החברים של ג'ורג'

"אם מקום העבודה שלך בטוח; אם ילדיך הולכים לבית הספר, במקום שיאולצו לעבוד; אם משלמים לך שכר-קיום, כולל שעות נוספות; אם אתה עובד רק 40 שעות בשבוע, ונהנה מהזכות להצטרף לאיגוד שיגן על זכויותיך – הודה על כך לליברלים. אם מזונך אינו מורעל והמים ניתנים לשתיה – הודה לליברלים. אם הוריך זכאים למדיקייר ולביטוח לאומי, כך שיוכלו להזדקן בכבוד מבלי לרושש את המשפחה – הודה לליברלים. אם נהרותינו הופכים לנקיים יותר והאוויר אינו שחור מזיהום; אם הפארקים שלנו מוגנים, ואזורי הכפר עדיין ירוקים – הודה לליברלים. אם אנשים, בני כל הגזעים, יכולים להשתמש באותם מתקנים ציבוריים; אם לכולם יש זכות הצבעה; אם זוגות מתאהבים ונישאים, ללא הבדל גזע; אם התחלנו, סוף סוף, להתעלות מעל חברה מופרדת – הודה לליברלים. חידושים פרוגרסיביים כאלה ורבים אחרים הושגו במאבקים ארוכים וקשים כנגד כוחות עיקשים. מה שאיפיין את השמרנות, ואת השמרנים, היה התנגדותם לכל אחד מההישגים הללו. המולדת שאנו מכירים ואוהבים נבנתה באמצעות נצחונות אלה של הליברליות – ובתמיכתו של העם האמריקני".

Joe Conason, "Big Lies: The Right-Wing Propaganda Machine and How It Distorts the Truth”

כל מילה זהב. ובכל זאת, חלק גדול מציבור העובדים האמריקני פנה ימינה, והוא מצביע בעקביות עבור המפלגה הרפובליקנית הפוגעת בו. כלומר, הוא מצביע כנגד האינטרסים שלו-עצמו. למה?

זו השאלה שאיתה התמודד תומאס פרנק בספרו "What's the Matter with Kansas?”, שנכתב ערב בחירות 2004. ידידה זועמת שלו מציבה את השאלה היטב בתחילת הספר: “איך יכול אדם, שעבר אי פעם בחייו תחת בוס, להצביע לרפובליקנים?” איך הפך מעמד הפועלים האמריקני לציבור שפתוח להטפות רפובליקניות?

פרנק פותח דיון מרתק: הוא מראה כיצד השתלטה המפלגה הרפובליקנית על סדר היום "הערכי" – ערכי המשפחה, התנגדות לטלוויזיה אלימה ורוויית-סקס, נושא ההפלות הטעון – והשתמשה בו כדי לגייס המוני דמוקרטים-לשעבר, בני המעמד הבינוני והבינוני הנמוך, שקידמו בפועל על ידי תמיכתם ברפובליקנים את סדר היום של העשירים. הוא מצביע על קואליציה בין רפובליקנים אוונגליסטים לרפובליקנים שהם רק שמרנים כלכלית, כאשר האוונגליסטים משרתים תחילה את מטרותיהם של הראשונים – ואחר כך דוחקים אותם מעמדות כוח והשפעה. בסופו של החלק הראשון, הוא כותב (ציטוט מהזכרון): “ההמון הזועם, נושא קלשונים ולפידים, מתאסף למרגלות הטירה. העשירים, מפוחדים, מצטנפים בפינתם. ואז עולה קריאת הקרב של ההמונים: 'אנחנו כאן', הם צורחים, 'כדי לקצץ את מיסיכם'”.

