דובר הקונגרס הודה שהסתיר את נאום נתניהו מהבית הלבן, וכאן אנחנו צריכים לשאול שאלות על שותפו לקשר, האיש שמתיימר להיות שגריר ישראל בארה”ב

בשבועות האחרונים, יצאו כלי התקשורת המסונפים ישירות לראש הממשלה נתניהו – ישראל היום, מקור ראשון – בטענה שהכל בסדר בנאומו המתוכנן של נתניהו בוושינגטון, כי בלוגר של הוושינגטון פוסט אמר שהממשל משקר. אתמול יצאו שני הבטאונים של שלדון אדלסון וביצה מרוחה על פרצופם: דובר הקונגרס, ג’ון ביינר, נאלץ להודות שהוא הסתיר את התכנונים על הגעת נתניהו לנאום מהבית הלבן עד שעה לפני ההודעה הרשמית, בתירוץ האומלל ש”זה לא סוד שיש בבית הלבן הזה עוינות כלפי נתניהו.”

את החשבון עם ביינר יעשו האמריקאים, אם הם עדיין מסוגלים לעשות אותו לאור העובדה שהתאגידים רשאים לשפוך שם כסף פוליטי בלי חשבון. החשבון שלנו צריך להיות עם שותפו של ביינר לקשר, אחד רון דרמר.

הלז אמור להיות שגריר ישראל בארצות הברית, אבל ספק אם הוא רואה את עצמו ככזה. לפני מספר חודשים, זמן קצר אחרי ההכרזה על הבחירות, אמר דרמר לתקשורת האמריקאית ש”אין לי ספק כאשר הם [הציבור הישראלי] יסתכלו על כל האנשים שמועמדים להנהיג את המדינה, הם יתנו אמון בהנהגתו של ראש הממשלה נתניהו.”

זו תעמולת בחירות אסורה, כי שגרירים אמורים להיות מייצגים של המדינה, לא של ראש הממשלה; ועל כן ח”כ עיסאווי פריג’ (מרצ) הגיש תלונה למשרד החוץ. ב-25 בינואר, הודיע משרד החוץ לפריג’ שהוחלט לרשום הערה משמעתית בתיקו של דרמר. כזכור, שגריר ישראל בשווייץ, יגאל כספי, שהתבטא בטוויטר כנגד שר החוץ וראש הממשלה, עומד לפני הדחה מתפקידו. כספי אפילו לא כתב דברים משלו; הוא קידם דברי אחרים. מסתבר שבמדינה היהודית בלבאנט, אם אתה עובד ציבור שתוקף את ראש הממשלה, אתה תודח – אבל אם אתה עושה תעמולה עבורו, זה לא כל כך נורא. למען הסר ספק, אני חושב שכספי צריך לעוף; מה שלא ברור לי הוא למה דרמר עדיין בתפקידו.

אבל האמת היא שזה די ברור. דרמר הוא צינור התקשורת בין שתי בובות של שלדון אדלסון, בנימין נתניהו וג’ון ביינר. דרמר הוא הקושר הראשי בפרשת הנאום הזו. על שוחד הבחירות שמספק אדלסון לנתניהו דרך קבע, בדמות “ישראל היום”, יודעים כולם; אנחנו יודעים גם שנתניהו מתעקש שלא לספק מידע על פגישותיו עם אדלסון.

בין אדלסון ובין ביינר יש קשרים עסקיים ענפים. בשנת 2011, תרמו שלל בני משפחת אדלסון – דרך מקובלת להסוות תרומות מעבר לגבול המותר – לקבוצה של “ידידי ביינר,” עמותה שמקדמת את בחירתו. ב-2012, תרם אדלסון ישירות עוד 10,000 דולר לביינר. אבל אלה רק הבוטנים: בשנת 2012, השקיע אדלסון חמישה מיליוני דולרים בכלי פוליטי (superPAC) שמקורב לביינר, ה-Congressional Leadership Fund. הכסף הזה אמנם לא הגיע ישירות לקמפיין של ביינר, אבל בכל זאת העניק לו כוח עצום: היתה לו השפעה מסיבית על ההחלטה לאיזה קמפיין יגיע הכסף, וכתוצאה מכך יש לא מעט חברי קונגרס שחייבים לו את בחירתם. אגב, אם כבר הזכרנו את התרומה של אדלסון ל-Congressional Leadership Fund, אי אפשר שלא להזכר בכותרת המשונה של “ישראל היום” מיום שישי, שהכתירה את הסנאטור לשעבר נורם קולמן כמומחה לאיראן שיוצא נגד אובמה; קולמן עמד בראש ה-CLF בזמן התרומה של אדלסון. “ישראל היום,” כמובן, לא טרח לדווח לקוראיו שכמו עורכי העיתון, גם קולמן הוא בובה של אדלסון.

