אם תדפוק אותי בשנית
מה פסול בהצעת החנינה לנתניהו
בשבועות האחרונים עולה הדרישה לעסקת חבילה: ראש הממשלה, אשתו וגמאל יקבלו חנינה על כל העבירות שביצעו, ובתמורה יתחייב נתניהו לפרוש מהחיים הציבוריים. ההצעה התחילה, למיטב הבנתי, אצל בן דרור ימיני, המשיכה אצל נדב אייל ובסוף השבוע הצטרפה גם איריס לעאל.
יש כמה טיעונים בעד חנינה כזו. ראשית, חנינה שמטרתה היא סגירת פצע ציבורי מדמם היא מנהג עתיק. האתונאים העניקו חנינה כללית בעקבות הפלת משטר השלושים הנורא (ואחר כך מצאו דרך לעקוף אותה ולהפטר מסוקרטס). עם שוב המלוכה לאנגליה, הוענקה חנינה כללית (עם מספר חריגים) על הפשעים שבוצעו במהלך מלחמת האזרחים. בצרפת הוענקה חנינה כללית לכל החשודים בפרשת דרייפוס, מתוך הכרה שהצורך להעמיד אותם לדין יקרע את הציבור, שגם כך היה קרוב מאד למלחמת אזרחים, ברמה בלתי נסבלת. בשני מקרים מפוקפקים יותר ומודרניים יותר, העניק הנשיא ג’ראלד פורד חנינה לקודמו, ריצ’רד ניקסון, במטרה “לסיים את הסיוט הלאומי הארוך שלנו”, כדבריו; ובהשען על חנינה זו, העניק הנשיא חיים הרצוג חנינה לרוצחי השב”כ ולמטייחי הרצח בפרשת קו 300.
תומכי רעיון החנינה לנתניהו מצביעים, בצדק, על כך שלנתניהו אין שום מעצורים ושאם הוא יצטרך להלחם על חייו הוא ינקוט בשיטת “המדינה או אני”, ויגרום נזק גדול ככל שיוכל למה שנשאר מהשם הטוב של רשויות החקירה והתביעה. אריה דרעי יהיה ככלב המת לעומת שאגת האריה שלו. ומעבר לכל, מרחף החשש שהיועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, פשוט לא מסוגל להגיש תביעה רצינית נגד נתניהו; ושאם תוגש תביעה, היא תוגש בחדלון כזה, שנתניהו עוד עשוי לחמוק מעונש. כל אלה טיעונים ראויים, ואף על פי כן יש לנהל משפט ראיות כנגד בנימין נתניהו, לא להגיע איתו לעסקת טיעון ועל אחת כמה וכמה לא להגיע לחנינה.
הסיבות לכך פשוטות. ראשית, אין שום סיבה להאמין שנתניהו יעמוד בהסכם. הוא עשוי, כמו קצב, להגיע לעסקת טיעון ואז לסגת ממנה – וההתמחות של שי ניצן היא בהסברה מדוע אי אפשר היה להגיש כתב אישום חריף יותר. לקצב זה התפקשש. לנתניהו זה יכול לעבוד. גם אם יקבל נתניהו חנינה, אין שום סיבה להניח שהוא יעמוד בתנאיה. מי ימנע ממנו לשוב כעבור שנה לחיים הפוליטיים ולטעון שתפרו לו תיק ושלא היתה לו ברירה? אחרי הכל, הוא טוען כבר עכשיו שמאלצים את עדי המדינה להעיד נגדו. נתניהו פרש מהחיים הפוליטיים, נזכיר, ב-1999, לאחר תבוסתו; מיד לאחר מכן הסתבך בפרשת עמדי; היועץ המשפטי הרחמן אליוקים רובינשטיין נתן לו לחמוק מעונש ופרסם “דו”ח ציבורי”; שנה לאחר מכן כבר שב נתניהו לפוליטיקה.
החוק הישראלי לא מאפשר לכרוך חנינה בהתחייבות לפרוש מהחיים הםוליטיים. חנינה היא מוחלטת. לאחריה, אי אפשר יהיה לשוב ולהעמיד לדין את נתניהו על העבירות שביצע – ואם ישוב לחיים הפוליטיים, ואין סיבה טובה להניח שלא יעשה זאת, לא תהיה שום דרך למנוע ממנו להתמודד. כלומר, הנסיון לרפא את הפצע עשוי להוביל לפצע עמוק יותר.
