החברים של ג'ורג'

פוסט אורח: למה התפטרתי מעיתון "הארץ"

באוגוסט 2006, בתום מלחמת לבנון השנייה, התפטרתי מעבודתי כמלצר תל אביבי והתקבלתי לעיתון "הארץ" בתור מתרגם מאנגלית וספרדית – אפילו שכישורי הספרדית שלי היו ונותרו מוגבלים ביותר. אחרי שנה וחצי התקדמתי לתפקיד עורך עמודים בדסק החוץ, ומשם התקדמתי למגוון תפקידים במערכת. מאז, עיתון הארץ היה הבית המקצועי שלי, והרבה מעבר לזה. הפרק הזה בחיי נגמר ביום חמישי שעבר, כשהודעתי להנהלת העיתון שאני מתפטר במחאה על אופן הסיקור של אירועי השבועיים האחרונים ברחובות העיר שבחרתי לבנות בה את חיי ולגדל את ילדותי.

ההחלטה לעזוב התקבלה לאחר קרוב לשלוש שנים של עבודה ככתב המדע של העיתון, שהיו ללא ספק שלוש השנים המהנות והמספקות ביותר מקצועית (וגם אישית) שחוויתי אי פעם, ובעיצומה של מהפכה שעמיתיי למערכת ואני התחלנו לחולל באופן שבו מסקרים מדע בתקשורת הישראלית. אולם כדי להבין את הסיבות להחלטה שלי, צריך לחזור לשנת 2011, אז החל עיתון הארץ את המהפכה שהפכה אותו לכלי התקשורת הדיגיטלי המתקדם והחדשני בישראל.

עד אותה שנה אני ערכתי עמודים בדסק החוץ ושכתבתי מאמרי דעה בעמודי הדעות. אז הציעו לי לעבור את הקיר הנמוך שחצה את המערכת לשניים ולהפוך לראש דסק חדשות באתר. ראש דסק הוא תפקיד במערכת שנעשה במשמרות, שבו במהלך המשמרת ראש הדסק אחראי על כל החדשות שמופקות ומפורסמות במהלך המשמרת – על אילו סיפורים הכתבים עובדים ואיך עורכים ומציגים את החדשות באתר.

אולם באותה תקופה, עיתון הארץ עדיין פעל לפי התפישה שהמוצר העיקרי הוא עיתון מודפס, והאתר הוא מוצר נלווה שבקושי מכסה את ההשקעה בו. לראש דסק האתר באותה תקופה לא היו כתבים להפעיל. הם כולם עבדו עבור העיתון המודפס. לכן, עיקר החומר באתר היה מבוסס על חומרי העיתון שפורסמו בעמוד הבית בהדרגה במהלך היום. אם קרה אירוע חדשותי חשוב במהלך היום, מרבית הכתבים הסכימו לכל היותר להכתיב לנו משפט או שניים בטלפון על מה קרה. בעזרת שני משפטים אלה היו עורכי האתר כותבים ידיעה חדשותית המבוססת בעיקרה על ארכיון הארץ. הידיעה המלאה של כתבי הארץ היתה נשלחת בערב לפי לוח הזמנים של בית הדפוס, ומתפרסמת למחרת האירוע באתר.

לאחר כמה חודשים בתפקיד, הודיעו בעיתון כי הארץ עובר לעשות חדשות למאה ה-21. הקיר שהפריד בין שתי המערכות – של האתר והעיתון – בוטל (בהתחלה בצורה מטאפורית, ובהמשך בפועל). תפקיד חדש נוצר: ראש דסק חדשות. כמו באתר, ראש הדסק היה אחראי לכל החדשות שנעשות במשמרת שלו. רק שהפעם המערכת כולה – של העיתון ושל האתר – היתה תחת ניהולו.

אני מוניתי לאחד משלושת ראשי הדסק הראשונים בתפקיד. קיבלנו את מלוא הגיבוי וההנחיה של העורכים מעחינו. אולם נאלצנו להמציא בעצמו את התפקיד בפועל.

