המדינה זה הוא
לפני כעשור ומשהו, כשאיש הדמים חאפז אל אסד חרחר את נשימותיו האחרונות, והיה צורך להכשיר את הקרקע להעברת השלטון ברפובליקה הסורית ליורשו בשאר – שלימים יסתבר שעבה קוטנו ממותני אביו בכל הקשור לשפיכת דמים – מלאה התקשורת הישראלית שחוק. הפרלמנט הסורי הכנוע מיהר בבהילות לתקן את החוקה כך שתאפשר לבשאר, שהיה צעיר מדי, למלא את תפקיד הנשיא. איזו בדיחה של מדינה, התרוננה התקשורת הישראלית; הכל אישי.
מלשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו הדליפו אתמול (ד') שהוא רוצה לשנות את חוק יסוד: הנשיא, כי הוא לא מתאים לו. על פי ההצעה של נתניהו, הבחירות לנשיאות – שאמורות להתרחש ביולי הקרוב – יידחו בשנה, ובמהלך השנה הזו תעביר הכנסת שינוי לחוק היסוד, שיעביר את בחירת הנשיא מן הכנסת אל העם. יש להניח שהנשיא הנוכחי, שמעון פרס, הפטיר כמה "מה אני צריך את זה" לפני שהודיע לנתניהו שהוא מקבל את דין התנועה; ואם במסגרת שינוי חוק היסוד, ישונה גם הסעיף שכרגע אוסר על הנשיא להבחר לכהונה שניה, אף אחד לא צריך להיות מופתע. זה פרס.
העובדה שמדובר בהדלפה ולא בהודעה רשמית מעידה על כך שנתניהו שולח פה בלון ניסוי, ובוחן את התגובה. אם היא תהיה חזקה מספיק, הוא ייבהל ויגנוז את היוזמה. אנחנו הרי מכירים אותו.
השאלה שצריכה לעלות היא למה לעזאזל לשנות חוק יסוד כל עשור ומשהו. עד בחירתו של משה קצב, נשיאים יכלו להבחר לשתי כהונות של חמש שנים; קודם להצבעה הזו שונה החוק כך שהנשיא יוכל לכהן רק כהונה אחת, בת שבע שנים. אם היוזמה הזו היתה מגיעה מהכיוון של פרס, היה ברור מה מקור השינוי: הרצון של פרס שלא לבלות ולו רגע אחד כאזרח פרטי.
אבל היא מגיעה מכיוון נתניהו. אז מה קורה שם? תשמחו לדעת שמקורביו של נתניהו כלל לא מסתירים את המטרה. "הוא לא מרוצה מהגלריה הנוכחית של המועמדים. הוא לא רוצה לראות את רובי ריבלין בתפקיד. הוא מאד לא רוצה לראות את סילבן שלום מכהן כנשיא, משתי סיבות עיקריות: נתניהו יודע שסילבן ינסה להאפיל על נתניהו על כל צעד ושעל, ומיומו הראשון כנשיא ינהל קמפיין לתפקיד הבא – ראשות הממשלה. בעוד הנשיא פרס מתפקד לבדו, רעייתו של סילבן, ג'ודי, תהפוך דמות מפתח ותאפיל על אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו."
כלומר, ראש הממשלה ממש לא מתלהב משני מועמדים לתפקיד הנשיא, שאחד מהם הוא אכן סכנה אסטרטגית על שלום הבית שלו. במדינה נורמלית, עם מסורת רפובליקנית מוצקת, הוא היה מושך בכתפיו או נושך את שפתו; לכולם היה ברור שאין מה לעשות בנידון. במדינה שפויה, מדינה שאיננה ממלכה, לא מתאימים את החוק – על אחת כמה וכמה חוק יסוד, שהוא אבן יסוד של החוקה שעדיין איננה – לגחמותיו של אדם מסוים. לא מתאים לנתניהו לראות את סטיב או את רובי בבית הנשיא? בעסה, יואיל נא להתנחם בקצת גלידת פיסטוק.
אבל זו ישראל. אתם יודעים, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. לא מדינת הבלאי שיש מצפון. זו המדינה שבה הדבר הראשון שעשה אהוד ברק עם בחירתו לראש הממשלה על פי חוק הבחירה הישירה היה לשנות אותו, כדי שיתאים לצרכים הזמניים של הקואליציה שלו. כשבנימין נתניהו החל לחתור תחתיו – הוא קרא לעצמו אז "אזרח מודאג" – הוא הפעיל את הליכוד כדי לשנות את חוק היסוד הזה, כך שיתיר גם למי שאיננו חבר כנסת להתמודד לראשות הממשלה. נתניהו ירד מהעץ הזה אחרי שברק הפתיע והודיע על בחירות לראשות הממשלה בלבד, אבל עד אז הוא היה לגמרי בעד.
