החברים של ג'ורג'

רצח ברשיון

שני מקרי ידוי אבנים, שני עונשים שנים: צה”ל מדגים ביממה אחת את שקר המדיניות שלו

חמושי צה”ל ירו אמש (ב’) במוחמד מוראד מוסטפא יחיא, לטענתם לאחר שזה ידה אבנים כנגדם, ופצעו אותו באורח קשה. הבוקר (ג’) מת יחיא, בן 18, מפצעיו. מותו של יחיא איננו מקרה או טעות: הוא תוצאה של מדיניותו המכוונת של תת אלוף תמיר ידעי, שהורה לפני מספר חודשים על הפעלת אש חיה גם כשאין צורך בכך כנגד פלסטינים. מצ”ח הודיעה שהיא פותחת בחקירה, אבל אפשר לסמוך על הנסיון הרב שלה בתחום מסמוס החקירות ולומר בבטחון שאיש לא יועמד לדין. יתר על כן, הירי היה בהתאם לפקודות – ומצ”ח לא מעיזה לבדוק את חוקיותן של פקודות, גם כשכולם יודעים שהחוקיות מפוקפקת ועל כן מעבירים את הפקודות בעל פה. מארגון זכויות האדם בצלם נמסר שבחודשים האחרונים הם רואים עליה מדאיגה בשימוש ברוגר כלפי פלג הגוף העליון, ושעל פי הערכותיהם מאז ההרצאה הפומבית ההיא של ידעי הרגו חייליו של ידעי שמונה פלסטינים בגדה במהלך עימותים – שניים מהם בוודאות מירי רוגר.

כששואלים את צה”ל מדוע בעצם הוא הורג מיידי אבנים – אני יוצא כאן מנקודת הנחה שאומרת שיחיא אכן יידה אבנים ולא פשוט נקלע לקו האש של החמושים, למרות שגם זה לא יפתיע אותי – התשובה הקבועה שלו היא שאבנים הורגות. הוא אפילו מכנה ידוי אבנים “טרור עממי.”

אלא שכמובן לא כל האבנים הורגות. מתנחלים יידו לא פעם אבנים בחיילי צה”ל – למעשה, אפשר לומר בבטחון שבניגוד לעלילות הדם שהם מפיצים על מפגיני השמאל, המתנחלים הם היהודים היחידים בגדה שמיידים אבנים על צה”ל – וכל חייל יודע שבמצב כזה, אסור לו לירות עליהם.

אלא שהבוקר, פחות או יותר עם מותו של יחיא, הודיע צה”ל שהוא הרשיע שניים מהקצינים של חטיבת כפיר בדין משמעתי, לאחר שלמרבה המבוכה של צה”ל הם תועדו בווידאו כשהם תוקפים באבנים צלמי עיתונות. שני הקצינים נידונו לעונשים קלים מאד: שבועיים במחבוש וחודש ריתוק לבסיס, בהתאמה.

פחסטיני שהיה מיידה אבנים על חיילי צה”ל היה צפוי להיירות על ידיהם כמי שעוסק ב”טרור עממי,” ואם לא היה נורה למוות או הופך לנכה, היה נעצר ומואשם בעבירת טרור כלשהי, שעליה הוא עשוי היה לרצות עונש מאסר של שנים ארוכות. כי האבן שלו מסכנת חיים.

אבל כשהאבן מגיעה מקצין צה”ל, או ממתנחל, פתאום לא מדובר ב”טרור עממי” וםתאום סכנת החיים מתפוגגת. פתאום, מדובר בעבירה משמעתית במקרה של הקצין, שעונשה לכל היותר שבועיים במחבוש, או ב”קבל כרטיס יציאה מהכלא” במקרה של המתנחל. מותר לנחש שאלמלא תועדו החמושים בעת השלכת האבנים בווידאו, ואלמלא הפכו הסרטונים לוויראליים, שני הקצינים לא היו מועמדים כלל לדין.

בסוף השבוע האחרון, דווח, הותקף קצין של צה”ל על ידי ילדים חרדים בשכונה בירושלים בידוי אבנים; ואף שהאבנים גרמו נזק ניכר לרכבו, אף אחד לא העלה על דעתו שהוא אמור היה לירות בהם. אם ידוי אבנים אכן מהווה סכנת חיים, והוא מצדיק ירי חי בתגובה, אז יש להניח שצה”ל היה מקבל בהבנה את המצב שבו הצלם המותקף על ידי הקצינים היה מגיב בירי חי ואולי הורג אותם. העובדה שהסנאריו הזה נשמע לנו מופרך כל כך מעידה עד כמה הטענה שידוי אבנים הוא “סכנת חיים” היא שקרית. השימוש בנשק קטלני לא נשען על סכנה; הוא נשען על הפרדה אתנית. הוא רצח ברשיון של אנשים שיש הסכמה בשתיקה להריגתם.

