החברים של ג'ורג'

שלשום (ה’) יצאתי לסיור מטעם האגודה לזכויות האזרח בארבעת השכונות שמעבר לגדר ההפרדה בירושלים. על הנושא עצמו כבר כתבתי כאן, כלומר הכרתי את העובדות הבסיסיות, אבל המצב שם עדיין הצליח לזעזע אותי.

נתחיל ממה שהוא אולי השקר הגדול מכולם, זה שטוען שמטרתה של חומת ההפרדה הוא הגנה על הישראלים. הסתכלו בתמונה הזו:

רואים את המבנים שמעל החומה? אלה בתי קומות של פלסטינים. החומה, עם כל גובהה, לא יכולה למנוע מצלפים להתמקם על הגגות שם ולירות לעבר ירושלים שבתוך החומה (השטח שממנו צולמה התמונה.) עכשיו הסתכלו על זה:

לפניכם קטע של החומה באזור שועפט. החומה כל כך הכרחית לבטחונה של ישראל, שכוחות הבטחון מפגינים אדישות מוחלטת לעובדה שאשפה ועפר נערמים כמעט עד גובה החומה עצמה. שימו לב לצריח הנטוש. צלף נחוש יכול להשתלט עליו בקלות, ללא מאבק, ולהשתמש בו כזירה להטלת אימה על שטחים גדולים מאד. ואף על פי כן, הצריח איננו מאובטח. המסקנה המתבקשת היא שתפקידה של החומה הוא פחות לשמור על בטחון ויותר למשטר את האוכלוסיה.

מי שנסע ברחבי הגדה, מכיר את המראה הזה היטב: מיכל שחור של מים, שהוא מקור המים העיקרי של בתים פלסטיניים. חיילינו האמיצים נוטים מדי פעם לזהם את המים שבמיכל, או סתם לירות בו כדי לנקב אותו. המשמעות של מיכל כזה הוא שהבית לא מחובר למערכת מים מרכזית. זוכרים את ההיסטריה של האחים היהודים בעת ביקור יו”ר הפרלמנט האירופי? אז צריך לזכור שהם עשו את הדבר הטבעי להם ושיקרו.

המיכלים האלה (×”× ×” עוד אחד) נמצאים גם בהרבה מאד חלקים של מזרח ירושלים. אתם יודעים, זו שלכאורה היא חלק מישראל וישראל מחויבת מאז 1967 לתשתיות בה. מיכל ×›×–×” מכיל 1,250 ליטר, והתושבים משלמים לקבלנים פרטיים 250 ש”ח עבור שניים מהם – כמות מים שמספיקה לשבוע בקושי, ושהמחיר שלה עולה פי שמונה בערך מהמחיר של המים בישראל. למותר לציין, התושב הממוצע של השכונות הללו מכניס הרבה פחות מתושב ישראלי ממוצע.

ביום שבו הגענו – קבוצה של עיתונאים וצלמים – לסיור, הופתעו המלווים שלנו לגלות שגם עובדי “הגיחון”, החברה שאמורה לספק להם מים, הגיעו בכוחות גדולים. ×›×›×” ×–×” כשיומיים לפני כן כותרת גדולה ב”הארץ” מדווחת על כך שבקרוב תפרוץ במקום אינתיפאדת מים.

התושבים דיווחו שהתוצאה של הביקור המשמח היתה שבמשך כשעה, היה להם זרם מים יציב. אחר כך, הוא חזר לרמה הזו:

בצר להם, חלק מהתושבים קונים מים בכל כלי שניתן לשים עליו את היד. כמו בקבוקי חלב.

אבל מים הם רק אספקט אחד, אם כי הזועק ביותר, של הסיפור העיקרי, והסיפור הזה הוא על הזנחה, או ליתר דיוק זניחה. כך נראה רחוב בשועפט, אזור שנמצא בשליטת המדינה היהודית אבל הושלך על ידיה לכלבים:

העיריה טוענת שהתושבים לא משלמים ארנונה. אירוניה מרירה היא שהם עושים הכל כדי לשלם: ארנונה היא הוכחה נדרשת לכך שאתה תושב ירושלים. ללא הוכחה כזו, אדם שאיננו יהודי עשוי לאבד את התושבות שלו בירושלים – במסגרת מדיניות הטרנספר השקט, עושה הממשלה היהודית כמיטב יכולתה למרר את חייהם של התושבים הפלסטינים ולגרום להם להגר מירושלים. כאשר השכונות יתרוקנו מתושביהם, כבר יגיעו המתנחלים ויתפסו את מקומם.

בינתיים, התושבים עושים כמיטב יכולתם כדי לשרוד. כשמנהלת “קשת צבעים” הרסה בטעות את צינור הביוב באזור, והציפה את השכונות בביוב, היא סירבה כמובן לתקן את הנזק. התושבים עתרו לבג”צ, ומשהעתירה נגררה, פנו פעם אחר פעם למנהלת, ובוספו של דבר תיקנו את הביוב בעצמם, על חשבונם. הם מעולם לא קיבלו החזר. הם אומרים במרירות שהם משלמים לגיחון גם על הביוב שהם בנו במו ידיהם.

משטרת ישראל לא מגיעה לשכונות הללו. מבחינתה, מדובר בשטח הפקר. התושבים מתלוננים על עליה חדה בפשיעה ועל סחר סמים שנערך בגלוי ולאור היום. העבריינים צוברים תעוזה, ולאחרונה התרבו דיווחים על עבריינים שמתחפשים לשוטרים ופורצים באמתלה זו לבתי עסק ודירות. כשניסו התושבים להקים כוח משטרה משלהם, שתפס עבריינים וניסה להסגיר אותם למשטרת ישראל, השוטרים עצרו דווקא את התושבים. מכבי האש מגיעים לאזור, אבל באיחור ניכר; התושבים כבר הקימו כוח כיבוי אש משלהם.

כך נראים הדברים במרחק 25 דקות נסיעה ממרכז ירושלים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. כאן המקום לציין שהמצלמה והעדשה שבהן צולמו התמונות נקנו בכספי התרומות שלכם, ולהודות לתורמים שוב.

(יוסי גורביץ)