החברים של ג'ורג'

בין החיריונים של בן גוריון

קאטו מעמיד פנים שהוא חי במדינה של אפלטון, בעוד שאנו חיים בין החיריונים של רומולוס.

מיוחס למארקוס טוליוס קיקרו

עד מתי, לבני ובנט, תנסו את סבלנותנו?

מנהיג האחים היהודים, נפתלי בנט, הודיע בסוף השבוע ש"שחרור אסירים מסכן את ישראל", והוא קשר אותו למהלכי הסרק המדיניים של מנהיגת סיעת "התנועה", ציפי לבני, עם הפלסטינים. בכך רמז בנט, האיש והתמיכה בפיצוץ מסגדי הר הבית, שלבני היא זו שמסכנת את חיי הישראלים. במונחי המגזר שממנו בא בנט, הוא רמז שחל עליה דין רודף.

בכך ניסה בנט להסתיר את אחריותו לשחרור המחבלים הללו. הוא אחראי להם, מהבחינה הפורמלית, משום שהוא שר בממשלת ישראל והוא אחראי קולקטיבית על החלטותיה. אם הן לא מתאימות לו, אם הוא חושב שהן מסכנות אזרחים, אז המעשה הראוי לעשות הוא להתפטר.

אלא שמעבר לצד הפורמלי, בנט אחראי על שחרור המחבלים הרבה, הרבה יותר מלבני. הוא, אחרי הכל, זה שהצהיר שדם ישראלים חשוב בעיניו פחות מעוד מאחזים כאשר חתם על אחד הדילים המסריחים בהיסטוריה הישראלית, זה של "דם תמורת מאחזים": בנט והמפלגה שלו מוכנים שפלסטינים יהרגו ישראלים, רק אל תגעו להם בהיתרי הבניה. אילו לבנט היה אכפת מחייהם של סתם ישראלים, הוא לא היה מסכים לחתום על דבר כזה: הוא היה מוותר על כמה מאחזים או פורש מהממשלה.

ומאחר ולבנט בעליל לא אכפת מחייהם של ישראלים, ומאחר ובעליל הוא מעדיף את המשך הבניה באשכי גולית ג' על פני בטחונם של הישראלים שבחרו להתגורר בתחומי הקו הירוק, ומאחר והוא יודע שתשומת לב ציבורית לנקודה הזו תפגע בו בקלפיות, הוא חייב איכשהו לפזר מסך עשן שיסביר מדוע הוא בעצם חלק מממשלה שמשחררת מחבלים פלסטינים קשישים, חלקם כבר יותר מ-30 שנה בכלא הישראלי. אז הוא מעדיף, כמקובל בקרב עדות המתנחלים, להסיט את תשומת הלב הציבורית ולהסית כנגד לבני. אחרי הכל, מישהו עירני עוד עשוי לשאול אם, בהתחשב בנורמות שבנט מקבל על עצמו, לא חל עליו-עצמו דין רודף (לידיעת הפרקליטות: מדובר בדיון הלכתי גרידא, וככזה כבר פסקתם שאין להעמיד עליו לדין.)

מבנט אף אחד מצפה לכלום. גם מלבני לא צריך לצפות ליותר מדי. בסביבתה מיהרו לפתוח את סכרי הזעם הקדוש ולהודיע שבנט מסית לרציחתה של לבני, מה שהוא לא עשה, על כל פנים לא במפורש. כדי שהיללה תגיע השמימה, מקורבי לבני קשרו בין הדברים של בנט ובין רצח רבין וכולנו יודעים לאיפה דיבורים מגיעים וגו'.

תנוח דעתה של לבני: אף אחד לא יבזבז עליה תחמושת. רבין נרצח לא כי הוא דיבר עם הפלסטינים – בלדבר היא טובה – אלא משום שאשכרה העביר להם שטחים ואחריות, ופגע אנושות בחזון הגאולה של המתנחלים. רבין לא עשה אפילו חצי עבודה, ויש מקום לסברה שהוא מעולם לא התכוון לאפשר את קיומה של מדינה פלסטינית – זו איננה מוזכרת בהסכמי אוסלו – אלא לכל היותר להקים קבלן כיבוש שיפעל, כלשונו, "בלי בג"צ ובצלם"; אבל המתנחלים ועוזריהם טרם קלטו אז שזו הדרך המוצלחת ביותר להמשיך את הכיבוש.