והסיבה שהשקר הזה עובד בקלות כל כך היא שבצה”ל יודעים היטב שמבחינת הציבור, דם פלסטינים הוא הפקר. כך עובדת דיקטטורה צבאית: היא צריכה לשכנע חלק מרכזי באוכלוסיה שהאלימות שלה, שהיתה בלתי נסלחת כלפיו, היא לא רק נסלחת אלא אף מתבקשת כלפי אחרים. אם יש משהו שתושבי דיקטטורה מורגלים לתרץ, הרי זה את האלימות החריגה: אתה לא היית שם, יש מצב חירום, אנחנו במצב מלחמה, אין לך מושג מה הם היו עושים לנו, אנחנו לא יכולים להפסיק את אחיזת החנק.

ובינתיים, נערים מתים. ואין מוות שאין לו תירוץ.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • מילואימניק

    זרקו עלי אבנים פעמים רבות גם בסדיר וגם במילואים. במקרים רבים היה ברור שאין סכנת חיים, ילדים פלסטינים זורקים אבנים ומצפים שתרדוף אחריהם ואז הם יתחבאו ויגלגלו עליך צמיג בוער (זה נראה שהם זורקים יותר משיעמום מאשר מאידאולוגיה). בחלק מהפעמים שזרקו עלי אבנים בהחלט הייתה סכנת חיים ה

  • מילואימניק

    הסיטואציה יותר אלימה יותר מרגישים את השנאה. לי בתור חייל (וגם לרוב המפקדים) היה בדרך כלל ברור באיזה מצב אני נמצא ואיך להגיב.

  • סמולן

    בוא ננסח את זה ככה: אבנים יכולות להרוג. כאשר יהודים זורקים אבנים על חיילים קיימת פרגמטיקה מבוססת היטב, לפיה לא רק שאין כוונה להרוג, אלא הזורקים יעשו מאמצים להמנע מהרג גם אם המטרות, כלומר החיילים, לא יפעלו כנגדם. גזעני, לאומני, ווטאבר, זו הנחה לא לגמרי בלתי סבירה.

    במקביל, כאשר פלסטינים זורקים אבנים על חיילים, קיימת פרגמטיקה מבוססת היטב, שהם אשכרה ישמחו מאד להרוג אותם. לא תמיד, לא כאשר ילדים פלסטינים נכנסים לקטע ההוא שלהם, אבל בהמון מקרים אחרים. בסופו של דבר, מדובר בחברה שבה חייל מת זה דבר טוב, מי שהורג חייל הוא גיבור מכובד, והאתר הזה בכלל חושב שזה הכי נכון וטבעי בעולם. ובכן, במצב הנכון והטבעי הזה, חיילים יכולים לירות על מנת להרוג על פי פילוח אתני של זורקי האבנים, וזה אמור להיות סביר. על פי האתר הזה עצמו, וכמובן לא רק הוא.

    • חנן

      אבל מאחר ו"בסופו של דבר, מדובר בחברה שבה חייל מת זה דבר טוב…" למה לירות רק במי שזורק אבנים? למה לא לירות סתם ככה "על פי פילוח אתני"?

      • דני

        אבל זה לא מה שהוא טען : הוא מציין שאת רמת המסוכנות של המצב אתה מפרש לפי ההקשר, כמו שתרגיש פחות מאוים אם אדם שאתה מכיר יחדור למרחב האישי שלך, בניגוד לזר מוחלט.

        אתה באמת סבור שזאת טענה לא הגיונית?

        • חנן

          אם הבן או הבת שלך יוטרדו מינית או יאנסו ע"י קרוב משפחה שהם מכירים היטב, או לחלופין ע"י זר מוחלט – האם הענישה צריכה להיות שונה?

          • כן: הקרוב צריך ענישה חמורה יותר, כי מדובר במעילה חריפה באמון בנוסף על הכל.

            • דני

              אבל חיילים לא עונשים, הם מגיבים לסיטואציה (בדרך ראויה או בהפעלת כוח פושעת). והדיון הוא ב*עונש הראוי לחיילים עצמם*.

              לכן המצב התודעתי שלהם (mens rea וכו') והשאלה אם הם חשים מאויימים, האם יש להם יסוד סביר לשפוט את הסיטואציה כמסוכנת וכו' הוא רלוונטי מאוד.

