החברים של ג'ורג'

יועז הנדל רוצה אתכם בורים ופנאטים

החזון של יו”ר המכון לאסטרטגיה ציונית אומר הכל על הציונות, מודל 2014: חרחור סופי לקראת קנאות כמו-פאשיסטית

יועז הנדל, אינטלקטואל בעיני עצמו ויו”ר המכון לאסטרטגיה ציונית, חושש לגורלה של הציונות. אני מניח שאם אסטרטגיה ציונית זה הקטע שלך, אז יש מקום לחשש כזה. אחרי הכל, קינה על גורלה של הציונות היא תמה ציונית ותיקה, שימיה כמעט כימי הציונות עצמה.

בשבוע שעבר, כתב הנדל עוד טקסט מנופח – בין הציונים, אני חושש שרק הנפיחות של ארי שביט משתווה לשלו – שלשם שינוי, היה בו משהו מעניין. לא, חוששני, מה שהנדל רצה שנחשוב. אבל בכל זאת.

הנדל חושש מגוויעת הרגש הציוני, במיוחד בקרב הנוער. זו, שוב, תמה ותיקה מאד: כבר אברהם שפירא אמר ש”זה נוער זה? זה חרא.” אבל להנדל יש פתרונות: אינדוקטרינציה ממשלתית.

הוא משוחח עם כמה מנהלי בית ספר, לדבריו, ומהם הוא למד ש

“המורה האידאלי שלהם מלמד הכול- תנ"ך ומתמטיקה, שיעורי חברה ואזרחות – כמה שיותר שעות עם התלמידים כדי ללמוד אותם והם אותו. הציונים יהיו פחות טובים כשמורה לתנ"ך מלמד אנגלית אבל החיבור חזק. מורה שהוא מודל לחיקוי.”

כלומר, תפקידה של מערכת החינוך איננו, בראש ובראשונה, להקנות ידע לתלמיד שיאפשר לו למצוא מקום תחת השמש בעולם משתנה במהירות, ובו זמנית יתן לו מושג מאיפה הוא בא, אם לא לאיפה הוא הולך; לא, תפקידה של מערכת החינוך אליבא דיו”ר המכון לאסטרטגיה ציונית הוא ללמד את הילדים להיות “מחוברים לארצם” – גם על חשבון ההישגים הלימודיים שלהם. הם לא צריכים לדעת, להבין, לחשוב; הנדל רוצה שהם “ירגישו”:

“תפקידה של מדינה הוא לחנך לאותו רגש. לא לתת הנחות. להזכיר בקול שציונות זה להקים בית לאומי דווקא פה. זה לא נוח לומר זאת ליהודים שמרגישים מספיק ציונים בחו"ל, לא נוח לומר זאת לישראלים שמסבירים שיקר להם, אבל זו האמת.”

כלומר, מה צריכים התלמידים להרגיש? לא חיבור למולדת שלהם משום שזו המולדת שלהם – כי 20% מהתלמידים בישראל אינם יהודים. לא: הנדל רוצה – ולשם כך, הוא מוכן שהילדים שלכם יהיו בורים יותר – לחנך את התלמידים לא כפטריוטים, אלא כציונים. כלומר, לא כאנשים שמחויבים למולדת שלהם משום שזו המולדת שלהם, אלא כאנשים שמחויבים למדינה שלהם משום שהיא “הבית הלאומי דווקא פה.”

ולמה צריך להדגיש את הבית הלאומי כל כך? משום שהרבה מאד אנשים לא מוצאים את עצמם בו. הם שמעו על כך שזה הבית הלאומי שלהם, אבל יש להם תחושה עמומה שזו תפאורה ריקה: שרשמית, אמנם, זה הבית הלאומי שלהם, אבל בפועל זה הרבה יותר הבית הפרטי של יצחק תשובה ומשפחת עופר, שקנו את נכסי הלאום בכמה גרושים; שזה אולי הבית הלאומי, אבל תשכח מבית פרטי; ומתגנבת התחושה להרבה מאד אנשים שכל הדיבורים על בית לאומי, מטרתם בעצם להשכיח את העובדה שיש פה אנשים אחרים.

הנה למשל בעל דעה ציוני אחר, אבי שילון, שכותב לפני מספר שבועות ש

“ייתכן שפג תוקף הציונות הקלאסית. גם האדישות לא בהכרח רעה. היא מאפשרת להיפתח לרעיונות מקוריים. אך איש אינו עוסק בהם. בלא יציקת תוכן חדש — חברתי, תרבותי, אולי ים תיכוני — לקיום פה, האדישות תיצור ואקום. את הוואקום ימלאו חרדות ושנאת האחר, בלי לחשוב מה אנחנו בכלל עושים כאן, ובלי הגב של יהדות ארה"ב.”

