החברים של ג'ורג'

תוגת הלוחם

הסיפור הוא מהעתיקים ביותר שיש: בשחצנותו ויוהרתו, פוגע מצביא בכיר במצביא בכיר אחר, והלה עוסק מעתה בניהול מלחמת גנרלים. כתוצאה מכך הצבא ניגף, והמצביא הבכיר מאבד את עשתונותיו ומתחיל לדבר על תבוסה טוטאלית ונסיגה בחרפה מן המערכה. אחרים מרגיעים אותו, ומנסים לדבר על ליבו של המצביא הזוטר אך ההכרחי. הדבר רק מעלה את חמתו ושחצנותו של המצביא הזוטר, שחוזר לשדה הקרב רק לאחר שידידו הטוב, יש שיאמרו מאהבו, נופל. הוא עושה זאת בידיעה שהוא עצמו לא ישוב משדה הקרב. מאוחר יותר, הוא יגיע לשביתת נשק משונה עם מלך האויב, שבנו הרג את אהובו ושאותו הרג. ובין מלחמות הגנרלים, נופלים החיילים הפשוטים כמו זבובים. כידונים מבקעים את השריון שלהם, גרזנים כורתים את ראשיהם. המשפט החוזר שוב ושוב הוא "נפל ארצה, וצלצלו עליו כל כליו." עשר שנים אחר כך, כשנפגשים הניצולים המעטים מאותה מלחמה, היא כל מה שהם מדברים עליו: מי נפל ומי שרד, מי בחרב ומי בפגעי הטבע. המלחמה נגמרה, המצביאים בין המתים כבר עשור, והם עדיין חיים אותה. מי פעל היטב באותו הקרב, מי היה מוג לב, מי לא הבין את שניצב מולו.

הסיפור הוא כמובן האפוס ההומרי. הוא נקטע בנקודה שבה מצביא ששב הביתה, לאחר שהשאיר את כל אנשיו פזורים מתים בשלל נקודות, מבצע פשע גדול: הוא מפנה את כלי נשקו ויכולותיו כלפי בני עמו, שניסו לגזול את אשתו ואת רכושו שהשאיר מאחוריו כשיצא למלחמה, ונאלץ לגלות. כשחושבים על זעמם של בני איתקה על אודיסאוס, רצוי לזכור שהם רואים אותו, קודם כל, כמי שלקח איתו את הנוער שלהם ולא החזיר אותו הביתה – ואז שב לבדו, להרוג שוב בנוער של איתקה. משמעות שמו של אודיסאוס היא "הכועס."

אהדתו של המשורר, אם אכן היה משורר, נתונה מטבע הדברים לאציל ששב לנקום את נקמתו. כבן למעמד שכל קיומו היה על שולחן האדונים, הוא לא היטיב לתאר את גורלם של פשוטי העם. אם יש דמות שהמשורר בוחר לבזות – ובדרך כלל הוא יותר מהוגן כלפי הכל, והוא מתאר גם את הלנה, שלימים תתואר כמפלצת, כקורבן – הרי שזהו תרסיטס, החייל הפשוט שקולט שהוא פיון במשחק של גדולים ממנו, ואומר את מה שהוא חושב עליהם. הוא הדמות היחידה באפוס שמתוארת כמכוערת, והמשורר משווה במפורש בין כיעור ובין רוע. הגנרלים אף פעם לא אהבו את החיילים שהעזו לכתוב עליהם את מה שכתבי החצר שלהם, כאז כן היום, לא היו מעלים על דעתם לכתוב.

זו היתה ראשית עידן הברזל, ובכל מה שקשור ללוחמים ולחימה, מעט יחסית השתנה מאז. הומרוס, או אוסף הכותבים שלימים נודע כהומרוס, ידע היטב מה גורלה של עיר כבושה, והיטיב לתאר זאת:

ואודיסס נפשו תתמוגג בצער,

ודמעיו על לחייו ואפעפיו

כאשה הבוכה תמרורים ומחבקה לבעלה יקירה,

אשר נפל בחרב עת נלחם על עירו ועל עמו

להרחיק מעירו וטפו את יום העברות הנורא;

ראתה אותו והוא גוסס, עודנו מפרפר באבריו,

ועליו התנפלה, ותשא קול ילל נורא,

אך המה אחור יהדפוה ברמחים, ימחצו עורפה וכתפה,

ינהגו אותה בשביה לעמל ותלאה בניכר,

ונבלו לחייה הנאות מעוצר יגונים וצער, –

ככה ניגרו מעיני אודיסס דמעותיה של חמלה.

