החברים של ג'ורג'

אזאר נאפיסי מתארת, ב"לקרוא את לוליטה בטהראן," איך נסעה במונית אחרי הלווייתו הממלכתית של מייסד הרפובליקה האיסלמית חומייני, ואיך נגעלה מהנסיונות של המשטר להפוך את רוחאללה חומייני למעין קדוש. נהג המונית, היא מספרת, חלק את הרגשות שלה, ואמר שאחרי שראה איך המשטר בונה את חומייני, הוא מתחיל לפקפק בסיפורים על אבות השיעה.

פקפוק הוא דבר חיובי, ומאחר ואנחנו נמצאים תחת התקפה תודעתית מקבילה של חלקים מהממסד הישראלי, תוך התמסרות מבישה מהרגיל של חלקים ניכרים של התקשורת הישראלית, חשוב לכתוב את הדברים האלה עכשיו. דווקא עכשיו, כי מי יזכור את עובדיה יוסף עוד שבועיים? גם אהבתו גם שנאתו גם קנאתו כבר יאבדו, וחלק לא יהיה להם עוד לעולם; כולם יהיו עסוקים במלחמת הדיאדוכים של ש"ס. אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי לאחל בהצלחה לכל המעורבים במלחמה הזו. כל מה שאתם אומרים האחד על השני נכון.

ליברלים טובים שרוצים להרגיש שהם מחוברים לצד כלשהו לדת שאיתה אין להם בעצם כל מגע, ודתיים שמחפשים נואשות אחרי דמות יהודית שאפשר להתגאות בה בימינו, אוהבים לדבר על גאונותו של עובדיה יוסף. הגאונות, ואף הגדולה, אכן שם. אנחנו מדברים על מי שקיבע את הרעיון של מרא דאתרא, כלומר את התפיסה שההלכה בארץ ישראל צריכה להיות זו שנקבעה על ידי הרב החשוב ביותר שפעל כאן אי פעם, קרי יוסף קארו מחבר השולחן ערוך; אנחנו מדברים על מי שקבע את העקרון של "גדול כוח ההיתר"; על מי שמותיר אחריו מפעל הלכתי עצום, אולי חסר תקדים; על מי שהתיר את העגונות של הצוללת דקר – זו היתה הסיבה שבשבילה נבחר, בסופו של דבר, לתפקיד הרב הראשי – ועל מי שאחרי מלחמת יום הכיפורים קרא, בנסיון לגאול עגונות, דו"ח אחרי דו"ח על הקרבות הנוראיים של המלחמה ההיא, כשהוא מנסה למצוא צד של היתר, עד שלקה בסוג של פוסט טראומה. לרוב הרבנים אין עניין כזה בקהל שלהם.

אבל זה לא כל הסיפור. זה רק שליש הסיפור. הליברלים הטובים היו רוצים את עובדיה יוסף שלהם נקי מפוליטיקה, רב שאפשר לתייג בקלות כגאון בתחום שלנו לגמרי לא אכפת ממנו, מעין idiot savant, ולהעלות על נס את פסיקת השטחים תמורת שלום שלו. יש רק בעיה אחת עם הסיפור היפה הזה: יוסף עצמו התנכר לו. ב-30 השנים האחרונות והמשפיעות ביותר של חייו, הוא היה שחקן פוליטי אקטיבי מאד.

זה היה צד שני של אישיותו: ממליך המלכים שקידם את התנועה שלו והממלכה הפרטית שלו. והיה צד שלישי, שהשיק לשני הצדדים האחרים: הנפוטיזם הבוטה של יוסף. זה האחרון הגיע לשיאו כאשר יוסף הצליח למנות את אחד מבניו ליורשו בתפקיד הרב הראשי הספרדי, לפני מספר חודשים, מהלך שהסתיים בקרע מדמם עם הרב עמאר, הקודם בתפקיד – שאף לא הוזמן להכתרתו של יצחק יוסף; זה הוכתר על ידי אביו.

בנוף הרבני, אין שום דבר חריג בנפוטיזם של יוסף ובניו. רבנים תמיד היו נפוטיסטים, תמיד ניסו לטפח שושלות. בית הלל, האבטיפוס, היה בית אצולה של ממש שסחב בתפקיד הנשיא 500 שנה כמעט, הישג לא רע על פי כל קנה מידה. רבנים אוהבים להתהדר ב"ייחוס" שלהם, והם מקמבנים לבניהם ואחייניהם תפקידים מתוך הנחה שאת שהם עושים לאחרים, אחרים יעשו להם. כשאנחנו מגיעים למדינה מודרנית, עם זאת, יש מקום לפחות סלחנות. הנפוטיזם של יוסף ובניו עיוות מערכת שלטונית שגם כך לא היתה ידועה בנקיון כפיה, ועם כל הכבוד למסורות הרבניות, זו מערכת שמנוהלת מכספי ציבור ומספקת לחלק ניכר מהציבור שירותים שהוא יתקשה להשיג במקום אחר.

אין ספק שהצד הנפוטיסטי של יוסף הדריך את חלק ממהלכיה הפוליטיים של ש"ס: הצורך להשיג תפקיד זה או אחר עבור בן זו אחר הצריך מגוון דילים. אבל אנחנו יודעים שלפחות במקרה אחד, יוסף הכפיף גם את הצד ההלכתי שלו לצד הנפוטיסטי: המקרה המפורסם של "הוא זכאי" אחרי הרשעת אריה דרעי.

בנסיון לשמור על יד ימינו הנאמן, קבע יוסף שהמורשע הוא זכאי. איך הוא הגיע למסקנה הזו? ובכן, הוא אמר שהוא ערך לדרעי דין תורה, והגיע למסקנה שיש נגדו רק עד אחד לא אמין, ועל כן הוא זכאי. יש להניח שאפילו בוואתיקן של יוחנן ה-12, שעליו כתב גיבון בהנאה בלתי מוסתרת ש"מעשי האונס שלו של בתולות ואלמנות הרתיעו את הצלייניות מלעלות לקברו של סנט פטר, מחשש שמא, במהלך סגידתן, יחוללו על ידי יורשו", היו מרימים גבה לנוכח מהלך משפטי מבריק כזה. יוסף הכפיף כאן את כל המשקל של סמכותו הדתית לצרכיו האישיים והפוליטיים, ובכך אמר על עצמו דברים חמורים הרבה יותר משאוכל אני לומר עליו.

ונכון, גם זה לא כל הסיפור. גם זה רק חלק ממנו. אבל זה חלק שאי אפשר להפריד משאר החלקים. זה היה האיש, לטוב ולרע. אישית, לא התרגשתי יותר מדי מלשונו הבוטה. היה בה חן מסוים. אבל הגאונות ההלכתית שלו לא רלוונטית לי, כאדם לא מאמין; הפוליטיקה שלו קידמה גזענות ושנאת אדם, שהן חלק בלתי נפרד מ"החזרת עטרה ליושנה"; כמייסד שושלת, הוא היה לא רק מושחת, הוא גם השחית אחרים; והוא לא מחה כשאחרים החלו לסגוד לו כלאליל, לדבר עליו כעל “ספר תורה מהלך." אני לא יודע מה יהיה משפטה של ההיסטוריה היהודית על עובדיה בן גורג'יה יוסף; בית דינה של הפוליטיאה הישראלית צריך לדון אותו לכף חובה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)