נניח רגע ליהדות ארה”ב (שילון מקונן על כך שהיא מתנערת במהירות מהציונות.)למה צריך כל הזמן לחשוב “מה אנחנו בכלל עושים כאן”? למה הציונות, מאז 1948, עסוקה כל כך בלתרץ את עצמה? הרי היא היתה אמורה להחזיר את הנורמליות ליהודים; ואנשים נורמליים לא שואלים את עצמם את עצמם “מה אנחנו בכלל עושים כאן” כל הזמן. זה מושכל ראשון: אני פה כי נולדתי פה, כי החברים שלי פה, כי זו השפה שלי. וכן, יתכן שיבוא יום שבו זה ישתנה; יתכן, שאם כפי שכתב גרהאם גרין עיר היא סך האנשים שאנחנו רוצים לפגוש, יתכן שהעיר תתרוקן מהם יום אחד, ואז לא יהיה בה עוד טעם, ויהיה טעם להגר; יתכן שככל שהמצב יקשה ויילך, הרחובות לא יכילו עוד את האנשים שחיוך עולה על שפתיך למראיהם בפגישה אקראית; אבל כל זמן שהעולם עומד, כל זמן שאין הזדמנויות יוצאות דופן, האדם הסביר לא צריך להצדיק את עצם קיומו כל הזמן.

אבל הציונים צריכים. הסיבה לכך היא לאו דווקא העובדה שבדיקה לא מאומצת חושפת את נדבך הכזבים שבבסיס הציונות – יש עם יהודי; הארץ ריקה, היא מחכה למיישביה; העולם מסוכן ליהודים (נכון עד פחות או יותר הקמת המדינה, אירונית עם הקמתה המדינה מסוכנת להם יותר – ומסכנת אותם) – אלא העובדה שבשלושים השנים האחרונות, נשמטה הסיבה לקיומה של מדינה כזו והיא הפכה לסיבת-עצמה.

כל זרם ציוני דיבר על בנייתה של חברת מופת, בין אם היא תגיע באמצעות שחרור לאומי שיעיר את נשמת האומה החבויה ויוביל לרנסנס יצירה לאומי, בין אם על ידי בניה של חברה צודקת, בין אם על ידי שילוב של השניים. אפילו הציונות המינימליסטית של “מקלט לילה” דיברה בכל זאת גם על סוג של תחיה.

אבל ב-30 השנים האחרונות, מאז שישראל החלה להפריט את עצמה, התברר ליותר ויותר ישראלים שכמו תמיד בהפרטה, בעלי ההון מקבלים את הרווחים והם מקבלים את ההפסדים. מחברה שאמורה היתה להיות חברת מופת, התחלנו פתאום לדבר על כלכלת חלחול. ומאז ימיו של נתניהו כראש הממשלה באמצע שנות התשעים, הסתבר שהמדינה מציעה לנו דיל מסריח במיוחד: אתם תתנו הרבה יותר מהמקובל במדינות אחרות – שירות צבאי, סכנות בטחוניות, מסים עקיפים גבוהים מאד – ובתמורה תקבלו פחות ופחות. הכל יופרט – הבריאות, החינוך, המשטרה; הכל חוץ ממערכת הבטחון. חברת מופת? לא מגיעה לכם כזו. רוצים? תממנו אותה בעצמכם – או תהגרו אליה: הנה, בנינו לכם מדינת רווחה לתפארת חמש דקות מכפר סבא. כן, על אדמה של עם אחר. כן, האדמה הזולה והפטור ממסים כרוכים בסיכון מסוים. ואת כל המשאבים שלנו, אנחנו משקיעים שם. לא מאמינים לנו? בדקו אילו אזורים הוגדרו כאזורי עדיפות לאומית.

אה, ועוד משהו: זה לא הולך להגמר. תמיד נדרוש ממכם יותר כסף לבורות השומן של הבטחון, תמיד תהיה עוד מלחמה באופק. אנחנו לא הולכים לעשות שלום. ואתם תעמדו, כל ימיכם, במלחמה ארוכה ומרה עם האיסלם; זו גזירת דורכם. אז אנחנו צריכים את הכסף לתותחים, וחמאה – חמאה תקוששו לעצמכם. מישהו צריך לבנות את חומות המערב מול הברברים של אסיה, גם אם המערב כבר לא מעוניין בחומה הזו – אם אכן היה מעוניין בה אי פעם.