אז אם חוק יסוד: הממשלה הוא פלסטלינה, שאפשר ללוש אותה או לקצץ אותה על פי הצורך הפוליטי הרגעי, למה לא לשחק כך גם עם חוק יסוד: הנשיא? ואכן, הפרשנים שדיווחו על המהלך של נתניהו התעסקו רק בשאלה האם יש לו יכולת לבצע את המהלך (ספק), ולא עסקו לרגע בשלוש השאלות הערכיות: ראשית, האם ראוי להתנהל כך כלפי חוקי יסוד? שנית, איך זה שמישהו שמיילל כבר עשור שההוצאות הציבוריות גדולות מדי מוכן, ללא הנד עפעף, לזרוק עשרות עד מאות מיליונים על מערכת בחירות שאף אחד לא צריך, ושכרגע מתנהלת בכנסת בעלות אפסית? שלישית, כמה זמן נתניהו מתכנן להשאר כראש ממשלה? אם שלום ייבחר לנשיאות, לכהונה של חמש או שבע שנים, למה נתניהו צריך להיות מודאג ממנו כראש ממשלה, אם הוא לא מתכוון להשאר שם?
כל זה, ובלי לדון בכלל בתיאוריית הקונספירציה שאומרת שנתניהו רוצה לדחות את הבחירות לנשיאות כדי שהוא-עצמו יוכל להבחר לנשיא, ולהשליך את שאריות חורבן המדיניות שלו לידיו של איזה יורש חסר מזל, בדיוק כשהסופה המושלמת של כשלון התהליך המדיני, הבידוד הבינלאומי והמשבר הכלכלי ישתלבו לסערה אחת. נתניהו נשאל לפני מספר חודשים אם יש לו תוכניות כאלה, והכחיש במרץ. מצד שני, אתם יודעים מה שווה האמינות שלו.
על כן צריך לומר לנתניהו: שום שינוי בחוקי יסוד ממך. אם אתה רוצה לשנות את חוק יסוד: הנשיא, השינוי היחיד שאנחנו מוכנים לקבל הוא ביטול התפקיד המיותר הזה. אם אתה רוצה להתאים אותו לצרכיך, אז לך לסוריה.
ועוד דבר אחד: בימים האחרונים, רשם ארגון "יש דין" (גילוי נאות: אני מספק לו שירותי בלוגינג בתשלום) הישג, כשהפרקליטות הצבאית הודיעה שהיא תחדד את הנהלים שאוסרים על שימוש בכפרים פלסטינים כאתרי אימונים. הבוקר התבשרנו מהוססות שגם המאבק ארוך השנים של בצלם, שמצלמות-הקריפטונייט שלו מתעדות מעצרי לילה מחפירים זה אחר זה, כנגד מעצרי הלילה של קטינים נחל הישג ראשוני, ובצה"ל שוקלים כעת לנסות להמנע ממעצרי קטינים באזור מוגבל, כפיילוט. אלבר קאמי אמר פעם שאנחנו לא נוכל למנוע את עינויים של ילדים, אבל נוכל לצמצם את מספר הילדים המעונים. זו נקודה של אור בלב הלילה – וצריך לזכור שאסור להתמקד יותר מדי באור; הוא עדיין מוקף בחשיכה.
הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.
(יוסי גורביץ)
גם בעייני צריך לבטל את התפקיד הזה, אבל אם מתעקשים להשאיר אותו, אז הדבר ההגיוני הוא שהציבור יהיה זה שבוחר את הנשיא. אז כל עוד נתניהו לא מסדר איזה קומבינה פה, אני לא רואה את הבעיה בלהעביר את ההכרעה לציבור.
יכול להיות שביבי ינסה להרחיב את סמכויות הנשיא שיבחר בבחירה ישירה ולעשות לנו מעשה פוטין?
ביבי לא יעשה זאת. הוא בא מתרבות פוליטית ישראלית. עם הרבה רקע אמריקאי, נכון, אבל סביר להניח שהוא מבין שהשיטה האמריקאית אינה מתאימה לישראל.