פרנק מציין כי המטרות התרבותיות שמציגים הרפובליקנים ונציגיהם בלתי ניתנות להשגה: אין אפשרות מעשית לצנזר את הוליווד ואת תרבות הטלוויזיה, ושום בחירות לא יצליחו להוציא הפלות אל מחוץ לחוק. (בנקודה האחרונה, סביר מאד שהוא טעה: בוש מינה שני שופטים עליונים, והפיכת רו נגד ווייד אפשרית עכשיו). תחת מסך העשן של הערכים, קודם סדר יום שמרני-כלכלי, שהצליח למחוק חלקים ניכרים מהניו דיל הרוזוולטי – כלומר, המצביעים מהמעמד הבינוני והבינוני הנמוך שבחרו ברפובליקנים דפקו את עצמם כלכלית.

הוא נפגש עם כמה מפעילי השטח האלה, שעוברים מדלת לדלת כדי לקדם את חבר הקונגרס האובר-שמרני שלהם, והוא נדהם לגלות, שוב ושוב, שהפעילים מודעים למחיר הכלכלי שהם משלמים. והם עדיין עושים ככל יכולתם, משקיעים מזמנם ואפילו מהונם, כדי לקדם סדר יום המנוגד לאינטרסים שלהם. למה זה קורה? אין לפרנק תשובה טובה לכך.

לאחרונה, מראה הקואליציה הפנים-רפובליקנית סימני שבירה: שמרנים-כלכלים עוזבים את המפלגה לטובת הדמוקרטים. אין להם כוח עוד לשאת את האוונגליסטים וסדר היום שלהם. פול קרוגמן, בטורו בני"ט מהשני באוקטובר (מאחורי פיירוול, לצערי), מציין שהמתחרה נגד ג'ורג' אלן בווירג'יניה, ג'יימס ווב, הוא רפובליקני לשעבר; תשעה רפובליקנים בכירים-לשעבר בקנזס, ביניהם יו"ר המפלגה במדינה לשעבר, מארק פרקינסון, מתמודדים כעת כדמוקרטים. למה? תשובתו של פרקינסון חדה: “נמאס לי מהוויכוח התיאולוגי בשאלת צדקתו של דארווין".

והרפובליקנים-לשעבר לא לבד: יהודי ארה"ב, אחת הקבוצות העשירות והמבוססות באוכלוסיה, מצביעים דרך קבע למפלגה הדמוקרטית. בימיו של פרנקלין רוזוולט, היו נשים יהודיות שהציבו את תמונתו בין נרות השבת, ואמרו תפילה למענו עם הדלקת הנרות. יהודי ארה"ב דופקים את עצמם כל שנתיים, ובוחרים אנשים שיעלו את המיסים שהם משלמים, וזאת בשם תפיסה של צדק ושוויון חברתי.

מסתבר שגם עשירים מסוגלים להצביע נגד האינטרסים שלהם.

המקרה האמריקני אינו בודד, כמובן. ניקח את החרדים בישראל: במשך 50 השנים האחרונות, החברה החרדית חיה בעוני מרצון. הגברים שבה אינם עובדים. הם "לומדים". הלימוד הזה אינו מקנה להם כל יכולת להתמודד בשוק העבודה, ולמעשה מונע מהם כל עבודה שאיננה פיזית גרידא. בבג"צ שהגישו חרדים לשעבר כנגד משרד החינוך, הם האשימו אותו בהפקרתם, ובכך שהגיעו לגיל 18 ללא יכולת בסיסית במתמטיקה, אנגלית ואפילו עברית.

אבל להוציא מורדים – ששיעורם עשוי להיות גדול משחשבנו; הגידול העצום במספרם של הילדים הנולדים למשפחות חרדיות אינו מתבטא בקלפי – רוב הציבור החרדי מאמין שהוא חי כפי שראוי לחיות, שעוני הוא מחיר ששווה לשלם עבור הצמדות חסרת פשרות למצוות הדת. לשמרנות החרדית עבר ארוך: במאה ה-18 קבע החת”ם סופר, בנסיון נואש להחזיק את חומות הגטו, ש”חדש אסור מן התורה”. החינוך החרדי בנוי על פחד ושנאת העולם החיצון; המילה "חילוני" טובה אך במעט מן המילה "גוי". הרבנים קוראים שוב ושוב לאיסור על כל אמצעי התקשורת, מטלוויזיה ועד מסרי טקסט בטלפונים סלולריים.

