החברים של ג'ורג'

אלימות הכיבוש הישראלי נמשכה בסוף השבוע כסדרה: חמושי צה"ל תקפו בנאבי סלאח נשים, ילדים וצלם, בילאל תמימי. כנראה הפנימו שם את הלקח של פרשת אייזנר: קודם כל לסלק את המצלמות. חמושינו החביבים נכשלו במשימתם: במקום היו עוד כמה מצלמות, והן תיעדו את התפרעות החמושים – מה שבארה"ב היה מכונה Police riot. הראיות היו כל כך חותכות, עד שבית משפט צבאי הורה על שחרורו המיידי של תמימי (!). כמובן, בית המשפט לא הרחיק עד כדי כך שיורה להעמיד לדין את החמושים שהעידו עדות שקר כנגד תמימי, כי כידוע אמירת אמת היא לא ערך צה"לי.

במקביל, פרסם היום "בצלם" תזכורת שהחמושים משתמשים בעקביות במטולי הרימונים שלהם לצורך ירי בכינון ישיר, בניגוד לפקודות. ירי בכינון ישיר, במיוחד בטווח קצר, יכול ואף הביא למותם של מפגינים. למיטב ידיעתי, איש מעולם לא הועמד לדין בשל הרג כזה. החמושים תמיד יכולים להתגונן בטענה שהם "חשו בסכנה," וזה יכסה על הכל.

בעקבות פרשת אייזנר, בדק אלכס פישמן מ"ידיעות אחרונות" מה בעצם אומרות פקודות הצבא על שימוש בנשק כאלה. באופן בלתי מפתיע, הן אוסרות על כך – אבל פישמן מצא (ראו תמונה) שפקודות הצבא אוסרות על הכאה באופן גורף: לא רק בנשק, מפאת החשיבות המיסטית שיש לו, אלא גם באלה. פקודות צה"ל אוסרות חד משמעית על הכאת מפגינים בלתי חמושים, אלא לצורך הגנה עצמית. כל התנהגות אחרת, כותב פישמן, היא "הפרת פקודה ושבירת קוד ההתנהגות האתי של הצבא." ובכל זאת, חיילי צה"ל מפעילים אלימות כזו באופן שגרתי, ומעטים מאד המקרים שבהם מישהו מהם הועמד לדין או הודח – ואז היתה מעורבת התקשורת בפרשה.

רגע, לא סיימנו. לאחרונה החלה את פעילותה ועדת אדמונד לוי, שמונתה על ידי ראש הממשלה כדי להכשיר את שרץ המאחזים – אלה שהתחייבה ישראל לפנות עוד בימיו של אריאל שרון כראש ממשלה. מבחינת החוק הבינלאומי, כמובן, כפי שציינה האגודה לזכויות האזרח (זהירות, PDF), אין שום הבדל בין התנחלות שאושרה על ידי ממשלת ישראל למאחז לא מאושר. שניהם אסורים לחלוטין על פי אמנת ז'נבה הרביעית. המכתב של האגודה מצטט את עמדת היועץ המשפטי של משרד החוץ מספטמבר 1967: "האיסור הוא איפוא קטגורי, ואיננו מותנה במניעי ההעברה או מטרותיה, והוא נועד למנוע התיישבות בשטח כבוש של בני המדינה הכובשת."

אבל, העיד השבוע היועץ המשפטי של משרד הבטחון, אחז בן ארי, כל ההבחנה בין התנחלויות למאחזים היא קשקוש משפטי שמטרתו לסמא עיניים: "בשל הסתירה העולה מהתמיכה התקציבית [הממשלתית – יצ"ג] והמצב המשפטי מאידך, המדיניות עליה הוחלט היתה להוציא צווי הריסה אך בפועל לא לבצע אותם." ההדגשה שלי. בן ארי הסביר שמדובר בעצם, כדברי "מקור ראשון", "מעין פשרה שנועדה לאזן בין עמדת המערכת המשפטית לבין ההחלטות המתקבלות על ידי הדרג המדיני." כלומר, כדי להמנע מהלחץ הבינלאומי שהיה נובע מהקמת התנחלויות חדשות, מדינת ישראל החליטה להקים מאחזים. מאחר והיא לא יכולה לאשר אותם חוקית, אז היא מכריזה עליהם כפריעת חוק ומוציאה נגדם צווי הריסה – אבל בקריצה. אין לה כל כוונה ליישם אותם. רק שהפעם, אחרי 45 שנים של עצימת עין סלחנית מצד בג"צ, הוא לא מוכן יותר לשחק את המשחקים האלה.