אבל אם לא ניתן לכם חברת מופת, לפחות נפחיד אתכם. נפחיד אתכם מאיראן, מהחמאס, מדאע”ש; מאנטישמים באירופה ואקדמאים קשישים מארה”ב; נפחיד אתכם בחברות כנסת זועפות מבני העם המדוכא; ניקח את הטראומה של סבכם, ונוודא שהיא תעבור היטב-היטב אליכם ואל ילדיכם. מסוכן שם בחוץ; כן, התפקיד שלך הוא לחזק את החומה, לשמן את מחבת הטייקונים בחמאה שלא תגיע למטבחך – אבל אם תצא החוצה, יעשו ממך סבון.

אז אל תלמד חשבון, כי זה יגרום לך להבין שהמספרים לא מתכנסים; אל תלמד אזרחות, כי הפער בין ספרי האזרחות ובין המציאות האתנוקרטית גדול מדי; אל תלמד תנ”ך, חוץ מאשר את הפרקים שנבחר בקפידה, כי שם יש שאלות מרעילות כמו “הלנצח תאכל חרב”; ניתן לך מורה כריזמטי, ואם הוא לא יהיה מורה כל כך טוב לחשבון או אזרחות או תנ”ך, לפחות הוא ילמד אותך ש”ציונות זה להקים בית לאומי דווקא פה” ולא לצפות ממנו לשום דבר אחר כך; לדעת שכפי ש

פטר הגדול

סלל את עיר הבירה פטרבורג

בביצות הצפון

על עצמות איכרים

תפקידך הוא להיות עצם בביצה, ולא לצפות ליותר מכך. אל תצפה לדבר; תפקידך הוא לשרת את הרעיון הלאומי. לא תהיה תחיה, לא יהיה רנסנס; לא יהיה אלא זה: מגף הדורך על פני אדם, לנצח. לעתים, מגפך-שלך, על פניו של נער פלסטיני; לעתים, מגפו של משרת הטייקונים, על פניך-שלך.

ואם לא נלמד שמגף הוא מגף הוא מגף, אם לא נלמד לחלוץ אותו, לסרב לצעוד לחזונות הגדולה הריקה שתמיד היא גדולה של אחרים, אלא להקים חברה שתשרת אותנו – את כולנו – נמשיך לצעוד לצלילי התופים והחלילים של היועז הנדלים, שבתורם מתופפים ומחללים עבור אחרים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: התראיינתי הבוקר לתכנית של גיא זהר, כשהמטרה היתה להתעמת עם נציג של “אם תרצו” על התרגיל האחרון שלהם, קרי העלמת זהות אחד התורמים שלהם. הפחדנים ברחו מהתמודדות, אבל אתם יכולים להאזין לראיון כאן.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

54 תגובות על ”יועז הנדל רוצה אתכם בורים ופנאטים“

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    גרמת לי להסתקרן מה עושה בנימין הרשב היום. גיגלתי ומסתבר שלא הרבה. או לפחות לא בעברית. חבל. מצד שני מסתבר שהוא עוד בחיים. בכל מקרה מגיע לאיש קרדיט על השיר לדעתי, בטוח שלא כל הקוראים מכירים את האיש ופועלו.

  2. Assaf הגיב:

    Yossi, one of your best posts in a while. Thank you.

  3. אורי הגיב:

    מצטרף לקריאה להוסיף קרדיט לפרופסור בנימין הרשב!

  4. אין לי שם הגיב:

    מסכים עם הרוב. קראתי את הטור המקורי של הנדל והוא הצליח להרגיז אותי מאוד, כמו רוב אלו שכותבים מאות מילים על למה חייבים להשאר כאן בכל מחיר.

    ג'וני ואחרים, שוב, בפעם ה-20 מאז שהתחלתי להגיב בבלוג הזה: עם זו הגדרה סובייקטיבית – תרבותית. וצודק מגיב 5 שכתב שיש מספר הגדרות לעם כמספר העמים בעולם.

  5. מיקי הגיב:

    הציטוט הראשון לא קשור למה שאתה טוען, וגם לא לנושא של הטור של הנדל. הוא סתם דחף שם חוויותיו האישיות שקשורות איכשהו לחינוך, לפני שעבר לנושא. כל מה שהוא אומר באותו ציטוט זה ששני המנהלים שהוא מכיר אוהבים שלמורה יש קשר חזק לכיתה, זה לא ממש קשור לקשר לארץ.