ובכל זאת, בבתים רבים יש טלוויזיה. ובכל זאת, הפורומים החרדיים באינטרנט פעילים במיוחד. לחרדים החפצים בכך יש אפשרות להשיג מידע על העולם החיצון. יש להם אפשרות לדעת כיצד חיים בני גילם שמחוץ לחומות בני ברק. ובכל זאת – למרות עוני מנוול, שבשלו הראו ילדי בני ברק נסיגה התפתחותית בגובהם ומשקלם לרמה של המאה ה-19 – הם נשארים שם.

למה?

ב-1979 פרצה מהפכה באיראן. עוד אחת. זו היתה המהפכה השישית במאה שנים. מיעוטם של המהפכנים היו ליברלים וקומוניסטים; הם רצו במיגור שלטון הדיכוי של השאח, בחיסולה של המשטרה החשאית שלו, ביצירתה של מדינה מודרנית וחופשית. אבל רוב המהפכנים היו איסלמיסטים, חסידיו של האייטולה חומייני. לשיטתם של אלו, הבעיה היתה דווקא החילוניות של השאח: הבוז המופגן שלו לדת; העובדה שהחזיק כלב מחמד (חיה טמאה, באיסלם); הליברליזציה שאיפשרה את מינויין של נשים חשופות-ראש לפקידות ואף לשופטות; בקצרה, כל מה שהעניק לליברלים האיראנים את הכוח, העוצמה, החוצפה להתקומם. והאחרונים טרפו את הראשונים.

שני הצדדים לא התעניינו יתר על המידה בכך שהשאח הביא לאיראן פריחה כלכלית חסרת תקדים, שהוא חילק את רווחי הנפט בצורה שוויונית יחסית למדינות אחרות, שהוא השקיע מיליארדים בתשתיות שיצרו בפועל את איראן המודרנית, ובנסיונו המהוסס ליצור אנרגיה גרעינית בארצו. הכלכלה לא שיחקה תפקיד במהפכה.

למה?

ממשלת רבין השניה היטיבה עם המעמד התחתון והבינוני-התחתון הישראלי כפי שלא היטיבה אף ממשלה, לפניה ולאחריה. ראשי עיירות הפיתוח הודו, עם פרישתו של יוסי שריד מתפקיד שר החינוך, שלא היה מי שהיטיב כמוהו עם עיירותיהם. ואחר כך הם הלכו והצביעו ליכוד.

למה? גם מסיבות בטחוניות – כמו הדמוקרטים, העבודה והשמאל נחשבים לרכרוכיים כלפי הטרור – אבל גם בשל המאבק התרבותי הגדול, זה שבין הישראלים והיהודים, בין תפיסות ליברליות-מערביות ובין תפיסות שמרניות-דתיות. המעמד התחתון הישראלי הצביע ברובו עבור ביבי נתניהו ועבור ממשלות הליכוד, שדפקו אותו פעם אחר פעם, גם כשהדבר התחוור.

אבל לא רק הם הצביעו נגד האינטרסים הכלכליים שלהם: בוחרי מרצ, למשל, באים מקבוצה סוציו-אקונומית גבוהה – וכמו יהודי ארצות הברית, הם מצביעים עבור מפלגה סוציאל-דמוקרטית (היום פחות מבעבר, אכן – ובהחלט יתכן שיש לכך קשר לדעיכתה של מרצ), שלא תקדם בהכרח את המעמד שלהם. כלומר, גם אצלם רווחתם הכלכלית לא עומדת במקום הראשון, כשהם מאחורי הפרגוד.

