החברים של ג'ורג'

שלום עם הגולן

טוב, זה כבר נהיה פאתטי. כל שעתיים, על פי שעוני, מצהיר אסד שהוא רוצה שלום ועכשיו, ואם לא – אז כנראה תהיה מלחמה. המדינאים הישראלים – אם הם ראויים לתואר זה – והדגנרלים שלנו העדיפו לתאר את בשאר כמין ילד תמהוני, שאוהב לשחק בפלייסטיישן, שאין צורך לקחת אותו ברצינות. אבל אחרי המלחמה האחרונה, שבה הוא יצא וידו על העליונה מבלי לאבד ולו פיון אחד, אולי כדאי להתייחס לרופא העיניים עגום-המבט בצורה פטרונית פחות. הוא אולי הגיע לנשיאות בטעות, אבל בינתיים הוא משחק פוקר נהדר. היתה לו נפילה רצינית בלבנון, עם חיסולו של חרירי, אבל נראה לי שהוא כבר גרף מספיק רווחים בשביל להחזיר את האבידות.

ולכן, כשהוא מאיים במלחמה, אני מאמין לו. במיוחד כשכל איום מסנדל אותו יותר ויותר. ומאחר ולאחרונה חיל האוויר מצטיין בעיקר באונס ילדות בנות 12, המח"טים של השריון והחי"ר לא מצליחים לתאם פעולה פשוטה כמו חציית ואדי גם כשהם יושבים באותו חדר, ועל המודיעין בכלל לא כדאי להרחיב את הדיבור – אז הנה, תכנית גורביץ לשלום בר קיימא עם סוריה.

הסכם שלום בין מדינת ישראל ובין הרפובליקה הערבית של סוריה

מאחר ושני הצדדים עייפו משפיכות הדמים, והם להוטים להבטיח לבני עמם את פרותיו של השלום, הסכימו הצדדים על ההסכם כדלהלן:

א. הרפובליקה הערבית של סוריה (להלן: סוריה) מכירה בזכות קיומה של מדינת ישראל (להלן: ישראל) בגבולות ה-4 ביוני 1967. היא שואפת לכך שישראל תקבל את החלטת הליגה הערבית לשלום כולל משנת 2002, אך מכירה בכך שבין ישראל ובין הפלסטינים יש נושאים השנויים במחלוקת, אשר ייפתרו בין שני הצדדים.
ב. ישראל מכירה בסוריה בגבולות ה-4 ביוני 1967, ותשיב לריבונותה של סוריה את כל השטחים המוחזקים בידיה – הרמה הסורית וחוות שבעא. כוחות ישראליים יסוגו משני מקומות אלו בתוך 18 חודשים מיום חתימת הסכם שלום זה. מיד עם השלמת נסיגה, ייפתחו שני הצדדים שגרירויות זה אצל האחר בדרג דיפלומטי מלא. סוריה תורשה להניף את דגליה בשטחים שיפונו, ותציב ברמה חטיבת חי"ר. במקביל, תסכים סוריה לתחנות התראה בינלאומיות ברמה.
ג. מתוך רצון בשגשוג הדדי, ומתוך הכרה בהשקעה הישראלית הניכרת שבוצעה ברמה הסורית, מסכימה סוריה להחכיר לישראל את הרמה לתקופה של 99 שנים. ישראל, בתמורה, תעביר מדי שנה לידי סוריה סך של מיליארד וחצי דולרים, בכסף, בטובין או בייעוץ, הכל על פי רצונה של סוריה, ובלבד שרצון זה יובע שישה חודשים לפני מועד התשלום השנתי. 94 שנים מיום החכירה, יפתחו ישראל וסוריה במשא ומתן מחודש בנושא, ויגיעו להסכמה לשביעות רצונם של שני הצדדים.
ד. סוריה מתחייבת לגרש משטחה כל אדם או ארגון, האחראים להריגתם של אזרחים ישראלים, ובלבד שאזרחים אלו לא היו מחויילים באותה עת. כמו כן, תיאסר פעילותם של ארגונים או פרטים, הקוראים למעשי איבה כנגד ישראל. סוריה מתחייבת שלא לחמש את ארגון החיזבאללה, ושלא לאפשר לנשק המיועד לו לעבור בשטחה.
ה. חיל האוויר הישראלי יורשה להתאמן בשטחה האווירי של הרמה הסורית במשך 36 חודשים מיום חתימת הסכם זה. לאחר מכן, תורשה ישראל לפנות לסוריה ולתאם טיסות כאלו לשביעות רצון שני הצדדים; וסוריה שומרת לה את הזכות לסרב לכך.
ו. כל התושבים החיים בעת חתימת הסכם זה בשטחים שהתחייבה ישראל לפנות יוכלו לקבל על עצמם את אזרחות אחת משתי המדינות, כרצונם. היחס לתושבי האזור הרוצים להחזיק בשתי אזרחויות יוכרע בכל מדינה על פי חוקיה הנוגעים לאזרחות כפולה. השיטור יתבצע על ידי כוח רב לאומי, אך החוק החל בהם יהיה החוק הסורי.
ז. שתי המדינות יתירו תיירות האחת של האחרת בשיטחן. בעשר השנים הראשונות, יוגבל מספר התיירים ל-10,000 מדי שנה; לאחר מכן תהיה התיירות חופשית.
ח. הסכמי סחר מלאים ייחתמו בין שתי המדינות, וייכנסו לתוקפם בתוך שלוש שנים מיום חתימת הסכם זה.

