החברים של ג'ורג'

עדכון מחזית הלוחמה המשפטית

ולמלשינים אל תהי תקווה

“התובע [שי גליק] הוא דילטור, מלשין, או בלשון העם ‘שטינקר’. התובע הוא פעיל ימין מוכר, שפועל כאותן הציפורים המנקות את שיניו של התנין: בעוד ארגונים כמו ‘אם תרצו’ פועלים בחסות ממשלתית, התובע מסתער על השיירים של פעילותן. פעילות הרדיפה וההלשנה של התובע היא עיקר פעילותו הציבורית, ולשם כך הקים ארגון המכונה בצלמו, שמספק לו את המשאבים לפעילות הרדיפה שלו.”

כך תיארתי את שמאי (”שי”) גליק בכתב ההגנה שהגשתי בתביעת הסרק שהגיש נגדי (39526-07/17, אם יש לכם זמן לבזבז) ביולי 2017. השבוע נמחקה התביעה הזו (יחד עם התביעה שהגשתי נגד גליק), אנחנו עדיין מחכים להוצאות, אבל נרשמה הצלחה בלתי צפויה: סעיף 3 להסכם קובע כי “הצדדים מבינים כי ככל הניתן יש לשמור את הוויכוח האידיאולוגי ביניהם לזירה הציבורית והם מתחייבים לעשות ככל שביכולתם כדי להמנע מהגשת תביעות לשון הרע הקשורות לאותם ויכוחים אידיאולוגיים […] הצדדים מבינים גם שיתכן שבית המשפט יהיה מוסמך להוציא צו חוסם כנגד מי מהם שיגיש תביעות מרובות בעילה של לשון הרע בנסיבות כאלה.” ההדגשה שלי.

למה זה חשוב? ובכן, פה צריך לחזור אחורה כמה שנים. לגליק יש היסטוריה ארוכה של התקפות אישיות עלי ואיומים עלי ועל זוגתי, גלינה ווקס. הנה דוגמא קלאסית.

תכתובת בין שמאי גליק לבת-זוגו של יוסי גורביץ, כפי שהוגשה לבית-המשפט

גליק הפך את ההצקה וההתקפה האישית לאמנות. יש לי עור עבה ועל כן השתדלתי פשוט להתעלם ממנו. האיש מותיר רושם של אדם שזקוק נואשות של תשומת לב, במיוחד של יריביו, ושהוא זקוק להכרה מהם. על כן הקפדתי שלא לתת לו כזו וסירבתי לבקשות החברות הנלעגות שלו בפייסבוק. ההתקפות של גליק עלי היו בשיאן בשנים 2014-2016, במהלך ואחרי צוק איתן, במהלכן הוא איים שהגיש נגדי תלונה במשטרה (תלונה שכפי שבדקתי לא הוגשה), הפך את הפעילות שלי בארגון יש דין למוקד לחץ על הארגון (בשלל טענות שווא, שהחוזרת שבהן היא שהייתי “מנהל בכיר” שם) וניהל לוחמה פסיכולוגית נגד גלינה. לאחר עוד סיבוב של השמצות שלי פשוט נמאס לי, וסחמתי את החלאן בפייסבוק.

חלפה כשנה וחצי. בסוף מאי 2017 כתבתי את “הצל שלי ואני”, שבו פירטתי על מחלת הדכאון שאני סובל ממנה. כמה ימים לאחר מכן, כתבתי פוסט נוסף. למחרת בבוקר, גיליתי שהפטריה שלי חזרה. קיבלתי מייל מאדם לא ידוע, אחד שמאי גליק, שהיתה בו כותרת בלבד: “לא פרשת בגלל הדכאון?” שאלתי “מי אדוני”, כי באותה העת לא ידעתי ששי גליק הוא nom du guerre של שמאי גליק, שם שמיועד ליצור הטעיה. החלאן זיהה את עצמו, וזה המשיך כך:

glickpic

זמן קצר לאחר מכן פרסמתי בפייסבוק ובטוויטר צילום מסך של הפניה של גליק, עם הכיתוב “שי גליק, שמכונה גם שמאי גליק, ממשיך להפגין קלאסה אחרי שחסמתי את השרץ בפייסבוק.”

מבלי לשים לב, ומתוך אמונת שווא בחופש הביטוי בישראל, נכנסתי לטווח הלוחמה המשפטית של גליק.

[…]

בשנה וחצי שחלפו מאז שחסמתי אותו בפייסבוק, גליק הפך לסוג של אימפריית דומן. הוא הגדיר את עצמו בגאווה כ”סוג של טרוריסט.” גליק התמחה בביטול אירועים של אנשי וארגוני שמאל. לדבריו-שלו בקישור לעיל, יש לו שתי שיטות: הצפת אנשים שאחראים על האירוע בסמסים מהאספסוף המוסת שלו עד שהם נכנעים, ואם זה לא עובד, הוא מתקשר למשטרה ומודיע שתהיה אלימות במקום האירוע. המשטרה, שממילא לא נלהבת יותר מדי להגן על אירועים של מתנגדי משטר, שמחה על ההזדמנות לתירוץ לבטל את האירוע.