אודיסאוס, כמובן, בוכה על עצמו. הוא בוכה כשמוזכרים מעשי התהילה שלו, ביודעו עד כמה הוא רחוק מגדולתו. לוחמים מתמקדים בעצמם ובחבריהם לנשק. במה שהיה. הם לא תוהים אם אפשר היה בכלל להמנע מכך. המלחמה היא קבוע שאין בלתו.

משוררים יווניים אחרים החזיקו בעמדה שונה. המלחמה היתה מבחינתם שואה, ועל פי האגדות שהם טוו סביב האפוס, חלק מהגיבורים שלה ניסו להתחמק ממנה כמיטב יכולתם. אודיסאוס הפך כנראה למשתמט הראשון כשהעמיד פני משוגע; אמו של אכילס ניסתה להסתיר אותו בקרב נערות, אבל תאוות הקרבות הטבועה בו גברה עליו. אבל בסופו של דבר המלחמה היתה חוק הטבע, והם התייצבו.

אנחנו מציינים כיום כ-40 שנים למלחמת יום הכיפורים. זו אולי המקבילה הישראלית של מה שהיתה מלחמת ויאטנם לדור שלם של אמריקאים. אבל יש הבדל מהותי: כשהישראלים מפנים האשמות כלפי ההנהגה שלהם, זו ברוב מוחלט של המקרים אשמה טקטית. יש ויכוח אם גנרל א' עשה זיג כשצריך היה לעשות זג, האם מפקד זה או אחר איבד את עשתונותיו, וההאשמה הכללית כלפי הממשלה היא שהיא היתה שבויה ביהירותה – או סירבה לצאת למתקפת מנע.

והרי ספק אם יש מלחמה שאפשר היה למנוע כמו המלחמה ההיא. המחיר היה ברור: ויתור על סיני. חמש שנים אחרי המלחמה, המצרים גם יקבלו אותה. סאדאת הבהיר שאם הוא לא יקבל את סיני בשלום, הוא יקבל אותה במלחמה. ראש הממשלה גולדה מאיר הבינה שמחיר החזקת סיני הוא מלחמה נוספת – והיא היתה מוכנה לשלם את המחיר. היא דנה בכך במטבחון שלה כחצי שנה לפני המלחמה. וראויה האמת להיאמר: סביר להניח שרוב הישראלים באותה העת היו מסכימים איתה. הם התפכחו רק אחרי שהתברר המחיר האיום של המשך הכיבוש של סיני.

אבל זו נקודה שכמעט ולא עולה לדיון. כמעט כל כולו הוא דיון טקטי: אם רק היו עוד טנקים, אם שרון לא היה מחליש במכוון את מוצבי התעלה, אם המ"פ ההוא היה מציב מקלע שם, אם המח"ט ההוא היה מנסה לאגף מימין ולא משמאל. זהו נסיון להלחם את המלחמה מחדש תוך קבלת ההגיון הפנימי של המלחמה, כלומר שיש צורך במלחמה. אלא שלא היה.

האנשים שמאשימים היום את דרגי הפיקוד השונים, מהמ"פ עד ראש הממשלה, באי הבנת המצב, לא מאשימים אותם בכך שהם לא עשו כמיטב יכולתם לא להתכונן טוב יותר למלחמה, אלא להמנע ממנה לחלוטין. ואפשר להבין אותם: גם הם, ברובם המכריע, לא עשו זאת. גם היום, הם עדיין מקבלים כמושכל עליון את התפיסה שהרעיון של המלחמה היה בסדר, הבעיה היתה בביצוע.

כך גם החל הדיון הביקורתי במלחמת ויאטנם: בטענה שמה שהצבא עושה שם לא מתאים לצרכים. אבל בוויאטנם התקשורת והציבור הבינו מהר יחסית – מהר הרבה יותר מהמנהיגות והגנרלים, לאט יותר מהחיילים – שבעצם אין צורך במלחמה הזו. בישראל עדיין תקועים בשלב הטקטי.

הסיפור שהישראלים מוציאים מהמלחמה הוא במידה ניכרת הסיפור הישן מכולם: העובדה שהמנהיגים והמצביאים מכרו את החיילים הפשוטים, שבהם מעולם לא התעניינו באמת, ושהללו חזרו מהמלחמה כשבר כלי, אחרי שראו את טובי חבריהם נופלים לידם "וצלצלו עליהם כל כליהם." וזה סיפור נכון, כמובן, אבל הוא לא כל הסיפור.