              האם אתה מבין את הסיטואציה אחרת?

              • י.א

                השאלה אינה אם "הם חשים מאוימים". זה צבא, וחיילים מאומנים ועושים הרבה דברים לא לפי מה שהם "חשים". אילו הצבא היה חשוב שאין לירות בפלסטינים סתם, חיילים לא היו יורים כמעט אף פעם. הוא לא, אז הם כן

      • סמולן

        בניגוד לך, אנחנו לא חיים בעולם שבו יש לנו אויבים שצריך להשמיד עד האחרון. אנחנו חיים בעולם שבו יש לנו אויבים, וצריך לחיות אתם. הם יודעים את זה, אגב. בערך כמוך, לא עושה רושם שזה מזיז להם.

        • חנן

          בניגוד לך, אנחנו לא חיים בעולם שבו יש לנו אויבים שצריך להשמיד עד האחרון

          -סליחה??

    • ירון כהן

      מסכים עם סמולן.

    • שחר כ.

      וביקום מקביל, "כאשר אפרו-אמריקנים זורקים אבנים על שוטרי ארה"ב, קיימת פרגמטיקה מבוססת היטב, שהם אשכרה ישמחו מאד להרוג אותם … בסופו של דבר, מדובר בחברה שבה שוטר מת זה דבר טוב, מי שהורג שוטר הוא גיבור מכובד … ובכן, במצב הנכון והטבעי הזה, שוטרי ארה"ב יכולים לירות על מנת להרוג על פי פילוח אתני של זורקי האבנים, וזה אמור להיות סביר."
      מה לא?

      • דני

        כן, ועל זה בדיוק מסתמכים המושבעים והשופטים כשהם מזכים שוטר כשיש לו בסיס סביר להניח שהוא בסכנת החיים …

        זה לא מצדיק ירי חסר אבחנה בצעירים שחורים לא חמושים כשברור לחלוטין שהם לא מסכנים אותך. וזה נכון גם לפלסטינים כמובן. זה טיעון הגיוני ומוצק, *אבל זה לא מה שיוסי טוען בכלל*.

        למיטב הבנתי, הוא שואל לגבי ה"אפלייה" מול מתנחלים, או למה חייל שעומד מול מתנחל שזורק אבן מניח שהמתנחל לא מתכוון להרוג אותו, אבל מאידך גיסא סבור שפלסטיני במצב דומה מהווה סכנת חיים. התשובה היא ברורה, ונשענת על סטטיסטיקה מוצקה. אין כאן אפלייה.

    • ygurvitz

      אם ככה, אולי כדאי שנשנה את החוק ישירות, כך שהוא יתייחס אחרת לאבן שמושלכת על ידי יהודי ולאבן שמושלכת על ידי פלסטיני. בהתאם, נשנה את החוק כך שיתייחס אחרת למי ששולח מחבל מתאבד לשוק ולמי ששולח טייס עם פצצת טון לשוק.

      אה, רגע, זה כבר קרה.

      • סמולן

        אם תשנה את החוק, תהיה בעיה משמעותית ברגע שבו פלסטינים יפסיקו לעסוק בהריגת חיילים כספורט וקדושה. בנוסף, תהיה גם בעיה במצבים שבהם היהודים יתחילו לעסוק בדיוק בזה. ככה זה באפרטהייד: חוקים הם מבנה מעפן, איטי ופגום. החוקים בדרום אפריקה תוכננו בהתאם למה שנחשב בזמנו כמדע מדוייק ממש כמו תיאוריות הדרת האחר, או תורת הציונות כקולוניאליזם, ושאר הדברים שאנחנו רואים היום כיסודות עולמנו האינטלקטואלי. ואז זה הופרך ונעלם.

