החברים של ג'ורג'

15 באפריל 2017

×–’דנוביזם

Filed under: סגירתה של המחשבה הישראלית — תגיות: , , , — yossi @ 16:25

מירי רגב היא קומיסר תרבות מהזן הישן. הרבה יותר ישן ממה שהיא חושבת

אחת הסערות בשבועות האחרונים היתה ההכרזה של מירי רגב, קומישרת התרבות שלנו, שיש פסול בכך שהסופר מאיר שלו לא הכניס דמויות מזרחיות ל”רומן רוסי” שלו. מגדל העמק, טענה רגב בזעם קדוש, הגנה על נהלל.

מעבר לשאלה העובדתית האם מגדל העמק מסוגלת להגן על משהו, ומעבר לעובדה המציקה – שרבים מיהרו לציין – שנהלל הוקמה 30 שנה בערך לפני מגדל העמק, יש משהו הרבה יותר בעייתי בדרישה של רגב. × × ×™×— לצורך הדיון שמגדל העמק הוקמה בימי הקיסר טיבריוס ושהיא היתה מיושבת ללא הפרעה אך ורק על ידי שיבוטים של מירי רגב (בלי פרדוקסי זמן עכשיו, בבקשה). למה לעזאזל שמאיר שלו ×™×”×™×” מחויב לכתוב על המקום המשונה ×”×–×”? יש לו סיפור לספר, סיפור שמעניין אותו לכתוב, למה הוא צריך להכניס אליו דמויות מופרכות כמו מירי רגב? מאיפה בכלל מגיעה התפיסה שאיזה קומישר יכול להחליט על מה ראוי לכתוב?

מירי רגב, כמובן, לא לבד פה. לפני כשנה ומשהו פרצה שערוריה כשהמתחזה לשר החינוך, נפתלי בנט, יצא בחרון אף כנגד הספר “גדר חיה” של דורית רביניאן. בטענה שהוא מציג את חיילי צה”ל כפושעי מלחמה סאדיסטים. מאוחר יותר נאלץ בנט שהוא לא קרא את הספר. אילו קרא, ×”×™×” יודע שהתיאור ×”×–×” מגיע מדמות של פלסטיני – שמה לעשות, יש לה סיבות לא רעות בכלל לראות בחמושי צה”ל פושעי מלחמה סאדיסטים.

לפני רגב ובנט, היתה לנו בעוונותינו שרת תרבות בשם לימור לבנת. משום מה, יש לאחרונה רהביליטציה של לבנת, אולי כנראה משום שבעקבות רגב הכל נראה טוב יותר. אבל יש לזכור שלבנת התחילה את הקריירה שלה בהתפרעויות בתיאטרון חיפה, שהציג הצגות שלא היו פטריוטיות מספיק לטעמה; ושהיא המשיכה אותה בסטירה לפניו של מפגין שמאל. אנחנו ממהרים לשכוח, אבל דברים כאלה אסור שיישכחו. אף אחד לא זוכר את לבנת כשרת תרבות, אם ×›×™ יש דור של בורים עלגים שהם תוצאות השנים שלה במשרד החינוך, אבל גולת הכותרת של כהונתה שם היתה הפרס ל”יצירה ציונית.” כמובן, בהתחשב בהיסטוריה של לבנת – שהעבירה כספים לעמותה ששילמה משכורת נאה לאמה בהיותה שרת החינוך – אף אחד לא יתפלא אם יסתבר שגם “פרס היצירה הציונית” הוא בעיקר מסלקה להעברת כספים לאנ”ש, אבל הוא עדיין חשוב.

הוא חשוב ×›×™ הוא שובר את מעטה השקיפות של הציונות. ישראל היא לכאורה מדינה נטולת אידיאולוגיה – עד כמה שקפיטליזם לא מרוסן איננו אידיאולוגי. אבל בפועל, כמובן, יש לה אידיאולוגיה: הציונות. המדינה קיימת כדי לקדם את הציונים ולהביט בזעף על כל השאר. הציונות, כמובן, היא יצור משנה צורה; היסוד הקבוע היחיד בו הוא שהוא איננו יכול לכלול את האוכלוסיה הילידה.

דיכוי אמנות על ידי הממסד הוא לחלוטין לא דבר חדש פה. הציונות אוהבת להתהדר בליברליות, אבל העובדות לא מתיישבות עם האידיאולוגיה. בתקופה שבה החלה לבנת להתפרע בתיאטראות, עדיין היתה צנזורה על סרטים ומחזות. לא תמיד ×”×™×” צורך בצנזורה: חלק מהמחזות של חנוך לוין הורדו מהבמה באלימות פטריוטית. כשמשטר האופל של בן גוריון לא רצה שספרו של אורי אבנרי, “הצד השני של המטבע” – שתיאר את זוועות מלחמת 1948 – לא יופיע, הוא פשוט הודיע שאין די נייר להדפסתו.

