החברים של ג'ורג'

פחד לילה

מה עושים החמושים בלילות

פ’, בת שבע, ניסתה להתאבד עוד לפני שחמושי צה”ל עזבו את ביתה.

החמושים הכו את אמא של פ’ לנגד עיניה. היא נפצעה, לקתה בהתמוטטות עצבים, ופונתה לבית החולים. פ’, שחשבה שאמה נהרגה, עלתה לחלון הקומה השניה וניסתה לקפוץ ממנו. אחיה הציל אותה. לאמה היא אמרה אחר כך (כדבריה של האם) ש”היא חשבה שאני מתי, ורצתה למות כדי להיות קרובה אלי.”

מאז האירוע, כפי שמתואר בדו”ח “חיים חשופים” (עמ’ 38), פ’ לקתה בפחדים, נצמדה לאמה וסירבה לעזוב אותה. היא רחוקה מלהיות הנפגעת היחידה. מ”ש, בת שנתיים וחצי, ראתה את אביה מוכה על ידי חמושים במדי צה”ל. מאז (עמ’ 39) “היא שוברת את המשחקים שלה ומשחקת בצורה אלימה, אפילו מכה את האופניים שלה.” חמושים פלשו לחדרו של י’, בן 10, בזמן שישן; כתוצאה מכך הוא מסרב להשאר לבד בחושך ודורש לישון במיטה של אמו. לעתים הוא מסתתר מתחת למיטה (עמ’ 38). ילד בן תשע מנבי סאלח (שם) מסרב לישון לבדו ודורש לישון עם הוריו.

משפחה אחרת מכוונת את השעון לשעה 02:00, כדי שאם החמושים יבואו שוב – והם באים שוב, ולעתים תכופות – הם יהיו מוכנים לפשיטה (עמ’ 36). אשה אחרת מדווחת (עמ’ 35) שהיא ערה בין 01:00 בלילה עד חמש בבוקר בערך, מחשש שהחמושים יבואו שוב.

והם באים.

ב-20.3.18 פלשו חמושי צה”ל לביתה של ה”ע מאל מורייר, ותפסו אותו לכמה שעות. ה”ע מודעת לכך שביתה איננו יכול להגן עליה. היא אומרת (עמ’ 34) ש”הלוואי והיה לי כסף כדי להפטר מכל השמיכות והכיסויים שהחיילים השתמשו בהם, אבל אין לי כסף ונאלצתי לכבס את כל כלי המיטה שבבית. אני רוצה לעזוב את הבית ולעבור לבית אחר, אך אין לי כסף […] אני לא קונה שום דבר חדש לבית כי אני יודעת שהם תמיד באים כדי להרוס.”

והם תמיד באים.

א”ד מעזון אומרת (עמ’ 34) “שברו את הדברים בבית שלי עשר פעמים ובכל פעם עצרו את אחד הבנים שלי. אין לי שום תחושת בטחון בתוך הבית. אני ובעלי ישנים במרפסת ולא בחדר השינה, כדי שנוכל לשמוע כל תנועה או רעש של כלבים, ונדע שהצבא נמצא פה.”

המקרה של א”ד אכן חריג, אבל לא במיוחד: 64% מהמשפחות שרואיינו העידו שחמושי צה”ל פרצו לבתיהם יותר מפעם אחת (עמ’ 12). חמושי צה”ל מבצעים כ-267 פשיטות כאלה בממוצע מדי חודש, קרי כמעט תשע מדי לילה.

הנוהל קבוע ומוכר לכל חמוש ששירת בגדה, ולרוב הפלסטינים: כוח מגיע בפתאומיות, לרוב לא מלווה בדוברי ערבית. החיילים מנסים בחלק ניכר מהמקרים (25%) לפרוץ את הדלת. באחוז זהה של המקרים, החמושים מפעילים אלימות כלפי באי הבית. ב-30% מהמקרים שבהם החמושים נכנסים לבית, הם גם משחיתים רכוש. הפלישה מלווה בצעקות ובאיומי נשק; בחלק ניכר מהמקרים, החמושים לובשים מסכות סקי. המטרה של המסכות היא ליצור דה-הומניזציה, לסלק את אנושיותו של החמוש ולהדגיש את היותו חייל, כוח אלים ותו לא, כזה שלא מומלץ להתנגד לו.

זה אכן לא מומלץ, אגב. התנגדות – כל התנגדות – תגרור אלימות. אין טעם להתלונן על האלימות הזו. אם התלוננת, התלונה שלך תעבור לפרקליטות הצבאית. זו תדרש לכשנה כדי להחליט אם לפתוח בחקירה. אם כן, מצ”ח תדרש לכשנה עד שנתיים כדי לסגור את התיק. למצ”ח, אגב, אין כמעט דוברי ערבית והיא לא גובה עדויות מהנפגעים. רק מהחיילים. המשחק של מצ”ח והפרקליטות פשוט: לכדרר את התלונה עד שהחמוש הרלוונטי יצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי – חצי שנה אחרי השחרור במקרה של עבירות במדרג נמוך, שנה במדרג חמור.