        לכן, מה שאני מציע הוא את העניין הבא. הוא די ברוח הגישה של הבלוג לכל עניין החיילות והצבאיות, שהיא גישה קלסית. לטעמי גם הכרחית. ובכן: צבא הוא עניין רווי סכנות ואשמה, כנראה בגלל שהוא מכונת האלימות היעילה ביותר שבנמצא. הפעלה של צבא מכח חוקים אפשרית, אבל רק באופן מוגבל מאד: צבא נכנס לתמונה בדיוק כאשר החוקים מאויימים, או יכולת החקיקה מאויימת. לפיכך, נכון וראוי להעניק לחיילים שיקול דעת. שיקול הדעת כולל התחשבות בפרגמטיקה סבירה שהם מפעילים. בנוסף, ראוי להפעיל ביקורת עניינית על שיקול הדעת. לא חקיקה – מהטעמים הנ"ל – אלא בדיקה מתמדת של שיקול הדעת המבצעי. הבדיקה הזו כוללת כמובן היבטים מוסריים, בכפוף למושכל היסוד: צבא הוא גוף אלים מאד. יש גבול לכמות המוסר הלא-אלים שצבא יכול להיות אחראי לו. במגבלות שיקול הדעת הזה, יש לבדוק שוב ושוב את הערכת הצד שמנגד – אותה פרגמטיקה. היא אמורה להיות סבירה ויעילה, אחרת הצבא יתקשה להיות גוף יעיל באלימותו. הכי טוב שהיא תהיה פשוט אמיתית, אבל היות וקשה להגיע להסכמה בעניין הזה – לא רק בו, כמובן – כדאי אולי להנמיך כאן את הציפיות.

        חקיקה, לא טוב. לא לגוף מבצעי שצריך להגיב במהירות.

      • דני

        אולי פשוט נשאיר את החוק כפי שהוא : 1) אם לחייל יש יסוד סביר להניח שהוא בסכנת חיים, הוא יכול לפתוח באש.

        2) לחייל (כמו לכל בן אדם סביר) מותר לשקול את הקונטקסט של הסיטואציה במערך השיקולים הנ"ל.

    • נתן

      התשובה של סמולן היא התשובה הנכונה.

      מבחינת מדינת ישראל הזהות האתנית של מבצע העבירה היא זאת שמכתיבה את הטיפול כלפיו, בלי קשקושים על "שיויון בפני החוק", "אדם אמור להישפט רק על פי מעשיו ואופיו ולא על פי דתו לאומיותו צבעו או מינו", ושאר דברים מהסוג הזה.

      חבל שלמדינת ישראל אין את האומץ שיש לסמולן לשים את הדברים על השולחן בצורה כל כך גלויה ולהודות אחת ולתמיד שבשטחים אכן שורר משטר "אפרטהייד" גזעני.

      • דני

        אני די משוכנע שמבחינת מדינת ישראל, אם לחייל יש יסוד סביר שהוא נמצא בסכנת חיים ממתנחל, או מפלסטיני, או מסמולני או מפעיל שלום או מחבר דעא"ש או מחייזר סגול – הוא רשאי לפתוח באש.

        פשוט בד"כ פעילי שלום ומתנחלים מהווים פחות סיכון מפלסטינים.

  • חנן

    יוסי, מה קורה עם הניקוד – זה הפוך או שזה רק אצלי?

  • יוסי

    סטטיסטית אני מניח שסמולן צודק בכך שזריקת אבנים על חיילים, נעשית יותר פעמים בדרך מסכנת חיים, כאשר היא מבוצעת ע"י פלסטינים, מאשר כאשר היא מבוצעת ע"י יהודים.

    העיקרון דומה לפרופיילינג בבידוק.

    אך יש בנושא שתי בעיות מהותיות:

    א. הבעיה העיקרית היא בכך שמדינת ישראל שולטת באופן קבוע על מליוני אנשים בלי לתת להם זכויות אזרח, ובכך המדינה גורמת (אשם תורם…) למצב זריקת האבנים.

    ב. ובעיה נוספת היא שבהינתן שנאת הזרים השכיחה בחברה הישראלית כלפי ערבים בכלל ופלסטינים בעיקר, ספק עד כמה אפשר לסמוך על שיקול הדעת של החייל בשטח שיוכל לקבוע באופן נכון האם זריקת האבנים מסכנת חיים.

    • חנן

      סטטיסטית אני מניח שסמולן צודק בכך שזריקת אבנים על חיילים, נעשית יותר פעמים בדרך מסכנת חיים

      אז הנה איך שתארה אמו של הקצין שהותקף במאה שערים את מה שאירע:
      "היה להם מבט של מחבלים בעיניים, רצו לעשות בו לינץ'"

      הבלוקים שראיתי מושלכים מגשר הראל ביום כיפור על מכוניות נוסעות נראו ממש דומות לבלוקים שראיתי שפלסטינים השליכו על כביש ליהודים ליד ביר זית.

      • חנן

        "דומים"

      • דני

        חנן, ההערה שאתה מביא היא אנקדוטלית ואילו סמולן מביא טיעון מסטטיסטיקה.

      • דני

        וראוי לציין שגם באנקדוטה הזאת, החייל נותר בחיים.

