפי לבני, אבל נצטרך להתאמץ. זה אומר שמבהירים לכולם שמי שמשתתף בממשלת נתניהו הוא לא לגיטימי, מוקצה, ושהוא יקבל יחס כזה. וכן, שאנחנו לגמרי לא נכבס את הכביסה המלוכלכת בבית. מי שיצטרף לממשלת נתניהו, יצטרך תוך כמה זמן סיוע משפטי כדי לצאת לחו"ל.

כי המשמעות של משחק כאילו שום דבר לא השתנה היא קבלה של משטר האפרטהייד, הפנמה שלו, התרגלות אליו. וזה משהו שאסור להתרגל אליו. וכן, זה אומר שהפסיכים הבלתי מרוסנים של הימין היהודי ינסו תוך זמן מה להוציא את האופוזיציה אל מחוץ לחוק, כי אם יש משהו שהם לא מסוגלים לשאת הוא התנגדות. וזה יהיה, שוב, רע לתפארת, ועדיין יהיה טוב על המצב הנוכחי, של אפרטהייד בלתי מוצהר וטיהור אתני זוחל.

נתניהו הסיר השבוע כמה מסיכות מעל המשטר שבו אנחנו חיים. אסור לאפשר להשיב אותן למקומן.

ו. אין רע בלי טוב. השרלטן הפוליטי רונן שובל, שעשה יותר פליק-פלאקים פוליטיים בזמן קצר מציפי לבני – הוא היה אמור להיות בלשכת רה"מ, אחר כך היה בישראל ביתנו, אחר כך קפץ לבית היהודי – נשאר מחוץ לכנסת. 150,000 ₪ מהכסף שלו ושל פאפא שובל התאדו. מצוין.

אביחי בוארון יצטרך לרייר על מחנות השמדה מחוץ לכנסת, ואם אני מכיר את המפד"ל, תוך כמה זמן נפתלי בנט יצטרך להיאבק על המנהיגות שם. הם עורפים מנהיגים בדיוק כמו העבודה.

אלי ישי יצא מחיינו, ולא ברור איך יחזור; למרות החיבוק של נתניהו, המרזלים לא נכנסו לכנסת. התערבתי שהם יעברו הפעם. שמחתי להתבדות.

רות "איסתרא בלגינא קיש קיש קריא" קלדרון חלפה מחיינו הפוליטיים. "יש עתיד" איבדה 40% מכוחה. הצדקן הידוע אלעזר "שומר הפרטיות" שטרן יצטרך לצחצח את קורות החיים.

יוסי יונה בכנסת, וזה כבר טוב.

ומרצ, שעברה טלטלה חדה, תצטרך להחליט מה היא עושה כדי לא לחזור אליו. רע לא יצא מזה.

ועוד דבר אחד: זוכרים איך העלון של נתניהו יילל, על פי פקודתו, שהשמאל מעז להשתמש ביועצים אסטרטגיים זרים? אז תראו, הפתעה. עוד מישהו משתמש בהם. (תודה לטל שניידר על ההפניה.)

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)