החברים של ג'ורג'

בישראל נשמעים לאחרונה קולות המזהירים מפני קרבת-יתר לממשל האמריקני הנוכחי: מעולם לא ישבו בבית הלבן אנשים שהיטיבו כל כך להמאיס עצמם על העולם. כשביקר סגן הנשיא צ'ייני לאחרונה בארמון באקינגהאם, קיבלה התזמורת המלכותית את פניו בנגינת "המארש הקיסרי" מתוך "מלחמת הכוכבים" – המוזיקה של דארת' ויידר. ובריטניה היא בעלת ברית נאמנה. הממשל מחשב את קיצו לאחור – העולם ינשום לרווחה בינואר 2009, יהיה אשר יהיה המנצח – אבל עצם הקרבה אליו מקרינה עוינות גם לעבר ישראל

חדי עין מבין המשקיפים הצביעו על כך שתפישות צבאיות אמריקניות חלחלו לצבא הישראלי, שאימץ אותן ללא מחשבה: מתקפת האוויר שבה נפתחה המלחמה האחרונה בלבנון דומה באופן חשוד ל"הלם ואימה" של תחילת המלחמה בעיראק. אבל "הלם ואימה" הופעל נכון: הוא כוון כנגד צבא קונבנציונלי, בעל שדרת פיקוד, מפקדות, מרכזי תקשורת וציוד. הגירסה של חלוץ הופנתה כנגד החיזבאללה, והיתה יעילה הרבה, הרבה פחות. אם "הלם ואימה" הביאה לכך שכמעט ולא היו קרבות קרקע בין אמריקנים ועיראקים, הרי שבלבנון, אחרי כל האש ותמרות העשן, החי"רניקים והשריונרים עדיין היו צריכים לעשות את רוב העבודה.

אבל חלחול הרעיונות היה דו-סטרי – וישראל הצליחה להשחית את ארצות הברית בנושא קריטי מאד: עינויים.

"אינני יודע אם תקבלי מכתב ×–×”. מחר אוצא להורג באשמת כישוף וברית עם השטן. אני נשבע לך, בתי, שאין אמת בכל ×–×”. הם לא מפסיקים לענות אותך עד שאתה אומר מה שהם רוצים שתגיד … זכרי אותי כאדם ישר.”

— מכתבו של אחד מנרצחי ציד המכשפות הגדול

החוק הרומאי התיר לענות עבדים כדי להוציא מהם הודאות. עינויים נחשבו לעונש בלתי ראוי לאדם חופשי. אבל משעה שהותרו, הם הרעילו את כל הסביבה המשפטית, והקיסרים כבר עינו אזרחים ללא מעצור; על דומיטיאנוס נאמר שהמציא את השיטה היעילה ההיא, העלאת מבושיו של הנחקר באש. הודאה שהוצאה בעינויים נחשבה, על כן, לחוקית ברוב שיטות המשפט האירופאיות. בעידן שבו מדע החקירה עוד לא נולד, ההודאה היתה מלכת הראיות, והעינויים היו הכלי בהא' הידיעה לסחיטת הודאה.

באנגליה נאסרו העינויים, והודאה שנגבתה באמצעותם היתה בלתי חוקית. על כן היה צורך לטשטש את השימוש בהם, ועל כן היו האנגלים מחלוצי שיטת העינויים היעילה ביותר: tormentum insomniae, מניעת שינה מן הקורבן עד שיישבר ויודה בנדרש ממנו. זו שיטה איטית מאד – היא דורשת לפחות יומיים, לעיתים שלושה ואף ארבעה – אך יש לה יתרון משפטי בולט: היא איננה מותירה כל סימנים על גופו של הנאשם.

הזוועות של ציד המכשפות הגדול, במהלכו עונו עשרות אלפים והודו בפשעים שלא ביצעו, שכנעו את החוקרים והמשפטנים שהעינויים הם שיטה גרועה מאד להגיע לחקר האמת. בסוף המאה ה-17, אפילו האינקוויזיטורים, במסמכים פנימיים, החלו לפקפק ביעילותם. המאה ה-18 הציגה אותם כזוועה שהם, ובמאה ה-19 הם הפכו לתועבה.