לאחר כשנה אינטנסיבית ביותר, המהפכה הדיגיטלית הגיעה גם לדסק החוץ. אני עזבתי את ראשות הדסק והפכתי לעורך חדשות החוץ – של העיתון והאתר. כמו בתפקיד הקודם, גם הפעם נאלצתי ללמוד לבד כיצד מסקרים את העולם כולו במאה ה-21 מהמחשב במערכת בתל אביב או מהטלפון ביפו.

הכלי העיקרי אותו גיליתי כדי להצליח במשימה הזו היה הטוויטר. הרשת החברתית, שאז עוד הגבילה ל-140 את מספר התווים בציוץ, התגלתה ככלי שלא היה כמוהו לקבל דיווחים מהשטח בזמן אמת כמעט מכל פינה בעולם – או לפחות מכל פינה בה נמצאים עיתונאים. האתגר הגדול, והאמנות המקצועית שעד היום לא הצלחתי להבין כיצד ניתן להקנות אותה לאחרים, זה לדעת איך להתייחס לכל ציוץ.

לכן במשך יותר חמש שנים, אחד מהעיסוקים העיקריים שלי כעורך החוץ היה לשבת על הטוויטר ולעקוב אחר מה קורה בעולם. ואז, כשקורה משהו, להעביר לעורכים תחתי את העדכונים מהטוויטר עם הנחיות כיצד להציג אותם, ולעבור על התוצר אחרי שהוא מתפרסם באתר ולדייק את הגשת הסיפור.

וכך, בעזרת הטלפון, יכולנו לסקר התקפות טרור באירופה, הפצצות בסוריה, מהפכות באפריקה ומשפטים שזכו לתשומת לב גלובלית מחדרי משפט בכל העולם. אבל אחרי יותר מחמש שנים של חיבור מתמיד לאירועי השעה ברחבי הגלובוס, וששתי ילדותיי הכירו את אבא בתור "האיש עם המלבן השחור מול הפרצוף", מיציתי את אורח החיים הזה.

כאשר שאלו אותי מה ארצה לעשות במקום, עניתי שלהיות כתב מדע. אבל לא האמנתי שבקשתי תיענה. עד אז, כתבי מדע היו עיתונאים צעירים שקיבלו משכורת בסיס והתפקיד היה אחד השלבים הראשונים בקריירה שלהם. כמה שנים קודם לכן, באחד מגלי הקיצוצים של העיתוןב עת ההתמודדות עם אתגרי העידן הדיגיטלי, התפקיד גם אוחד עם תפקיד כתב הבריאות של העיתון.

אולם הסתבר שהשאיפה שלי נשמעה בדיוק ברגע המתאים, כשבמערכת הבינו שתוכן מדעי איכותי יכול למשוך מנויים חדשים לאתר. ההחלטה למנות אותי לתפקיד (הם אפילו נתנו לי העלאה במשכורת) היתה הצהרת כוונות של העיתון על תחום סיקור שרוצים לשים עליו דגש.

גם אצלי, מעבר התפקיד התגלה כהתאמה מושלמת. עד אז, הצטיינתי בעריכת תוכן חדשותי של אחרים, אבל סבלתי רבות מכתיבת התוכן בעצמי, וכתבתי פעם בכמה חודשים בלבד. במדע, לפתע גיליתי את חדוות הכתיבה, בתוך ימים ספורים מצאתי את עצמי כותב אפילו שלוש-ארבע כתבות ביום, ומקבל עליהם שבחים מכל כיוון – כולל א.נשי המקצוע.

חלק מההנאה היתה ההתמקדות במעניין על חשבון החשוב. בכל סיקור עיתונאי, יש איזון בין חשיבות ומידת העניין שיש בחדשות. בתפקידיי הקודמים, אני הייתי בקצה הקיצוני של אגף החשוב. לאחר שעזבתי את התפקיד, העורכים תחתיי סיפרו לי שהם היו עורכים תחרות שבועית על מי העורך שאסף הכריח אותו לקרוא את הכתבה הכי פחות נקראת – בדרך כלל על אירוע אלים כזה או אחר באפריקה. עתה, אני עברתי לכתוב אך ורק על מה שמעניין אותי. על הדרך גיליתי שיש עולם שלם של א.נשים נהדרים שעושים מדע נהדר סביבי, והתחלתי להתעמק בתחומי מדע שונים ומרתקים.