אלימות פטריוטית כנגד מאמרים או אמנות שלא מצאו חן בעיני הפטריוטים בעיני עצמם תמיד היתה, בכל מקום. הדרישה שאמן יכפיף את עצמו למה שהמשטר רוצה שיכתוב היא משהו חריג בהרבה, דרישה של משטרי אופל. הידוע שבהם הוא המשטר הסובייטי, ואחד מבכירי פקידיו – אנדריי ז’דאנוב – נתן את שמו למושג “ז’דנוביזם”: הכפפת האמת האישית של הכותב לרצונו של השליט.

כמובן, לרשותו של ז’דאנוב עמדו כלים משמעותית חריפים משמעותית מאלה שעומדים בינתיים לרשותה של רגב: הוא יכול היה להגלות אנשים, לשלוח אותם למחנה ריכוז (גולאג), או אף להוציא אותם להורג. אבל הכלי הנפוץ ביותר היה דיכוי יצירה ואובדן היכולת של היוצר להתקיים. רגב כבר נמצאת על המשעול הזה, וכמעט אף אחד לא שם לב.

ככה זה כשמתרגלים.

עוד דבר אחד: הבנתי שבמגזר הערכי בעיני עצמו מזועזעים, מ ז ו ע ז ע ים, מכך שיוסי קליין כתב עליהם בהכללה. זה היה אמין יותר אלמלא היו הברנשים האלה רגילים לומר מדי בוקר “ברוך שלא עשני אשה” ו”ברוך שלא עשני גוי.” עוד על פרשת קליין, בתקווה בקרוב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

10 Comments

  1. אתה מרדד את דבריה של רגב באופן לא הגון. הטיעון שלה הוא, ביסודו: (א) היו גם מזרחיים בסביבתו של מאיר שלו (טיעונים בסגנון "מגדל העמק הוקמה 30 שנה אחרי נהלל" לא רלוונטיים, משום שמגדל העמק היתה קיימת מאז ששלו ×”×™×” בן 5 בערך), אבל (ב) הם לא מופיעים בספריו — ולכן הם היו שקופים בעיניו. ועל כך הביקורת שלה: על היחס לאחר כשקוף.

    הביקורת על היחס לאחר כאל שקוף היא ביקורת מוצדקת וראויה ומתייחסת לבעיה אמיתית.

    כמובן שכל זה אינו תירוץ לצנזורה ולפגיעה בחופש האמנותי, ותקיפה בסגנונה של רגב אינה ראויה. רגב צריכה לפעול כנגד בעיית הציבורים השקופים בתקציב הממשלה, למשל, במקום לתקוף יוצרים.

    התגובה שלך by Tal Cohen — 15 באפריל 2017 @ 19:15

  2. הטענה הזו קודם כל לא נכונה עובדתית (יש דמויות מזרחיות בספריו של שלו), ושנית לא רלוונטית. לכולנו יש דמויות סביבנו שהן שקופות עבורנו – אני לא יודע הרבה על מנקי הרחוב, למשל. ×–×” לא אומר שאם אני כותב סיפור אני צריך קודם כל לברר מי הם השקופים בעיני ואז לכתוב סיפור סביבם. ×–×” × ×”×™×” הרבה יותר חמור כאשר הביקורת מגיעה לא ממבקר ספרות – שאז נוכל לנהל את הוויכוח הצדקני בעיני ×”×–×” עד קץ כל הדורות – אלא משרת התרבות. מי את שתנזפי בסופרים על כך שהדמויות שלהן לא מספיק אינקלוסיביות עבורך? מה ×–×” עניינך בכלל? מה יש פה פרט לגזירת קופון פוליטי במקרה הטוב ונסיון להטיל אימה במקרה הרע?

    התגובה שלך by ygurvitz — 15 באפריל 2017 @ 22:20

  3. קודם כל, הספר לא מתחיל בתקופת חייו של שלו אלא הרבה קודם, בתחילת המאה העשרים. וברור שמדובר בעיבוד של החוויות של שלו כילד ממפגש עם דור המייסדים המזדקן. העובדה שדור זה לא ראה את תושבי מגדל העמק שהגיעו מאוחר יותר היא בעייתית, אבל לא קשורה לחלוטין למאיר שלו. ולא ברורה לי הדרישה לייצוגיות בספרות. אולי צריך היה לדרוש מסמואל בקט להתרכז במליוני האנשים שלא חיכו לגודו?