    • אסףר הגיב:

      +1
      זו דמגוגיה לא-רצינית של הכותב, שמערבב דברים בלי הבנת הנקרא.

    • אין לי שם הגיב:

      הוא דווקא כן קשור, כי יועז הנדל מבקש לשפצר את מערכת החינוך ולהעביר בה תהליך עוד יותר חזק של אינדוקטרינציה ציונית, על חשבון השגים. הוא כותב את זה בשפה אפילו יותר פשוטה אחר כך, כשמדבר על "אינפוזיה של ציונות".

      אם לא הייתי שיועז הנדל הוא ישראלי שכתב את הטקסט עכשיו, הייתי עוד עלול לחשוב שהטקסט נכתב על ידי ריכארד ואגנר.

  6. מיקי הגיב:

    כמו כן, מערכת התגובות מכניסה תגובות חדשות באמצע הרשימה במקום בסופה. לפיכך, מגיב 5 של אתמול הוא לא מגיב 5 של עכשיו.

    • מיקי הגיב:

      נראה שהתגובות מסודרות לפי שם המגיב, אבל לא באופן אלפביתי. אולי לפי סדר של פונקציית גיבוב כלשהי על שם המגיב. יי.

  7. נתן הגיב:

    היהדות היא בהחלט עם בכל אופן באופן שהיא תופסת את עצמה מראשיתה.
    תקופת התנ"ך מלאה סיפורים על אנשים שהסתובבו כאן כחלק מעם ישראל והאמינו באלילים שונים ומשונים ובכל זאת לא עלה בדעתם אפילו לרגע שהם לא משתייכים לאותו עם כמו אחיהם שעלו לרגל לבית המקדש.

    כאשר אליהו הנביא נלחם בנביאי הבעל הוא משוכנע לחלוטיןשהוא נלחם בבני עמו.

    כאשר הוא אומר לאחזיה המלך בנו של אחאב שכמו אביו עובד את הבעל ומקים לו פולחן את המשפט : "הַמִבְּלִי אֵין אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל אַתֶּם הֹלְכִים לִדְרֹשׁ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן". ברור שלפי התנ"ך גם אחאב וגב בנו הם חלק מהעם למרות שהם אינם מאמינים באלוהים.

    לצורך הדיון אין זה כלל חשוב אם באמת היה אליהו והיה אחאב והיה אחזיה או אם בכלל סיפורי התנ"ך היו נכונים , מכיון שמדובר במיתוס המכונן של העם היהודי.

    כאשר יצא העם לגלות( כן אני יודע שהאנטי ציונים אומרים שמדובר בעוד מיתוס) הפך המרכיב הדתי מטבע הדברים לדבק המאחד העיקרי, אבל המרכיב הלאומי שרד את כל השנים האלה והוא התעורר לתחייה ברגע שניתנה ההזדמנות – מי שחושב שהסיפור המדהים של שיבת העם היהודי לארצו מבוססת על איזה פטנט שיווקי שהצליח הרצל ועוד כמה ציונים נכלוליים להמציא מעיד בעיקר על עצמו.

    הניסיון האנטי ציוני להציג קבוצת אנשים שרואה את עצמה כעם כביכול כלא- עם הוא מזכיר קצת את אותו אדם שהסתכל על הג'ירפה ואמר שאין חיה כזאת.

    לסיום קשה שלא להתייחס לדבריו של יוסי שמגדיר את המשפט "העולם מסוכן ליהודים" בתור כזב של הציונות מה שמוכיח שלעיתים האנטי ציונים יכולים להיות פתטיים לא פחות מיריביהם מהימין.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

      אתה בדיוק מוכיח את ההפך. באמת היו אנשים חלקם בני דת העברים וחלקם עובדי אלילים שראו עצמם משויכים אלו לאלו. כלאמר הדת היא לא מה שאיחד אותם. כי דת היא מובן מאליו לא לאום.

      • נתן הגיב:

        זה בדיוק מה שאני טוען.

        • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

          ואיך הם שם, עובדי אלילים ובני דת העברים, קשורים לאדם ממוצא אתיופי ולאחר ממוצא רוסי שגרים בישראל וליהודים חרדים בניו יורק?

          • נתן הגיב:

            הם שייכים לעם היהודי.

            • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

              למה?

              • נתן הגיב:

                כי ככה הם חושבים.

                • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

                  ואם אני אגיד שאתה שייך לעם הלסביות אז אתה לסבית?

                  • נתן הגיב:

                    ואם יש 15 מיליון איש שחושבים שהם שייכים לעם מסוים ,זה באמת משנה אם אתה אומר להם שאין עם כזה?