במסגרת האירוניות הקטנות של החיים, החשוב רדף אחריי, ומגפת הקורונה הפכה את המדע לחשוב גם חדשותית. אחרי שנה שבה הקשב שלי התחלק בין המדע המעניין לסיקור המאמצים המדעיים להתמודד עם הקורונה – שנחלו ניצחון מוחץ עם החיסונים, לפחות בישראל – הרגשתי בחודשיים האחרונים שאני יכול לחזור לשגרת המחקרים המעניינים שלי, והיו לי תוכניות גדולות על פרויקטים מרתקים.

אבל אז החלה האלימות באל-אקצא, ואז בעזה. חדשות המדע הפכו ללא רלוונטיות, ואני התמכרתי חזרה למעקב אחר החדשות דרך הטוויטר – רק שהפעם החדשות התרחשו במרחק עשרות קילומטרים מהבית שלי, ואז גם בשמיים מעליו (ללא מרחב מוגן, כמו הרוב המכריע של תושבי יפו) ואז ברחובות מסביב.

במשך כמה ימים הבנתי שהרחובות, בעיקר בלילה, הפכו ללא בטוחים, והקפדתי לטייל עם הכלבים רק במסלולים הקבועים, שם כל השכנים מכירים אותי ואני יודע שאין לא ינסה לפגוע בי. וצייצתי, באנגלית, על מה שלמדתי על האחימות המשתוללת דרך הטוויטר.

חמישי בערב, בין ה-13 ל-14 במאי, היה שקט והלכתי לישון מוקדם. קמתי בבוקר, והבנתי שמישהו שרף ילד בן 12 בביתו, פה בעיר שלי. באותה נקודה, החלטתי שאני לא יכול יותר לשבת בבית, ואני חייב לצאת ולנסות לעזור. דרך הקהילה הדו-לשונית ביפו, בה אנחנו מגדלים את ילדותינו בשבע השנים האחרונות, הגעתי למפגש של מי שמרבית הישראלים יגדירו כ"שמאל קיצוני" – יהודים מיפו ותל אביב שנאספו לשאול את שכניהם הפלסטינים איך הם יוכלו לעזור.

שם שמעתי לראשונה כיצד חוו שכניי הפלסטינים את אירועי הימים האחרונים, והבנתי שלא היה לי כמעט שום מושג על מה קורה באמת. יצאתי מהפגישה, והתחלתי לדבר עם א.נשים. עם שכנים. עם חברים. עם היושבים בשולחנות הסמוכים בבתי קפה. עם הירקן.מוכר המכולת. מוכרת המינימרקט ועוד ועוד.

כולם סיפרו לי את אותו סיפור: בימים האחרונים, ייתר שאת לאחר זריקת בקבוק התבערה שפצע קשה את מוחמד ג'נתאזי בן ה-12, תושביה הפלסטינים של יפו חיו בחשש כבד לחייהם – חשש מפני ביריוני הימין הקיצוני שעשו לינץ' בעובר אורח פלסטיני בבת ים הסמוכה שלושה ימים קודם לכן ושכל לילה חדרו ליפו מהשכונות היהודיות הסובבות וחיפשו ערבים לפגוע בהם, החשש מפני המשטרה, ובייחוד מגדוד מג"ב שהגיע ליפו מהגדה – על כל הטקטיקות לענישה קולקטיבית והתעמרות באוכלוסייה ששוכללו בעשרות שנות כיבוש בגדה.