טרור, נזכיר, הוא הפצת אימה לשם השגת מטרה פוליטית. גליק משתמש באיומים באלימות כאמצעי לביטול אירועים, ובמידת הצורך הוא מפעיל פוליטיקאים – בולטת לרעה מירי רגב – כדי להפעיל לחץ ציבורי לסגירת אירועים או מקומות שבו הם נערכים. את סוג הטרור הזה ממשלת ישראל דווקא מחבבת.

גליק לוקח אחריות על ביטול עשרות אירועים של ארגון שוברים שתיקה (מספר מוגזם, ממה שהבנתי; האיש אוהב לקחת קרדיט), ובמידה מוצדקת יותר על סגירת גלריה ברבור, ביטול הופעות של האמן ארקדי זיידס, הצליח להביא לביטול ההשתתפות של ארגון “עמק שווה” בפרויקט “בתים מבפנים”, ועוד. כאשר גליק מצליח באחד ממופעי סתימת הפיות שלו, הוא נוהג להתרברב ולכתוב בפייסבוק “ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם”. מאוחר יותר, משהבין שמדובר באיום, שינה את הנוסח ל”ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם – במסגרת החוק.”

אולי המעשה השפל ביותר שעשה גליק – על כל פנים, מאלה שאני יודע עליהם – היה נסיון לשיבוש חתונתה של יולי נוביק, בשעתו מנכ”לית שוברים שתיקה, באמצעות הפגנה. אחר כך כתב בפייסבוק, המכשיר רב העוצמה בהיסטוריה להפצת שנאה, “ברוכה השבה לעולם הרווקות, מאחל לך יולי שיהיה לך רק רע בחיים.”

איך הייתם מכנים אדם כזה?

[…]

לא הייתי מספיק ערני לכך, אבל שובו של גליק לחיי סימן שלב חדש במאבק שלו. במאי 2017 הגיש גליק את תביעת הדיבה הראשונה שלו, כנגד שוברים שתיקה. הארגון סירב להגיב לאיזו שטות של גליק בציינו שמדובר בטרול ושקרן. זה הספיק לגליק להגיש תביעת דיבה. הוא הגיש אותה בבית המשפט לתביעות קטנות בכפר סבא.

נעמוד רגע על השיטה שבה ניהל גליק את המערכות המשפטיות שלו. הוא הגיש תביעות נגד ארבעה אנשים וגופים עד כה: ראשית שוברים שתיקה, אחר כך אני, אחר כך אודי אלוני, והקורבן האחרון היתה ענת מטר. השיטה היתה קבועה: פניה לבית משפט לתביעות קטנות. האגרה שם היא רק 300 ש”ח. זה הכל. וכפי שציינתי בכתב ההגנה, משהתברר לי שמדובר בשיטה:

“[אני מבקש] לדחות על הסף את תביעת השווא של מר גליק, ולהשית עליו קנס גדול למען יראו וייראו, כדי שלא יהפוך נבל ברשות התורה את בית המשפט לתביעות קטנות למכונה לתביעות SLAPP בעלות של 300 ש”ח.”

המסלול היה קבוע: גליק היה מורח כמה שיותר זמן בבית המשפט לתביעות קטנות, התיק היה עובר משם לבית משפט השלום, עוד מריחת זמן – ובסופו של דבר, התביעה נדחית. פעם אחר פעם הובהר לגליק שבית המשפט לתביעות קטנות איננו המקום להגשת תביעת לשון הרע, ופעם אחר פעם הוא בחר להתחיל שם.

לכלל של “התביעה נדחית” יש חריג אחד: אודי אלוני לא התייצב לדיון בבית המשפט ומשם דברים הסתבכו (והתביעה עדיין עומדת, ואל תעשו את הטעות הזו.)

אבל עד שהתביעה נדחית, גליק מבזבז את זמנם וכספם של קורבנותיו, גורם להם מעמסה ומועקה, ואנשים שעושים דברים רציניים צריכים לתת לשי גליק תשומת לב שלה הוא תאב כל כך – תאב כנראה יותר מאשר לכסף, משום שעד כה התביעות לא הועילו לו.

במקרה של שוברים שתיקה, גליק שילם לארגון פיצויים של 1,500 ש”ח בסך הכל – הרבה פחות מהזמן והכסף שהארגון הקדיש לנושא. במקרה שלי, שאלת ההוצאות עדיין פתוחה, אבל ספק אם הם יחזירו לי את הלילות חסרי השינה. מה אם תיפול על השופט הלא נכון, מה אם תעשה טעות קריטית בעדות, מה אם. וכל זה בגלל גידוף שגרתי למדי, גידוף שכלל איננו דיבה.