                  • אין לי שם הגיב:

                    כשיהיו מספיק גברים שיגדירו עצמם כלסביות ויבקשו ריבונות פוליטית, בחבל ארץ כלשהו, אז כן, יהיה עם של לסבים.
                    חלאס עם בולשיט פרמורדיאלי הזה.
                    מרוב הניסיון לפסול דווקא את היהדות, אתה ודומים לך נוקטים בגישות לאומיות שנראות כאילו נלקחו מהמאה ה-19 ונכתבו על ידי האחים גרים או משהו כזה.

                    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

                      יתכן ופספסת את האנלוגיה.

                    • אין לי שם הגיב:

                      יתכן ואתה אותו המגיב האנונימי שחושב שמשפט קצר וחסר תוכן בעצם אומר משהו?
                      האנלוגיה אומנם מתוחכמת כל כך, אבל אחרי 20 דיונים כאלו כבר הצלחתי להבין: היהודים הם לא עם, כי יש מגיבים אנונימיים ואנונימיים פחות בבלוג הזה שחושבים שהם לא עם.

                      בסדר נו. למה אני מנסה? תכלס רק הגרמנים הם עם. ואולי הצרפתים גם קצת.

                    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

                      מי טען שרק הגרמנים הם עם?

                    • אין לי שם הגיב:

                      שמע, בפעם האחרונה לבלוג זה: אני לא יודע אם אתה אותו המשתמש האנונימי שמגיב כל פעם כמו שאתה מגיב, או שיש כמה מכם.
                      אם יש לך משהו מהותי לכתוב – מה טוב, אם אין – באמת שהמשפטים האלו לא תומרים לא לך, לא לי ולא לאף אחד אחר כאן.

                      עד כמה שאני נהנה לכתוב או לנהל ויכוח שאפשר להפיק ממנו משהו, אין לי עניין בכל פעם להגרר לתגובות חסרות טעם, בשביל שאתה (או "משתמש אנונימי" אחר שזהה לך בהתנהלהות) יוכל לכתוב עוד משפט של כלום על כלום.

                      אני אמרתי שרק הגרמנים הם עם. הגרמנים זו רק דוגמא בשביל להראות כמה הטעון המתאמץ ולא מבריק במיוחד על כך שיהודים זה לא עם הוא.. ובכן.. מתאמץ ולא מבריק.

                      האנשים שמעלים כאן תהיות אובר אינטלקטואליות על מה היה קורה אם ספרי או נגרי העולם היו מבקשים להקרא עם, לא מוכנים להבין ש"עם" זו הגדרה סובייקטיבית לחלוטין.

                      אלו הם אחיהם התאומים של מגיבי ynet, שטוענים ש"אין עם פלסטינאי", כי "איפה הם היו לפני 150 שנה?". בדיוק אותה רמה מנצחת של טעונים, שמאחוריהם מסתתרת אמונה בסיסית בכך ש"עם" זו קבוצה שבהכרח תמיד היתה באותה הטריטוריה, או כל בולשיט פרמורדיאלי אחר. מה לעשות שאין דוגמא טובה יותר מגרמנים כדי להראות מאיפה בדיוק מגיעה הגישה הזו ומה היא שווה במציאות.

                    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

                      אין לי שם, נראה שאתה לוקח מאוד ברצינות את התגובות כאן. עושה רושם שכל דבר קטן מוציא אותך מאיזון וגורם לך להקליד מניפסט לא לגמרי קשור לעניין, מה שלגמרי מזמין כל מיני ג'עג'ועים. אולי כדאי לך להוריד קצת את מינון קריאת הבלוגים למען השקט הנפשי שלך.

                      (אני לא מי שאתה מגיב לו כאן)

                    • אין לי שם הגיב:

                      מגיב אנונימי "נוסף" ויקר, אני לא ממש עוקב אחרי בלוגים אחרים ומגיב כאן פעם בשלושה פוסטים בממוצע, כשמדובר בנושא שאני מרגיש בנח להגיב לגביו ושנוגע בי באופן כזה או אחר. גם גם במקרה הזה, הגבתי לויכוח שהתנהל בין נתן לבין אחד מאחיך האנונימיים וכתבתי אך ורק על הנושא שהם דנו בו – קיומו של העם היהודי.