כניסתם של כוחות ישראליים חמושים לשטחים סוריים, או טיסות ישראליות מעליהם אם התנגדה סוריה לכך לאחר 36 חודשים, ייחשבו להפרה מהותית של הסכם זה, והוא ייראה כאילו לא נחתם מעולם, ובלבד שישראל סירבה להסיג את הכוחות בתוך 12 שעות מרגע קבלת ההודעה על כניסתם.

כניסתם של כוחות סוריים הגדולים מחטיבה לשטחים המפונים תיחשב להפרה מהותית של הסכם זה, והוא ייראה כאילו לא נחתם מעולם, ובלבד שסוריה סירבה להסיג את הכוחות בתוך 12 שעות מרגע קבלת ההודעה על כניסתם.

ולראיה באנו על החתום וגו'.

הבעיה העיקרית שאני רואה בהסכם הוא שמאחר ולמשטר בשאר אין תמיכה עממית, הסכם שלום עם ישראל עשוי לחזק את הכוחות הפונדמנטליסטיים בסוריה, משום שהוא ייראה כהענקת לגיטימציה לישראל. אבל גם שלטון פונדמנטליסטי יהיה כבול בחוזה, שיספק כמה נקודות ביטחון, מה שאין כן כרגע.

המצב העגום הוא שאסד חזק מספיק, ככל הנראה, כדי להעביר הסכם כזה; אי אפשר לומר את זה על אולמרט.

(יוסי גורביץ)

מידת סדום

האגדה התלמודית מספרת שאנשי העיירה סדום שרפו לאלוהים את הפיוז לא רק על ידי נסיון לאונס מלאכים, אלא גם בגלל המיטה המפורסמת שלהם: הם נהגו להשכיב את כל האורחים בעיירה במיטה אחת. את אלו שהיו קצרים מדי למידתה, מתחו; את הארוכים מדי, קיצצו. (החשד הפרטי שלי אומר שהאגדה הזו מצאה את דרכה לתלמוד באמצעות מיתוס תזאוס, שמכיל אגדה דומה מאד – על הענק פרוקרוסטס – אבל זה נושא לפוסט אחר).

צה"ל הציג היום את הגירסה הצבאית למיטה הסדומית: בנסיון להתכונן לפרעות עונת מסיק הזיתים, הוא הוציא צו הרחקה מהגדה ל-13 פעילי שמאל ול-16 פעילי ימין. על פניו, שיוויון; “קיצונים משני הצדדים" יורחקו מן המקום. בפועל, הגזירה השווה הזו בין פוגרומצ'יקים ובין האנשים המגינים על קורבנותיהם היא מרושעת באדישותה.

זאת יש לזכור: פעילי השמאל כלל לא היו אמורים להיות שם. ההגנה על כל תושבי הגדה המערבית – ללא הבדל מוצא, דת, מין או כל הבדל אחר – היא חובתו של צה"ל ככוח כובש על פי אמנת ז'נבה. בפועל, נכשל הצבא פעם אחר פעם בהגנה על פלסטינים מפני מתנחלים; הוא נכשל בכך כבר ארבעים שנים. בשנה שעברה, הגדיל לעשות והפסיק הגנה על תלמידי בתי ספר – הגנה שציוותה עליה ועדת החינוך של הכנסת – כדי שלא להתעמת עם היודו-נאצים. אל הוואקום שמשאיר הצבא, שמחפש כל דרך להמנע מעימות עם הקוזאקים חובשי הכיפות, נאלצו להכנס פעילי השמאל.