ובסופו של דבר, אדלסון בא לגבות את ההשקעה שלו: הוא דרש מביינר להעביר חוק נגד הימורים מקוונים. זה לא כל כך הצליח. המדינות בארה”ב במשבר כלכלי עמוק, הרבה בשל פעולת הנבחרים נתמכי אדלסון, והן לא יכולות לוותר על שום מקור הכנסה. אדלסון טוען שהוא מתנגד להימורים מקוונים “מטעמים מוסריים,” שאין להם כמובן שום קשר לכך שאת הונה עושה הקריקטורה האנטישמית הזו מהימורים לגמרי לא מקוונים.

אז כשדרמר מדבר עם ביינר על הזמנת נתניהו לנאום בקונגרס על כלום בעצם, מדובר בשתי בובות של שלדון אדלסון שעושות את רצון אדוניהן. לא ביינר ולא נתניהו הצליחו להסביר למה בעצם חשוב כל כך שנתניהו ינאם. ברור שנתניהו זקוק לנאום הזה לצרכי בחירות; אבל גם הוא מבין שקודם כל, הוא לא ישיג את מטרתו (אם היה סיכוי לחוק דו-מפלגתי חסין וטו לסנקציות על איראן, ההכרזה של נתניהו על הנאום הרגה אותו), ושנית שהוא גורם נזק עצום ליחסי ישראל-ארה”ב.

עבדכם הנאמן מאמין שנתניהו לא מטומטם כמו שהוא נראה: שלמדיניות שלו מול ארה”ב יש מטרה אסטרטגית ברורה. המטרה של נתניהו היא לסייע לרפובליקנים שם לקעקע את הנשיאות של אובמה, וזאת משום שנתניהו הוא אכן שמרן רפובליקני. הוא גם יודע שקהל הבוחרים שלו-עצמו הוא שמרני. ישראל היא “פוקס ניישן.” מצד שני, הוא לא יכול להכריז על מדיניות כזו בגלוי: רוב מוחלט של יהודי ארה”ב תומך בדמוקרטים. הצהרה גלויה של ראש ממשלה ישראלי על נקיטת צד בפוליטיקה האמריקאית תשים קץ ללובי היהודי שם, שעיקר כוחו נשען על העובדה שהוא דו-מפלגתי. אם יהודי ארה”ב יבינו לאן נתניהו לוקח אותם, יש סיכוי ניכר שהם יזרקו אותו לפח. אחרי הכל, כך הם פעלו ביחס למועמדים הרפובליקנים בארצם.

אז למה קשר נתניהו עם ביינר, באמצעות דרמר, עבור הנאום הזה? כי, בסופו של דבר, זה מה שאדלסון רוצה. הוא רוצה להשפיל את אובמה פומבית. הוא רוצה שלראשונה בהיסטוריה של ארה”ב, יעמוד ראש מדינה בקונגרס ויתקוף את מדיניות החוץ של נשיא מכהן. הוא הרי השקיע 100 מיליונים במאבק כושל באובמה. ואת זה, הוא יכול לעשות רק עם ראש המדינה שנמצא בכיס שלו. ביינר ידע שהרעיון הזה מחורבן, הוא ידע שאין כמו הרעיון הזה כדי לגבש את הדמוקרטים סביב הנשיא שלהם, אבל זה מה שהתורם הגדול ביותר שלו ושל המפלגה הרפובליקנית, מכתיר המלכים שלה, רצה. רצה מאד.

אבל, בסופו של דבר, לא אדלסון ולא נתניהו מכירים את הפוליטיקה האמריקאית. נתניהו היה, אולי, מומחה לפוליטיקה האמריקאית בשנות השמונים. אנחנו כבר לא בימי רייגן, תודה לאל. אדלסון מצליח להמר, פעם אחר פעם, על המועמדים הכושלים בבחירות. ובניגוד לאדלסון, שמפנטז על התקפה גרעינית על טהראן – פשע כנגד האנושות שצריך לחזור למלחמת העולם השניה כדי למצוא לו מקבילה – לרוב גדול של האמריקאים אין כל עניין בעוד מלחמה במזרח התיכון.

ועכשיו המזימה המשונה הזו מתרסקת. בבית הלבן קלטו, באיחור ניכר, שראש ממשלת ישראל הוא אויב שמשתף פעולה עם יריביו מבית, באסטרטגיה משותפת, אויב שמנסה לגרור את ארה”ב למלחמה בניגוד לרצונה – והודיעו שישראל תקבל הרבה פחות מידע על השיחות עם איראן, כדי שנתניהו לא יוכל לטרפד אותן. ויו”ר ועדת הבחירות המרכזית הגיע למסקנה שיש סיכוי הרבה יותר מסביר שהנאום של נתניהו יהיה נאום תעמולה – ועל כן הוא ישודר בשיהוי, כדי שלעורכים יהיו מספר דקות כדי להחליט אם לשדר או לא לשדר קטע מסוים. הנוכחות הדמוקרטית בנאום, אגב, צפויה להיות חלקית מאד.

טוב, נו, לפחות נתניהו הצליח לקמבן ליועץ הפוליטי לשעבר שלו חתיכת ג’וב בוושינגטון: שכר נאה, שורה ברזומה של שגריר – ואפס עבודה, כי הממשל מחרים אותך. גם זה משהו, אני מניח.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ותרומה אחת התקבלה ישירות. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)