                      איך (עןד) הסבר של 2-3 פסקאות על למה היהודים הם כן עם ב(עוד) ויכוח בנושא הופך ל"מניפסט לא לגמרי קשור לעניין" רק לך הפתרונים, אבל כנראה שבאסכולת המשתמשים האנוניימים, שאתה משתייך אליה, הדרך אולטימיבית לנהל ויכוח היא לכתוב משפט אחד קצר ברמה של "זה ככה, למה אני קבעתי!!!11".
                      וכן, כשאין מה להגיד מעבר לזה, וכשזו רמת הידע והיא מגובה בעיקר באסרטיביות של טוקבקסיט ynet, אז בהחלט קל ונח לפנות ל"ג'געג'ועים".

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

      נתן, אהבתי. "היהודים מוגדרים לפי נכונות המיתוסים העתיקים, אבל לא חשוב אם המיתוסים העתיקים נכונים או לא כי אנחנו מאמינים שהם כן"

      • נתן הגיב:

        נכון.

        כמו אחינו הנוצרים.

        זה באמת משנה אם באמת היה אדם בשם ישו? ואם לא היה אדם כזה אז אין נוצרים ואין נצרות?

        • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

          איך ומתי הומצא העם הנוצרי: 23 באוקטובר 2014 בשעה 12:17

        • רועי לוי הגיב:

          חשוב אולי להוסיף שיש משהו בהגדרה שלך שלוקה בחסר, ומשתי בחינות.
          מבחינה *סובייקטיבית*, חשוב מאד למאמין הנוצרי הממוצע, למשל, שאמונתו שישו *התקיים באמת*, כלומר, באופן, פחות או יותר, שההיסטוריה מעידה עליו, לא תעורער על ידי עובדות בלתי ניתנות להכחשה (מה שכמובן לא יתקבל לעולם משום שבשדה ההיסטוריה העתיקה מה שאינו מגובה בממצאים ארכיאולוגיים, אלא רק בכתב, אינו יכול להיחשב ליותר מהשערה מבוססת פחות או יותר, ובכל זאת;). במקרה שכזה, האינטגרטיביות הפנימית של בעל האמונה הנוצרית תיפגע במקרה של חשיפה שכזו; באותה מידה שהיא תיפגע אנושות אם יתברר כי לישו היו צאצאים, וכי ישו התקיים אמנם, אך לא מת על הצלב. יש דרישות מסוימות, שכל דת מקיימת, גם לגבי *המיתוסים* שלה.
          מה שמוביל אותי לבחינה האובייקטיבית של התזה שלך. בדויים, מדומיינים, מלאכותיים, שרירותיים ככל שיהיו הקשרים בין בני עם, לאום, דת או אמונה מסוימת, עמים אלו המתעצבים אמנם על סמך *תגובתם הסובייקטיבית* לסיפורים אודות העבר המשותף, מעניקים את הסכמתם לאותו עבר על סמך *דברים שהיו באמת*, קרי, על עובדות. במילים אחרות, למיתוסים יש כוח משום שהם מבוססים או מצויים בקורלציה מסויימת אל גוף מסויים של עובדות, המאושש פעם אחר פעם, על ידי אותו עם או לאום, ובכך משעתק את עצמו לעתיד.
          במילים אחרות, האמונה הסובייקטיבית היא בעלת דרישות אובייקטיביות משל עצמה; לא כל דבר יכול לעבוד, וזו אחת מן הסיבות שאין לך 15 אלף אנשים שדורשים שיכירו בהם כלסביים, והם זכרים. ושנית, האמונה הסובייקטית מבוססת או למצער מקיימת קשר כלשהו לגוף מבוסס של עובדות, אשר אליה היא מתייחסת בלא הרף, תוך פרשנויות שונות שלהן. גם כאן, אסכם ואומר, שבמילים אחרות האובייקטיביות (לא האוניברסליות או הצדק) היא בגדר תנאי מוקדם לכל סובייקטיביות בעלת אפקטים מתמשכים במציאות ההיסטורית. אני מקווה שתוכל להפיק מכך עניין ולהשיב לי.

          • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

            כן אבל בגבר שאומר שהוא לסבי אין בעיה מבחינת הקורלציה למציאות האובייקטיבית אלא סתירה פנימית בהגדרות.

            • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

              בדיוק כמו יהודי שאומר שהוא עם…

            • רועי לוי הגיב:

              למה סתירה פנימית? סתירה פנימית היא כאשר טיעון מורכב משתי טענות שאינן מתיישבות, ואינן יכולות להתיישב, זו עם זו. גבר המכנה עצמו לסבי יכול ליישב זאת עם העובדה כי הוא גבר, בדיוק כמו גברים המדברים בלשון נקבה, או נשים המדברים בלשון זכר. ז"א, כל עוד "לסבית", "גבר" ו"אישה" נחשבים להגדרות תרבותיות שרירותיות, הנאכפות על ידי כוח הרוב להוציא ולהכניס אילו מאפיינים שירצה מתוכם.
              ועם זאת, אין גברים הקוראים לעצמם "לסביות" על אף שמבחינה תרבותית אין סיבה שלא להניח שילוב לשוני מוזר שכזה, במיוחד אם אתה מכיר את הטיפוסים המסתובבים בקהילה ההומו-לסבית-טראנס. הקושי מוחרף עוד יותר כאשר מבחינים בכך שלא רק שגברים הקוראים לעצמם לסביות אינם קיימים, אלא שהם אינם מתארגנים כקבוצה בעלת תודעה עצמית ותובעים הכרה וזכויות. מדוע? התשובה שלי היא שהגדרה שכזו חסרה בסיס אובייקטיבי. למה כוונתי ב"בסיס אובייקטיבי" – שאין שום דרישה פנימית בתוך אמונה סובייקטיבית היפותטית שכזו שיכול להחזיק מים. בזהות ההומוסקסואלית יש דיפרנציאציה מספקת על מנת שמי שחש נטייה כגון "גבר לסבי" יוכל לבסס עצמו באחד מן החוטים הנמשכים ממנה; לדוגמה, אותן תוויות תרבותיות-טיפוסיות שנהוגות כלפי גברים נשיים במנייריזם שלהם, ו"נשיים" במיוחד. העניין הוא ש"לסביות" היא מצב וחוויה הקשורה בזהות ובהיסטוריה הנשית, ושאין לה קורלציה להיסטוריה ולזהות הגברית, שעל אף קשרי הגומלין ביניהן תחת המטריה "הקהילת הלהב"טית" אינן מאבדות את הספציפיות שלהן. לסבית אינה פשוט הומוסקסואל ממין נקבה, כפי שהומו אינו לסבית ממין זכר. זו הדרישה הפנימית לקוהרנטיות שיכולה להיחשב אובייקטיבית, ושחסרה במקרה הזה.
              במקרה של היהודי המכנה עצמו עם – לא כ"כ. יהודי ציין לאורך ההיסטוריה של אלה המתקראים יהודים שני דברים בעת ובעונה אחת: גוי קדוש ומאמין באל אחד, הכל יכול, הכל יודע והמקיים הבטחתו לעמו (ציטוט ישיר). לא ניתן להפריד בין ההיבט האחד לאחר: היהדות היא תשלובת של תודעה דתית ותודעה "עמית", והתודעה הלאומית, אני מסכים, היא בגדר תוספת חדשה, מלאכותית או לא – אין זה משנה, כפי שכבר ניסיתי להראות. אני רוצה להאמין שרעיונות שאיבדו את הקוהרנטיות הפנימית שלהם ואת התייחסותם למציאות ("ממשית" ופסיכית) חדלים אט אט, או מהר מהר, להתקיים. הרעיון אודות לאומיות יהודית אינו נעלם מן העולם, ומדינת ישראל היא הביטוי שלו, הסמל שלו ומוקד ההזדהות שלו. מדינת ישראל היא ניסוי בלאומיות יהודית: האם היא אפשרית, ואם כן, באילו תנאים? אני חושב שאנו צריכים עוד 40 שנה על מנת לבחון את הצלחת הניסוי הזה או כשלונו.

  8. הראל הלפרין הגיב:

    שאלה ליוסי גורביץ:
    האזנתי בעניין רב לראיון הרדיו". אחד המגיבים על הראיון (באתר תחנת הרדיו) כתב שנחקרת ב-2012 על "הסתה" (או משהו מופרך אחר מסוג זה) וצירף לינק לידיעה ב"הארץ". בידיעה ב"הארץ" צוטטו דבריך כדלהלן: "בסיום החקירה [במשטרה] התבקשתי לחתום על התחייבות שלא להתראיין ולא למסור כל פרט לגבי השאלות שנשאלתי. והתשובות שהשבתי בחקירה." שאלתי היא: מה היסוד החוקי לדרישת ההתחייבות שלא להתראיין ולהימנע ממסירת פרטים על החקירה? מה היה קורה אילו סירבת לחתום? איזו סנקציה הייתה מוטלת עליך, ומה היסוד החוקי שלה? (באותה ידיעה ב"הארץ" נאמר גם כי אתה נמנע מלהתראיין בעצת פרקליטך. אני מניח שהוא הסביר לך את המצב המשפטי). ועוד דבר מסקרן: מה היה גורל התיק? האם נסגר, ואם כן באיזו עילה?