ללבני אין יכולת לסיים את הכיבוש או לשנות אותו משמעותית. היכולת הזו, במבנה הפוליטי הישראלי, אף פעם לא נתונה לראש סיעה של שישה חברי כנסת, אלא תמיד בידיו של ראש הממשלה, וזו גם הסיבה שבה בחר יגאל עמיר לרצוח את רבין ולא את מי שנתפס כאדריכל אוסלו, שמעון פרס. ואם נתניהו יעשה איזשהו צעד של ממש בכיוון, יקרו שני דברים: קודם כל, האחים היהודים יפרשו מן הממשלה; ושנית, נתניהו יתחיל להפוך למטרה של הימין הקיצוני. הוא, ולא שרת המשפטים שלו.

וכמו בנט, גם לבני שמה אותנו ללעג ומקווה שלא נשים לב. אילו חשבה ברצינות שבנט מסית לרציחתה, היא לא היתה צריכה לצאת בהודעה לתקשורת. היא היתה צריכה ללכת לנתניהו, לדפוק על השולחן, ולומר: או אני או הוא. לא אשב סביב שולחן הממשלה עם אדם המייחל למותי ושורק במשרוקית הכלבים של המגזר שלו למתנקש שנמצא בין הצללים. היא לא עשתה את זה. מכאן אנחנו צריכים להסיק שהיא לא מפחדת יותר מדי. או, לחילופין, שהיא קלת דעת מכדי שיתנו לה לנהל סופרמרקט ביהופיץ.

בין שני אלה נמעכת הדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית. שני פוליטיקאים קלי דעת משחקים בחומרים הנפיצים ביותר, חומרים שמהם נדלקת מלחמת אזרחים, בשביל רווח פוליטי קצר יומין שאורכו כאורך סיבוב החדשות הבא. שניהם מרגילים את האזרחים שלא לקחת ברצינות את הפוליטיקאים שלהם, שדבריהם ריקים גם כאשר הם אומרים את הדברים האיומים ביותר. שניהם מרגילים אותנו לצורת שיח שמקומה לא יכירה בדמוקרטיה. שניהם, בדרכם, פוסעים במשעול שהתווה בן גוריון כאשר השווה את מנהיג האופוזיציה של ימיו, הדמוקרט הגדול מנחם בגין, להיטלר.

ומאחר ומבנט אנחנו לא מצפים לכלום, לבני היא זו שצריכה לשאת בעיקר האחריות. היא, אחרי הכל, אמורה לדעת יותר. מצד שני, היא זו שיצאה בכרזות בחירות נוסח "לבני – שלום ושלווה, נתניהו – אפוקליפסה עכשיו." מי שבחר בה יכול להאשים בעיקר את עצמו. עליה ועל בנט אפשר לומר את הדברים שייחס ייטס לקץ הימים:

The best lack all conviction, while the worst

Are full of passionate intensity.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • יש לטעמי דווקא סיבה להיות אופטימיים: נראה שבנט, בדומה לאנשי "מסיבת התה", עושה את העבודה בשבילנו. מן האופוזיציה היה לו קל למכור את הבולשיט של "קירוב הלבבות" ו"אחים" וכל הג'אז הזה, אבל בתפקידו הנוכחי הוא מקריב יום ביומו את האינטרסים של מדינת ישראל על מזבח ראוותנותו, יהירותו והזיותיו המשיחיות.

    סביר כי הציבור הישראלי, אשר מוצלח מאוד בפיתוח שנאה ורתיעה מפני כל מי שדואג להגיד משהו רע על צה"ל או על הממשלה, יחזור לימי ההתנתקות. בהתחשב בנסיקתו המתמדת של יאיר לפיד בסקרים, ובתקווה שלא יצמח טמבל חדש, יש לקוות שזה יתבטא בתנועה לכיוון שמאל. הבעיה העיקרית כעת היא שמפלגת העבודה נשארה פגר מת עם מועמדים חיוורים ולא רלוונטיים, ושמר"צ תשאר מר"צ, דהיינו – מפלגת נישה עם מקסימום של עשרה מנדטים.

    צריך רק מועמד כריזמטי אחד, ממשלה שתיפול במהרה בימינו, וקצת מזל, ואולי יהיה כאן שינוי פוליטי כלשהו.

    • אלכס ז.

      צ"ל: "נפילתו" ולא "נסיקתו".

