האתרוג שקמל
מעולם לא היתה לי סימפטיה לאהוד אולמרט. אני חושב שהתחלתי לתעב את האיש אחרי אירוע זניח יחסית בראשות שנות התשעים. אולמרט היה אז שר הבריאות. הוא הגיע בשעת לילה לבית חולים כלשהו, והשומר סירב לפתוח לו את השער כי הוא לא הכיר אותו. במקום לעשות את הדבר ההגיוני ולהזדהות, אולמרט השתולל: איך יתכן שיש עובד בית חולים שלא מכיר את זיו פניו. אחר כך באו ההרשעות בפרשת החשבוניות, שנהפכה אחר כך בזיכוי משונה במיוחד, וההתנהלות שלו כראש עיריית ירושלים, במיוחד בפרשת מנהרת הכותל. עוד פוליטיקאי ימני לא חשוב, אמרתי, והוא חדל מלעניין אותי.
אתמול, להפתעה כמעט כללית, הורשע אולמרט בקבלת שוחד. השופט קבע שאולמרט לא היסס לשקר. זה הגיע אחרי הפארסה שבה קבע בית משפט אחר שאולמרט קיבל מעטפות מלאות כסף, מעטפות שתוכנן לא נרשם, אבל אי אפשר להוכיח שמדובר בשוחד. הזיכוי הזה נמצא עכשיו בערעור, אבל לשופטים תמיד היתה חולשה לאולמרט.
שימו לב למה שעשיתי כאן: השתמשתי בנראטיב של חלק מרכזי בעיתונות הממוסדת. דיברתי על הזיכוי של אולמרט, והשמטתי את העובדה שאותו הרכב שופטים גם הרשיע אותו במרמה והפרת אמונים. אם גם אתם הופתעתם לרגע להזכר בעובדה הזו, אמרתם לעצמכם “וואלה, נכון, שכחתי את זה,” סימן שגם אתם צורכים עיתונות ממוסדת.
על השחיתות של אולמרט ועל האופרה דה לה שמאטע בינו ובין שולה זקן כבר נכתבו די גליונות כדי לעטוף בהם ימים מלאים דגים. שימו לב לטון המתלהב שמלווה את הדיווחים האלה. הם מנסים לשוות למריבה בין גנבים ונוכלים אופי של טרגדיה שייקספירית; סימה קדמון כתבה כך ממש במוסף שבת האחרון של “ידיעות” – למעשה, היא כתבה ששייקספיר היה מתקשה לתאר את הטרגדיה הזו. שייקספיר וטרגדיות כבר שימשו את אולמרט: חבר טוב שלו, יאיר לפיד, כבר ביצע מעשים מגונים ב”יוליוס קיסר” כדי לבכות את מות התמוז מהולילנד.
ואנשים כמו קדמון הם בדיוק הסיבה שההרשעה של אולמרט התקבלה בהפתעה גדולה כל כך. אחרי הכל, הדיבורים בשנה האחרונה היו על כך שהמשפט נכשל, שהוא אסון מבחינת הפרקליטות, שאולמרט הולך הביתה זכאי וברגע שרק יתגבר על המכשול המעיק בדמות הערעור על הזיכוי במשפט ראשונטורס-טלנסקי, הוא יחזור להנהיג את ישראל. בחודש האחרון הנראטיב השתנה משהו: אמרו לנו ששולה זקן יכולה, היא ולא אף אחד אחר, להביא להרשעתו של אולמרט, אבל, אמרו בבטחון ניכר, הפרקליטות לא תחתום איתה על עסקת טיעון.
בסוף, כידוע, נחתמה עסקה בין הפרקליטות לזקן, וזו כבר הניבה חקירה חדשה נגד אולמרט, בחשד סביר לגמרי לשיבוש הליכים. אבל השופט רוזן הרשיע את אולמרט בלי שום קשר לעסקת הטיעון הזו, אותה רמז בבוטות שהוא מתכוון לדחות. כלומר, הנראטיב שמכר לנו חלק ניכר מהתקשורת – סימה קדמון היא החוטאת העיקרית, אבל גם נחום ברנע תרם בהיסוס, וגם בן כספית היה בסביבה, ויוסי ורטר לא טמן ידו בצלחת – קרס בקול רעש גדול.