תוגת הלוחם – התחושה שלו שהוא נתן הכל, סיכן את חייו, ולא קיבל בסוף את התמורה המובטחת – אף שאיננה נטולת בסיס, מתעלמת מכך שהלוחם לא רק מסכן את חייו, לעתים קרובות הוא גם הורג; שהמטרה של הלחימה, אם לצטט את פאטון, היא לא למות למען ארצך אלא לגרום לבן זונה בצד השני למות בעד ארצו; היא מתעלמת מכך שהתוצאה של פעולת הלוחם, לעתים קרובות מאד, היא אשה מתייפחת על גופה. לא מדברים על זה. זה לא נעים, ויותר מכך, לא גברי. המלחמה, או על כל פנים הזכרון שלה, צריכה להגמר באכילס ההורג את הקטור, לא בתמונתה של אנדרומאכה התולשת את שערותיה, או בדמעותיו של אסטיאנקס שהפך ליתום ושגורלו כבר ידוע. זו כבר רכרוכיות, אם לא התרועעות עם האויב. במידה וישראלים מדברים על שכול, זהו תמיד השכול שלהם – אף פעם לא של האויב. שהרי האויב – שוב, עדיין לא הגענו למדרגתו של הומרוס – תמיד מרושע ושפל, אף שלעתים קרובות מאד, כמו הקטור, הוא "נפל בחרב עת נלחם על עירו ועל טפו." זה לא דבר חדש: יש יסוד לסברה שהמשורר אוריפידס נאלץ לגלות מאתונה אחרי שכתב את המחזה האנטי-מלחמתי הנוקב, "נשות טרויה," כשנה אחרי הפשע של החרבת מלוס. אין במחזה ההוא דמות סימפטית אחת של לוחם, רק פתיים ופושעי מלחמה שרוצחים ילדים ומשעבדים נשים בשם הציות לפקודה ובשם פחדיהם של מפקדיהם שמא פשעיהם ישובו וירדפו אותם.

וישנם הזכרונות. והם תמיד צלולים יותר, חדים יותר, צבעוניים יותר, מכל מה שבא אחריהם, גם כעבור ארבעים שנה. זו תופעה מוכרת: בלב המוות, אנשים חשים עצמם חיים יותר. יש לכך סיבה: אדרנלין. הוא משתחרר לדם, נותן לך עירנות ותפיסה יוצאי דופן, כאלה שלעולם לא תקבל אחר כך בחייך כסוכן ביטוח או מרצה, והתוצאה היא שהזכרונות החיים ביותר של לוחמים הם אלה של הלחימה – ושהחיים הפשוטים, היומיומיים, נראים אחר כך חיוורים כל כך. ואדרנלין הוא במידה ניכרת סוג של סם, וקל להתמכר אליו.

נערים משחקים במלחמה, תמיד. התומכים במשחקי המלחמה האלה, שמתלהבים מהם, שרואים בהם חלק הכרחי מהחינוך שבו יהיה אחר כך הנער ללוחם נושא נשק, יאמרו שזה חלק מהחיים, חלק מהטבע. מדובר, ברוב גדול של המקרים, באנשים שלא היו מזהים את הטבע אם הוא היה תוקף אותם בשדרה מוארת, שלא לדבר על סמטה חשוכה. מי שאומר אותם יושב לעתים מאופר בצבע לא טבעי תחת אור חזק שאי אפשר למצוא בטבע, מדבר אל קהל עצום שקולו לא היה מגיע אליו בדרך טבעית. לעתים הוא יושב מאחורי מקלדת, כותב דברים אל קהל שאין לו כל דרך טבעית להגיע אליו. כמעט תמיד, הוא מבוגר משמעותית יותר מאלו שאמורים יהיו לשפוך את דמם, וגם זו לדעתו דרך הטבע: שהצעירים ימותו עבור הקשישים.

אין כמעט שום דבר טבעי בחיים שלנו. הקדמונים לא היו מזהים בנו כמעט דבר, להוציא התשוקה המתעוררת כשמישהו מתחיל לתופף בתופי המלחמה. לקראת הפעם הבאה, כדי למנוע דיונים של איך היה צריך לתקוף ולמה לא קירבו את הכלים, אולי כדאי שנלמד לדכא את תשוקת הרצחנות המותרת האחרונה.