המאה ה-20 הפכה את המגמה. קיהוי החושים שבעקבות הטבח הגדול שהיה מלחמת העולם הראשונה, והבוז לאדם שהיה כה טבוע בלניניזם, איפשרו את הקמת הצ'קה, שהשתמשה בעינויים מראשיתה. תחת סטאלין, הגיע טירוף העינויים למימדים שלא נודעו קודם לכן, או לאחר מכן. מיליוני בני אדם עונו, והודו בקשרים שלא היו, במזימות שלא נחרשו מעולם, בפשעים שלא נזממו. הנאמנים שבאזרחים הודו בבגידה, וברית המועצות צללה לתוך חשכה של ציד מכשפות.

בין המעונים ×”×™×” מנחם בגין, חייל פולני שנשבה על ידי חיילי סטאלין, כשזה ×”×™×” עדיין בעל בריתו של היטלר וחילק עמו את פולין. הוא תיאר את עינוי השינה כך: “רוחו של האסיר עייפה עד מוות, רגליו בלתי יציבות, ויש לו רק תשוקה אחת: לישון, לישון רק מעט, לא לקום, לשכב, לנוח, לשכוח… כל מי שחווה תשוקה זו יודע שאפילו הרעב והצמא אינם משתווים לה".

לימים, כשיהיה בגין ראש הממשלה, הוא יזמן ללשכתו את אברהם אחיטוב, ראש השב"כ, ויורה לו להפסיק מיד את כל העינויים שבהם נוקט ארגונו. אחיטוב מחה: “אפילו לא סטירת לחי?”. “אפילו לא סטירת לחי, וזו הוראה", ענה בגין. אחיטוב הבטיח לציית.

הוא שיקר.

השב"כ הוא ארגון קטן. (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) הוא מונה רק 500-700 עובדים במשרה מלאה, ומספר זה כולל את הצוות המנהלתי של הארגון. מספר החוקרים קטן, מלאכתם מרובה, השעון ולעיתים גם הפצצה מתקתקים.

כתוצאה מכך, מיד לאחר מלחמת ששת הימים החל השב"כ לענות. זו שיטה מהירה יותר מאשר חקירה אמיתית, שהיא מאבק מוחות, ונגד הטרוריסטים המאד לא מתוחכמים שפעלו אז בשטחים הכבושים, היא גם הביאה תוצאות. כתוצאה מכך, השחיתו העינויים את הארגון: חוקרים מוכשרים עזבו, סדיסטים התחילו לחפש שם עבודה, ויכולת החקירה – להבדיל מיכולת הוצאת ההודאה – התדרדרה.

בעקבות פרשת קו 300 ופרשת נאפסו – בה אולץ בעינויים קצין צ'רקסי נאמן להודות ×›×™ הוא מרגל של אש"×£ – הוקמה ועדת השופט לנדוי. הוועדה מצאה ×›×™ אנשי השב"×› העידו עדות שקר באשר לאמצעים בהם השתמשו באלפי משפטים, אך למרות זאת אישרה שימוש בעינויים מוגבלים – “לחץ פיזי מתון" – בחקירות בהן הנחקרה ×”×™×” מודע ל"פצצה מתקתקת"; היינו, ידע על קיומו של פיגוע העומד להתבצע, ועל כן ×”×™×” צורך בהוצאת מידע באופן מהיר במיוחד.

ה"פצצה המתקתקת" הוא טיעון החביב על מענים ברחבי העולם. בפועל, כאשר אתה מתחיל לענות אדם, לעולם אינך יודע אם הוא אכן מחזיק במידע על פצצה מתקתקת. למעשה, עינויו של אדם במקרה כזה מסוכן במיוחד: הוא עשוי, כדי להפסיק את הכאב, למסור מידע שקרי, שבבדיקתו תבזבז זמן יקר. ואף על פי כן, הטיעון התקבל – וכמובן, נעשה בו שימוש במקרים שבהם לא רק שלא היתה פצצה מתקתקת, גם ספק אם היה פתיל. משעה שעינויים הם זמינים, הם הופכים לברירת המחדל.

בג"צ אסר בשנת 2000 באופן גורף על שימוש בעינויים. ומאז, ראה זה פלא, שיעור ההצלחה של השב"כ רק עולה ועולה. תחילה, ניסה הארגון לעקוף את האיסור על ידי שימוש במשתפי פעולה: הוא היה מכניס את המיועד לעינוי לתא ובו משתפי פעולה, שהיו מכסחים לו את הצורה. לאחר זמן, חדל גם מכך.

