החברים של ג'ורג'

תופעה שליוותה את הסיקור של מחאת J14 מראשיתה היתה הפרצוף החמוץ מאד של מספר ניכר של פעילי שלום בינלאומיים בולטים. אבל אתם לא מדברים על הכיבוש, הם הטיחו בישראלים הצועדים. הם זכו להתעלמות בולטת, המחאה זכתה להצלחה ניכרת, והם הפכו למרירים יותר.

בשלב כלשהו, אחרי שאחד מהם כתב בשבוע השלישי או הרביעי של המחאה שהיא "מאבק על קוטג' ושכר דירה", הצעתי לו בנימוס לחפש תפקיד בדוברות של לשכת ראש הממשלה. הוא נעלב נורא ואני מקווה שלא יסלח לי, אבל הטענות של מתנגדי J14 מבין הבינלאומיים היו דומות עד להפתיע: זו מחאה של מפונקים, שלא מתעסקת עם הדבר היחיד האמיתי שיש פה. מבחינת לשכת ראש הממשלה, זו מלחמת העצמאות השניה/המהפכה הציונית השניה/המאבק בקונספירציה הפלסטינית האפלה; מבחינת הבינלאומיים, מדובר בשם המקובל יותר לאותן תופעות, הכיבוש.

ככל שהמחאה צברה כוח, כך הם הפכו למרירים יותר, והתחילו להשקיע יותר ויותר מזמנם בלעג. זה העלה שתי שאלות: קודם כל, איזה מין סוג של איש שמאל מתנגד למחאה שמטרתה להחזיר משטר סוציאל דמוקרטי, מחאה שיכולה לרשום לזכותה שיתוף פעולה נדיר בין יהודים ופלסטינים והיחידה בעשור האחרון לפחות שהעלתה נואם ערבי מול מאות אלפי יהודים; והשניה היא מה לעזאזל קרה לתחושת הסולידריות שלכם. למה אתם לא יכולים לפרגן לאנשים שעמדו לצדכם בהפגנות בגדה ואכלו אתכם כמויות של גז מדמיע.

התשובה המדכאת היא שלא מדובר בשמאל, אלא בימין פלסטיני. צר עולמם כעולם נמלה. כל מה שהם רואים הוא הכיבוש. כאילו אין ישראל שהיא מעבר לכיבוש, כאילו לא חיים ונושמים ואוהבים ומתים כאן בני אדם שאין להם נושא אחר בחייהם. הדרישה השבה ונשנית להעלות את הכיבוש לסדר היום של המחאה, עולה החשד, מיועדת לדבר אחד: לפלג את תנועת המחאה. אז שוב נשאר צודקים וטהורים. יהיו בערך 12 מאיתנו, אבל טוהר רעיוני חשוב מכל.

מזה נובע, כמובן, שאין לאנשים האלה כל רצון להשגת מטרה כלשהי. השגת מטרות דורשת בניית קואליציה, ויכולת לדבר עם הציבור הישראלי הכללי. הם רוצים להתנגד לכיבוש, זה מעמיד אותם במקום טוב מבחינה מוסרית ומקנה להם גם הון תרבותי מסוים. והדרך הטובה ביותר להלחם בכיבוש, כמובן, הוא לוודא שתמיד יהיה כזה. מה הם יעשו כשהוא יסתיים?

הם לא רואים את עצמם כשותפים למאבק פנים ישראלי, בעיקר משום שמבחינתם הישראלים כולם נושאים חטא קדמון, וכל זמן שאינם ממרקים אותו כמרק ליידי מק'בת' את ידיה, כל זמן שאינם לובשים את גלימת המין וממלמלים "חטאנו לפניך, רחם עלינו", הם בעצם לא ראויים לצדק. אחרי הכל, לא מדובר בבני אדם; מדובר בדמויות פלקט במחזה מוסר. הרפרטואר מוגבל: יש לנו את המשתתף המודע בפשעים, יש את העושה ומדחיק (לרוב יגלם אותו השחקן שבהצגה אחרת ישחק את הגולם), ויש את החוטא שהתעורר וכעת, אחרי שנגאל על ידי הבתולה מאריה המאווי מרמרה, הוא מנסה לשכנע את שאר יושבי סדום שיש מטאור גדול בדרך אליהם ושכדאי להם לחזור בתשובה לפני יום ה-BDS הגדול והנורא. לעיתים הוא גם נצלב על ידי המקומיים הזועמים, כך שתפקידו מושלם. לעזאזל, מחזות המוסר של ימי הביניים היו מורכבים יותר.

ומאחר והכל פשוט כל כך, כל סטיה מהתסריט מעצבנת ומתסכלת את הבמאים. לשחקנים לא אמורות להיות דעות. הם לא אמורים להיות אם חד הורית, שלפני שהיא חושבת על הפלסטינים האומללים היא מנסה לחשוב איך היא סוגרת את החודש. הם לא אמורים להיות אנשי הייטק מצליחים, שברגע שיש להם ילד מתחילים לראות איך, בעצם, לא בטוח שגם הם יסגרו את החודש. הם לא אמורים להיות שוטרים שרוצים בסך הכל להגיע לסוף המשמרת שלהם בשלום, להסביר לאשתם למה הם לא הולכים לעשות משהו מכניס יותר – הכל, פחות או יותר, פרט להוראה – ושפתאום, ראה זה פלא, מתחילים להקשיב למפגינים. שוטר, שוטר, גם לך מגיע יותר!