אם ניקח את האנרכיסטים והמהפכנים של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, נאלץ לקבוע בצער שהאנשים האלה עשו את כל הבחירות הכלכליות הלא-נכונות. הם באו, רובם ככולם, מן המעמד העליון או הבינוני העליון; עתידם היה מבוסס; הם השתייכו לעילית.

והם העדיפו לזרוק את הכל מאחוריהם תמורת חלום אוטופי על עתיד אחר. הם הותירו מאחוריהם את החיים הנוחים, והעדיפו להסתכן במאסר, בהגליה, במוות, ובלבד שיפילו את המשטר שלו נולדו. הם האמינו בלהט שהוא משטר עוול. ברוב המקרים הם צדקו. רבים מהם היו מרקסיסטים; וראה זה פלא, האנשים שהאמינו שהכלכלה היא חזות הכל, הורידו עצמם מרצון בסולם החברתי. הם האמינו, כמובן, שתבוא גם עליה – אבל היא לא תהיה גדולה כל כך, שכן את העושר יחלקו מחדש. ובכל מקרה, רבים מהם האמינו שהיא תבוא לאחר מותם. וגם כאן צדקו.

איזו התנהגות אנושית משונה, על פי התפיסה שאומרת שכל אדם פועל רק כדי לקדם את מעמדו הכלכלי!

בני אדם אינם מונעים רק על ידי כלכלה. אין ספק שהשיקול הכלכלי נמצא בתודעתו של כל אדם – אבל רבים מאד מסוגלים להתעלות עליו. הפועל האמריקני הוא אדם דתי מאד; הוא מצביע בעד גן העדן. הליברל היהודי האמריקני מוכן לסבול מיסים גבוהים יותר בשם האידיאל של חברה שוויונית יותר וצודקת יותר. החרדים בחרו בעוני מרצון, כדי שיוכלו לשמר את מסורותיהם ולנהוג כפי שהם מאמינים שציווה האל. האיראנים, ליברלים ותיאוקרטים כאחד, דחו את הרווחה הכלכלית שהביא השאח בשם מסורות אחרות. בני המעמד התחתון הישראלי בחרו בנתניהו, וזו היתה בחירה תרבותית מודעת. בוחרי מרצ מזכירים מאד את הליברלים היהודים האמריקנים. המהפכנים המרקסיסטים והאנרכיסטים סיכנו את כל מה שהיה להם, בראש זה רווחתם הכלכלית, בשל אמונתם בעולם טוב יותר, גם אם הם עצמם לא ייהנו ממנו.

ואחרי הכל, גם האינטלקטואלים עשו אותה בחירה. רובם מגיעים מן המעמד הבינוני או העליון. הם יכלו בקלות להפוך למנהלים או לספסרי בורסה. הם בוחרים לחיות חיים שאין בהם ניהול חשבונות, גם אם הדבר עולה במחיר כלכלי – לעיתים אף ירידה בסולם הסוציו-אקונומי.

ההסבר המרקיסיסטי הקלאסי הוא "תודעה כוזבת" ו"אופיום להמונים". ההסבר הזה לא מצליח להסביר מדוע פעלו דווקא המרקסיסטים נגד האינטרס שלהם; המהפכה היתה אמורה לבוא לא מן האינטלקטואלים, אלא מן הפועלים, וזה כידוע לא קרה. תפיסת ה"אופיום להמונים" גררה אסון חסר תקדים לאנושות, בהתעלמה – במקרה הטוב – ממסורות בנות מאות ואלפי שנים, ובגוזרה כליה במקרה הרע על המחזיקים בהן, בשם גן עדן עתידי עלי אדמות.

כשאנו מביטים על התסיסה האידיאולוגיות בעולם המוסלמי, שקוראת להתזת ראשי ולשפיכת דמכם, מנסים המרקסיסטים לומר לנו שאילו רק היה המצב הכלכלי שונה, האידיאולוגיה האיסלמיסטית היתה נעלמת או מתעמעמת. העובדות אינן תומכות בטענה: המחבלים המתאבדים ושולחיהם באים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מן המעמד הבינוני או העליון. הם לא סבלו מעולם ממצוקה כלכלית והם אינם טוענים בשמה. אין ספק שמצוקה כזו קיימת, אך העוסקים בה הם בעיקר אינטלקטואלים מן המערב.