    התגובה שלך by גיל ב' — 16 באפריל 2017 @ 11:37

  4. למיטב ידיעתי (החלקית מאוד), הדיון אינו רק בספר אחד של שלו אלא במכלול יצירתו. לא שזה משנה משהו; אני מסכים לחלוטין שהדרישה לייצוג הולם בספרות היא בעייתית, לכל הפחות.

    מעניין שבחרת בבקט כדוגמא. ידוע שהיו תלונות על אי-ייצוג נשי ב"מחכים לגודו", וכשהועלתה הפקה עם צוות שחקניות נשי, בקט התנגד מאוד לכך ואף ניסה (או שמנהלי העזבון שלו ניסו? לא זוכר) למנוע את ההפקה באמצעים משפטיים.

    (תרגיל מחשבתי: הפקה של סרט בהשראת "רומן רוסי", במעברה.)

    התגובה שלך by Tal Cohen — 16 באפריל 2017 @ 13:59

  5. קשה לי לדמיין מישהו שיכול לרדד את גברת רגב, הרדידות בהתגלמותה. אפשר לחשוב שמדובר בחוקרת ספרות או תרבות דגולה ולא בבהמה בורה ופשיסטית. אפשר לחשוב שרגב מסוגלת בכלל לצלוח קריאת רומן של שלו, לא הייתי מהמר שהיא מסוגלת לסיים ספרון של ד"ר סוס.

    התגובה שלך by Z420 — 18 באפריל 2017 @ 10:18

  6. אני זוכר מצוין את דמותו של בוסקילה מ'רומן רוסי' שיודע חשבון ולכן שולחים אותו לעבוד בשדה הבצל.

    התגובה שלך by עדו סוקולובסקי — 18 באפריל 2017 @ 15:32

  7. יש משהו מצחיק בכך שטיעוני השמאל הזהותני ("אבל ייצוג הנשים במשחקי ווידאו!!!") משמשים פוליטיקאים שאין שום קשר בינן לשמאל, למטרות שאין שום קשר בינן לשמאל. בעצם, זה היה מצחיק אלמלא אותם פוליטיקאים קבעו כל מיני דברים לגבי חיינו.
    לפי השמועות האחרונות, למאיר שלו שלום, את מקומו בקנון הספרות העברית הוא קנה ביושר, וספריו יילמדו כנראה בשיעורי ספרות הרבה אחרי שאיש לא יזכור מי הייתה מירי רגב.
    העניין הוא שכל שיח הפריווילגיות, שעל טיפוחו לא מעט אנשים בשמאל עמלו עשרות שנים וממשיכים לעמול, מוביל בדיוק למקום הזה: המקום שבו מתווכחים על מי פריווילגי יותר במקום לקדם את כולם. אז הנה מבזק חדשות: יש ציבורים פריווילגיים, בכל מקום מנסיבותיו הוא. אם תרכזו מאמץ בביטול מעמדן הפריווילגי, זה ייגמר בעיקר בצמיחתם של ציבורים פריווילגיים אחרים. אם זה מה שאתם רוצים, סבבה, אבל תכירו בכך. ואם אתם רוצים משהו אחר, אז תפנו את המאמץ למקומות אחרים. תסתכלו על הבריטים. מעמד האצולה שלהם הוא פריווילגי בהגדרה. לא נראה שזה משנה למישהו, חוץ מקומץ תמהונים.

    התגובה שלך by Meni Zehavi — 16 באפריל 2017 @ 13:12

  8. הזכרת את התקריות האלה של לימור לבנת כבר פעמים לפחות. יש לך מקור לזה?
    וגם לקטע עם "הצד השני של המטבע", שאני תוהה עד כמה הוא באמת מהימן.

    התגובה שלך by An Cat Dubh — 18 באפריל 2017 @ 15:27

  9. לגבי לימור לבנת – תעשה גוגל, אני מספיק זקן כדי לזכור את ×–×”.
    לגבי הספר של אורי אבנרי – ×–×” מה שכתוב על הכריכה האחורית שלו

    התגובה שלך by עדו סוקולובסקי — 18 באפריל 2017 @ 15:31

  10. ניטפוק
    בפסקה השלישית – "מאוחר יותר נאלץ בנט שהוא לא קרא את הספר"

    צ"ל – "מאוחר יותר נאלץ בנט להודות שהוא לא קרא את הספר"

    התגובה שלך by Darklight — 23 באפריל 2017 @ 0:10

RSS feed for comments on this post.

Sorry, the comment form is closed at this time.

Powered by WordPress