החברים של ג'ורג'

למה בילעין חשובה

הגז נורה, הפעם, עוד קודם שהחלה ההפגנה.

ביום שישי נסעתי בפעם השניה לבילעין. זה היה לאחר שהתברר שלצבא יש שיטה ייחודית לטפל בתביעות משפטיות: בשבועות האחרונים, אחרי שתושבי הכפר הגישו תביעות כנגד החברה הצרפתית שאחראית לבניית ההתנחלות שאמורה להיבנות על שטחיהם הגזולים, החל הצבא בפשיטות על הכפר ובמעצרים שיטתיים. דובר צה"ל שיקר כהרגלו, ואמר שאין שום קשר בין המקרים. זה מה שהם אמרו, גם כשמיהרו לעצור את אביה של זו שצילמה את עמרי בורברג ול' יורים בעציר כפות.

באו הרבה מאד אנשים. הרבה ישראלים, הרבה בינלאומיים, הרבה מצלמות. אולי בגלל זה – אפקט "האח הקטן" – האלימות הפעם היתה מוגבלת הרבה יותר. בפעם שעברה, התקבל הרושם שהחיילים שיחקו איתנו: ירו גז לשלוש נקודות, כך שנוצר משולש של חנק שממנו קשה היה להמלט. הפעם הם היו רגועים יותר. הם ירו פחות גז, אם כי ירו אותו עוד קודם לפתיחת ההפגנה ומטח מאוכזב אחרון אחרי שהוכרז על סיומה. הגאדג'ט החדש של הבהמה הירוקה, "הבואש", ירק מטח של משהו מסריח במיוחד על ערימה של מפגינות בינלאומיות, בעיקר צרפתיות וספרדיות אם הבנתי נכון, ועשה עוד קצת כדי להבאיש את ריחה של ישראל בעולם.

ההתחלה היתה מדהימה: חמש דקות של נאום בעברית לחיילים, שמסביר את ההיסטוריה של הסכסוך, שמסביר את פקעת האינטרסים של בעלי הון וגוזלי אדמות, ואת העובדה שהגדר הוכרזה כבלתי חוקית לפני שנתיים. החיילים הקשיבו והחרישו. רק כשהגיעה הקריאה לחיילים לסרב לפקודה בלתי חוקית, התנער הקצין והגז התחיל לעוף.

הפלסטינים, מצידם, השתדלו הרבה יותר להקפיד על אי אלימות. בפעם שעברה, במארס, קבוצה קטנה של צעירים פלסטינים פנתה שמאלה, מהשביל עליו נערכת ההפגנה אל השדה הסמוך, והחלה בידוי אבנים לעבר החיילים. הפעם היו רק שניים מהם, כל אחד לבדו – וכל אחד מהם הורגע תוך זמן קצר על ידי משתתפים אחרים. "לא יכול להיות", אמר אמריקני אחד בנחישות, "שאדם אחד יחטוף הפגנה לא אלימה של מאות אנשים". צעירה אחרת, עטויה בשביס, הבחינה באחד ממיידי האבנים מתכופף לאסוף תחמושת, סיננה "חלאס" והלכה לשכנע אותו להפסיק. זה לקח זמן, אבל הוא הפסיק. הקהל לא היה אוהד, וכנראה שגם הצורך לנופף את הקלע בחום של אוגוסט, תוך זהירות שלא לפגוע בטעות בלהקת הצלמים שחגה סביבו, היה מעייף.

יש דברים בבילעין שאינם נעימים למשתתף הזר, ודאי הישראלי. הקריאות "ישראל היא מדינה פאשיסטית" זכו להרבה פחות תמיכה מהקהל ביחס לקריאות אחרות, וגם "מחיפה ועד בילעין – לשחרר את פלסטין" היתה להיט קטן מאד. אנרכיסטים – למרות הבלחות קופירייטריות כמו "שום דבר לא יעזור/צה"ל הוא ארגון טרור" – הופכים לדבר מעייף מאד במהירות רבה מאד.

אבל בוויכוח הזה האנרכיסטים הבודדים, שהחזיקו בשיניים את המאבק בשנים 2004-2005, תחת אלימות חריגה מצד הצבא – בכללה ירי חי במפגינים – ניצחו ללא עוררין. הם חשפו את ערוות הבהמה פעם אחר פעם: הם העמידו מכולה בבילעין והכריזו עליה כמאחז – והצבא פינה אותה תוך שניות, ללא כל התרגילים הרגילים שהוא מפגין מול מתנחלים; הם הוכיחו בבית משפט שחלק מידויי האבנים בבילעין היו פרובוקציות של מסתערבים; הם לקחו את הצבא והמתנחלים לבית המשפט העליון – וניצחו.

בספטמבר 2007 פסק בג"צ כי גדר ההפרדה בבילעין איננה חוקית, מצא שהיא מיועדת לספח קרקעות להתנחלות מתתיהו מזרח, והורה לצבא לפרק אותה. מאז חלפו שנתיים. צה"ל ומשרד הבטחון לא עשו דבר.

וזו בדיוק הנקודה שבה המאבק היה צריך לעבור מידי האנרכיסטים לידי כל מי ששלטון החוק חשוב לו. אפשר היה להתווכח, עד ספטמבר 2007, על המתרחש בבילעין; אחרי ההחלטה היה ברור לכל, או על כל פנים צריך היה להיות ברור לכל, מי פורעי החוק ומי שומריו.

הצבא הישראלי הכריז, למעשה, שפסיקות בית המשפט העליון של ישראל לא מזיזות לו. הוא הכריז, בפועל, על עליונותו על כל רשות אחרת. אין שום דבר שהוא רוצה לעשות ושאינו עושה.

