כמה מילים בשבח ההטרלה הסוקרטית
מה אפשר ללמוד מהתרגיל הקטן שעשה גאון עלום שם לגורים של הצל בהפגנת השמאל האחרונה
במוצאי השבת האחרונה, אמורה היתה להיערך הפגנה של השמאל הציוני כנגד… אשכרה לא ממש ברור לי, בעצם. אבל המשטרה חיסלה את ההפגנה בכך שאסרה עליה, בתואנה של איסור של פיקוד העורף. התוצאה היתה שלכיכר רבין הגיעו אנשים הרבה יותר רדיקליים, כאלה שלא ממש אכפת להם מאיסורים של המשטרה או פיקוד העורף. מול המפגינים התאסף, כרגיל, האספסוף של הגורים של “הצל”, יואב אליאסי.
ואז שמו הצלמים שנכחו במקום לב לתופעה משונה: בקרב הפולקיסטים של אליאסי (כולנו כבר יודעים שלא מדובר בפאשיסטים, נכון?), נצפו מספר שלטים בזו הלשון: “עם אחד, מדינה אחת, מנהיג אחד.” כל מי שקיבל מינימום של השכלה על ההיסטוריה של הנאציזם, זיהה מיד את המקור: Ein Volk, Ein, Reich, Ein Fuhrer. פולק אחד, רייך אחד, פיהרר אחד. תומר פרסיקו מיהר להציב את הסיסמאות זו לצד זו.
מה שקרה פה היה פשוט למדי: ליצן שמאלני מבריק כלשהו הדפיס את השלטים האלה על רקע דגל ישראל, ואחר כך הלך וחילק אותם לפעילי הימין, כשהוא מגחך לעצמו על הטמבלים שלא מבינים מה הם מחזיקים. במכה אחת, הוא הצליח גם להצביע על הנבערות של הבהמות של אליאסי, וגם לגרום להם להכריז על עצמם כיודו-נאצים. עבדכם הנאמן העלה את התיאוריה הזו מיד אחרי האירוע, ובפוסט אומלל – שנמחק אחר כך, אבל נשמר – הודה בכך גם אליאסי עצתו. הוא קרא לזה “פיגוע חזק ומבריק שלהם.”
התקרית הזו היתה אולי ההטרלה המוצלחת ביותר בציבוריות הישראלית, והיא היתה מוצלחת במיוחד משום שהיא הגיעה לרמה העילאית ביותר של הטרלה, שהיא ההטרלה הסוקרטית.
טרולים הם לעתים קרובות יצורים בזויים למדי. שתי הקטגוריות העיקריות שלהם הן מטנפי הקירות (אלה שמקללים ומאחלים לך אונס ומוות, קטגוריה נפוצה מאד בקרב הימין היהודי) וחוטפי הדיון (”אבל לא דיברת על מה שקרה בתרפ”ט!”) אלא שלעתים נדירות, נדירות מדי, אתה נתקל בטרול הסוקרטי.
סוקרטס, כזכור, הגדיר את עצמו כזבוב, בדיוק על שום העובדה שהוא מטריד. המטרה שלו, אמר במשפטו (על פי אפלטון, על כל פנים), להיות זבוב אל מול הסוס שהוא הציבור האתונאי; הזבוב מציק, לא נותן מנוחה, מרגיז את הסוס עד שזה, בהתקף זעם, פורץ את מוסרותיו – ובכך מסוגל, ולו לרגע, להשתחרר מהעריצות של חשיבה ישנה ולראות דברים בצורה אחרת. סוקרטס נהג – שוב, אצל אפלטוו; הבוהק המסמא שלו מקשה עלינו מאד להגיע אל סוקרטס ההיסטורי – לעמת את המשוחחים איתו עם הסתירות הפנימיות שבתפיסה שלהם. האם יראת האלים היא טובה בשל עצמה, או משום שהיא חביבה על האלים?
והחתירה הזו תחת שכבות של מחשבה עצלה, לעתים קרובות מחשבה עצלה של דורות קודמים שהונחלה הלאה, יכולה להטריף את הדעת. האם אנחנו אוהבים את הצדק? כמובן. האם אנחנו אוהבים את המולדת. כמובן. ומה קורה כאשר אהבת המולדת דורשת פגיעה בצדק? מי יעז ויאמר שמעשה של עוול, לעולם איננו מעשה של אהבת מולדת, אלא הטלת מום בה? התגובה המתבקשת היא הכחשה, התכנסות, התבצרות.
אבל, מדי פעם, הזבוב הסוקרטי חודר את מערכי ההגנה: אולי, אולי, אחד מהאנשים הצעירים והנלהבים שהתלוו לצל, מתוך אמונה שהם עושים את המעשה הפטריוטי הנכון, יבין מה המסר שהוא החזיק ביד, מה המקור שלו; יבין שהוא היה כל כך עיוור למשמעות של מעשיו, שהוא אפילו לא הבין מה הסיסמה הזו אומרת; יבין, יתחלחל, ויתעורר.
ואם כך יהיה, אז הטרול הנהדר של ההפגנה ממוצ”ש הציל נפש אחת, קרי מימש את תפקידו החברתי של הזבוב הסוקרטי. וגם על עילום השם יסולח לו: תובנה כזו איננה יכולה להגיע כתוצאה מוויכוח פנים אל פנים, שבו כל צד אוטומטית מתחפר בעמדותיו, היא יכולה להגיע רק על ידי עקיפת ההגנות.
וכמו כן, כידוע, להיות זבוב זה עסק מסוכן. ויעיד סוקרטס. יהיה אשר יהיה, יבוא האיש על הברכה. אנחנו זקוקים לרבים כמוהו.
הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.
(יוסי גורביץ)