בניגוד לכל דבר אחר, הן ממש מוצלחות במשחק הכדרור הזה.

הדו”ח הצליב מידע משלושה ארגוני זכויות אדם: יש דין, שוברים שתיקה, ורופאים לזכויות אדם (רל”א). המידע של רל”א, שראיינו קורבנות פשיטה כדי לאמוד את הפגיעה הנפשית בהם, הוא המצמרר ביותר שבדו”ח. הוא גרם לי, שחשבתי שאני קשיח ומחוסן, להתקפי בכי.

אימאן א’חליל, מבית אומר: “החייל הכה אותי על יד שמאל. סימני המכה קיימים עד היום. הראתי אותם לרופא והוא אמר לי שזו פציעה קשה והיא זקוקה לזמן רב [כדי להחלים]. היא עדיין לא עברה, אבל מה שהשבית אותי מעבודה היו יד ימין ורגל ימין שלי, שהרופא אמר שזה מעצבים. היד שלי נעשתה משותקת וגם הרגל שלי. הבעיות האלה לא מאפשרות לי ללכת לעבוד. עד לרגע זה לא חזרתי לעבודה. עבדתי במתפרה, ובתפירה זקוקים גם ליד וגם לרגל, ובמיוחד לרגל ימין. אני לא יכולה לעבוד בלעדיהן. הדבר השפיע עלי מאד. גם אצל הבן שלי המצב הנפשי דומה” (עמ’ 37).

עדות ילדים מס’ 13 של רל”א אומרת “אצל בתי בת ה-17 המצב קשה יותר. היא לא ישנה בכלל ונשארת צמודה לחלונות. כשהיא שומעת רעש של מכונית היא קמה. היא חוזרת לישון ב-04:30-05:00 בבוקר, כי אז החיילים עוזבים בדרך כלל” (עמ’ 38).

פ’, שאותה הזכרנו בתחילה, הפגינה תסמינים קשים אחרי נסיון ההתאבדות: “היא סירבה לעזוב אותי וללכת לבית הספר. ההישגים שלה בלימודים החלו לרדת אחרי הפשיטה על הבית.” הפגיעות הנפשיות לא מוגבלות לילדים, אם כי אצלם הן חמורות במיוחד. האלה אבו עיישה אמרה לצוות רל”א ש”אני לא סוגרת את דלת חדר השינה שלי. הבנות שלי מבקשות שאסגור אותה ואני עונה שבשום אופן לא. אין לי פרטיות וגם לא לבעלי, כדי שאם יבואו החיילים ויפשטו על הבית, אני אראה אותם לפני שייכנסו לחדר של הבנות” (שם).

לפשיטות אין, העידו שורה של חיילים, תכלית צבאית של ממש. הפרקטיקה הצבאית של “מיפויים” – כניסה לבית, הערת כל יושביו, ריכוז כולם בחדר אחד כשחייל משגיח עליהם כשנשקו מכוון אליהם, ואז שרטוט חדרי הבית ו/או צילום של יושביו – לא מניבה מידע בעל משמעות, כי פעם אחר פעם המידע לא מועבר במעלה שרשרת הפיקוד אלא נזנח או מושמד. עצם העובדה ש-64% מהנפגעים מדווחים על כך שביתם נפלש יותר מפעם אחת מעידה על העדר תכלית צבאית.

כך תיאר רס”ן במערך הנ”מ באוזני שוברים שתיקה את פרקטיקת המיפויים: “זה היה לגמרי שרירותי. יכולתי לבחור כל בית שרציתי. כמו שבודקים את הרוח – מוצצים את האצבע ו[מרגישים] לאן הרוח נושבת – לא היתה שום הכוונה. אני חושב שבזמנים מסוימים היתה מכסה [כמות מיפויים שהפלוגה נדרשת לבצע בפרק זמן מסוים]. היא היתה גמישה, לא היה קורה שום דבר אם הייתי עושה אחת פחות או שניים יותר, או משהו כזה, אבל היתה דחיפה לעשות את זה. אני חושב שמבחינת המערכת [מיפויים משרתים] שני דברים: אחד, זה משרת להם איסוף מידע מודיעיני על מבנים ועל אנשים. דבר שני, זה מייצר עניין של פחד ואימה וכל העניין הזה של הפגנת נוכחות שנדרשנו לעשות.”

פעם אחר פעם, חיילים אמרו לשוברים שתיקה שהבחירה בבתים שאליהם נכנסו היתה אקראית לחלוטין. פעם אחר פעם, חוזר הביטוי “הפגנת נוכחות”, או בשמה הקודם, “יצירת תחושת נרדפות.” אלו מילים יפות להשלטת טרור: אי ידיעה של האוכלוסיה הנכבשת מתי היא עשויה להיות מותקפת, ובו זמנית הבנה שאין לה כוח להגן על עצמה. הורים לא יכולים להגן על ילדיהם. ילדים רואים את הוריהם מוכים.