יתר על כן, התפיסה הזו מתעלמת מן העובדה שלאלימות המוסלמית אין אח ורע בעולם. אם ניקח את הדוגמה של צרפת, הרי שלאחר קריסת האימפריה שלה היא קלטה מיליוני מוסלמים ואסייתים מן הפרובינציות לשעבר. הצרפתים רצחו מאות אלפים בהודו-סין, וכמיליון מוסלמים באלג'יר; היחס של שלטונות צרפת למהגרים לא-לבנים הוא מחפיר.

אבל המהגרים הוויאטנמים משגשגים. הם לומדים מהר והם משתלבים – והתוצאה היא קבלה גדולה יותר שלהם. המהגרים המוסלמים, מצד שני, אינם מנסים להשתלב. שוב ושוב הם בועטים בגבולות הסובלנות של הרפובליקה – וכשהם יוצאים להפגנות, האלימות היא איומה.

בריטניה קלטה מהגרים רבים מהודו ומפקיסטן. המהגרים ההודים השתלבו בחברה הבריטית היטב. המהגרים הפקיסטנים לא השתלבו, והם המייצרים את רוב הקיצונות הדתית בממלכה. למעשה, זו תמונת ראי מוצלחת למדי של הודו ופקיסטן: האחת בחרה במודרנה, השניה בחרה במדרסה.

המרקסיסטים טוענים עוד שהסיבה לאלימות מוסלמית היא "ההתערבות הכלכלית" המערבית בארצות האיסלם. יש התערבות מערבית גדולה בתאילנד, למשל – אבל התאילנדי הממוצע לא ישרוף את השגרירות האמריקנית. סביר שהוא יקדם את "ההתערבות" בברכה. אלא אם הוא בא מדרום המדינה, שם הרוב הוא מוסלמי, והוא מצית את המקדשים הבודהיסטים ורוצח את השוהים בהם. ההתערבות הכלכלית המערבית בדרום אפריקה לא קטנה מזו שבאיראן – אבל בדרום אפריקה לא מקובל לנקוט באלימות כלפי משקיעים.

מכל המדינות שבהן יש רוב מוסלמי שבעולם – ויש כ-80 מהן – רק אחת קרובה למודרניות ולקידמה, וזו טורקיה – שדחתה במפגיע את האיסלם, עד כדי כך שחוקתה מורה לצבא לבצע הפיכה אם יעלו המוסלמים לשלטון. אתאטורק הבין היטב את שמסרבים המרקסיסטים וחבריהם לדרך להבין: שהפיגור במדינות האיסלם נובע מן האיסלם, משמרנותו המדכאת 50% מן האוכלוסיה. המאבק האחרון בטורקיה, אגב, נסוב סביב נסיונם של האיסלמיסטים שבשלטון לאפשר לנשים לחבוש רעלות במוסדות ציבור. הצבא, אמון על מורשתו של אתאטורק, מסרב – עד כדי איום בהפיכה.

אין ספק שיש בעיות כלכליות רבות בעולם. אין ספק שעוני בעולם השלישי הוא משהו שצריך לפתור. אבל אין לכך כל קשר לאיסלמיזם ולמלחמה כנגדו. למעשה, ככל שנעשה מוסלמי עשיר יותר, כך סביר יותר שיהפוך לאיסלמיסט. הבעיה איננה בכלכלה. היא באיסלם.

(יוסי גורביץ)

במאמר במגזין אטלנטיק בחודש ספטמבר, קרא ג'יימס פאלוז לממשלת ארצות הברית להכריז על נצחון במלחמה בטרור, ומיד לאחר מכן להודיע על סיומה. הוא ציין שהטרוריסטים מודעים היטב לכך שאין ביכולתם לנצח את המערב – ועל כן הטקטיקה שלהם היא לגרור אותו לתגובת-יתר, שתעורר עליו את זעם העולם המוסלמי, תפגע בלגיטימיות שלו, ותאלץ אותו לוותר על ערכיו.