לכן לי עוד זמן מה לנסח את זה במלים מדויקות, אולם הבנתי שמה שאני רואה סביבי זה הכיבוש כפי שעד היום נתקלתי בו אך ורק בטורים של עמירה הס מהגדה: לא הכיבוש שבו חיילים משתמשים באש חיה ופוצעים קשה והורגים פלסטינים, ואז מגיעים לעמודי החדשות. לא, מה שהגיע ליפו הוא הכיבוש המתוחכם, זה שמתעלל "בלי להותיר סימנים":

הסטירה משוטר; מפתחות הטוסטוס שמוחרמות באמצע הלילה – ואם הטוסטוס גם יקר אז השוטרים מפילים ושוברים אותו; האבות שרכבו לקנות גלידה לקינוח של ארוחת ערב על אופניים ונאלצו ללכת חזרה ברגל כי שוטר רוקן להם את האוויר מהגלגלים; רימוני ההלם על בתי מגורים באמצע הלילה; שימוש חופשי בכדורי גומי לחלק הגוף העליון של צעירים; ובעיקר חשש קיומי ותחושה של אובדן מוחלט של הביטחון האישי.

מוכרי החנויות המקומיות, שבדרך כלל נשארים פתוחים אחרי השקיעה, סגרו את עסקיהם באחר הצהריים המוקדמים ומיהרו הביתה – לא רוצים להיות ברחובות כשהמג"בניקים האלימים מסתובבים, וממהרים לחזור הביתה ולשמור על המשפחה. חברים סיפרו איך הם ישבו – בחצר או על הגג – עם אלת בייסבול או נשק קר אחר, מחכים לתוקפים שיבואו לנסות לשרוף.את בתיהם. וכולם ידעו ואמרו שאם הם יבואו, לא יהיה מי שיגן עליהם – בטח שלא המשטרה.

היחידים שנותרו ברחובות בלילות היו השבאב: נוער השוליים הפלסטיני שהוא אחד מהמאפיינים המוכרים של יפו – רובצים בחבורות בגינות בלילות ודוהרים באופניים חשמליים וטוסטוסים על מדרכות. השבאב, הילדים של משפחות מוחלשות ביפו, חיו כל חייהם בשולי החברה הפלסטינית ביפו ומנותקים כמעט לחלוטין מהחברה היהודית. למרביתם עבר פלילי בעבירות סמים ורכוש – כשאת עיקר הפגיעה של הפשעים שלהם חווה החברה הפלסטינית סביבם – וקשרים לארגוני הפשיעה של יפו.

נוער אבוד ומנוכר זה מצא לראשונה מטרה. לנוכח האירועים ביפו ובערים הסמוכות, הם התארגנו להגן על הרחובות והמסגדים, והיו אלה שהתעמתו עם ביריוני הימין הקיצוני שחדרו ליפו.

אולם הם לא היו לבד ברחובות. והשבאב ספגו את מלוא אלימותם של שוטרי מג"ב שנשלחו לעיר מהגדה. במהלך היום, אפשר היה לראות.אותם עומדים בצמתים, לאחר ששוחררו ממעצר, ומשווים את הפצעים שספגו מידי השוטרים.

חלק מאותם צעירים לא התספקו בהגנה. את הכעס, הפחד והתסכול שלהם הם פרקו על סמלים ישראליים, ביחוד פחי אשפה ומכוניות עם כיתוב בעברית. כמה בקבוקי תבערה הושלכו על בתים של יהודים. לפי הגרסה המשטרתית, שעד היום לא מצאתי פלסטיני אחד ביפו המאמין לה, אחד מאותם בקבוקי תבערה הוא ששרף את ביצו של מוחמד ג'נתאזי ופצע אותו ואת אחותו. והאלימות שלהם רק הגבירו את האלימות המשטרתית המופנה כלפיהם.

אחר הצהריים, לאחר שעות של שיחות עם תושבים ביפו, הלכתי עם אמי להפגנה שנערכה במחאה על שריפת בית משפחת ג'נתאזי ואלימות המשטרה. בתום ההפגנה, שהתפזרה לשמחתי ללא אירועים אלימים, יו"ר בל"ד סמי אבו-שחאדה הזמין בעברית את מי שמעוניין לעזור להצטרף לישיבה של ועד החירום של יפו – שקם לנוכח האלימות המשטרתית ברחיבות וכלל בתוכו נציגים של כמעט כל מרכיבי החברה הפלסטינית היפואית.