        • גיל

          טוב, זה לא מפתיע בטרוף, זה לא שחיילים חמושים וממוגנים נהרגים מזריקת אבנים על ימין ועל שמאל. למעשה, אם הולכים לערך "יידוי אבנים" בעברית בוויקיפדיה וממשיכים לסעיף האירועים הבולטים, לא מוצאים אף חייל שנהרג מפגיעת אבן. היו אזרחים שנהרגו, אך ורק כאשר נזרקו אבנים על מכוניות נוסעות, אבל לא מצאתי חייל. אני כמעט בטוח שאפשר למצוא חייל ישראלי שנהרג מאבן שזרק פלסטיני, אבל לא הצלחתי. זה כנראה לא מהשנים האחרונות, חיפוש בגוגל של "חייל נהרג מפגיעת אבן" לא הביא אותי לשום דבר בחמשת העמודים הראשונים.

          אבל כמובן, כל הדיון הזה על תחושת הסכנה זה דיון חרטא סטנדרטי, כאשר דני משחק את התפקיד של עמית.

          חיילים לא הולכים לשטחים עם חישובים סטטיסטיים של סיכויי מוות או פציעה מאבן. יש להם כמה פקודות, ושכל בריא יותר או פחות, ומוסר מהבית או מווטאבר. כמו שהמילואימניק שהגיב מלמעלה אמר, לפעמים זריקת האבנים היא מסוכנת, ולפעמים ברור שלא, תלוי בהקשר. קשה להגדיר בדיוק.

          אלא שרוב הפלסטינים שנהרגים ע"י צה"ל באשמת "יידוי" אבנים לא נורים כאשר הם זורקים בלוקים מגגות על חייל שמרים את הראש והקנה תוך כדי תחושת סכנת חיים. זה יכול לקרות וזה קורה, ותחושת הסכנה כמו הסכנה עצמה היא אמתית, וגם אני הייתי יורה במצב כזה. אבל מי שאומר שזו התקרית הממוצעת של ירי במיידי אבנים הוא חתיכת שקרן, או שמעולם לא שירת בשטחים.

          הירי הממוצע על מפגינים נראה ככה:

          http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1908071

          או ככה:

          http://www.haokets.org/wp-content/uploads/2011/01/12.jpg

          או ככה:

          http://www.btselem.org/sites/default/files2/library/live_ammunition.jpg

          החיילים האלה נראים כחשים בסכנת חיים? החיילים שירו על המפגינים בביתוניא ממרחק מאתיים מטר, חשו בסכנת חיים? מי שירו בגבו של נער בן 16 שעבר את גדר ההפרדה תוך משחק "צ'יקן" של מתבגרים, גם הם ירו מתוך תחושה של סכנת חיים? התמונה האחרונה היא מכתבה ב"בצלם" שמתארת פרקטיקה נפוצה מאוד בשטחים, סוג מופרע לחלוטין של "חתירה למגע". נכנסים לכפר על מנת למשוך את מיידי האבנים, ואז יורים בהם עם צלפים מרחוק.

          וזו מהות העניין. מישהו היה מעלה על דעתו שצבא או משטרה היו "מתגרים" בצעירים חרדים על מנת להביא אותם לזרוק אבנים ואז לחוש סכנת חיים ולירות בהם? אבל בשטחים זה הגיוני, כי המטרה ארוכת הטווח היא דיכוי אוכלוסייה של מליונים, וחייבים "להפגין נוכחות" כדי שיהיה שקט, כל מי שאי פעם תפס קו בשטחים יודע את זה. עדיף שידעו שעם הגדוד הזה לא מתעסקים.
          בשטחים כבר חמישים שנה שהפגנה, כל הפגנה, היא בלתי חוקית. המטרה ארוכת הטווח היא לשמור את האוכלוסייה תחת דיכוי, ולכן זה הגיוני לירות גז מדמיע על תהלוכה שלווה. היא הרי בלתי חוקית. ואז, כשמפזרים תהלוכות שלוות עם ליצנים וילדים בגז מדמיע ורימוני הלם – על פי חוק! – מקבלים אבנים, ואז חשים בסכנת חיים, ואז, אללה ירחמו.

          הכתבה הזו ב"בצלם" מדברת גם היא על תמיר ידעי. אם הירי על מפגינים ומידת הפגיעה בהם נמצאים ביחס ישר למסוכנות שלהם, אז על מה הוא מדבר? מה זה "קצת החמרנו עם האנשים כאן"? הוא גורם לחיילים שלו לחוש יותר בסכנת חיים? "במקומות שבעבר היינו יורים גז או גומי אנחנו יורים רוגר ולעיתים ירי חי". אז מה הולך כאן? הוא מסביר לנו שזה בגלל שפתאום החיילים מרגישים יותר בסכנת חיים? הוא מנסה להפחיד שם את המתנחלים, לספר להם שהמצב באזור הופך מסוכן יותר ויותר, או לפייס אותם? מה נשמע יותר הגיוני?