כשיצאתי למסע המיותר ברובו הזה, כלל לא חשבתי שהוא יגיע למשפט. יש בישראל הלכות לשון הרע ברורות למדי. הלכת בן גביר העניקה לאיתמר בן גביר פיצוי של שקל אחד על הכינוי “נאצי קטן.” פס”ד אם תרצו, המאוחר ממנו, קבע שתביעות כאלה צריכות להדחות על ידי בית המשפט. כתבתי אז, בבטחון שהתברר כמופרז, ש”זה נצחון גדול לזכות הדיבור בישראל, ונצחון עוד יותר גדול למאבק בבריונות המאורגנת. […] וזה נגמר. לא יהיו יותר תביעות כאלה. הפסיקה של העליון מחסלת אותן.” לא העלתי על דעתי שמשפט כזה יכול להמשך שנתיים. אחרי הכל ולמרות הכל, נשארו בי שרידי אמונה במערכת הצדק הישראלית.

ואולי עכשיו, אחרי סעיף 3 בפסק הדין, מסע הרדיפה המשפטי של גליק ייבלם. אם הוא יתבע אתכם על קשקוש כלשהו, כמנהגו, הפנו את בית המשפט לפסק הדין הזה. אולי זה יעזור בפעם הבאה ששופט לא ירצה לעשות את העבודה שלו, קרי לפסוק.

[…]

אבל, בסופו של דבר, הנצחון האמיתי שייך לענת מטר. במקרה שלה, נאלץ גליק בשפל רוח להסכים לפשרה שבמסגרתה הוא ימשוך את התביעה בתנאי שענת מטר תפרסם פוסט בפייסבוק שמבהיר מדוע כינתה אותו “ארכי פאשיסט.” דבריה של מטר ראויים לציטוט:

“בהקשר הנוכחי כדאי להזכיר את מקומה המרכזי של ההלשנה במשטר פאשיסטי, או בעל תווים פאשיסטיים ניכרים. בניסוי החינוכי המפורסם, ‘הגל השלישי’, תופעה של הלשנה נרשמה כאחד הסממנים המובהקים שאפיינו את גלישת התלמידים לקבלה של פאשיזם. מחזהו של ברכט, ‘המלשין’, הוא אולי הביטוי החזק והמתומצת ביותר לאימת ההלשנה: התגייסותו של האזרח מן השורה לשמש זרוע של המשטר ולהודיע על כל מופע של חריגה מהתכתיב הלאומי-קונסנסואלי.

“מהתובנה הזו של האידיאולוגיה הפאשיסטית נגזרת ההגדרה של הפשיסט כמי שפועל להשתקה, בשם טובת האומה כביכול, להלשנה על קולות ביקורתיים עפ”ר משמאל שיוצאים מהשורה וסימונם כאויבים, בוגדים וכו’.

“לפיכך, בהתאם לפעילותו של שי גליק וגישתו למוסדות, ארגונים שמביעים עמדות החורגות כאמור מתכתיבי השלטון, תיאורו כפאשיסט הינו להבנתי המקצועית ולדעתי מדויק.”

לקח נוסף מהפרשה שלי הוא שבריונים הם פחדנים: גליק היה להוט מאד להמשיך את התביעה – עד הרגע שבו הגשתי נגדו תביעת דיבה משלי בשל טענות שקריות, וציינתי שמדובר בזדון מובהק.

glick_defame1

מהרגע הזה, עשה גליק הכל כדי לסיים את התביעה. יתכן שהיא הסתיימה טוב יחסית בדיוק בשל כך. לקח שיש לזכור, אם תמצאו עצמכם מול הארכי פאשיסט (ראו פירוט לעיל) גליק או דומיו.

וכל הזדים, ברגע יאבדו; ומלכות הרשעה מהרה תעקור ותשבר ותכלה.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • Meni Zehavi

    קודם כל ברכות על סיום התביעה!
    לפי מה שעולה מהפוסט (ומכתבות אחרות על פעילותו של האיש), שי גליק הוא נכס קטן מאוד לאנושות. אבל ספק אם אפשר לקרוא לו מלשין, לפחות בהקשר של הגשת תביעות סרק. מלשין הוא מי שמוסר לגופי שלטון או לבעלי כוח אחרים מידע על מתנגדיהם כדי שאותם גופי שלטון או בעלי שררה יפגעו בהם (כאשר מסירת המידע אינה נעשית לצורך תיקון נזק שנגרם למלשין עצמו או ליקיריו). מערכת המשפט הישראלית, עם כל הבעיות שיש בה, אינה משמשת כזרוע של השלטון לרדיפת מתנגדיו.
    מעניין שהכתבה ב"מקור ראשון" על ביטול המופע של זיידס מכנה את שי גליק "הבד"ס הציוני" – כינוי די הולם לאור הדמיון של שיטות הפעולה והרפש הנלווה לכך. מי שחשב שמחאה עממית המגיעה מהציבור תשכין כאן איזה צדק אוניברסלי ושלום כולל הוא כנראה גם מי שחשב שפייסבוק היא המצאה נפלאה כי היא מחברת אנשים בכל העולם בלי תיווך ממסדי. ובכן, המציאות שונה. יש סיבות לכך שאני מיזנתרופ.

  • אישרגיל

    "אחר כך כתב בפייסבוק, המכשיר רב העוצמה בהיסטוריה להפצת שנאה"

    אני מזדהה איתך פה. פייסבוק הוא מכשיר הרסני.
    אני לא מסכים עם רבות מהדברים שאתה כותב, אך מאחל לך הצלחה נגד היריב הזחוח.