אז הלכתי, ושמעתי שם שוב, מפי יפואים אותם אני מכיר בפנים כבר שנים רבות, את אותו סיפור ששמעתי בכל אותו יום. הם הוסיפו גם את האכזבה ותחושת הבגידה שהם חשו מהאופן שבו השמאל הציוני והתקשורת הישראלית הפנו להם את הגב ואימצו לחלוטין את הנראטיב המסית של ממשלת נתניהו. רבים מהם גם הזכירו את הפגיעה שחשו מראש העיר רון חולדאי, שבחר לעמוד לצד המשטרה במקום להגן על תושביו.

והבקשה היחידה שהיתה לועד החירום היפואי ממני ומשאר היהודים שבאו לתמוך ולסייע, היה להשתמש בקשרים ובכישורים שלנו כדי לעזור לקול של הפלסטינים של יפו להישמע סוף סוף.

אז זה מה שעשיתי. פניתי ודיברתי עם כל הגורמים הרלוונטיים בעיתון, מהכתבים בשטח ועד למו"ל. חלקם הבינו פחות או יותר. חלקם טענו שזה לא מספיק חשוב כרגע, וחלקם בכלל אמרו שהמשטרה לא משתמשת במספיק כוח. אבל הסיקור בעמודי החדשות לא השתנה, והקול של תושבי יפו לא נשמע.

התשובה המעשית היחידה שקיבלתי היתה "חכה לכתבה שאנחנו עובדים עליה על האלימות המשטרתית". סייעתי כמיטב יכולתי, ומה שהתפרסם בסופו של דבר אחד מבוסס גם על חומרים שאני העברתי לכתבים. והכתבה אכן הציגה עדויות לאלימות המשטרתית. אילם העורכים פשוט לא חיברו בין הנקודות. האימה והחשש המוצדק לחייהם של תושבי יפו הפלסטינים עדיין לא מצאו את דרכם לעמודי החדשות של הארץ.

למחרת, נתקלתי בעוד דיווח חדשותי שולי על הגשת כתב אישום על.תקיפת יהודי חמוש באלת בייסבול בידי ארבעה פלסטינים ביפו, והאופן שבו הסיפור מוסגר – כשהכותרת קובעת שהחשודים אחראים ל"לינץ'" עוד לפני שנפתח משפטם, וקובל על כך שהם לא הועמדו לדין על פשע ממניע גזעני – גרם לי להבין שאני לא יכול יותר לכתוב על מדענים ישראלים נהדרים (ולא חסרים מדענים ישראלים נהדרים) בעמודי החדשות של הארץ, אחרי שהעיתון שהיה לי בית 15 שנה הפנה לשכניי, למשפחתי ואלי את הגב ברגע שהיינו זקוקים לו יותר מכל – כשהכיבוש במלוא אכזריותו הגיע לרחוב שלנו.

אני לא יודע אם להתפטרות שלי יש חשיבות. אני כן מאמין שעיתון הארץ יבין, בתקווה בקרוב, שכפי שהאלימות הישראלית כלפי הפלסטינים בגדה לא מביאה לשקט אלא רק מייצרת עוד אלימות – כך קורה גם כשהאלימות הישראלית מופנית כלפי הפלסטינים ביאפא.

כך או אחרת, אני החלטתי שאני לא יכול להמשיך למתוח ביקורת בטוויטר. אני חייב לקום להתחיל לפעול כדי לנסות ולתקן את המציאות סביבי – כדי שרות, בתי הבכורה, לא תצטרך לעשות זאת (כפי שהיא כבר מבטיחה לעשות). אחרי מה שאני יכול בהחלט להגדיר כשבוע הקשה בחיי – ואני חייתי בירושלים בשיא האינתיפאדה השנייה -כולל החוויה של להתעורר בתוך אוטובוס שמתפוצץ ו-17 בני אדם נרצחים סביבי – אני לא יכול להבטיח שאצליח בתוכניותיי. אבל יש לי תוכניות לשנות את המציאות, ואני מאמין מחדש ביכולתי לממשן. אני מבטיח לעדכן עם פרטים נוספים בהמשך.

(אסף רונאל)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • Y.