המקרה של פ’, בת השבע שנגררה לנסיון אובדני, הוא קיצוני. אבל אין אנשים שהפלישה הלילית הזו לא מצלקת אותם – ואין לדעת כמה מקרים כאלה פשוט לא תועדו. כאמור, יש תשע פשיטות בממוצע מדי לילה.

בימים אלה, מנסים יש דין לאתגר את החוקיות של הפשיטות הליליות – הן כמעט תמיד ליליות – בבג”צ. הטענה היא שהסמכות שתקנות שעת חירום מעניקות לחיילים סמכות בלתי סבירה. סמל יכול להורות על פשיטה על בית, מבלי שתהיה כל עילה לכך. לשם השוואה, כי אפרטהייד, חיפוש במאחז או התנחלות – שלעתים נמצאים מאות מטרים בלבד מהבתים הפלסטינים שחשופים לפשיטות – יצריך צו חיפוש. המשטרה תצטרך להסביר למה היא עומדת לחלל בית.

והפשיטה, ברוב המקרים, לא תהיה בלילה. ואף אחד לא יכוון נשק אל ילדים.

להערכתי הסיכוי של העתירה של יש דין (שאת האנשים בו אני מעריך עד מעריץ) נמוך. בית המשפט הגבוה לצדק לא יעשה צדק. הוא מעולם לא איתגר את תקנות שעת חירום (שאני לא נלאה להזכיר שמנחם בגין השווה אותן לשלילה לחקיקה הנאצית). בלי תקנות שעת חירום, נדבך בסיסי של משטר האפרטהייד בשטחים יתמוטט. יתרונה של העתירה הוא שהיא תאפשר, בימי שפוט השופטים, להעמיד לדין את שופטי בג”צ עצמם. ויהיה בכך צורך. הו, כמה שיהיה בכך צורך.

קראתי את הדו”ח לפני כחודש. לא הצלחתי לכתוב עליו עד כה. הוא איכל אותי. את החלק המשפטי יכולתי לדקלם מתוך שינה. את החומרים של שוברים שתיקה אני מכיר היטב. החלק של רל"א שבר אותי. את רעש הקתות על הדלת אני מכיר אינטימית – מסיוטי-שלי. כן, גם אני פרצתי לבתים באישון לילה. והחכמה התקשורתית המקובלת אומרת שדו”ח שעבר עליו חודש, אין טעם לכתוב עליו יותר.

אבל אני יודע שהלילה, חמושי צה”ל יפלשו לעוד תשעה בתים בממוצע; שהם יטילו אימה ויצלקו תשע משפחות של חפים מפשע; ושיום אחד, החיילים-עצמם – אם לבם לא אטום או מושחת – יבינו כיצד צילקו את עצמם. אז אם אתם בגיל גיוס, מה שפחות סביר, או שאתם הורים לילדים שמיועדים לגיוס – אל תשלחו אותם לשם. זכרו שאתם הורים. זכרו איך אתם הייתם מגיבים אם חמוש במסיכה היה מעיר, עם נשק מכוון, את בתכם בשעת לילה. הרחיבו את האמפתיה האנושית שלכם גם לאלה שאינם מבני השבט. עשו כמיטב יכולתכם לשכנע את ילדיכם לסרב או להשתמט. כל דרך כשרה, ובלבד שלא יהיו שם.

ולא, אל תספרו לעצמכם את השקר המתוק, הישן, זה ששלח אותי לרצועת עזה בשיא האינתיפאדה הראשונה – שאדם מצפוני יכול לעשות שינוי. לא במערכת הזו, לא במערכת שמקדשת ציות מעל לכל. את המערכת הזו צריך לנתץ. אל תהיו חלק ממנה, וסייעו כמיטב יכולתכם לילדיכם להתחמק ממנה. זה אפשרי היום. אל תשלחו אותם, עם נשק ומסיכה, לפרוץ לחלומותיו של ילד אחר.

כי זה מה שהם יעשו. הם לא יבלמו פלישה סורית או מצרית. הימים האלה עברו מזמן. צה"ל היום הוא בראש ובראשונה כלי טרור כנגד אוכלוסיה כבושה. אל תשלו את עצמכם; אל תשלו את ילדיכם.

תן לנו שלום.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • אתה מסתכן שאיזה שמאי גליק ודומיו יתלוננו עליך אצל מנדלשליכט
    לצערי מניסיוני המשפחתי והחברתי הסיכוי לעודד סרבנות אפסי.
    הצבא עדיין נתפס כפרה קדושה שאסור לגעת בה .

    • Wabbit

      שיתלונן. ייגמור כמו שגמר בפעם שעברה. בגעיות בכי.

      אני יכול להעיד על עצמי: סירבתי בגלל אנשים כמו יוסי, שבראשית שנות ה-2000 הציבו לי את האמת בפנים ועודדו אותי. בתקופת האינתיפאדה השניה הצבא לא היה פחות פרתי או פחות קדוש ממה שהוא עכשיו, ובכל זאת היו למעלה מ-1000 סרבנים שבסופו של דבר כופפו אפילו את שרון וגרמו לו לצאת מעזה.