אפשר, אולי, להתחיל בכך שנבהיר ל"ילדים הלהוטים לתהילה נואשת" שסופו של הלוחם הוא להבגד על ידי מי ששלחו אותו, אלה שחושבים תמיד קודם כל על התהילה שלהם עצמם, ושהבגידה הזו עתיקה כמלחמה עצמה.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

45 תגובות על ”תוגת הלוחם“

  1. aranse הגיב:

    חשוב לכתוב את הדברים האלה אלא שהם לא מדוייקים,אני לחמתי ב73 כטנקיסט בסדיר ורוב חברי לפלוגה היו בהחלט מודעים אז וכיום שאנחנו מקריבים את חיינו למעט מטרה לא ראוייה ולא מוצדקת.

    • נטליה הגיב:

      יכול להיות, אבל לקול שלכם אין נראות ציבורית, לא בזיכרון הקולקטיבי, לא בתקשורת, ולא בארועים משפחתיים. איפה אתם (בהנחה שאתה לא גדעון לוי)?

      • שאול סלע הגיב:

        תגובה לנטליה

        שליש בהבוחרים ב 1973 39 מנדטים תמכו בליכוד שאמר שצריך להמשיך וללכת עם הראש בקיר (אני לא מדבר על 77)

      • aranse הגיב:

        נטליה,את כמובן צודקת,חלקית,ולתחושתי הדבר נובע מנתון שהוא מאוד טרגי במהותו,אולי הכי,שאנשים רגישים ואכפתים וחושבים ומתחשבים נוטים להיות פחות צעקנים ופחות כחניים ופחות להבליט את עצמם מהשאר,אנשים כאלה יהיו מופנמים מטבעם וגם נוטים לנסות לקיים יושרה ורגישות בין אישית שלכן משאירה אותם מחוץ למעגלי הפוליטיקה והמדיה.
        אני משער ומקווה שאנשים כאלה בכל זאת תורמים ומשנים את החברה אם כי בדרכים פחות ברורות ופחות צעקניות ויומרניות,דרך עשיה שקטה וצנועה כחלק מהשיגרה שאיכשהו ,לטווחים ארוכים באמת,היא שמשנה דברים הרבה יותר מהכרזות מתלהמות וחסרות כיסוי הבאות מצד זה או אחר.
        לקול שלי ושל חברי יש נראות והוא חלק מהזכרון של מי שרואה ואכפת לו והוא מרגיש,כי אנשים כאלה ערים גם לדברים שלא נצעקים ונלעסים במדיה ועל הבמה הציבורית,אבל בגדול אני מסכים איתך,גם לתחושתי הייתי ונשארתי אדם שקוף,זו גם הסיבה שמעולם לא הרגשתי שישראל היא המדינה שלי,למרות שנולדתי כאן.
        והעובדה שראיתי רבים מחברי מתים בצורה מזוויעה למען יוהרת הפסיכופאטים שנערצים על רוב הציבור כאן לא הוסיפה כלום לתחושת השייכות שלי,כמו גם העובדה שכמעט דבר לא השתנה מאז(אני בטוח שביבי הוא זבל יותר מסריח אפילו מגולדה ודיין ביחד)

      • aranse הגיב:

        אגב,קןלי וקולות כמו שלי נשמעים למכביר באירועים משפחתיים ואחרים,מעולם לא הסתרתי את דעתי,אלא שכאמור היא אינה מעניינת אף אחד ואף אחד לא מתרגש ממנה,אנשים כמוני פשוט נחשבים כמוקצים בחברה,שככה גם פותרת את עצמה מחשבון נפש

  2. יובל הגיב:

    אחד הטובים שלך אי פעם. אחת הסיבות לכך שלא יכולים לשאול את השאלות הגדולות, היא השירות הסדיר. שם מטמיע הישראלי הממוצע את "ערכי" המערכת, וכל מה שיש לו להגיד כשהוא משתחרר זה את דעתו המקצועית כרב"ט, או סא"ל.