המורכבות הזו, שברורה מאליה לכל מי שגדל פה, לא מובנת למי שמכירים את ישראל משמועות ודרך המסכה שלה שבנו לעצמם. התלונה האחרונה שלהם היא שבדף הרשמי של J14, יש התייחסות לגולן כחלק מישראל. האימה, האימה.

מבזק: הגולן סופח לישראל ב-1981. אף אחד פרט לממשלת ישראל לא מכיר בסיפוח הזה, אבל כמעט כל הישראלים – ודאי אלה הצעירים יותר – גדלו לחשוב שהוא חלק מהמדינה. מי שדורש מתנועת המחאה שהאקט הראשון שלה יהיה להודיע שהיא תיאבק על החזרת הגולן לשושלת אסד, דווקא עכשיו, הוא אחד משניים: חסר כל הבנה לגבי ישראל, או מי שמנסה בזדון לפצל את המחאה. בקצרה, מישהו שבהחלט ישתלב נהדר בלשכת נתניהו.

סולידריות מצריכה עבודה קשה. בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-19 קלטו החוואים במערב התיכון של ארה"ב ששתי המפלגות דופקות אותם: המפלגה הרפובליקנית דואגת לאינטרסים של העסקים הגדולים, המפלגה הדמוקרטית עסוקה לפלג אותם מול העובדים השחורים. התוצאה היתה אביב קצר של אחוות גזעים, שיתוף פעולה בין לבנים ושחורים מול הממסד, שהגיע לשיאו כאשר מאות חוואים רכבו להגנתו של פעיל איגודים מקצועיים שחור, שהיה בסכנה מכנופיה של הקו קלוקס קלאן – או, בכינוי מדויק יותר, הזרוע הצבאית של המפלגה הדמוקרטית.

זה לא החזיק. ההסתה המשולבת היתה חזקה מדי. שנים לא מעטות לאחר מכן, מספר ניכר מהחוואים שרכבו באותו הלילה הצטרפו בעצמם, אחרי שהתרסקו או ליתר דיוק רוסקו כלכלית, לקלאן. קל מאד להסית אותנו. אבל זה יכול לקרות – אחרי הרבה, הרבה מאד זמן. אפשר היה לצפות שמי שרוצה שהישראלים יפסיקו את הכיבוש יחיו קודם כל טוב מספיק כדי שיוכלו להסתכל סביבם, שיוכלו להרים את הראש מעל המים. זה, כמובן, לא מה שקורה. מי שטוען שהמחאה צריכה, תוך שישה שבועות, גם למוטט כיבוש בן 44 שנים ולרסק אינדוקטרינציה ציונית בת שבעים, הוא – שוב – קשקשן או חסר יושר. טיבה של הדרישה לצדק חברתי, שהיא מעלה שאלה אחרי שאלה על חוסר הגינות. מאז 1948 ועד היום, הישראלים לא קיבלו סדרת חינוך כפי שקיבלו עכשיו. מעולם, התפיסה של שוויון לא זהרה כפי שהיא זוהרת כעת. ההיסטוריה מלמדת – טוב, לא הרבה. היא מעגלית. התקדמות מלווה בנסיגה. אבל רעיון השוויון, מהרגע שננעץ, לא מרפה. דינה של העבדות האמריקנית נחרץ ב-1776, עם ההקדמה למגילת העצמאות.

והפעם, כתוצאה מהעובדה שהפלסטינים והקהילה הבינלאומית לא שוקדים על שמריהם, סביר מאד שההמתנה תהיה קצרה יותר. אבל, כאמור, יש מי שזה לא מעניין אותו. הגיע הזמן, אם כן, שהוא יפסיק לעניין אותנו: שהשמאל הרדיקלי הישראלי, שביצע בימי שרון, ימים אשר אין בהם חפץ, ברית עם השמאל הרדיקלי הבינלאומי, יחזור הביתה. בעלי הברית הישנים לא מועילים ויש בהם לא מעט נזק. הם לא רואים אותנו כבני ברית – לכל היותר מריונטות – והגיע הזמן שננהג בהם גזרה שווה.

וכן, הם ייללו. הם טובים בזה. עברנו את שרון, נעבור גם את זה.

הערה מנהלתית: עקב שינוי בנהלים של פייפאל, קרן הטבק והאלכוהול מושבתת זמנית, עד שאפסיק לקרוא לה “תרומה” ואקרא לה בשם אחר. הנושא בהליכים, המשך יבוא.

הערה מנהלתית 2: לבלוג הוסף חלון של גוגל+, בראש הפוסט. אם הפוסט מוצא חן בעיניכם, אודה אם תקליקו עליו.

(יוסי גורביץ)