עכשיו הם מורחקים. ומאחר והצבא הראה עד כה אזלת יד מרשימה ביכולתו לאכוף צווי הרחקה, סביר מאד שכרגיל, מטעי הזיתים יעלו באש או ייגדעו – אבל הפעם לא יהיה שם אף אדם המחויב להגן עליהם ושאותו חוששים המתנחלים לתקוף. בכך, שוב, סייע צה"ל למתנחלים לנקוט בשיטה החביבה עליהם מאז ומעולם: “שלי – שלי; שלך – שלי".

כותבי התלמוד, אגב, כינו זאת מידת סדום.

שתי הערות על המצב

נצחונה של האיסלמופוביה: במהלך הדיון בכנסת היום, נשא שר הביטחון נאום שקול, בהתחשב בנסיבות. דליה איציק ניהלה את הישיבה כמו המורה שתמיד היתה, הרחיקה שניים מנציגי האחים המוסלמים מהמליאה, אבל התקשתה להשליט סדר.

בשלב מסוים, לקראת סוף נאומו, החליט פרץ להשיב מלחמה. בתגובה לקריאת ביניים של אחמד טיבי, "למה אתה לא נפגש עם אבו מאזן", פרץ מעך אותו. "אני תמיד מוכן להפגש עם אבו מאזן," עקץ, "אבל כוחו של אבו מאזן לא יכול לנבוע מכך שהוא נפגש עם בכירים בישראל. זה" – חיוך רחב – "פטרונאז', ואני דוחה אותו. כוחו של אבו מאזן צריך לבוא מכך שכאשר הוא נותן הוראה, היא מתבצעת". טיבי נותר המום.

הטבח הקטן שביצעה ישראל בכפר קנא עורר את זעמם של ליברלים-כביכול ברחבי העולם. הרוגיה האזרחים של ישראל אינם זוכים ליחס כזה, גם כאשר נכד מת בזרועות סבתו. חלק מזה נובע מכך שהתקשורת הישראלית איננה מציגה, ובצדק איננה מציגה, גופות. אבל זו לא הסיבה העיקרית.

נהוג לחשוב שהסיבה לכך היא אנטישמיות. אין ספק שהאנטישמיות היא מקום המפגש הקלאסי בין הימין ההזוי לשמאל המוטרף. שני הצדדים חיים בעולם קונספירציה משלהם, והיהודים – בו זמנית קוסמופוליטיים ושבטיים, קומוניסטים וקפיטליסטים – כיכבו תמיד בספרות הזו. אין ספק שהברית הלא קדושה, הירוקה-אדומה, בין האיסלמיסטים באירופה ובין ארגוני השמאל הקיצוני שם, תחת רוח הקודש של המלחמה בעיראק, מדיפה ריח רע. הומניסט לא עומד באותו מקום עם תומך ברצח על כבוד המשפחה, עם תומך בהלקאת נשים, או עם סוקל-הומוסקסואלים.

אך אף שאין לי ספק באנטישמיות של המוסלמים החברים בברית הזו, אני רוצה להציע הסבר אחר לשותפות אנשי השמאל, ולשתיקתם על רצח יהודים: בוז מעורב בפחד. האנשים האלו יודעים היטב שהם עומדים בחברתם של ברברים; הם יודעים שהאספסוף הערבי – וכל כך קל להפוך את הציבור הערבי-מוסלמי לאספסוף; ראו פרשיית הקריקטורות – הוא נחות. אי אפשר לצפות ממנו לקנה מידה מערבי של שמירה על חיי אדם. בקצרה, אנשי השמאל לוקים בפטרונאז'.

אבל הם יודעים שעד כמה שמדובר באספסוף נחות, מדובר באספסוף נחות ומסוכן. קבוצה רצחנית, חסרת מעצורים. הליברלים המאשימים את המתריעים בשער בשנאת מוסלמים; הקבוצות התובעות את העמדתה לדין של אוריאנה פלאצ'י על אמירת אמת; האנשים הרואים בחיזבאללה קבוצת שחרור, ובישראל "כובשת" תמידית – הם למעשה איסלמופובים, במובן הישן של המילה: הם פוחדים פחד מוות מן האיסלם. ובניגוד ל"איסלמופבים" אותם הם מגנים, אנשים השונאים את האיסלם, הם מוכנים להתרפס בפני הברברים המסוכנים האלה. אחרי הכל, אחרי שישים שנים של שנאת המערב, כבר לא נשאר בעבור מה להלחם.

