החברים של ג'ורג'

כתריאליבקה שעל הים התיכון היתה כמרקחה השבוע, עקב ה"מטס" – הכינוי השגוי לכוונתם של פעילים פרו פלסטיניים, שניסו והצליחו לחשוף ועלם את השקר הישראלי הבוהק, על פיו ישראל לא שולטת בגדה המערבית ויש לפלסטינים מידה מסוימת של שלטון עצמי. למרות אמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן, מי שמודיע עם הגעתו לנתב"ג שהוא מתעתד להגיע לגדה, מגורש.

היללה של מערכת ה-Hasbara הישראלית היתה שמדובר ב"פרובוקציה". בכלל, ישראל חשה מאוימת מאד מפרובוקציות: משרד ה-Hasbara (שמסתתר באנגלית תחת השם האורווליאני Ministry of Information) סירב לאחרונה להתכחש לאחריותו לעוד סרטון מזעזע, שהפעם רואים בו שחקנית שמגלמת היטב את ישראל ההיסטרית והטראומטית מסרבת לקבל טיפול. הסרטון הדרמטי מסתיים בהכרזה שהמשט הוא "פרובוקציה נגד ישראל".

ודאי שהוא פרובוקציה. גם ה-Flytilla היתה פרובוקציה. אבל, כמובן, אלה לא הפרובוקציות היחידות בהיסטוריה. גם הספינה הידועה בכפל שמותיה – אקסודוס ויציאת אירופה – היתה פרובוקציה. היא נועדה להביך את השלטון הבריטי בפלסטינה ולהשפיע על ההצבעה באו"ם על הקמתה של מדינה יהודית. זו היתה פרובוקציה גסה הרבה יותר – הנמצאים על הסיפון התעמתו קשות על המלחים והנחתים הבריטים שבאו לפנות אותם. מאוחר יותר, החמירו הגורמים הציונים את הפרובוקציה בכך שהפעילו לחץ על הנמצאים בספינות הגירוש שלא להסכים לכך שיחזירו אותם לצרפת, כדי לאלץ את הבריטים להשיב אותם למחנות העקורים בגרמניה ובכך להביא את הפרובוקציה לשיאה.

זו, כמובן, לא היתה הפרובוקציה היחידה בהיסטוריה. האלפים הרבים שצעדו עם מרטין לותר קינג בסלמה ביצעו פרובוקציה ועבירה על חוקי ג'ים קראו. כך עשו גם הקדושים המעונים ששילמו בחייהם על העזתם לרשום שחורים להצבעה בדרום. קורות הסופרג'יסטיות הבריטיות עמוסות במעשי פרובוקציה – מהכרחת המשטרה לנקוט אלימות כלפי נשים, עבור בהכרחת שירות בתי הסוהר להאכיל שובתות רעב בכפיה, וכלה באמילי דייויסון, שהשליכה את עצמה במחאה לרגלי סוסו של המלך בדרבי של 1913, נדרסה למוות והרסה לכל הצופים את מצב הרוח. אפשר להרחיק ולומר שימיה של הפרובוקציה הן כימיה של "פרישת הפלבאים", המהלך המיתולוגי שהבהיר לפטריקטים הרומאים שבלי פלבאים קצת קשה יהיה לבנות אימפריה, ואילץ אותם לוותר בהדרגה על שליטתם הבלעדית ברפובליקה.

אין שם דבר שלילי בפרובוקציה. לעיתים קרובות היא מרגיזה, אבל זה בדיוק תפקידה: לחחריד אנשים משלוותם, לומר להם שבעוד שהם נהנים מהמשטר הקיים, יש אחרים שסובלים ממנו. הצורך בפרובוקציה נובע מכך שהמשטר הקיים, כמעט כל משטר קיים, מצליח להנציח את עצמו באמצעות שליטה על מרכזי הכוח – החוקתי, המשפטי והאכיפתי. שינוי של עוול לא יתרחש, ברוב גדול של המקרים, בלי פרובוקציות.

כשמדינה אוסרת על פרובוקציות, או כאשר משטרה מעדיף להתקיף את עצם קיומה של פרובוקציה ולא לדון במה שעומד מאחוריה, פירוש הדבר הוא שהמשטר מפחד להתמודד עם העובדות. בישראל, למרבה הצער, המשטר הציוני מצליח גם לעורר את האספסוף נגד הפרובוקטורים: מפגינים ישראלים בנתב"ג, שבאו לברך את הפרובוקטורים של המטס בהגעתם, מצאו את עצמם עצורים – וטוב שכך, שאם לא כן היה האספסוף היודו-ציוני עושה בהם שפטים.

האווירה בנתב"ג בימים האחרונים, בעידודה הנמרץ של הממשלה, דמתה מאד לאווירה שבה נערכה ההתקפה הקטלנית על צעדת שלום עכשיו, שבה נרצח אמיל גרינצוווייג: אווירה של אי סובלנות קיצונית כלפי מחאה. אז, לפחות, ניתן היה לתרץ את הדברים בכך שהיתה מלחמה, הפלישה הישראלית השניה ללבנון. היום אין תירוץ כזה: הממשלה מלבה היסטריה כנגד מתנגדיה, ומנסה להטיל אימה על מפגינים ו"פרובוקטורים". רצוי להזכיר אילו ממשלות ראו בפרובוקציה מעשה שראוי לענישה, ושהכניסו "פרובוקטורים" לרשימת אויבי האומה: הדיקטטורות הקומוניסטיות.

כשזוכרים את זה, ברור שכל פרובוקטור הוא פטריוט גדול הרבה יותר מכל תומך אוטומטי של המשטר הציוני.

ועוד דבר אחד: ביום שני, צפוי הפרלמנט של המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון לקבל את החוק שיאסור חרם על מוצרים מישראל ומההתנחלויות. למחרת, צריך כל אדם מצפוני להכריז על כך שהוא יחרים מוצרים כאלה. וכן, גם זו תהיה פרובוקציה.

(יוסי גורביץ)