מעט מאוחר מדי.

בנובמבר 2001 מצא עצמו ממשל בוש במצב גרוע עוד יותר מזה של השב"כ לאחר מלחמת 67': המון עצירים, ומספר אפסי של חוקרים דוברי ערבית, פרסית או פשטונית. יתר על כן, המשאבים המצומצמים של דוברי הערבית נדרשו גם במחלקות ההאזנה.

התשובה, כמובן, היתה עינויים. תחילה, על פי שיטתו המאוחרת של השב"כ, העבירו את העצירים למשטרים שאין להם בעיה לענות אנשים: מצרים, ירדן, סוריה. זמן קצר לאחר מכן, הותרו עינויים במפורש, בהוראתם של רמספלד ובוש – וזאת בניגוד מפורש לחוק הפדרלי.

עצורים הועברו לגוואנטנמו שבקובה, ובאופן מחריד יותר גם לכלא הידוע לשמצה מתקופת סדאם, אבו גאריב. לאחר מכן, מאפס מקום וממחסור בחוקרים, גם למזרח אירופה – שם שמחה המשטרה החשאית לפתוח מחדש גולאגים שנסגרו עם קריסת הקומוניזם. בשל העבירה על החוק, ובשל החשש שהעצירים יקבלו סעד משפטי, הקפיד ממשל בוש לבצע את הזוועות שלו מחוץ לגבולות ארצות הברית: נראה אותך עותר לבית המשפט העליון הסורי, יקירי.

העינויים, כמובן, לא עבדו. טרוריסט בשם אל ליבי מסר, תחת עינויים, מידע מפוברק לחלוטין על תכנית הנשק להשמדה המונית של סדאם, וקידם בכך את הפלישה לעיראק. אחרי הכל, איך יכלו החוקרים לאמת את דבריו? נחקר אחר, אבו זבדיה, היה בעל אישיות גבולית – ומשהחלו לענות אותו, הוא החל להזות קנוניות שלא היו, מזימות שלא נבראו, מתקפות שלא תוכננו ופצצות שלא הוטמנו. כמו ברית המועצות של סטאלין, החל הממשל האמריקני לפרכס, ולהשקיע משאבים יקרים במרדף אחרי הרוח.

במשך שנים, נשמר קשר השתיקה. נאמר רק שהאמריקנים מקבלים יעוץ בחקירה ממומחים ישראליים. לאחר מכן, החלה הפרשה להתפוצץ: תחילה פרשת אבו גאריב שנחשפה בניו יורקר, ולאחר מכן חשיפת הגולאגים של הוושינגטון פוסט.

התותח הכבד של הניאו שמרנים, צ'ארלס קראוטהמר, נחלץ לסייע. הוא כתב ש"הדבר המפלצתי הוא שעינויים עובדים לפעמים" – והביא, כמובן, את הדוגמא הישראלית כראיה לכך שלפעמים יש לענות. בוויכוח הפנימי בארצות הברית על עינויים, בו דומה שהמפלגה הרפובליקנית הפכה למפלגת העינויים, טוענת מפלגת השלטון לזכותו של הנשיא לענות אנשים על פי שיקול דעתו. ואולי טוב שכך; אולי טוב שהמערכת המשפטית טרם טומאה בעינויים; כי הנסיון הישראלי מורה שהכנסת שופטים למעגל המחליטים מטמאת גם את שיקול דעתם, כפי שהפגין בג"צ שוב ושוב.

מקובל לומר שכל דבר שמצליח בארצות הברית מגיע לישראל תוך עשור. יש לקוות שבכיווון ההפוך המהירות רבה יותר: שהאמריקנים ילמדו מהנסיון הישראלי – שעינויים אינם עובדים – עוד בטרם יחלוף העשור. יש לקוות שיפגינו הבנה זו כבר בבחירות הקרובות, בנובמבר. שכן במלחמה כנגד העריצות, מלחמה שאנו שרויים בה למרות כל בלבולי ממשל בוש, אסור לצד החופשי לנקוט בעינויים; אם עשה כן, העניק לאויב נשק רב עוצמה, והרחיק מאד את יום נצחונו שלו. לא ננצח את אוסאמה ואת זרקאווי בשיטותיהם-שלהם; וכמו שאומר הפתגם השחוק אך נכון של ניטשה, הלוחם במפלצות ייזהר לבל יהפוך למפלצת בעצמו.