מלחמת עיראק הצליחה לעורר את זעם המוסלמים ולפגוע באמינותה של מדיניות החוץ האמריקנית, פגיעה חסרת תקדים מאז ימי ויאטנם. ביום חמישי שעבר, אימץ הקונגרס האמריקני את הצעת החוק להקמת בתי דין צבאיים (The Military Commissions Act), והנחית את המכה הקשה ביותר על זכויות האדם בהיסטוריה של ארצות הברית.

כדי להבין את משמעות החוק, אנחנו צריכים לחזור כמה שנים אחורה, אל חוזה פאדייה (José Padilla). פאדייה, אזרח אמריקני שהתאסלם (הוא לקח לעצמו את השם עבדאללה אל מוהאג'יר), נעצר בשנת 2002 בשיקאגו. הוא הואשם בתכנון פיגועים איסלמיסטיים, ובין השאר נטען כי פאדייה עמד להשתמש ב"פצצה מלוכלכת". על אף היותו אזרח אמריקני, ולמרות העובדה שהוא נעצר על קרקע אמריקנית, הוחזק פאדייה במעצר צבאי – וזאת בהוראתו הישירה של הנשיא ג'ורג' בוש, שהורה להעבירו ממתקן פדרלי אזרחי למתקן צבאי. על פי הנחייתו של בוש, הוגדר פאדייה כ"לוחם אויב".

משלא הוגש כתב אישום נגד פאדייה, הגישה עורכת דינו בשנת 2003 בקשה לצו האבס קורפוס, היינו, לחייב את הממשלה לפרט מדוע הוא מוחזק במעצר. הממשל התחיל בסדרה של התחמקויות משפטיות – בין השאר, הוא השתמש בטענה הנלעגת שלעורכת הדין אין את מעמד הקרבה הנדרש כדי להגיש בקשה כזו – ולאחר שנתיים ארוכות של מאבק משפטי, הודיע לפתע הממשל כי פאדייה יועמד לדין בבית משפט פדרלי, ויואשם בקשר לביצוע רצח, חטיפה ופגיעה. ההסכמה הכללית היא כי שינוי עמדת הממשל נבע מכך שבוש לא רצה שבית המשפט העליון, שעמד לדון בפרשה, יקבע כי אסור לו להחזיק אזרח אמריקני כ"לוחם אויב".

כדי להבין את חשיבותו של צו הבאס קורפוס, צריך לזכור שהוא הסעד העיקרי לאדם המוחזק במעצר ללא שיוגש נגדו כתב אישום. הוא מאלץ את הממשלה להסביר לבית המשפט מדוע, בעצם, יש להחזיק בו, ומשמש כזרז להגשת כתב אישום, או שחרור. יסודו של צו ההבאס קורפוס הוא במאגנה כארטה משנת 1215. הסנאטור הרפובליקני ארלן ספקטור, הנחשב למתון, מחה שקבלת החוק "תחזיר את זכויות האדם 900 שנים אחורה".

ואחר כך הלך ספקטור והצביע עבור החוק. למה?

ממשל בוש הורה על שימוש בעינויים החל מסוף שנת 2001. היועץ המשפטי של הבית הלבן דאז ושר המשפטים היום, אלברטו גונזאלס, הגדיר את אמנת ג'נבה כ"שריד ציורי מן העבר" (אני מתקשה למצוא תרגום קצר וקולע לביטוי של גונזאלס, quaint). סגנו של גונזאלס, ג'ון יו, ענה בחיוב על השאלה האם לנשיא מותר להורות על עינוי לא של טרוריסט, אלא של ילדו של טרוריסט.