          הרוב המכריע של "מיידי האבנים" לא נהרגים בסיטואציה של סכנת חיים, ואפילו לא של תחושת סכנה. הם נהרגים תוך משחקי כוח מטומטמים של מתבגרים משני הצדדים, בריטואל מוכר וידוע ומשעמם, כאשר לצד אחד יש רוגטקות והוא נאלץ לרוץ הרבה, ולצד השני יש רובים ובדר"כ רואים שם כמה חיילים משועממים עם ידיים בכיסים ושניים בכריעה מכוונים על כמה צעירים במרחק של עשרות או מאות מטר. ברוב המכריע של המקרים הדרך הפשוטה ביותר להתמודד עם הבעיה היתה לנתק מגע. לא להיכנס לכפר שלהם. לא "להפגין נוכחות". צה"ל ממונע, הם לא. אם פשוט נוסעים משם, אין להם על מי לזרוק. אבל כמדיניות שאמורה להבטיח דיכוי ארוך טווח, אתה לא מחפש את הדרך הפשוטה. אתה חייב לחנך את האוכלוסייה ו"לטפל" בה, כדי שתוכל להמשיך לשלוט עליה גם בעוד חמש ועשר שנים ועשרים שנה.

          ועל ההרג הזה, על ההוצאות להורג הללו, אף אחד אף פעם לא שילם מחיר. את הסטטיסטיקה הזו, החיילים יודעים היטב. לא בחישובים, אפילו לא בהכרח באופן מודע. זה נמצא ברקע, בתת ההכרה, הידיעה הזו, שדם פלסטיני דליל ממים, שלא משנה מה תעשה להם, אתה לא תשלם את המחיר. וחלק ממה שמונע מהידיעה הוודאית הזו לעלות להכרתנו זה הברבור הפסוודו-מוסרי, המשעמם והמתחסד הזה על "תחושת הסכנה" של החיילים.

          • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

            נכון מאוד!
            פשוט תגובה מעולה!

          • י.א

            +1

          • דני

            זאת באמת תגובה מעולה ואני רוצה לחשוב עליה קצת. תודה.

            … אבל אני חייב לציין שמהניסיון שלי, יש גם צד שני למטבע ואני מקווה שתשמע גם אותו: אנשים בגדוד שלי פחדו באמת והרגישו שהם ב*סכנת חיים*. זה לא ברבור "פסוודו-מוסרי" כמו שאתה טוען. ואולי הוא משעמם אותך, אבל הוא אמיתי לגמרי. וזה גם לא נובע מכך ש"דם פלסטינים דליל ממים" או משהו כזה.

            השיח הסטנדרטי בקרב חיילים היה שהוראות הפתיחה באש הן מוגבלות מדי מסיבות מדיניות והממשלה מפקירה אותנו.

            אנחנו אמורים לתפוס את הקו עד שמישהו מאיתנו יהרג מפיגוע או מירי ואז להגיב.

            אז כשמפזרים הפגנות בכוח זה לא בגלל איזושהי "מדיניות של דיכוי" כלפי הפלסטינים. זה בגלל יצר הישרדות של החיילים והידע שבדרגות הגבוהות מסתכלים על השאלה של החיים שלנו במישור האבסטרקטי : עוד חלל משנה טיפה את המשוואה ומאפשר תגובה נוקשה יותר אחרי שמשקללים שיקולים מדיניים, צבאיים וכו'.

            שזה הגיוני מאוד, אבל רוב האנשים מעדיפים לא למות. חיילים במסה גדולה בד"כ לא מגיבים באלימות אלא "מכילים". כיוון שנשמע ששירתת בשטחים אז אני מניח שאתה גם יודע את זה.

            • י.א

              הפחד שאתה מדבר עליו אינו מהווה הצדקה לירי או אלימות כלפי מפגינים או אף מתפרעים ומידי אבנים. זה אולי תירוץ לפעמים, ברמת החייל הבודד.
              אבל הפחד הזה מלובה על ידי פיקוד והנהגה שגוזרים עליו קופון, וחוסר מקצועיות. גם אם החייל איבד עשתונות (ובהרבה מקרים ברור שזה לא המצב), האחריות "שלנו" כקולקטיב קיימת לגמרי.
              ובמקרה של חייל מילואים, התירוץ קלוש יותר ויותר – אם אתה יודע שזה מה שתידרש לעשות, אל תלך. מה אתה, ילד?