לעומת זאת, ליברמן או אלקין הם סיפור אחר. מי שרואה עכשיו חדשות מאוקראינה, ואינו מזדעזע מהאפשרות שיוצאי בריה"מ לשעבר יגיעו למקום שבו תהיה להם השפעה מכריעה על הפוליטיקה הישראלית, אינני יודע ממה הוא יכול להזדעזע.
כן, דמוקרטיה זו שיטה מסריחה.
לעומת ?
גילוי נאות ,אין לי מושג מי אתה ומי אתם ,ראוי כי תזדהו בשם מלא ונטרף לפעילותכם בכחוחינו הדל ,כל עוד אתם אנונימיים המשקל שלכם נמוך תושארו אך ורק במעגל הראשוני שלכם …סתם חומר למחשבה
פייר? יצאתי מבולבל.
אלי, יוסי גורביץ הוא בלוגר. אין שום 'אתם' אבל הוא הצביע מר"צ בבחירות האחרונות ועובד ב'יש דין'. אני אוהב מאד את הבלוג שלו אבל לא שייך לשום קהילה ולא תמיד מסכים איתו.
לא מבין למה שנתניהו ינסה לקדם מועמד שהוא לא פוליטיקאי כצעד ממלכתי.
דווקא הרעיון להעביר את סמכות בחירת הנשיא לעם הוא מצויין. כך אולי יהיה אפשר לבחור אנשים ראויים, משכמם ומעלה, ולא פוליטיקאים בינוניים וכושלים שמחפשים ג'וב חש עם שקיעתם. מבין גלריית המועמדים הנוכחית (אני לא מדבר על שכטמן ודורנר, שאין להם הרבה סיכוי) – רק רובי ריבלין הוא אדם ראוי במובן מסויים. השאר הם בדיחה ובושה למדינה. אז אם ייבחר נשיא בזיוני, לפחות שזו תהיה החלטה של העם ולא של כמה פוליטיקאים.
רק זה חסר לנו. אירוע בחירות כלליות בעלות של עשרות או אף מאות מיליונים עבור תפקיד שהשפעתו על חיינו קטנה מהשפעתו של המשרד לפיתוח האיומים האסטרטגיים (או משרד אחר בסגנון).
מצידי אפשר גם להטיל קוביה כדי לבחור את הנשיא. אפקטיבי באותה מידה כמו לתת לכנסת לבחור אותו.
נשיא הוא הסמל של המדינה, וסמלים זה דבר חשוב. בהתחשב בכך, נראה שעדיף לספוג את ההוצאה ולתת לעם לבחור.
צביקה הדר כנשיא. אני בעד.
אם אתה לא סומך על חברי הכנסת לבחור נשיא ראוי, למה שתסמוך עליהם בכל מינוי אחר? מה ההבדל?
להיפך, דווקא מינויים אחרים (מפכ"ל, רמטכ"ל, נגיד) הרבה יותר משפיעים מנשיא המדינה. אני מציע לתת לעם לבחור את כולם.
בארה"ב המון תפקידים נתונים לבחירה. זה בעיקר אומר שרק למי שיש כוח לעשות מחקר על 20 תפקידים (ולמ ספר המועמדים שיש לכל אחד) כל בחירות (שיש במקרה הטוב פעם בשנתיים, לעתים גם שנה אחר שנה) יש אפשרות להחליט החלטות רלוונטיות. בנוסף, בוחרים שוב ושוב פופוליסטים, ומעקרים את הפיקוח השיפוטי עליהם: לדוגמה, מה איכפת לשריף שהוא מפר את זכויות המיעוטים אם הוא נבחר, וכמה לחץ יכול להפעיל עליו שופט שגם נתון ללחץ בחירות?
אבל מפכ"ל משטרה הוא לא נבחר, אלא ממונה על ידי ראש העיר*. הסיבה שיש מלא תפקידים לבחור זה שיש ממשלה בהרבה רמות שונות: פדרלית, מדינית, ומקומית. רוב המדינות יודעות את זה ועושות בחירות למושל כל 4 שנים אבל לא באותה שנה של הבחירות לנשיאות אלא שנתיים אחרי, כמו שבישראל הבחירות לכנסת והבחירות המוניציפליות הן בתאריכים שונים. מה שכן, מדינות בארה"ב נותנות לאנשים לבחור כמה תפקידים: על פי רוב מושל, מזכיר המדינה (שזה בערך שר הפנים, למרות שברמה הפדרלית זה דווקא שר החוץ), התובע הכללי, וסגן מושל אם יש אחד. בניו יורק אין סגן מושל או מזכיר מדינה, אבל יש בחירות למבקר המדינה. תוסיף בחירות מקומיות, ובאזורים יותר פרבריים גם בחירות לועד בתי הספר, ואתה מגיע להרבה.