    בהצלחה, אסף. לא היה בשום עיתון בישראל בעבר או בהווה כתב מדע מעמיק ומוצלח כמוך, ואני מאמין ומקווה שכשרונותיך יהיו אוצר לפרוייקט הבא שלך.

    יש לי הרבה הרבה פחות מגעים מאשר לך עם ערבים ישראלים ויפואיים בפרט, אבל התרשמתי בדומה ששומרים פאסון, ואת העלבונות וההתעללויות לא חושפים ליהודים אלא עד שמכירים אותם יותר טוב, או עד ששואלים במפורש.

    • שחר כ.

      תודה, אסף, על השיפור העצום שחל בסיקור חדשות מדע תחת אחריותך. שאפו! וגם על התקוממותך נגד עיוורונם האלים של הישראלים היהודים, כולל בעיתון הזה, אף שהוא טוב לאין ערוך משאר העיתונים.

  • Yariv Yaari

    אני חייב לשאול משהו. אם אסור לקבוע שתוקפי אדם אחראים ללינץ' עוד לפני שנפתח משפטם, למה אתה מדבר על "לינץ'" בבת-ים? אולי אתה מתנגד להאשמה בלינץ' במקרה הזה מסיבות אחרות, אבל אם כך למה אינך מציין סיבות שעקביות עם שאר הטקסט?

    • Wabbit

      גם אני חייב לשאול משהו. האם הפנית את אותה שאלה לכל כלי התקשורת הישראלים שקובעים שתוקפי אדם הם ״מחבלים״ עוד לפני שנפתח משפטם?

      • Yariv Yaari

        לא, אבל הם לא התלוננו על כך שקובעים קביעות כאלו.

        שיהיה ברור, אין לי שום בעיה עם עצם האפשרות לטעון שתקיפ מסוימת היא "פיגוע", "לינץ'" או כל דבר אחר לפני משפט (בהינתן סיבות סבירות לאפיון כזה), אבל אם לאסף יש בעיה עם זה הוא צריך להיות עקבי.

  • בבת ים היה לינץ' בשידור חי וחלקם אף התגאו בגלוי

  • Nachshon Amir

    אסף,
    אני מצדיע לך. אני תמיד אומר שאין אדם בעולם שאני מעריץ. אבל האנשים שהכי קרובים לכך מבחינתי הם אנשים שנלחמים על צדק, עבור אנשים אחרים, ומוכנים לשלם על כך מחיר אישי.
    בהצלחה!

  • Nico S Roach

    אסף כל הכבוד לך. לא רבים הם הכותבים כמוך על מדע בתקשורת הישראלית ומעטים עוד יותר האנשים הציבוריות הישראלית שיתפטרו כאקט מוסרי.

  • Asaf Beeri

    הצטערתי מאוד לשמוע שהתפטרת מהעיתון: כל כתבה שלך שימחה אותי מאוד. לא ברור לי איך תמצא פרנסה עכשיו בשביל שתוכל גם להתקיים וגם לשנות את החברה הישראלית, אבל זהו כמובן עניינך.
    ברור מאליו שגם המצב ביפו מצער אותי ביותר, אף כי היה צפוי שיקרה: הכיבוש הורג את כולנו, או לפחות האלימות שבו זולגת גם אל מעבר לקו הירוק. ועוד מעט יפנו זאת גם לסתם אנשים שלא באים טוב לעין של המשטר, ואולי אתה ואני נאכל יחד מאותה צלחת פח במחנה ריכוז, אלא אם ישתנה משהו יסודי מאוד בחברה הישראלית.
    בהצלחה בהמשך.

  • Asaf Beeri

    בשולי הדברים, נפלו כמה שגיאות הגהה תמוהות שהופכות כמה מילים לבלתי מובנות.
    הבמה כאן היא ציבורית לא פחות מהבמה שהייתה לאסף רונאל ב"הארץ", והפוסט ראוי מאוד לתשומת לב.

  • אמיתי סנדי

    ברח אסף, ברח. קח רכבת, קח אווירון. קח את משפחתך וברח מהבולען, רחוק ככל שתוכל.