וזו לא הפעם הראשונה. אותה הקליקה, פחות או יותר, כלומר עיקר הפרשנים הפוליטיים בישראל, אמרה לנו בבטחון גמור שחיים “הלשון” רמון יזוכה מהאישום כלפיו במעשים מגונים. הוא הורשע, והקליקה היתה מ ז ו ע ז ע ת. אחר כך חלקים ממנה נרתמו למסע הרהביליטציה של רמון, כפי שמותר לנחש שחלקים ממנה יירתמו בקרוב לשכנוע הציבור שאולמרט ינצח בערעור – זה אולמרט, יהיה ערעור – על ההרשעה בפרשת הולילנד.
אם רוצים להבין מה קרה פה, צריך להסתכל על הכותרת המדהימה שנתן אמש ורטר לטקסט שלו בנושא: “ראש ממשלה טוב שהשחיתות הפילה.” אתם מבינים? היה ראש ממשלה, אפילו די טוב, ולרוע מזלו, הוא פגע בדרך באותה חלאה, שחיתות, וזו הפילה אותו. כאילו אולמרט ושחיתות לא היו מילים נרדפות כבר עשרים שנה. כאילו לא נקשרו בשמו פרשיות על גבי פרשיות. כאילו לא היתה ההרשעה ההיא בשנות התשעים. כן, היה זיכוי בסוף. אבל היתה גם הרשעה. והזיכוי, כאמור, היה תמוה. אולמרט חתם על חשבוניות מזויפות, אבל השופטים הגיעו למסקנה שלא היה לו את היסוד הנפשי לביצוע העבירה. ספק אם התירוץ הזה היה עובד לפקיד עיריה; לאולמרט הוא עבד. ורטר, וקליקת הפרשנים הפוליטיים, מעדיפים לשכוח.
רק שהם לא רק שוכחים, הם גם משכיחים. וההתייצבות האוטומטית שלהם לצד אולמרט ורמון היא לא רק הטעיה של הקוראים שלהם: היא גם התערבות בוטה בהליך המשפטי. עקרון הסוביודיצה מת בישראל, וספק אם בעידן הרשת ניתן – או רצוי – להחיות אותו. אבל כששורה של פרשנים פוליטיים בכירים כותבים, שוב ושוב, שאין ראיות, הם שולחים מסר די ברור לשופטים. ושופטים קוראים עיתונים.
זה רק צד אחד של הבעיה. איך, צריך לתהות, קרה ששורה של פרשנים פוליטיים שוגים כך פעם אחר פעם? איך הם הצליחו להניח שרמון יזוכה, איך הם הצליחו להתעלם מההרשעה של אולמרט בהפרת אמונים ומרמה, איך הם הצליחו לשכנע את עצמם שהוא על סף זיכוי בפרשת הולילנד? כאן שוב עוזר לנו ורטר. הוא הרי חושב שאולמרט היה “ראש ממשלה טוב.”
אהוד אולמרט הוציא את ישראל לשתי מלחמות, האחת בלבנון והשניה בעזה, שהיו אסון. מלחמת לבנון השניה היתה במידה ניכרת תבוסה צבאית; צה”ל לא הצליח לחזור על ההישג של מלחמת לבנון הראשונה ולשתק את ירי הרקטות תוך מספר ימים. אולמרט אחראי למותם של 33 חיילים ששלח למתקפה המטומטמת האחרונה ההיא, כשכבר הוחלט על הפסקת אש. עופרת יצוקה חיסלה חלקים ניכרים מהלגיטימיות של פעולות צבאיות של ישראל, יחד עם מאות אזרחים חפים מפשע. בסוף מלחמת לבנון השניה, הפופולריות של אולמרט היתה בשפל, והוא מעולם לא חזר להיות מנהיג לגיטימי. כמה שבועות אחרי המלחמה, בסקר שנערך בצפון, הפופולריות של אולמרט היתה בתחום טעות הדגימה (2%), ונסראללה, עם 4%, היה פופולרי ממנו. עדי אלקין טבעה אז הביטוי “לולמרט”, שהבהיר את הלעג וחוסר האמון שגררה כל הצהרה של אולמרט אז.