(יוסי גורביץ)

אחד האנשים המשפיעים ביותר בימי הביניים היה ברנרד, אב המנזר של קלרוו; למיליוני קתולים, גם היום, הוא פשוט "הקדוש ברנרד". אדם פעלתן, שתלטן, יעיל, נבון, בעל עט זהב: מי אירגן מחדש את המסדר הקיסטרקיאני והחזיר אותו לחוקת העוני שלו; שדחף להקמת המסדר הטמפלארי, וכתב את החוקה שלו; שכתב דרשות ופרשנות שמלומדים חופרים בהן עד היום; הצלחה.

היו לו צדדים אפלים, כמובן. הוא רדף את אבלאר והביא לשריפת ספרו כספר מינות – אבל פחד מאד מעימות פומבי עמו. והיה מסע הצלב השני, כשלון מונומנטלי אפילו בקנה המידה של הטיפשות ההמונית שהיו מסעות הצלב. ברנרד, שנחרד מהמוני ההרוגים ללא כל תכלית, כתב לאחר מכן שמסע הצלב לא היה כשלון מוחלט; הוא איכלס את גן העדן בהמוני קדושים.

היום נזכרתי בו בגלל עמיר פרץ.

אוי.

מעולם לא חשבתי שעמיר פרץ הוא אדם טיפש. תמיד חשבתי שהלעג כלפיו – לא ראיתי, אבל הדי המגאפון של "ארץ נהדרת" הגיעו גם אלי – הוא אווילי, על גבול הגזעני. כשפגשתי אותו, בימים האחרונים של מערכת הבחירות, מצאתי אדם כמעט מחוק מעייפות, אבל אינטליגנטי, רהוט, מהיר חשיבה. תמכתי בו בכל לב במערכת הבחירות.

אבל היום הוא הוכיח, סופית, שהוא לא מתאים לכהן כשר בטחון. כן, הגנרלים עשו לו כל תרגיל בספר, אבל הוא היה צריך לדעת שצל"ש לא מעיד על הצלחה. להיפך. במקום שבו יש תכנון וחשיבה, אין צורך בגבורה ולא מוענקים צל"שים. האותות נשלפים מן המגירה, כאשר התוכנית לא שורדת מגע ראשון עם האויב, כאשר הכל קורס וכל מה שנותר ללוחמים הוא גבורה עירומה.

עמיר פרץ לא אחראי ליהירות של חלוץ ולדוקטרינת "השלטנות האווירית" – קציני יבשה מכנים אות ×”"שרלטנות האווירית" – שלו; הוא לא שהה מספיק זמן בתפקיד כדי לשאת באחריות לכך שראש אט"ל, או איך שזה לא נקרא עכשיו, ממליץ לחיילים על ביזה; ספק אם הספיק לסייר בימ"חים, כך שחסרונם אינו באשמתו; כל חייו הפוליטיים ×”×™×” אזרח, כך שאין להאשים אותו שלא הבין שצה"ל הפך לגרוטאה, ושככל שרבו בו תורות הניהול כך התרחק מן היעילות.

אבל הוא לא מתאים. רצוי שיעזוב את התפקיד הזה, שמלכתחילה לא רצה בו, ועדיף שיעשה זאת קודם שיכזיב את האחרונות שבתקוות, בטרם יניח לצה"ל לבלוע עוד 30 מיליארדים מן הכסף שהיה מיועד למהפכה החברתית.

קשה לעמוד על הריסותיה של קריירה שנבנתה במשך שנים; קשה להסתכל אחורה ולא להבין איך הכל נשרף כל כך מהר, בששה שבועות קצרים. אבל עדיף ללכת, אפילו כך, מאשר להצמד לקרנות המזבח. זה הלקח ששמעון פרס מעולם לא הבין, ודי לנו באחד.

(יוסי גורביץ)

נצחונה של האיסלמופוביה: במהלך הדיון בכנסת היום, נשא שר הביטחון נאום שקול, בהתחשב בנסיבות. דליה איציק ניהלה את הישיבה כמו המורה שתמיד היתה, הרחיקה שניים מנציגי האחים המוסלמים מהמליאה, אבל התקשתה להשליט סדר.