              • דני

                אבל אתה יודע שהשירות שלך נחוץ. יש בו חלקים שהם חרא, אבל הוא נחוץ.

                אפילו לא טענתי שהשיקולים של המפקדים לא הגיונים – להפך, לא הייתי רוצה שמפקד יחשוב וידאג יותר מדי לחיילים שלו. זה לא מקצועי. אבל ברמת הפרט – אני רוצה לחיות.

                אני מסכים שאם הייתה מסה של חיילים מאומנים בפיזור הפגנות בכל אזור עם פקודות פתיחה באש ברורות ונוקשות כנראה שאף אחד מההפגנות האלה לא הייתה מסתיימת בהרוגים או בירי.

                נכון, זאת חלק מהאחריות שלנו כקולקטיב, הצבא לא מקצועי מספיק, אנחנו מעדיפים לעשות פחות מילואים, ולהוציא פחות כסף ועוד שיקולים שונים.

                גם אם היה אמבולנס בכל פינת רחוב כנראה שהיינו מצילים הרבה אנשים.
                או אם היו מגדילים את סל התרופות. או מספקים רשת רווחה סוציאלית ראויה לשמה.

                האם לשיקולים האלה מתגנבת ההנחה שחיי הפלסטינים הם זולים? כן, יכול להיות. אבל לא באופן הישיר שאתה מדמיין. אף אחד מהחיילים לא יורה בגלל שהוא חושב שלהרוג בן אדם או ילד זה "כיף". בכל הרצינות, זה פשוט לא קיים. וזה הצד השני של המטבע.

                אנשים מעדיפים לספר לעצמם סיפור של "טובים" ו"רעים". השנה היא 1942, או מלחמת בני אור בבני חושך או משהו. אז או שהפלסטינים הם כולם רשעים מרושעים מגיל 0 שמיידים אבנים כי הם גדלו בתרבות של רצח ויאכלו אותך חי אם יהיה להם סיכוי או שהחיילים הם קלגסים חסרי רחמים שיורים בילדים כי דם פלסטיני הוא דליל ממים.

                הבעיה שזה לא סיפור ילדים. אנשים לא באמת מונעים מהמניעים האלה.

                • י.א

                  "האם לשיקולים האלה מתגנבת ההנחה שחיי הפלסטינים הם זולים? כן, יכול להיות. אבל לא באופן הישיר שאתה מדמיין. אף אחד מהחיילים לא יורה בגלל שהוא חושב שלהרוג בן אדם או ילד זה "כיף". בכל הרצינות, זה פשוט לא קיים. וזה הצד השני של המטבע."

                  ראשית, כנראה גם זה קיים. קרא על המקרים השונים. או יותר טוב, קרא את הדו"ח הגדול על השטחים של 'שוברים שתיקה'.
                  שנית, ואולי חשוב יותר, לא צריך לחשוב ש"להרוג ילדים זה כייף". מספיק שפתאום, לגבי ילדים פלסטינים, זה לא אסור. זוהי אופציה של ממש.

                  • י.א

                    נ.ב.
                    סרבנות נחוצה יותר

                    • דני

                      לא, זאת בדיוק הכוונה שלי. הרג ילדים פלסטינים הוא אסור באותה מידה ואיננו "אופציה". הסיבה שמובילה לירי מול הפגנות איננה זילות חיי אדם במובן שאתה מתכוון אליו: יהודי או פלסטיני.

                      שאלה : מה בדיוק סרבנות אמורה להשיג? (במישור הפוליטי שבו חיים בני אדם בשר ודם, לא תשובה מוסרית-אפריורית)

                  • דני

                    אתה יכול לשלוח לינק לדו"ח שאתה מתכוון אליו? תודה.

                • נועם א"ס

                  וידיאו התיעוד של רצח באסם אבו רחמה, בילעין אפריל 2009, בהפגנה שלא נזרקה בה אבן אחת:
                  https://www.youtube.com/watch?v=5yM9U2y-op4