מעבר לכך, עצם הענקת החנינה תיצור מצב משפטי בלתי נסבל של “אנשים שגדולים מדי מכדי לעמוד לדין.” ברור לכל המהרהר בכך שהעקרון של שוויון בפני החוק היא במידה ניכרת פיקציה: אם אתה עורך דין עשיר, לא תועמד לדין על הריגה אם תדרוס אם עניה ובנה ותצא מהכלא אחרי שמונה חודשים. אם אתה איש ציבור, פתאום כל השופטים יתחילו להזכר ברעיון של “היסוד הפלילי” במעשה הפלילי מאד שביצעת. ואף על פי כן, הפיקציה הזו חיונית למשטר דמוקרטי וקריסתה לעין כל תערער עוד יותר את האמון בשלטון החוק.
כמו כן, כדי להסיר את ענן הקונספירציות שמפיצים תומכי נתניהו – ביניהם בולטים, לחרפתם, אם הם עדיין זוכרים מהי בושה, חברי מגזר חובשי הכיפות הסרוגות – יש צורך ציבורי בחשיפה של כל הראיות כנגד נתניהו בכל אחת מהפרשות. אנחנו צריכים לדעת מה קרה בבזק, מה קרה בפרשת הצוללות, מה בדיוק קרה עם מוזס. אחרת הקונספירציות ימשיכו ללוות אותנו שנים ארוכות – ונתניהו צפוי להשתמש בהן כדי לחזור לשלטון. ראיה, צריך להזכיר, היא כזו שנבחנה בבית משפט ובפומבי; כזו שהוצגה ושעורכי דין יכלו לערער עליה.
הבית הישראלי צריך טיהור, לא טאטוא מתחת לשטיח. אכן, תהיה לא מעט קורת רוח בהבטה בפרצופו של נתניהו שעה שהוא צריך לבקש חנינה מהנשיא רובי ריבלין, אבל זה לא טיעון מספק. נתניהו דפק אותנו פעם אחת, בפרשת עמדי; זו אשמתו. אם נניח לדפוק אותנו בשנית, זו תהיה אשמתנו.
(יוסי גורביץ)
איריס לעאל, לא ליאל.
ולגופו של עניין, אני פשוט לא מבין את אובססיית נתניהו הזאת. אני לא מחבב את האיש, לא תומך בו, ולא מסכים עם הכיוון אליו הוא לקח את ישראל. אבל הוא לא עשה שום דבר מהותי שלא קרא בימי ממשלת אולמרט, ואפילו בהשוואה לשתי ממשלות שרון, לא נראה שממשלות נתניהו למספריהן מפסידות. (מישהו עדיין חושב שההתנתקות הייתה צעד בדרך אל השלום???)
הסיכוי להסכם מדיני בין ישראל לפלסטינים בעתיד הנראה לעין מת בספטמבר 2000. שרון, הוא ולא אחר, ביצע בו וידוא הריגה. מה שקרה בהמשך הוא הערות שוליים, לא יותר מכך.
את השאלה האם נתניהו עבר או לא עבר על סעיפי החוק הפלילי צריך להשאיר למערכת המשפטית, כשם שהיינו משאירים אותה למערכת הזאת לו היה מדובר בכל אדם אחר. ייקח ליך המשפטי כמה זמן שיידרש, ויהיו תוצאותיו אשר יהיו. הפרדת שלטון החוק מהמאבקים הפוליטיים היום-יומיים הכרחית לקיומו, וקיומו של שלטון החוק חשוב יותר מזהותו של ראש הממשלה.
נתניהו לא רק מושחת אלא גם משחית.
בנסיון שלו להאבק על מעמדו (לא על חפותו!) הוא פוגע פגיעה קשה במוסדות הדמוקרטיים ובאמון האזרחים בהם.
ובנסיון שלו להשאר בשלטון הוא משלים (ולפעמים גם תורם) לדה-לגיטימציה והסתה יומיומית נגד כל מי שעומד בדרכו.
כתבת
"סך הכל יהיה יותר נחמד להיות איש שמאל ליברלי וקצת פחות ימני שמרן". זה
לא סתם יהיה "נחמד", זה יהי סוף סוף לגיטימי. כי נתניהו והאנשים סביבו לא
רק שלא מתנגדיםלמגמות בציבור שלפיהם שמאלנים הם בוגדים וערבים הם בני-מוות,
אלא, בין אם בשתיקה ובין אם בשיתוף פעולה שקט יותר או פחות, מעודדים אותן.