הרפובליקנים הפכו את העינויים לנושא הדגל בבחירות הקרובות. הם בצרות קשות והם הולכים לטעון שרק להם יש ביצים לענות את אויביה של אמריקה. זו הסיבה מדוע ספקטור לא התנגד לחוק: אסור היה להראות בקיעים בקו הרפובליקני. והחוק, כמובן, מאפשר עינויים. זו מטרתו.

הנשיא בוש מוסמך מעתה להורות על "אמצעי חקירה חריגים" כנגד עצורים, על פי שיקול דעתו. אם ירצה – ולמה שירצה? – הוא רשאי גם להגיש דו"×— על כך לקונגרס. בוש הוסמך, למעשה, להשליך עצירים לאיזה גולאג, ולענות אותם שם – על פי שיקול דעתו, שעל פי החוק החדש, אין כל אפשרות לערער עליו. לעציר אין אפשרות להבאס קורפוס; הוא לא יכול לדעת מה הראיות נגדו; אם בוש לא ירצה בכך – ולמה שירצה? – אף אחד לא ידע היכן הוא.

יתר על כן, על פי החוק החדש, כל הראיות שהושגו "באמצעי חקירה חריגים" עד לקבלת החוק יהיו קבילים בבתי הדין הצבאיים. כך גם יהיו ראיות שיושגו "ללא הפרה חמורה של אמנת ג'נבה". ממשל בוש, אגב, סבור שהטבעה-למחצה של עצירים, מניעת שינה במשך יממות, החזקת עצירים בתאים קרים במיוחד ושטיפתם בזרם מים קפוא למחצה (שיטה שהיתה חביבה על הסובייטים), השפלה מינית, איום בכלבי תקיפה – הוא סבור שכל אלה אינם "הפרה חמורה" של האמנה.

כלומר, אם החליט בוש – על פי מידע סודי, שלא ייחשף לעולם – שאדם הוא "לוחם בלתי קונבציונלי", הוא רשאי להורות על מעצרו, על העברתו למתקן סודי, על הסתרתו מעין העולם, על עינויו, על מניעת סעד משפטי בסיסי ממנו, ולאחר מכן – על שפיטתו בידי אנשים שהוא מינה, שיישענו על ראיות שהושגו בעינויים. ואם השופטים הללו – יונקים בעלי כיס מיבשת אוסטרליה, יש להניח – יחליטו להוציא את הנאשם להורג, בוש מוסמך לאשר את פסק הדין. האינקוויזיציה פעלה בצורה הוגנת יותר. כמו שאמר יפה ברק אובאמה, ככל שמתמעטות הראיות שיש בידי הממשלה נגדך, כך מתעצם כוחה.

וכמובן, בהסתמך על תקדים פאדייה, אין שום סיבה להניח שאזרחים אמריקנים לא יהיו בין אלו שייחטפו ויעונו על ידי נשיאם. רצוי להתעכב על העובדה הזו: ארצות הברית הפכה למדינה היחידה בעולם, שחוקיה מאפשרים כעת עינויים, ולמדינה היחידה בעולם המערבי, שחוקיה מאפשרים העלמת אזרחים.

13 סנאטורים דמוקרטים הצביעו בעד החוק. אני מניח שהם ימצאו תירוצים להחלטה האיומה הזו. הרפובליקנים הצליחו למלכד יפה את הדמוקרטים בשנים האחרונות בנושאי ביטחון; מאז ימי ניקסון, הצליחו הרפובליקנים להשיב אל הדמוקרטים את תווית "מפלגת הבגידה" שימיה כימי מלחמת האזרחים. ויש רגליים לסברה שמלחמת ויאטנם לא היתה מתרחשת, על כל פנים לא כפי שהתרחשה, אלמלא חרדו קנדי וג'ונסון הדמוקרטים מנחת זרועה של עיתונות הימין.