הפגנות פלסטיניות, שמלוות מדי פעם בידויי אבנים כנגד החמושים, מוגדרות דרך קבע על ידי הרשויות כ"הפרות סדר." כביכול יש מצב של "סדר" ב"אזור", וההפגנות הן אלה שמפירות אותו. הפרות הסדר מוגדרות ככאלה על פי התקנות הצבאיות, שאוסרות בעצם על כל סוג של הפגנה (וטכנית, יכולות להעניש גם על פרסום מאמר דעה – מאסרים כאלה היו נפוצים מאד בשנות השבעים והשמונים), שבתורן נכתבו על ידי משפטנים ישראלים במדים, אושרו על ידי המשפטנים הללו כשהם פשטו את מדיהם ועטו גלימות, מבלי שלפלסטינים הכפופים להן תהיה כל יכולת להשפיע על התקנות.

במשך 45 שנים, ישראל מדכאת את הפלסטינים בגדה וברצועה. היא מעניקה לכך אצטלה משפטית – "הפרות סדר," "סכנה לשלום האזור" – כשתחת המילים המשפטיות הללו מסתתר עוול של שליטה בעם אחר ונישולו מאדמתו.

אבל בעוד הפלסטינים נדרשים שלא "להפר את הסדר," שכפה עליהם העם הנבחר, ישראל דווקא הרשתה לעצמה להתעלם הן מן החוק הבינלאומי, הן מן הפקודות הצבאיות שלה-עצמה. ילד פלסטיני מנאבי סלאח, כי ייחשד שיידה אבן בקלגס משוריין, ייחטף מביתו באישון לילה ויוחזק במשך חודשים ארוכים; לחמוש צה"ל, אם יפר את הפקודות שהוא אמור להיות כפוף להן ויירה רימון גז בהורגו פלסטיני, או ישבור את ברכיו של ילד פלסטיני, לא יקרה דבר. וכאשר תגזול המדינה עבור המתנחלים אדמות חדשות, היא תשקר לבתי המשפט: היא תוציא צווי הריסה, תבטיח לקיים אותם תוך שנה-שנתיים-עם-הגעת-המשיח, תוך שהיא יודעת היטב שהיא משקרת ושאין לה כל כוונה ליישם אותם.

זה ה"סדר" שקיים בשטחים: סדר של עם אדונים, סדר של כיבוש וגזל, התעללות ועינויים, שלמען המשכו הממשלה – כשהעם שלה מעדיף לא להסתכל, ומסנן קללה לעבר מי שכן – מוכנה לשקר גם לבתי המשפט שלה. אלה, מצידם, קרובים לעם הרבה יותר משהעם משער: גם הם רוצים, רוב הזמן, לא לדעת שעובדים עליהם.

ה"סדר" בשטחים הוא מיטת סדום, שמיועדת לשבור את הפלסטינים. במידה מסוימת זה מצליח: כתבה של 60 Minutes על הגירת הנוצרים מהגדה מטילה, בניגוד לתעמולה הציונית, את עיקר האשמה להגירה על הכיבוש. האוכלוסיה הנוצרית משכילה ועירונית ברובה, והיא לא יכולה יותר. תכנית הטרנספר השקט של נתניהו והימין עושה את שלה. (זה ששגריר ישראל בארה"ב יצא בריון וטמבל, זה כבר סיפור אחר, שהתרגלנו אליו).

ואם זה הסדר, ואם זו מטרתו, אז יש להפר אותו. יש לקוות שהפלסטינים יבינו סוף סוף שבמילים ובדיבורים הם לא יקבלו מישראל דבר, שהיא מבינה רק כוח, ויצאו להתקוממות עממית בלתי אלימה – האלימות רק תשחק לידי החמושים ולידי אנשי ה-Hasbara – עד שהישראלים יגיעו למסקנה שמחיר השליטה בגדה המערבית גבוה מדי. ואם תגובת הנגד הפראית של ישראל, שוודאי תבוא, תשכנע את העולם שהגיע הזמן להתייחס למדינה המשוגעת מהמזרח התיכון כפי שהתייחס בשעתו למדינה המצורעת מדרום אפריקה, מה טוב.

ועוד דבר אחד: שר החינוך בעיני עצמו, יאיר לפיד, הודיע שהוא חושב שהילדים שהפריעו למהלך ההצגה "גטו" – סערה בכוס מים בפני עצמה – לא צריכים חינוך, אלא טיפול משטרתי: הוא רוצה שיגישו נגדם תלונה במשטרה "כדי שיהיה להם רישום פלילי שגם יגיע לידיעת הצבא." הדברים מכילים סתירה פנימית: כזכור, לפיד כתב בשעתו שרק בזכות השירות הצבאי מצליחים תלמידי ישראל להשיג משהו. כלומר, בגלל הפרעה להצגה, לפיד רוצה להשית על תלמידים בני 16 רישום פלילי – כמעט בלתי ניתן למחיקה בישראל, ואיתו אי אפשר להשיג תעודת יושר – וגם לשלול מהם את היכולת להתפרנס בעתיד מהייטק. למעשה, בשל הרישום הפלילי שלהם, הוא דן אותם לחיי עוני. אני מקווה ששר החינוך הבא יהיה אדם שפוי יותר, דרקולה נניח.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, התקבל סיוע לקיום הבלוג באמצעות קרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)