איפה כתבתי "סך הכל יהיה יותר נחמד" וגו'? (אני כבר לא נכנס לבעייתיות של הגדרת "איש שמאל ליברלי"…)
לנתניהו היו תקופות שונות בחייו הפוליטיים. ההסתה שאתה מתאר היא די חידוש של הבחירות האחרונות ומה שבא אחריהן. חוגים מסוימים בפוליטיקה ובחיי הציבור מנהלים מסע צלב נגד נתניהו הרבה קודם. אז זה די עניין של ביצה ותרנגולת.
נתניהו לא המציא את פופוליזם הימני. זו מגמה עולמית שהוא רוכב עליה, כפי שניתן לצפות מפוליטיקאי ימני. (השמאל בשנות ה-90 רכב על המגמה של "קץ ההיסטוריה" ושלום-עולמי-מתקרב ועשה מלא שטויות.) עם כל ההתלהמות שנתניהו מפיק ונהנה ממנה, בפועל הוא זהיר והססן. כלל לא בטוח שמחליפו, אם יבוא מהליכוד — וכפי שהדברים נראים כרגע, הוא יבוא משם וימינה — יהיה כזה.
וכמובן, כל האמור לעיל אינו משליך דבר על השאלה האם מותר או רצוי לערב את המערכת המשפטית בניסיון להפיל את שלטון נתניהו. אם הוא עבר על החוק, הוא צריך לעמוד למשפט ולעזוב את השלטון, יהיה מחליפו אשר יהיה. אם לא עבר על החוק, הוא צריך להישאר בתפקידו עד שיפסיד בבחירות או יעזוב מרצונו. דמוקרטיה היא כללי משחק, לא תהליך שנועד להעלות מחנה פוליטי מסוים לשלטון.
תוקן, תודה.
ואני לא רואה איפה כתבתי משהו מהדברים שאתה מתייחס אליהם.
עדיין יש תקלדה בתיקון…
ואני לא מבקר אותך, אלא את מי שמוכנים לוותר על הליך משפטי תקין רק כדי שנתניהו יעזוב את השלטון. אין הצר שווה בנזק שייגרם מחנינה.
מי מוכן לוותר על הליך משפטי תקין רק כדי שנתניהו יעזוב את השלטון?
השמות בתחילת הפוסט.
הם רוצים לוותר על משפט כדי שהוא לא יינקוט בגישת ״תמות נפשי עם פלישתים״. גישה שגויה (אני מסכים עם הטיעונים של גורביץ), אבל זה לא שהם עושים זאת כדי לגרום לו לעזוב את השלטון. אם בכלל, זה ייתן לו הזדמנות לחזור לשלטון.
מה יעשה ביבי שווייצמן, קצב ואולמרט לא יכלו לעשות?
זו בדיוק אובססיית נתניהו שאני מדבר עליה. ביבי אינו איזה כוח דמוני. הוא פוליטיקאי, מתוחכם מאוד ולא מאוד סימפטי, אבל חלקת נכבדי האומה בהר הרצל מלאה בכאלה.
באמת שאין מקום להשוואה בין הכוח הפוליטי של נתניהו לכוח הפוליטי של אולמרט (וויצמן וקצב בכלל היו נשיאים וכוחם הפוליטי היה חלש). לאולמרט לא היה עיתון פרטי, והוא היה ראש ממשלה לזמן קצר (יחסית), מה שלא איפשר לו למנות את כמות המינויים הפוליטיים שנתניהו מינה.
ייתרה מזאת, בשום שלב שהוא הוא אולמרט לא תקף את המשטרה, הפרקליטות ושלטון החוק כמו שנתניהו תוקף עכשיו. אולמרט לא טען שיש קונספירציה לא-דמוקרטית של בוגדים סמולנים שחדרו למשטרה ולפרקליטות כדי להפיל אותו. הוא התפטר עוד לפני שהוגש כתב אישום, בעוד שנתניהו כבר הבהיר שלא ייתפטר גם אם יוגש נגדו כתב אישום פלילי.