      לגבי כל השאר:
      זה לא מקרה שהעם בוחר בכול מני כלומניקים מהמרכז במקום בנציגי השמאל. השמאל איבד כל רלוונטיות לישראלי הממוצע ושום שינויים קוסמטיים נוסח מנהיג/ה כריזמטי/ת בהנהגת עבודה או מרצ לא ישקמו את השמאל.

      • fc

        אולי צריך שמאל שישקר ויגיד שהוא מרכז, כמו הימין שגורס שהוא מרכז. נראה שזה פועל.

  • gig_op

    פוסט מעולה, חד במיוחד.

  • מהותה של ההתנחלות של יהודים בגדה המערבית הכבושה,מלחמת לבנון הראשונה ואם תרצו היא קידוש המוות על מטרות נבזיות

  • סמולן

    הרבה ממה שכתוב בפוסט הזה נכון במפתיע. אבל לא הסיום שלו. הדמוקרט הגדול בגין – טוב, בסדר – והגמד הנאלח בן גוריון. לא טוב, לא בסדר. בפרט בבלוג שבו שחזור שיטתי של ביטויים אנטישמיים קלסיים כמו "שנאת המין האנושי" מקובל לגמרי, שבו נהוג לקרוא לצה"ל "הבהמה הירוקה" (אין כינויים מקבילים לצבאות אחרים, או קבוצות חמושות אחרות), ושבאופן כללי עוסק בדיבור אלים באופן שוטף. אפשר לומר עליהם – ההם, hahem – הרבה מאד, וחלק מזה אולי יהיה נכון מדי פעם, אבל הם לא אלימים יותר ממה שמקובל ומטופח פה בבלוג, ובשמאל הרדיקלי בכלל. כולל ההשוואה להיטלר. בן גוריון לא השווה את בגין להיטלר למרות שידע בליבו שבגין דמוקרט גדול (צ"ל ליברל גדול, אגב: דמוקרטיה כוללת גם את הרגע שבו נבחרי העם לוקחים את הכח הפקידותי לידים, והמנעות מביצוע המהלך הזה היא סוג של בגידה בדמוקרטיה). בן גוריון חשב ברצינות רבה שיהודים, בדומה לעמים אחרים, מכילים תאווה פשיסטית, ושבגין וז'בוטינסקי לפניו מגלמים את הדבר הזה עצמו. הוא טעה, אבל גם הבלוג הזה טועה מעת לעת, ויותר פעמים מבן גוריון.

    • גיל ב'

      בגין, הדמוקרט הגדול, מיהר למנות את טומי לפיד לנהל את רשות השידור ולבטל את תכנית הסאטירה "ניקוי ראש". תכנית שיצחק רבין קילל אבל לא חשב לרגע לבטל.

      ואפשר להבין למה חשב בן-גוריון שאנשי חירות הם פשיסטים כשאחד מראשיהם, אב"א אחימאיר, מפרסם טור בשם "מיומנו של פאשיסטן". ואנשי לח"י מנסים לשאת ולתת עם מוסוליני. לפני מלחמת העולם השנייה לא היתה לאנשים אילו בעייה עם הפאשיזם, כל עוד הוא לא לווה באנטישמיות.

    • נתן

      לגבי בגין אני לא יודע ,אבל לבן גוריון היה שם חיבה מיוחדד עבור זבוטינסקי "ולדימיר היטלר".
      כדי לזכור שבגין קרא לממשלת בן-גוריון ממשלת "יודנראט" , ואני לא יודע מה יותר גרוע.

    • "אפשר לומר עליהם – ההם, hahem – הרבה מאד, וחלק מזה אולי יהיה נכון מדי פעם, אבל הם לא אלימים יותר ממה שמקובל ומטופח פה בבלוג, ובשמאל הרדיקלי בכלל"

      מוזר, אתה קופץ מדיבורים 'אלימים' אל אלימות אמיתית. כל מי שפותח טוקבקים רואה שגם בשדה האלימות המילולית, השמאל נרפה כרגיל. והאלימות האמיתית? האם בכלל יש מקום להשוואה?

      מה זה הטריק הרטורי הנאלח הזה?

      • סמולן

        זה היה צ"ל משהו עם "דברים איומים", רוצה לומר דיבורים איומים, ולא "אלימים". צודק.

  • זיגי

    דוד בן-גוריון במכתב מה-15 במאי 1963 לחיים גורי: "בגין הוא טיפוס היטלריסטי מובהק: גזעני, מוכן להשמיד את כל הערבים למען שלמות הארץ; מקדש כל האמצעים למען המטרה הקדושה – שלטון אבסולוטי".