יש בערך 15 אנשים בישראל שחושבים שאולמרט יכול לשוב ולהנהיג את ישראל: אולמרט עצמו, משפחתו הקרובה, וכתבים פוליטיים. למה? כי הם במהותם אנשי קדימה. הם עייפו מהוויכוחים בין שמאל לימין. הם עייפו מהדיבורים הבלתי פוסקים על כיבוש ופלסטינים. יש להם רק אידיאולוגיה אחת: לא בנימין נתניהו. ואולמרט נראה כמי שיכול להשיג את זה. אחרי הכל, כשאולמרט נבחר לראשות הממשלה, בנימין נתניהו ריסק את הליכוד ל-12 מנדטים.
ואין ספק שנתניהו הוא איום על מדינת ישראל החופשית. עוד יותר מכך, הוא איום על העיתונות החופשית במדינת ישראל. בימים אלה אנחנו מתבשרים שאלא אם הרגולטור יעשה משהו, הקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון תקנה לנתניהו עוד שני עיתונים: “מקור ראשון” ו”מעריב.” זה איום ישיר על היכולת של עיתונים חופשיים, ועל כן של העיתונאים שלהם, להתקיים.
אבל מכאן לא נובע שהם צריכים למכור את המחויבות שלהם לאמירת אמת – ולהצהרה על עקרונותיהם. אלא שזה בדיוק האפקט שהשיג אולמרט. הוא גייס את הכתבים המדיניים, רובם ככולם, אליו, ובדרך השחית גם אותם. אמנון אברמוביץ’ טבע בשעתו את הביטוי “איתרוג” כלפי שרון: כביכול צריכה העיתונות “לשמור על שרון כמו על אתרוג” עד ביצוע ההתנתקות. זה עקרון פסול, וחלק ניכר מהעיתונאים נחרד ממנו והתנער ממנו. אבל תקופת האיתרוג של שרון נמשכה כשנה וחצי; של אולמרט נמשכת כבר כמעט שמונה שנים.
אולמרט התיש את הציבור הישראלי ואת מערכת המשפט הישראלית. יש סיכוי סביר שלשם שינוי, הוא אשכרה יבוא על עונשו. בדרך, הוא שחק גם את אמינותו של דור שלם של כתבים פוליטיים. יום אחד, אולי, הם ימצאו עוז בנפשם לתת דין וחשבון.
כמו במקרה של אולמרט, לא הייתי מהמר על זה.
(יוסי גורביץ)
האמת? לא חשתי באתרוג יתר של אולמרט. בהחלט כסחו אותו בתקופתו כראש ממשלה, ומאז לא עוסקים בו הרבה כי הוא פשוט לא רלוונטי, וגם לא יחזור להיות רלוונטי.
לא מזמן מצאתי כרזה לפני כמה שנים שמכנה אותו שמאלמרט…
עוד דבר שחשוב להזכיר לגבי אולמרט:
כשהמקומון הירושלמי כל העיר פירסם לגביו כתבות שמבקרות אותו, הוא עשה חרם מודעות (מטעם עיריית ירושלים שהוא עמד אז בראשה) על העיתון. כאילו שהעובדה שהוא ראש העירייה אומרת שהתקציב שלה שייך לאימא שלו.