*אני מדבר כרגע על ניו יורק, אבל אני חושב שזה גם נכון בערים הגדולות האחרות.
בחירות האחרונות בנובמבר, שהן בחירות בין-בין-מרכזיות, הייתי צריך לבחור שופט בימ"ש עליון של המדינה, שופט בית משפט לענייני משפחה, רשם מחוז, שני פתולוגים, ראש עיר, אוצר עיר, מבקר עיר, נשיא מועצת העיר, וחבר מועצת עיר.
זה כשיש בחירות בנובמבר הבא, והיו גם בנובמבר הקודם. זה נראה לך סביר שבבחירות שהן מחוץ למחוץ לעונה אני, כאזרח סביר, אצטרך שתהיה לי דעה מוצקה על עשרה בעלי תפקידים? שאני אלך ללפחות עשרים חוגי בית כדי שלפחות תהיה לי דעה מבוססת על שני מועמדים לכל תפקיד?
זה לא קשור לביזור הפדרלי-מדינה-מקומי של החברה האמריקאית, זה קשור לחשיבה מאד מאד פרסונלית ולא סבירה לגבי דמוקרטיה שיש כאן.
ובמחוזות שהן לא העיר ניו יורק או סביב עיר גדולה (קרי, חלק ניכר מארה"ב, ורוב השטח הקרקעי שלה), לשריף, שנבחר על ידי הציבור, ואחראי למחוז שלם, יש השפעה מאד גדולה. ע"ע ארפאיו באריזונה.
להיפך, בשיטה פרלמנטרית יש יתרון גדול לבחירה עקיפה של הנשיא: בחירה ישירה נותנת לו יותר מדי לגיטימיות, בתור האדם היחיד שקיבל רוב בבחירות. ראש ממשלה הרי לא נבחר ישירות. זה אומר שבחירה ישירה של הנשיא מחזקת את הנשיא על חשבון הכנסת וראש הממשלה, ומזיזה את השיטה הפוליטית לכיוון נשיאותי צרפתי. ישראל לא צריכה את זה.
להיפך. ברגע שהבחירה תהיה ישירה ועל ידי העם, ולא על ידי פוליטיקאים, כל הלכלוך יצא החוצה. כל המועמדים ישכרו – בעקיפין, דרך חברות קש ותורמים אנונימיים – מגרזנים מקצועיים שיפיצו מידע שלילי על המתחרים. זה ג'וב נחשק, עם משכורת מצוינת, כמעט אפס עבודה ופרסטיז'ה ענקית. הפיתוי יהיה גדול מדי. אם אתה רוצה נשיא שיזכה להערכה, ולא יגיע לפסגה אחרי שיצטרך לקרקף פומבית יריבים אחרים, רצוי להשאיר את הבחירה לכנסת.
אבל, כאמור, עדיף פשוט לבטל את המוסד. חבל על הכסף ועל כל הבלגאן.
איזה בלאגן? תפקיד הנשיא הוא אחד התפקידים היציבים ביותר בפוליטיקה הישראלית. פעם בשבע שנים (בעבר, פעם בחמש שנים) יש עיסוק מוגבר בעניין הזה. בהשוואה לקדחת הפוליטית הרגילה, זו דממה.
גם ההוצאה הכספית על התפקיד היא לא כזאת גדולה, במונחים של תקציב המדינה.
מצד שני, יש תועלת רבה בתפקיד של ראש מדינה טקסי, שעומד לבחירה פעם אחת (בעבר, פעמיים), אינו תלוי בממשלה ובכנסת באופן שוטף, ואין לו שאיפות בטווח הקרוב לתפקיד ביצועי יותר. את התועלת בתפקיד הזה נוכל לראות בשבועות הקרובים ממש, עם הפעימה הבאה של שחרור האסירים הפלסטינים; אבל יש לה גם היבטים נוספים.
אם נשים לרגע בצד את הדיון על נשיא-כן או לא,ההשוואה לסוריה היא דמגוגית ולא במקום. אתה באמת לא רואה הבדל בין דיקטטור לנשיא שהוא על תקן נער פוסטר בלבד?