בשלב מסוים, לקראת סוף נאומו, החליט פרץ להשיב מלחמה. בתגובה לקריאת ביניים של אחמד טיבי, "למה אתה לא נפגש עם אבו מאזן", פרץ מעך אותו. "אני תמיד מוכן להפגש עם אבו מאזן," עקץ, "אבל כוחו של אבו מאזן לא יכול לנבוע מכך שהוא נפגש עם בכירים בישראל. זה" – חיוך רחב – "פטרונאז', ואני דוחה אותו. כוחו של אבו מאזן צריך לבוא מכך שכאשר הוא נותן הוראה, היא מתבצעת". טיבי נותר המום.

הטבח הקטן שביצעה ישראל בכפר קנא עורר את זעמם של ליברלים-כביכול ברחבי העולם. הרוגיה האזרחים של ישראל אינם זוכים ליחס כזה, גם כאשר נכד מת בזרועות סבתו. חלק מזה נובע מכך שהתקשורת הישראלית איננה מציגה, ובצדק איננה מציגה, גופות. אבל זו לא הסיבה העיקרית.

נהוג לחשוב שהסיבה לכך היא אנטישמיות. אין ספק שהאנטישמיות היא מקום המפגש הקלאסי בין הימין ההזוי לשמאל המוטרף. שני הצדדים חיים בעולם קונספירציה משלהם, והיהודים – בו זמנית קוסמופוליטיים ושבטיים, קומוניסטים וקפיטליסטים – כיכבו תמיד בספרות הזו. אין ספק שהברית הלא קדושה, הירוקה-אדומה, בין האיסלמיסטים באירופה ובין ארגוני השמאל הקיצוני שם, תחת רוח הקודש של המלחמה בעיראק, מדיפה ריח רע. הומניסט לא עומד באותו מקום עם תומך ברצח על כבוד המשפחה, עם תומך בהלקאת נשים, או עם סוקל-הומוסקסואלים.

אך אף שאין לי ספק באנטישמיות של המוסלמים החברים בברית הזו, אני רוצה להציע הסבר אחר לשותפות אנשי השמאל, ולשתיקתם על רצח יהודים: בוז מעורב בפחד. האנשים האלו יודעים היטב שהם עומדים בחברתם של ברברים; הם יודעים שהאספסוף הערבי – וכל כך קל להפוך את הציבור הערבי-מוסלמי לאספסוף; ראו פרשיית הקריקטורות – הוא נחות. אי אפשר לצפות ממנו לקנה מידה מערבי של שמירה על חיי אדם. בקצרה, אנשי השמאל לוקים בפטרונאז'.

אבל הם יודעים שעד כמה שמדובר באספסוף נחות, מדובר באספסוף נחות ומסוכן. קבוצה רצחנית, חסרת מעצורים. הליברלים המאשימים את המתריעים בשער בשנאת מוסלמים; הקבוצות התובעות את העמדתה לדין של אוריאנה פלאצ'י על אמירת אמת; האנשים הרואים בחיזבאללה קבוצת שחרור, ובישראל "כובשת" תמידית – הם למעשה איסלמופובים, במובן הישן של המילה: הם פוחדים פחד מוות מן האיסלם. ובניגוד ל"איסלמופבים" אותם הם מגנים, אנשים השונאים את האיסלם, הם מוכנים להתרפס בפני הברברים המסוכנים האלה. אחרי הכל, אחרי שישים שנים של שנאת המערב, כבר לא נשאר בעבור מה להלחם.

את הגל הזה, כמובן, מובילה צרפת, על המוני הזרים המאיימים שלה. שר החוץ שלה, שלא הצליח בביקורו ביד ושם להבין מדוע אין שלט המציין את מספר היהודים הבריטים שנרצחו בידי הבריטים, הגדיר היום את איראן "אומה דגולה ומכובדת". דוסט-בלאזי אמר גם ש"איראן היא גורם מייצב באזור". שלא במקרה, הדברים נאמרו ביום שבו מצביעה מועצת הביטחון על תכנית הגרעין האיראנית. נראה שצרפת החליטה מי ניצח במאבק האזורי, והיא ממהרת לעמוד לצידו.