יש הבדל גדול בין מקרה חיים רמון למקרה אולמרט. במקרה של חיים רמון, העובדה שהיה שר היתה הגורם הישיר לאישום. כל בן אדם אחר שהיה מנשק מישהי במשרד פעם אחת היה חוטף סטירה ובזה היה נגמר העניין. אף אחד לא היה חושב להפעיל לחץ על הנפגעת כדי שתתלונן. תראה את יחס המשטרה למתלוננות שבאות להתלונן ביוזמתן על מישהו שהוא לא שר משפטים. לעומת זאת אולמרט נהנה במשך שנים מחסינות על עבירות שכל מי שלא היה שר או ראש עירייה היה נענש עליהם.
תן לי להבין: זה שהמשטרה לא מתייחסת לתלונות של אזרחים על עבירות שבוצעו נגדן זה אמור להיות הסטנדרט בכל תלונות על עבירות מין? או שלדעתך הטרדה מינית פיזית לא צריכה להיות עבירה?
זה אומר שמערכת החוק נוהגת איפה ואיפה. יש עבירה א' שבצדק או לא המשטרה מזלזלת בה והנה דווקא במקרה של חיים רמון עושים שמיניות באוויר כדי להרשיע אותו ויש עבירה ב' שבצדק או לא המשטרה רואה בחומרה ודווקא כאן המשטרה עושה שמיניות באוויר כדי 'לא' להרשיע את אולמרט (ראה הפוסט בבלוג של רביב דרוקר בדיוק על זה )
מבחינתי נציגי ציבור אמורים לעמוד בסטנדרטים יותר גבוהים מאשר שאר הציבור (הם נציגים, לא?). ככה שאני לא רואה שום בעיה בכך שהמשטרה יסודית יותר בחקירות שלהם.
ונזכיר שוב: מעבר להרשעה בעבירת מין (פעוטה יחסית אבל חמורה כמובן), רמון היה קורבן למעשים רשלניים של המשטרה והפרקליטות (קישור מעל השם שלי למעלה).
בהפוך-על-הפוך, רק בגלל העובדה שהוא איש חזק ומקושר (ועו"ד בהשכלתו) הוא הצליח לגלות את זה ולהפוך עולמות. אני מצטמרר מהמחשבה לכמה אנשים נוספים זה קורה ומי מהם יודע משהו על העניין.
רמון היה גם מעורב לכאורה בהדחה למתן עדות שקר (של שלושת הנשים שבאו להעיד למענו ועדותן נפסלה לחלוטין). זה לכאורה הופך אותו לפושע של ממש ובהשוואה לכך הרשלנות של המשטרה היא זניחה.
אתה קורא יותר מידי את ידיעות אחרונות.
צחוק הגורל שדוקא הביביתון הימר נכון בפרשיות רמון,אולמרט וגבי אשכנזי…
נראה לי שזה פשוט בגלל שהם בחלק אחר של המפה הפוליטית. הנ"ל מזוהים עם השמאל (או, אם לדייק, מחנה רק-לא-ביבי) ולכן הביביתון מהמר נגדם. אם המצב היה הפוך (מישהו קרוב לביבי או ביבי עצמו שהיה עומד למשפט) התמונה תהיה הפוכה – ביביתון מהמר על חפות הנאשם ו"הארץ" ו"ידיעות" על אשמתו.
למזלו של הביביתון, אף אחד לא נשאר מקורב של נתניהו לאורך זמן. כך שחוץ מביבי ושרה, הוא לא ממש יכול להמר על הקלף הלא נכון…
הביביתון לא יכול היה להמר נכון בפרשת רמון כי הוא התחיל לצאת לאור בערך חצי שנה אחרי שרמון הורשע בבית המשפט.
אני עד היום מתקשה לקבוע את דעתי על שלטון אולמרט. מצד אחד יש את היומיים האחרונים והמיותרים של מלחמת לבנון השניה (כל הפאשלות האחרות שקשורות למערכה הזו אני נוטה שלא לזקוף לחובתו של אולמרט) ויש את המערכה בעזה, שכולה דם מיותר ושיאה של ההתנהלות הכושלת של ישראל מול עזה.