בלי להיות חסיד של אולמרט (שטוב שגמר בכלא), נתניהו גורם לו להראות כמו איש ישר. אם באמת משווים בין השניים (ולא סתם כותבים בעלמא או מאמינים לשטויות של מירי רגב), ״אובססיית נתניהו״ היא מונח שמתאים הרבה יותר לאפולוגטים שלו מאשר לאלה שחוששים מהצעדים הבאים.
ההשוואות המתאימות יותר, אגב, הן לבן גוריון, שמיר ופרס. הראשון השתמש בשב״כ כדי לרדוף את אוייביו הפוליטיים; השניים האחרונים הורו ואז טייחו בשלומיאליות כי רבה את הרצח בקו 300. כאן כבר אפשר לדבר על פעולה קרה של ראשי ממשלה שמפעילים את השב״כ כזרוע מבצעת של האינטרסים הפוליטיים והאישיים שלהם, ומחסלים את הקריירה של המעטים שעוד נאבקים למען שלטון החוק. תנוח דעתך, גם בימי בן גוריון, שמיר ופרס היו אנשים שראו בהם סכנות נוראות לשלטון הדמוקרטי (ובצדק) וגם אז היו אפולוגטים (כמוך) שלא הבינו על מה כל האובססיה.
לא שאלתי מה ביבי עושה (את זה כולם יודעים), שאלתי מה הוא יכול לעשות.
מינויים פוליטיים? אלשייך הוא אחד מהם, והוא מנצח על חקירות ביבי לא רע בכלל. לשתלח בבוגדים סמולנים, מעל דפי עיתון או ביטים של הפייסבוק? ביבי כבר עושה את זה, ומספר עדי המדינה שיכולים למסור עליו מידע מפליל רק עולה. שליטתו של ביבי במנגנוני המדינה אינה מגיעה לקמצוץ ממה שהיה לבן גוריון בשנות ה-50, וטוב שכך. (בן גוריון גם עשה למען המדינה הזאת הרבה יותר מאשר ביבי, אבל זה עניין אחר.)
מי שרוצה לשמור על שלטון החוק, מוטב שלא ינסה להשתמש במנגנונים האמונים על כך להשגת רווח פוליטי. התגובה ההגיונית ביותר שאפשר היה לצפות ממפלגות האופוזיציה היא "תנו למשטרה ולפרקליטות לעבוד. כשיהיו תוצאות, נדבר על כך. אם יהיה צורך, ניפגש בבית משפט." להפוך את החקירות למאבק להדחת ביבי זה גם לגרום להן נזק וגם לא להשיג את המטרה (כי אם הבחירות יהיו ביוני, כפי שנראה עכשיו, ביבי לוקח אותן בהליכה). אבל מחשבה שני צעדים קדימה היא כנראה מצרך נדיר בימי הלייק והשייר.
הפסקתי לספור אנשי קש אחרי המשפט השני. יש לי תחושה שהגעת למספר דו ספרתי עד סוף הפוסט. לייק. שייר.
עד כמה שהתעלולים של נתניהו מאוסים, הם מהווים עדות לרקבון הכללי של מדינת ישראל והציונות בכלל, רקבון ממנה היא כנראה לא תוכל להשתקם. מה שנשאר לעשות הוא להבטיח שלמדינת ישראל יהיה "מוות עדין" בלי שתזיק יותר מדי לסביבה (כלומר מעבר לכמה שכבר הזיקה). קונקרטית, זה אומר שכרגע הנושא החשוב ביותר הוא מניעת מלחמה רבתי עם איראן: מכיוון שבמלחמה כזו נצחון ישראלי מוחץ אינו מובטח כלל וכלל, לא מן הנמנע שישראל תחליט להשתמש בנשק יום הדין ולהביא את הקץ על התרבות האנושית על כוכב הלכת.
נתניהו לא ביקש חנינה, ואם תוצע לו היא לא יקבל אותה. הוא מאמין בשקרים שלו, וכך גם שרה ויאיר. ֵעם הקלטות, צילומים ועדויות חד משמעיות, הוא מאמין ויטען שהכל שקרים ולהד“ם, עד ההרשעה והערעורים והכלא ועד בכלל. ומפני שהוא מאמין כל כך אדוק בטהרתו, כך גם אוהביו ואוהדיו.
מה שנכון, אם הוא יתחיל להתעניין לחנינה, זה יהיה חלק מקומבינה מסריחה, כי כך הוא תמיד פעל ותמיד יפעול. אבל אני לא חושב שזה יקרה.