ד'זה וו: שוב הרגנו עשרות אזרחים בכפר כנא. שוב עמד – לכאורה – בראש הצבא שר ביטחון מן השמאל. שוב ממציא הצבא, כמו בחוף בית להיה, תיאורייה משונה, האומרת שאף שחיל האוויר הפציץ פעמיים את הבית, יכול להיות שהוא בעצם לא אשם, שאפשר שהבניין קרס בשל פיצוץ חומרי חבלה שהיו בו.

ואכן, אם היו שם חומרי חבלה, הדבר מצדיק את תקיפת הבית. כפי שאמר דני גילרמן, באימרה שאני חושש שתהפוך לשגורה בקרוב, מי שהולך לישון עם רקטות, מסתכן בכך שלא יתעורר.

אבל האם אכן היו בבית רקטות? חיל האוויר טוען שהיה לו מידע מודיעיני על כך. אה-הא. לאחר שהסתבר שקצין מודיעין ישראלי בחר את בסיס האו"ם באל חיאם כמטרה לתקיפה – עובדה המאששת, אגב, את דבריו של קופי ענאן, על פיהם הבסיס הותקף במכוון – מותר לפקפק באיכות המודיעין של צה"ל. אם ישנן רקטות, יוצגו נא מיד.

טענה אחת של צה"ל יש לדחות על הסף: שהוא פיזר כרוזים במקום וקרא לתושבים להתחפף, ומשלא עשו כן – דמם בראשם. יש לדחות אותה משתי סיבות: לא היינו מעניקים הנחות לחיזבאללה, אילו הרג תושבים בקרית שמונה לאחר שקרא לפינויה; זה עדיין היה פשע מלחמה. השניה, כמובן, היא שצה"ל החריב את הגשרים בדרום לבנון, השמיד את תחנות הדלק, הרס את הכבישים, ובלפחות שני מקרים צלף מהאוויר בפליטים שנסו על נפשם. זה לא בדיוק אקלים המעודד נטישה.

בקצרה, אנחנו חוזרים לשאלה הישנה של מידתיות. ולצה"ל לא נותרו עוד משאבי אמינות לסגת אליהם. מי שהתחיל את המלחמה בהכרזה על כך ש"נחזיר את השעון 20 שנים אחורה", ושלאחר מכן הורה "להרוס עשרה בניינים על כל רקטה בחיפה", הוא זה שצריך להביא הוכחות לחפותו, כאשר הוא – שוב – הורג אזרחים.

(יוסי גורביץ)

קובלנה קבועה של ימני ישראל היא על "איכות ההסברה": לשיטתם, אם היינו רק דואגים לדוברים יצירתיים ורהוטים, תמונות גופות הילדים/מוצבי האו"ם המופצצים/האמבולנסים המותקפים מהאוויר/הזוועה התורנית שביצע צה"ל היו מטשטשות, והעולם היה מבין ומחבק אותנו. לשיטתם, הבעיה איננה במציאות; היא בצורה בה היא משתקפת.

בדרך כלל, מדובר בשטויות גמורות. פשע מלחמה הוא פשע מלחמה, ושום חיוך של דני גילרמן או עניבה נכונה של בנימין נתניהו לא ישנו את זה. אבל בימים האחרונים, מתקבל הרושם שבצה"ל לא מבינים שהם משחקים גם במגרש ההסברה ולא רק במגרש ההפצצה, ושבמערכה הזו הם טובים בעיקר בגולים עצמיים.

דוגמא אחת מני רבות: פרשת המסוק שהופל. למה, לעזאזל, היה דובר צה"ל צריך לצאת בהצהרה שהמסוק הסתבך בקווי מתח גבוה, כשהיו עדים רבים לכך שהוא החל להסתחרר בגובה רב יותר? הניחוש שלי הוא שרגב ואנשיה ניסו להכחיש נחרצות את טענת החיזבאללה שהוא שהפיל את המסוק. אבל להוציא גירסה, שמופרכת תוך פחות משעה? זה מצריך גאונות, מהסוג שהביא לכם את "האלונקה היא בעצם קסאם" ו"הפגיעה בסטי"ל היתה קלה ושולית".