מצד שני יש את המתקפה בסוריה, כנראה הפעולה הצבאית החשובה ביותר לבטחון ישראל בעשורים האחרונים, ואת התחושה שמדובר בראש הממשלה הראשון מאז רבין שמנהל את המשא ומתן המדיני בצורה שקולה ובלי ההתנשאות/פזיזות/קיפאון של ברק/שרון/נתניהו. ושהצליח לנהל קואליציה מתוך כבוד הדדי לשותפים שלו, כמו שצריך להתנהל ראש ממשלה בשיטה פרלמנטרית.
למזלי, השחיתות של האיש פותרת את הדילמה – האיש נזרק מכסאו, ובצדק. חבל שאין באופק עוד ראש ממשלה אזרחי, שלא רואה את העולם דרך הכוונת (ואם אפשר, גם לא דרך מעטפות דולרים).
הפסקה הראשונה סותרת את הפסקה האחרונה.
יוסי האם קראת את הסטטוס של תני גולדשטיין בפייסבוק? הוא טען שהיו לו עדויות מוצקות כשעבד בידיעות על מעשי שחיתות של אולמרט אבל העורכים הודיעו לו שאין סיכוי כי 'הוא חבר של נוני'
ובזה נגמר העניין.
אהוד אולמרט הוא היורש של הדון הקודם – שרון ואמור היה להמשיך ולהכות במאפיוזו ביבי. על הנייר הכנופיה של ביבי הייתה אז בשפל המדרגה אך בפועל הימרו עליה טייקונים בליגה העולמית והפכו הקערה על פיה הואיל ואולמרט היה חזק יותר רק בליגת הטייקונים המקומית – יעני מכבי תל אביב איתו אבל המובילות של ה NBA עם ביבי. כל הכתלבלים של אולמרט נשארו איתו למעט אחד – דן מרגלית – שהצליח להשתחל לכנופייה היריבה.
מרגלית קרא נכון את המצב ביבי יתמסר לפושעים מאמריקה מעל ומעבר למה שיהיה מוכן אולמרט שהאמין כי הוא שווה יותר ולכן נתן הצעה גבוהה מדי במכרז. המסקנה יהיר לפידוס צריך להתאמץ יותר כממשיך שושלת הטייקונים המקומיים. רמז לאהבל של יש עתיד – תפעיל את השבכ"נים שלך יש הרבה חומר על ביבי ותדאג לגיוס ההון.
יוסי טועה, לצערי. יש הרבה אנשים שמייחלים ומצפים לשובו של אולמרט. אני משרת במילואים ושומע מקציני הקבע (בדרגות רס"ן-אל"מ) ביטויי הערצה כלפי האיש, כמעט ברמה של רבין ושרון. אני מניח שהסיבה היא החבל הארוך שנתן אולמרט לצבא.
חלק מהערגה של אנשי מרכז-שמאל לאולמרט זה בזכות המו"מ המדיני שניהל וכנראה היה הכי קרוב באמת להגיע לפתרון של 2 מדינות.גם אולמרט,בעיקר אחרי הזיכוי(היחסי)הציג את כצמו כאביר השלום.חבל ששוכחים שבדומה לאהוד ברק הוא לא ספר את הפלשתינים עם כניסתו לתפקיד.הוא דיבר אמנם על נסיגה חד צדדית מהגדה אבל ממש לא רצה לדבר עם אבו מאזן.אנאפוליס היתה כשהוא היה כבר בפופולאריות ירודה והבין שהוא חייב הישגים פוליטים.את ההצעה המפורסמת לאבו מאזו הוא הגיש,בדומה לאהוד ברק,כשהוא לא קיים פוליטית.כמו אהוד ברק הוא תרם בעזרת המגלומניה שלו לתפיסת ה"אין פרטנר"