את הגל הזה, כמובן, מובילה צרפת, על המוני הזרים המאיימים שלה. שר החוץ שלה, שלא הצליח בביקורו ביד ושם להבין מדוע אין שלט המציין את מספר היהודים הבריטים שנרצחו בידי הבריטים, הגדיר היום את איראן "אומה דגולה ומכובדת". דוסט-בלאזי אמר גם ש"איראן היא גורם מייצב באזור". שלא במקרה, הדברים נאמרו ביום שבו מצביעה מועצת הביטחון על תכנית הגרעין האיראנית. נראה שצרפת החליטה מי ניצח במאבק האזורי, והיא ממהרת לעמוד לצידו.

ד'זה וו: שוב הרגנו עשרות אזרחים בכפר כנא. שוב עמד – לכאורה – בראש הצבא שר ביטחון מן השמאל. שוב ממציא הצבא, כמו בחוף בית להיה, תיאורייה משונה, האומרת שאף שחיל האוויר הפציץ פעמיים את הבית, יכול להיות שהוא בעצם לא אשם, שאפשר שהבניין קרס בשל פיצוץ חומרי חבלה שהיו בו.

ואכן, אם היו שם חומרי חבלה, הדבר מצדיק את תקיפת הבית. כפי שאמר דני גילרמן, באימרה שאני חושש שתהפוך לשגורה בקרוב, מי שהולך לישון עם רקטות, מסתכן בכך שלא יתעורר.

אבל האם אכן היו בבית רקטות? חיל האוויר טוען שהיה לו מידע מודיעיני על כך. אה-הא. לאחר שהסתבר שקצין מודיעין ישראלי בחר את בסיס האו"ם באל חיאם כמטרה לתקיפה – עובדה המאששת, אגב, את דבריו של קופי ענאן, על פיהם הבסיס הותקף במכוון – מותר לפקפק באיכות המודיעין של צה"ל. אם ישנן רקטות, יוצגו נא מיד.

טענה אחת של צה"ל יש לדחות על הסף: שהוא פיזר כרוזים במקום וקרא לתושבים להתחפף, ומשלא עשו כן – דמם בראשם. יש לדחות אותה משתי סיבות: לא היינו מעניקים הנחות לחיזבאללה, אילו הרג תושבים בקרית שמונה לאחר שקרא לפינויה; זה עדיין היה פשע מלחמה. השניה, כמובן, היא שצה"ל החריב את הגשרים בדרום לבנון, השמיד את תחנות הדלק, הרס את הכבישים, ובלפחות שני מקרים צלף מהאוויר בפליטים שנסו על נפשם. זה לא בדיוק אקלים המעודד נטישה.

בקצרה, אנחנו חוזרים לשאלה הישנה של מידתיות. ולצה"ל לא נותרו עוד משאבי אמינות לסגת אליהם. מי שהתחיל את המלחמה בהכרזה על כך ש"נחזיר את השעון 20 שנים אחורה", ושלאחר מכן הורה "להרוס עשרה בניינים על כל רקטה בחיפה", הוא זה שצריך להביא הוכחות לחפותו, כאשר הוא – שוב – הורג אזרחים.

(יוסי גורביץ)

רגב ואדם הביתה, חלוץ להאג

קובלנה קבועה של ימני ישראל היא על "איכות ההסברה": לשיטתם, אם היינו רק דואגים לדוברים יצירתיים ורהוטים, תמונות גופות הילדים/מוצבי האו"ם המופצצים/האמבולנסים המותקפים מהאוויר/הזוועה התורנית שביצע צה"ל היו מטשטשות, והעולם היה מבין ומחבק אותנו. לשיטתם, הבעיה איננה במציאות; היא בצורה בה היא משתקפת.

בדרך כלל, מדובר בשטויות גמורות. פשע מלחמה הוא פשע מלחמה, ושום חיוך של דני גילרמן או עניבה נכונה של בנימין נתניהו לא ישנו את זה. אבל בימים האחרונים, מתקבל הרושם שבצה"ל לא מבינים שהם משחקים גם במגרש ההסברה ולא רק במגרש ההפצצה, ושבמערכה הזו הם טובים בעיקר בגולים עצמיים.

דוגמא אחת מני רבות: פרשת המסוק שהופל. למה, לעזאזל, היה דובר צה"ל צריך לצאת בהצהרה שהמסוק הסתבך בקווי מתח גבוה, כשהיו עדים רבים לכך שהוא החל להסתחרר בגובה רב יותר? הניחוש שלי הוא שרגב ואנשיה ניסו להכחיש נחרצות את טענת החיזבאללה שהוא שהפיל את המסוק. אבל להוציא גירסה, שמופרכת תוך פחות משעה? זה מצריך גאונות, מהסוג שהביא לכם את "האלונקה היא בעצם קסאם" ו"הפגיעה בסטי"ל היתה קלה ושולית".