                  כאן יש טקסט: https://www.jacobinmag.com/2014/07/the-logic-of-israeli-violence/

                  אקנח במליצה. יש שני סוגים של פושעי מלחמה: אלה שמשתתפים בפשעי מלחמה כי זה מה שנדרש בשביל להשיג את מה שהם רוצים ועל הזיבי שלהם פשעי מלחמה; ואלה שמשתתפים בפשעי מלחמה כי הם חושבים שזה מה שהם צריכים לעשות בגלל איזה סיפור שסיפרו להם בגן בגיל ארבע, שלא התעדכן מאז. את הסוג הראשון אפשר להכתיר כאדם ריבוני. את הסוג השני לא. הסוג הראשון פושע מלחמה שפועל בעולם כדי לנסות לעצב דרך פשעי המלחמה שלו את העולם כרצונו; הסוג השני פושע מלחמה כי ככה העולם מפעיל ומעצב אותו, עד כדי כך שהוא אפילו לא מסוגל לבחון באופן מפוכח את מצבו.
                  (ויש גם סוג שלישי של פושע מלחמה, שפל במיוחד – זה שתפקידו למצוא דרך להכשיר את פשעי המלחמה בעזרת פעלולים רטוריים חנפניים שמבוססים על ניתוק הפשע הנקודתי מההקשר השיטתי והכולל של עשרות שנים שבו הפשע מתקיים ברמה המערכתית. בד"כ הוא יהיה זה שגם יעדיף לשלוח אחרים לבצע בפועל את פשעי המלחמה הנקודתיים במקומו. בדף הזה הוא נקרא "סמולן".)

                  • נועם א"ס

                    איזה מזל שבהפגנת האתיופים בת"א אתמול אף שוטר לא "חש" בסכנה לחייו. תארו לעצמכם מה היה קורה אז.
                    (אנחת הרווחה הזאת מוקדשת לציוני סמולן, לציוני דני, ולכל הליברלים הקולוניאליסטים הלבנים בדף הזה שתומכים ברצח בדם קר כל עוד זה הם שלובשים את מדי התועבה הירוקים ומחזיקים את האקדח, בכפוף לסיפור שסיפרו להם בגיל 4 בגן שושנה ושמאז עליו מבוסס כל קיומם המיותר. איזה מזל)

                    • נועם א"ס

                      אני חש חשש לתחושת הביטחון של כוחות הביטחון לקראת ההפגנה עכשיו מול מעון רה"מ
                      https://twitter.com/radical_s/status/595127489078370304
                      אולי סמולן או דני יכולים לעזור לי עם עוד קצת הסברים על "תחושת הביטחון" של "כוחות הביטחון"?
                      https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10152715900907680

                    • נועם א"ס

                      הו איזו הקלה. כוחות הביטחון הציוניים מחזירים את תחושת הביטחון לכוחות הביטחו:

                      "בדרכי לירושלים בכביש 443, בצומת עופר עומדים עומדים בערך 25 שוטרים עם ניידות, מאיטים את התנועה ובוחנים נוסעים כדי לבדוק אם יש בין נהגי כלי הרכב אתיופים שנמצאים בדרכם להפגנה מול משרד רוה"מ. ברדיו שמעתי שהם עשו את זה גם בגבעת רם. מסתבר שהציבו מחסומים עוד קודם לכן. פשוט לא ייאמן. זה לא יאומן. הרי איך יידע שוטר אם מישהו מגיע להפגנה או לא? רק לפי צבע העור שלו."
                      זאת הודעה לציוני סמולן ולציוני דני: תחושת הביטחון שלי בתחושת הביטחון של כוחות הביטחון הושבה. אפשר לחזור להסביר למה לציונים במדים ירוקים מותר לרצוח ערבושים ועוד דברים שציונים מרגישים עמוק בלב בפנים, כ"כ הרבה רגשות, איך אתם מחזיקים מעמד עם כזה עולם רגשי עשיר?

                    • נועם א"ס
          • יוסי

            גיל, אני מסכים לכל מילה מדבריך.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    יוסי, אם אתה צריך עזרה (בהתנדבות) בסידור עניינים טכניים בבלוג (כמו הכיוון של הפיסוק בתגובות) אנא הודע לי כיצד לצור עמך קשר.

  • י.א

    הדיון בשאלה אם יש ו אין מקום לירות על ילדים שזורקים אבנים מטורלל לגמרי. למעט מקרים סופר קיצוניים, שספק אם אירעו אי פעם מאז החל הכיבוש, אין מצב שחיילים שזורקים עליהם אבנים נמצאים בסכנת חיים ושהדרך היחידה שלהם להתגונן מפניה היא לירות על זורקי האבנים. קל וחומר בפרט כאשר מדובר בנערים או ילדים.
    הדיון ב"כוונות" המיידים כ"אומדן" לסכנה דבילי גם הוא, ובסה"כ מנסה להבהיר מדוע דמם של הפלסטינים מותר ללא הצדקה, ושל יהודים לא. התשובה: כי הם פלסטינים.

  • סליחה

    test

  • סליחה

    test