עוד זה מדבר וזה בא: הלילה תקף חיל האוויר מוצב של האו"ם והשמיד אותו. חמישה משקיפים בינלאומיים נהרגו. בשלוש לפנות בוקר, בעוד דובר צה"ל עסוק נואשות בלומר ש"הנושא בבדיקה", כבר התנצלה ישראל רשמית על התקרית. מסתבר שאפילו משרד החוץ הישראלי לא מאמין ל"בדיקות" של דובר צה"ל. המקרה עוד עשוי להתפתח: מפקד כוח יוניפי"ל טוען שהוא הזהיר את ישראל שש פעמים מפני פגיעה באנשיו. צרפו את זה לידיעה על כך שצה"ל היה מוכן להסתכן בהפצצתו של ראש ממשלת צרפת, וקבלו תמונה מטרידה מאד.

מירי רגב היא מטרה קלה מדי בימינו אלה. הבה נעבור לרעה הבכיר ממנה, האלוף אודי אדם. אלוף פיקוד צפון זה צווח באוזנינו ש"זו לא השעה לספור גופות" – אבל מסתבר שהוא התכוון לגופות ישראלים, שכן אנשיו מציגים שוב ושוב את מספרי גופות אנשי החיזבאללה שבידיהם.

בבוקר אתמול חברו השניים, רגב ואדם, לשקר הגדול של המלחמה עד כה: ההודעה על כיבוש בנת ג'בייל. הידיעה השתנתה במהלך היום: בצהרים היה מדובר לא בכיבוש, אלא ב"מצור" על "מאות" לוחמי חיזבאללה; בערב ירד מספר הלוחמים במקום ל-100 בלבד; ובלילה נאלץ דובר צה"ל להודות שלא כיבוש ולא נעליים: צה"ל רק "מכתר" את העיירה.

החרפה הוחרפה הבוקר, כשהאנשים שהודיעו לנו על כיבוש בנת ג'בייל נאלצו להשתמש במילות הקוד המוכרות, "קרב מר" ו"נפגעים", כדי להודיע שבעצם, בנת ג'בייל לא רק שלא נכבשה, למעשה היה שם קרב קטלני. עד כה הותר לפרסום כי שמונה חיילים נהרגו שם. יתכן שיש עוד.

זו לא הפעם הראשונה שאדם ממהר לדווח על כיבוש שלא בוצע: ביום רביעי שעבר, שמח האלוף לדווח על כיבושה של מארון א ראס. יממה לאחר מכן – טראח. חמישה הרוגים בקרב סביב מארון א ראס, שכיבושה הושלם בעצם רק ביום ראשון.

מצבם של רגב ואדם טוב, יחסית: השימוש היצירתי שהם עושים בערפל הקרב מצריך רק את הדחתם. מצבו של הרמטכ"ל, דן חלוץ, קשה הרבה יותר. הבעיה שלו היא שהוא עומד במילתו: בתחילת המלחמה, הוא איים להחזיר את לבנון 20 שנים אחורה. הוא קיים את ההבטחה, ועכשיו נראה את מירי רגב מסבירה את זה.

שלשום נתן חלוץ פקודה נוספת: על כל פגיעת רקטה בחיפה, יחריב חיל האוויר עשרה מבנים בביירות. מישהו בצה"ל הבין שיש כאן בעיה, כי בפרסומים מאוחרים יותר, הפקודה יוחסה ל"מקור בכיר". גם ההבטחה הזו קוימה: אמש החריב חיל האוויר עשרה רבי קומות בביירות, זמן קצר לאחר הפגזת חיפה.

וזה כבר חורג מהונאת האזרחים ונסיון מלאכותי לניפוח המוראל הלאומי. כאן מדובר בפשע מלחמה. תקיפתם של מבנים אזרחיים כנקמה – סתם מבנים אזרחיים, שלא היו מעורבים בשום צורה בלחימה – היא עונש קולקטיבי. בדיוק מה שרגב טוענת שישראל לא עושה.

הנחמה היחידה ב-48 השעות הנוראיות האחרונות היא ההופעה האחרונה של נסראללה. משהו נסדק בתולעת. הוא כבר לא נראה זחוח ומרוצה מעצמו – ובפעם הראשונה, הוא הכניס גול עצמי. הטענה שלו ש"צה"ל תכנן לתקוף אותנו בספטמבר" הזכירה לי את שר התעמולה של סדאם בימיו האחרונים. מסתבר שעם די לחץ, אפילו נסראללה נסוג לתעמולה הערבית הזולה, שלעומתה אפילו רגב נראית אמינה.

(יוסי גורביץ)