I and the public know

What all schoolchildren learn:

Those to whom evil is done

Do evil in return. 

W. H. Auden, “1st September, 1939”

דוברת צה"ל, מירי רגב, מצאה לעצמה כמה דקות פנויות בלב התופת, וניצלה אותן כדי להשתלח ברוני אלוני-סדובניק. ברוחב לבבה, הרשתה התא"ל לאלוני-סבודניק "לחשוב ולהביע כל דעה", ו"אפילו לבחור את עיתוי פרסומן של דעותיה, יהיה תמוה ככל שיהיה". טוב לדעת שבראש מערך הדוברות הצבאי עומד אדם ליברלי כל כך.

על מה יצא קצפה של הגנרלית? ובכן, אלוני-סבודניק סבורה שמערך המודיעין של צה"ל כושל, ושההסברה הישראלית לא משהו. רגב חושבת שזה קודם כל לא פטריוטי לדבר ככה, ושנית שמדובר בעובדות לא נכונות.

לתא"ל יש יתרון מסוים עלינו, בני התמותה: הפאשלות של חיל המודיעין חסויות היטב לשלושים השנים הבאות לפחות. ובכל זאת, הטענה של רגב בעייתית. להלן רשימה חלקית של כשלי המודיעין הצבאי בחודש האחרון:

· אין לו מושג איפה נמצאים החטופים הישראלים בלבנון. שזו לא בושה גדולה – קשה מאד, אולי בלתי אפשרי, לחדור לחיזבאללה – אבל גם לא מי-יודע-מה סיבה לגאווה.

· מתקפת החיזבאללה תפסה אותו בלתי מוכן לחלוטין, למרות שההכנות למבצע נמשכו חודשים.

· הוא לא היה ערוך להתקפת רקטות על צפון המדינה, ולקח לו יומיים להתעורר, ולעדכן את רשימת טווחי הרקטות – שכפי שציין אמ"ן עצמו ב-2004, מסוגלות להגיע למרכז הארץ.

· המודיעין הצבאי לא ידע על טילי הקרקע-ים של החיזבאללה, וההתקפה על אח"י-חנית באה לו כהפתעה גמורה. כה גדולה היתה השאננות, שלא לומר הזלזול, עד שצוות הסטי"ל לא טרח כלל להפעיל את מכשור הלוחמה האלקטרונית שלו, שעשוי היה למנוע את פגיעת הטיל. התרגלנו להלחם בפלסטינים.

· גרוע מכל: רגב מציינת שהמודיעין הוא זה שמסמן לחיל האוויר את המטרות. ובכן, עד כה הרג צה"ל – כהודאתו – רק כ-15 אנשי חיזבאללה. חיל האוויר הרג למעלה מ-230 אזרחים לבנונים. זהו יחס עגום מאד בין מטרות לנזק סביבתי. יתר על כן, יש סיבות טובות להניח שבחלק מהמקרים, הרגו הטייסים – בשוגג, יש לקוות – פליטים, שנטשו את כפריהם בעקבות הוראת צה"ל. המודיעין סייע בכך לשמיטת הקרקע המוסרית מהמבצע, ולמעשה לסיומו המוקדם (והמתקרב). שלא לדבר על כך שהריגת אזרחים מסייעת לחיזבאללה.

אשר לתפקודו של דובר צה"ל, מוטב היה לו הגנרלית מוצאת לעצמה איזו שוחה להתחבא בה. פער כזה בין המציאות ובין הדיווח לא נרשם מאז, אררר, שקודמתה טענה בתוקף שאלונקה היא טיל, ודרשה להדיח את ראש אונר"א בשל כך.

בחלק מכך אשמה המסורת הישראלית של השהיית הדיווח על נפגעים עד להודעה למשפחותיהם. התוצאה, הבלתי נסבלת בעידן התקשורת האלקטרונית, היא השהיה של שעות רבות בין הרגע שבו כל העולם יודע שחיילים ישראלים נפגעו ובין הזמן שבו מותר גם לישראלים לדעת על כך.

ודאי שאיש אינו מציע לפרסם את שמותיהם של ההרוגים קודם ההודעה למשפחות; אבל ההתעקשות שלא לפרסם את עצם נפילתם, כשהידיעה מתנוססת ברויטרס, הבי.בי.סי. ואל ג'זירה הופכת את דובר צה"ל לגוף נלעג, החוזר כתוכי על המנטרה "לא מכיר דיווח כזה", עד שלפתע הופך המידע למותר לפרסום. יתר על כן, הסירוב לפרסם את הידיעה המוכרת לכל מעניקה אמינות=יתר לחיזבאללה, בתקופה שבה האמון בדובר צה"ל נמצא בשפל מוצדק.

בחודש האחרון, נתפס צה"ל פעמיים בשקר. בפעם הראשונה, כשהכחיש הרמטכ"ל את ההתרעה על ההתקפה על כרם שלום. ההכחשה הזו אילצה את השב"כ, באופן נדיר, לפנות לתקשורת ולהצביע על השקר. העובדה שהחייל הפצוע אמר, עם התעוררותו, כי היתה התרעה, אילצה את חלוץ לסגת לעמדה האומללה בנוסח "אני לא מתווכח עם חייל פצוע".

השקר השני נבע מאותה תרבות אי-דיווח שהוזכרה קודם. כשתקף החיזבאללה את אח"י-חנית, היתה התגובה האינסטינקטיבית של דובר צה"ל הכחשה: כן, היתה פגיעה, אבל היא היתה שולית. היתה דליקה קטנה והיא כובתה. רק לאחר מכן, הוא נאלץ להודות שהפגיעה היתה משמעותית, ושארבעה אנשי צוות נהרגו. במשך יממה, התעקש דובר צה"ל להתייחס אל ההרוגים כאל "נעדרים", למרות שלכולם ברור שאם מלח עף מספינה באמצע הלילה, גם אלוהים לא יציל אותו. רגב נתנה מתנה גדולה לנסראללה.

אבל פער האמינות האמיתי הוא זה שבין המתרחש בלבנון ובין הציבור הישראלי. כאמור, צה"ל הרג למעלה מ-235 אזרחים לבנונים (נתון זה איננו כולל את הרוגי היום, שמספרם נאמד בכ-50 אך טרם אומת). רגב יכולה להמשיך ולטעון שמדובר ב"נזק סביבתי", ולגרום נזק לשמה הטוב של ישראל בעולם; לציבור הישראלי לא אכפת.

הציבור יודע שנעשה לו עוול – וכמו תלמיד בית ספר, הוא מתעקש לגרום עוול בתמורה. מה שהוא מסרב להבין, הוא חוסר המידתיות של התגובה הישראלית. כמו ילד, הציבור הישראלי מתעקש להתעסק רק בכאב שלו. וכמו ילד מתפרע, בהחלט יתכן שהוא צריך סטירה כואבת כדי להוציא אותו מההתקף.

(יוסי גורביץ)