להתעלמותו של צה"ל מבתי המשפט יש היסטוריה ארוכה. היא מתחילה בבירעם ואיקרית, תושבי שני הכפרים הללו, שנמצאים בשטח ישראל, גורשו מהם באוקטובר 1948 בתואנה בטחונית שקרית כלשהי, תוך הבטחה שיוכלו לשוב לכפריהם תוך זמן קצר. הצבא הרס את הכפרים, והמדינה חילקה את אדמותיהם ליישובים סמוכים. בג"צ פסק ב-1951 כי יש להניח לתושבי בירעם ואיקרית לשוב לכפריהם. הצבא התעלם בבוז מפסק הדין, והמשיך בגזל. ב-1981, בעתירה שלישית, דחה בג"צ את הבקשה לבטל את הפקעת הקרקעות; בג"צ שב על דחיה זו ב-1997.

הבהמה למדה מהר מאד שאם היא פשוט מתעלמת מבתי המשפט, ועושה כרצונה, היא יכולה לקבוע עובדות בשטח. העובדה היא שהצבא הישראלי נטול כל פיקוח מרסן, לא מצד הכנסת – שמזמן השתפנה – ולא מצד בתי המשפט. יעידו גם הדחיות החוזרות ונשנות של פינויי המאחזים שבתי המשפט הורו עליהם. בילעין צריכה לעורר את מצפונם לא רק של שמאלנים-מקצועיים, אלא את זה של כל אלו החפצים במדינת חוק. אם לא נאכוף אותו על צה"ל – ועל השפוטה הקבועה שלו, הממשלה – בבילעין, ניאלץ להיאבק על כך בתחומי ישראל.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

13 תגובות על ”למה בילעין חשובה“

  1. שי הגיב:

    מצוין.

    עוד יותר ביאסת אותי עכשיו שלא באתי לבילעין השבוע. מאוד היה חסר לי נאומים בעברית אל החיילים. לנאומים באנגלית אין את אותו אפקא, ואני בטוח שהם מרשימים יותר.

  2. נועם הגיב:

    אפשר קישור למידע על זה שחלק מיידויי האבנים בבילעין נעשו על ידי צה"ל במטרה ללבות את האש?

  3. אלעד-וו הגיב:

    אתה רומז שבילעין הפכה למיינסטרים (או לפחות לאלטרנטיב פופולרי)? בעזרת השם.

    האנרכיסטים ושאר הפעילים באמת עשו שם עבודת קודש. (הטרמינולוגיה הדתית לא מקרית, כמובן. אם כבר יש אלוהים, היא בודאי איתנו)

    מה שכן, כתבת "בילעין צריכה לעורר את מצפונם לא רק של שמאלנים-מקצועיים, אלא את זה של כל אלו החפצים במדינת חוק". זה מדוייק, אבל המשפט הזה מתעלם ממה שהולך בישראל בשנים האחרונות. אזרחי ישראל קיבלו גבר את הבחירה בין מדינת חוק לפאשיזם זוחל. בחירתם ברורה ("חזקי, איפה אתה?").

  4. חגי הגיב:

    רק תיקונון:
    חברות הבנייה הנתבעות על ידי בלעין, בשל פעילותן הבלתי חוקית על אדמותיו, הן קנדיות ולא צרפתיות.

  5. אלעד-וו הגיב:

    והנה כותרת חיננית לידיעה על רצח אריק קרפ:
    "ערבים וחילוניות רצחו יהודי"
    כותרת משנה: מעשה רצח נוסף במדינת הכפירה והפשע החילונית – חבורת ערבים ושתי ידידותיהם היהודיות, אחת מהן חיילת, התנפלו על אדם בתל אביב ורצחוהו באכזריות
    http://www.tsofar.com/zofar/see_article.asp?id=11309#close=1

    ואני מציע לשמור על תקינות פוליטית ולשנות את הכותרת ל"שמונה בני מיעוטים ושתי יהודיות לא-דתיות שמקיימות יחסי מין עם בני מיעוטים רצחו יהודי לא-דתי שלא מקיים יחסים עם בני מיעוטים".

    • ג'ו הגיב:

      חשוב לציין שלא יצאו מאות מזדיינות עם ערבים לרחובות כפר סבא והבעירו פחים. וחבל

    • ygurvitz הגיב:

      עוזב, זה אתר חרדי. הם עדיין בהלם מפרשת האמא המתעללת ומגיבים בילדותיות המתבקשת מבורים שסבורים שהאמת אצלם בכיס.

  6. Mr. Kate הגיב:

    נורא עצוב ונורא נכון. אבל אני חושב שבישראל שי בחירה, גם אם חשאית ולא מודעת, של האזחרים בדמוקרטיה בטא. לא ממש דמוקרטיה, אבל לפחות יש בחירות וכאלה. הבעיה היא שנראה שגרסאות העדכון רק מורידות אותנו יותר ויותר למטה.

  7. א.ה. הגיב:

    יש כאן גם אלמנט של בחירה מצד המערכת המשפטית, שנותנת לצבא לרמוס אותה. יכל בית המשפט העליון להוציא צו ביזיון בית המשפט נגד מנכ"ל משרד הביטחון, או נגד אלוף פיקוד מרכז.

    אינני יודע מי היה מנצח בכיפוף הידיים הזה, יתכן והכנסת הייתה דואגת להכשיר את השרץ הבילעיני בזריזות, אך לפחות היה מובהר שהחוק (כפי שנחקק על ידי הכנסת, ופורש על ידי בית המשפט) הוא שקובע.