  9. Hannah הגיב:

    הזכרת לי ציטוט נפלא של תום אהרון. "צה"ל ניצח: הוא החזיר את כוח ההרתעה שלו. מול משרד האוצר. הבני זונות התחילו להרים את הראש והיה צריך להראות להם מי הבוס".

    https://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=1GIHb49zWM8

  10. An Cat Dubh הגיב:

    בנוגע לשאלה מיהו יהודי, שמתי לב שיש במדה מסוימת הגדרות שונות למרכיב הכי מהותי בהתאם לרמה סוציו־אקונומית (או עדתית?): בשכבות נמוכות יותר שואלים: "עשו לך ברית?" (קרי: האם עברת טקס חניכה?) בשכבות מעליהן שואלים: "אמא שלך יהודיה?" (קרי: יש לך את קשרי הדם הרצויים לקהילה?) בשכבות העליונות שואלים לגבי אמונה אישית והזהדות אישית.

  11. רועי לוי הגיב:

    מספר הערות על הפוסט האחרון של יוסי:
    1. אינני אוהב או מכבד את יואב הנדל; מהתרשמותי מדובר בתועמלן ציוני מצוי המטיף לערכי הציונות הגוריוניסטית הקלאסית, מבלי להוסיף שום דבר משלו.
    2. מכאן, שאם זהו אכן המקרה, אין יותר סכנה לפשיזם, פאנטיות ובורות בדבריו, מאשר היו בכתביו ובפועלו של בן-גוריון, שאפילו בר הסמכא הישראלי לתופעה הנדונה, לאמור פשיזם, אינו מדביק תווית זו לכתביו ופועלו של אותו בן גוריון. הוא מגדיר בתור חסיד ה"סוציאליזם הלאומי" נוסח קורדיני ואחרים.
    3. אמנם תורתו של קורדיני ואחרים שימשה לבסוף כיסוד מוסד לתורתו של מוסוליני ומוסקה, אך חשוב לציין שללא התוספת של המסורת הסינדיקליסטית המהפכנית של סורל והריאקציונריות האלימה של מורס וברס, הפשיזם האיטלקי לא היה ככל הנראה לובש עור וגידים. איפה המורס, הברס, הסורל שלנו? אולי כאן יש מקום להסתייגות, לזהירות קמעא. לא נראה כי מדינת ישראל עברה את השלב הקריטי הזה; למעשה, נראה כי הקפידה להגן על עצמה מפני איומים שכאלה ולגדוע אותם באיבם.
    4. על כן, לסיכום, אינני מוצא שום דבר בדבריו של הנדל העשוי להצדיק את התואר "פשיסטי". בעיני, נראה לי שזהו שימוש לרעה נוסף המוצמד על מה שהם ערכי ציונות קלאסית (אינני סובל אותם בעצמי, אך אין זה מספיק כדי לאפיינם כפשיסטיים).
    5. עניין אחר הוא פעילותה הנואלת של התנועה "אם תרצו". אותו בר סמכא, שאת חוות דעתו קיבל בית המשפט, כבר אמר כי התנועה מתאייפנת בסממנים פשיסטיים, אך איננה פשיסטית בעצמה. משמע, שהיא נמצאת שלב אחד או שניים לפני פריצתם המלאה של כל המאפיינים הפשיסטיים במלוא תפרחתם: אלימות ככלי למאבק פוליטי, ארגון צבאי של שורות התנועה, הסתה אלימה כנגד אויבי התנועה, שימוש במיתוסים של האומה האורגנית כנגד מהרסיה הדמוקרטיים, פנייה אל ההמון בתור קהל היעד הפוליטי, הכרזה על המשטר הקיים כלא לגיטימי, וניסיון להשתלט על המדינה בדרכים אלימות.
    6. טיעונייך לגבי "אם תרצו" מחזיקים יותר מים, מהסיבות לעיל, מאשר טיעוניך כנגד דרור ימיני או יואב הנדל. מדובר בנציגים של הציונות המפא"י-ניקית הקלאסית, ואין שום חדש בדבריהם. לא מדובר בהוגים שיטתיים או מקוריים או חשובים, לצורך העניין, של הציונות (הם כולם מרוכזים בארה"ב מאז הקמת המדינה), אלא בזרזירי עט, כלבלבים היודעים את קול אדונם והיכן מרוחה החמאה.

  12. שאול הגיב:

    תודה רבה יוסי!