אין כל מקום לסליחה ולהבנה במקרה הזה. אחד הסנאטורים, ג'ו ליברמן, כבר העיף את עצמו מהמפלגה הדמוקרטית. כל אחד מ-13 העלובים חתם על חיסולה של מגילת הזכויות – החוק מנוגד לתיקונים הרביעי, החמישי, השישי והשמיני לחוקה – ועל זה לא יכולה להיות כפרה. יש גבול למשחק הפוליטי. האנשים האלה צריכים לעוף, בפעם הבאה שיהיו פריימריז.

במובן עמוק מאד, החוק הזה מחסל את ארצות הברית. האמריקנים נוהגים לומר, בצדק רב, שארה"ב היא תולדתה של החוקה, ובצדק רב מייחסים קדושה גם לשרידים ציוריים מן העבר שנותרו בה. התיקון השלישי, למשל, קובע שהממשלה לא תשכן חיילים בבתי אזרחים; במאה ה-18 זו היתה חובה שנואה במיוחד, היום התיקון מעורר בעיקר משיכת כתף. ובכל זאת, אף אחד לא הציע לסלק אותו.

החוקה, ומגילת הזכויות שנלוותה לה, היתה שגרירה של רצון טוב למדינה שהקימה בין אומות העולם האחרות. היא היתה מבצר, שעמד גם בימים הגרועים ביותר של ממשלי ניקסון ובוש. אנשים אמרו "כן, אבל החוקה עדיין שם. הם לא יגעו בה". ועכשיו המבצר האחרון נפרץ.

כמובן, יש עדיין סיכוי לא מבוטל שבית המשפט העליון ישליך את החוק הזה לפח האשפה של ההיסטוריה, שם מקומו. וכמובן, זמנים רעים היו גם קודם לכן: ממשלו של ג'ון אדמס חוקק את "חוק הזרים וההסתה" הידוע לשמצה, חוק שבוטל על ידי הממשל שבא לאחר מכן, זה של ג'פרסון.

הדמוקרטים נאחזים עדיין בשרידיה של תפיסת ה-bipartisanship, שגורסת שיתוף פעולה בין המפלגות. הגיע הזמן להוציא אותה לגמלאות; הרפובליקנים רמסו את הדמוקרטים כשהיו בשלטון, והגיע השעה להשיב באותה מטבע בדיוק. כשנכנס ג'פרסון לתפקידו ומצא שקודמו אדמס ערך שורה של "מינויי חצות" ערב חילופי הנשיאים, הוא ביטל את כולם. על הדמוקרטים לעשות הכל כדי שהשנתיים האחרונות של בוש יהיו גרועות מאלה של קלינטון. הממשל הזה, הגרוע ביותר מאז זה של ביוקנן, שבר את כל הכללים. הוא לא ראוי לשום הנחות.

ואי אפשר בלי כמה מילים על בוש עצמו, אבי הקטסטרופה הזו. אריק שרון נהג לכנות את הנוצרי החסוד הזה "התליין מטקסס". אפילו רפובליקנים הוטרדו מחיבתו לעונש המוות, וכמה מהם יצאו כנגדו בגלוי כאשר חיקה בלעג את תחינתה של קארלה פיי טאקר (“אנא”, הוא ייבב באוזני הכתב, מדושן עונג, “אל תהרוג אותי!”), רוצחת שהורה להוציא להורג.

בספר The One Percent Doctrine מתואר בוש כמי שעודד אישית עינויים, וכמי שגילה עניין לא בריא בצד הפרקטי שלהם. החוק החדש מאפשר לו לענות כאוות נפשו – ואולי אפילו יחזיר אותו לימיו הטובים כתליין, אם יחליטו השופטים שימנה על הוצאות להורג. קשה להתחמק מן המחשבה שכאשר אושר החוק הזה, עבר חיוך של עונג על פניו.

בן לאדן נחל נצחון גדול, אולי סופני, בשבוע שעבר. כל כך הרבה תלוי עכשיו בבחירות נובמבר.

(יוסי גורביץ)