עוד זה מדבר וזה בא: הלילה תקף חיל האוויר מוצב של האו"ם והשמיד אותו. חמישה משקיפים בינלאומיים נהרגו. בשלוש לפנות בוקר, בעוד דובר צה"ל עסוק נואשות בלומר ש"הנושא בבדיקה", כבר התנצלה ישראל רשמית על התקרית. מסתבר שאפילו משרד החוץ הישראלי לא מאמין ל"בדיקות" של דובר צה"ל. המקרה עוד עשוי להתפתח: מפקד כוח יוניפי"ל טוען שהוא הזהיר את ישראל שש פעמים מפני פגיעה באנשיו. צרפו את זה לידיעה על כך שצה"ל היה מוכן להסתכן בהפצצתו של ראש ממשלת צרפת, וקבלו תמונה מטרידה מאד.

מירי רגב היא מטרה קלה מדי בימינו אלה. הבה נעבור לרעה הבכיר ממנה, האלוף אודי אדם. אלוף פיקוד צפון זה צווח באוזנינו ש"זו לא השעה לספור גופות" – אבל מסתבר שהוא התכוון לגופות ישראלים, שכן אנשיו מציגים שוב ושוב את מספרי גופות אנשי החיזבאללה שבידיהם.

בבוקר אתמול חברו השניים, רגב ואדם, לשקר הגדול של המלחמה עד כה: ההודעה על כיבוש בנת ג'בייל. הידיעה השתנתה במהלך היום: בצהרים היה מדובר לא בכיבוש, אלא ב"מצור" על "מאות" לוחמי חיזבאללה; בערב ירד מספר הלוחמים במקום ל-100 בלבד; ובלילה נאלץ דובר צה"ל להודות שלא כיבוש ולא נעליים: צה"ל רק "מכתר" את העיירה.

החרפה הוחרפה הבוקר, כשהאנשים שהודיעו לנו על כיבוש בנת ג'בייל נאלצו להשתמש במילות הקוד המוכרות, "קרב מר" ו"נפגעים", כדי להודיע שבעצם, בנת ג'בייל לא רק שלא נכבשה, למעשה היה שם קרב קטלני. עד כה הותר לפרסום כי שמונה חיילים נהרגו שם. יתכן שיש עוד.

זו לא הפעם הראשונה שאדם ממהר לדווח על כיבוש שלא בוצע: ביום רביעי שעבר, שמח האלוף לדווח על כיבושה של מארון א ראס. יממה לאחר מכן – טראח. חמישה הרוגים בקרב סביב מארון א ראס, שכיבושה הושלם בעצם רק ביום ראשון.

מצבם של רגב ואדם טוב, יחסית: השימוש היצירתי שהם עושים בערפל הקרב מצריך רק את הדחתם. מצבו של הרמטכ"ל, דן חלוץ, קשה הרבה יותר. הבעיה שלו היא שהוא עומד במילתו: בתחילת המלחמה, הוא איים להחזיר את לבנון 20 שנים אחורה. הוא קיים את ההבטחה, ועכשיו נראה את מירי רגב מסבירה את זה.

שלשום נתן חלוץ פקודה נוספת: על כל פגיעת רקטה בחיפה, יחריב חיל האוויר עשרה מבנים בביירות. מישהו בצה"ל הבין שיש כאן בעיה, כי בפרסומים מאוחרים יותר, הפקודה יוחסה ל"מקור בכיר". גם ההבטחה הזו קוימה: אמש החריב חיל האוויר עשרה רבי קומות בביירות, זמן קצר לאחר הפגזת חיפה.

וזה כבר חורג מהונאת האזרחים ונסיון מלאכותי לניפוח המוראל הלאומי. כאן מדובר בפשע מלחמה. תקיפתם של מבנים אזרחיים כנקמה – סתם מבנים אזרחיים, שלא היו מעורבים בשום צורה בלחימה – היא עונש קולקטיבי. בדיוק מה שרגב טוענת שישראל לא עושה.

הנחמה היחידה ב-48 השעות הנוראיות האחרונות היא ההופעה האחרונה של נסראללה. משהו נסדק בתולעת. הוא כבר לא נראה זחוח ומרוצה מעצמו – ובפעם הראשונה, הוא הכניס גול עצמי. הטענה שלו ש"צה"ל תכנן לתקוף אותנו בספטמבר" הזכירה לי את שר התעמולה של סדאם בימיו האחרונים. מסתבר שעם די לחץ, אפילו נסראללה נסוג לתעמולה הערבית הזולה, שלעומתה אפילו רגב נראית אמינה.

(יוסי גורביץ)