    • עדו הגיב:

      מסכים, אחד הפוסטים הכי טובים של אחד הבלוגרים הכי טובים

      • יוסי פוגלמן הגיב:

        עידו, כבר נמאס לי לרות איך התה מתחנף כאן. אין לך דעות של עצמך? אם היה מישהו כמוך באתר של בן דרור ימיני הייתי חושב שזה אותו בן דרור שרושם לעצמו מחמאות.
        אם אין לך מה לעשות חוץ מלהגן עליו ולרשום כמה הוא מוצלח וחכם. לך תנוח בצד.
        נמאסת עליי. אתה כמו פיון של משטר קומוניסטי שרק מסכים על המנהיג כל הזמןץ=.

  3. יובל הגיב:

    בתגובה למגיב שלפני, אולי הזמנים השתנו, ואולי זה עניין של באיזו יחידה אתה, אבל בשירות הצבאי שלי לא נתקלתי כמעט באף אחד שעירער על השהות בלבנון (שם שירתתי). הבעיה לדעתי היא, שכחייל אתה לא מערער על עמדתו של הסמל, בטח שלא על עמדת המ"פ, וברור שלא על עמדת שר הבטחון. כך, בשרשרת, אתה מופשט מדעותיך הפוליטיות ולא מסוגל להעמיד בסימן שאלה את הרציונל הכולל. ה"גדולים" שם למעלה בוודאי יודעים מה הם עושים.

  4. אופיר בלוז הגיב:

    מעולה.

  5. aranse הגיב:

    יובל,כל כך קשה לי להאמין שמהרגע שאתה מתגייס אז כל הספרים שקראת וכל המוזיקה ששמעת וכל הדעות שנחשפת אליהם כילד ונער ער ומתייסר ומתלבט נמחקות כלא היו ואתה הופך תוך יום אחד לאדם שכל זהותו תלויה ומותנה בהיררכיה שאליה נקלעת.
    זה הרי פשוט בלתי אפשרי שכך יהיה.

    שירתתי בגדוד שריון,עם אנשים שקראו דוסטוייבסקי וגדלו על הנדריקס,כמו לא מעט מבני דורם,דורי,לא מאמין שילד כזה ועוד בגיל שילדים הכי עפים על עצמם יבטל את כל עולמו הרוחני והנפשי בגלל איזה סמל או מ"פ מטומטם,זה פשוט לא מציאותי.

    ההכללות שמובאות בפוסט הזה משרתות טוב מאוד עמדה של נביא זעם,אבל המציאות היא הרבה יותר מורכבת מפשטנותן.

  6. סוסו הגיב:

    האמת שגם ברמה הטקטית יש פרט מאד חשוב שאף פעם לא נדון:
    מהצד הערבי מלחמת יוה"כ לא הייתה אמורה להיות מלחמה, אלא מבצע מוגבל לתפיסת הגולן ורצועה צרה בסיני, ואז התבצרות (מבצע באדר). זה הושג תוך יומיים בהצלחה רבה.
    במהלך המבצע נהרגו מאות בודדות של חיילים ישראלים. 2000 ההרוגים הנוספים נהרגו רק כדי שהאירוע לא יירשם כ"הפסד".
    ישראל הייתה יכולה לסיים את הסיפור באותה נקודה, להבין שאי אפשר לנצח ב-100% מהקרבות, ולהמשיך לדיפלומטיה. לא היה שום סיכון קיומי, שום חורבן בית שלישי או קשקוש דומה.
    על כך נהרגו רב החיילים, ובניגוד לפאשלה המודיעינית, אף אחד מעולם לא נתן על כך את הדין.

    • יעקב הגיב:

      זה פשוט לא נכון.
      תכניות המלחמה בין אסד לסאדת (בנראה בתיאום סטבייטי) היו שסאדת ממשיך קדימה לארץ.
      אם הוא היה עומד בזה, תחת ההפתעה שישראל היתה בה, כנראה שלא היו מצליחים לבלום אותם.
      מטעמים לא ידועים, סאדת לא עמד בהסכם, והכוחות המצריים התחפרו לאחר תפיסה של רצועה מוגבלת מסיני.

      • סוסו הגיב:

        אתה מבלבל דברים לא קשורים. ההסכמה הייתה שמצרים תתקדם יותר ממה שהיא התקדמה בפועל, אבל בטח לא לתוך ישראל הריבונית.
        המשימה הייתה תמיד מוגבלת רק לשטח שישראל כבשה ב-67.
        אתה מוזמן לבדוק כל מילה שאי פעם נכתבה על מבצע באדר. לעולם לא תמצא שם כוונה לפלוש לישראל.

        • נתן הגיב:

          סוסו.
          אתה טוען שלסוריה ומיצריים "שטחים" יותר חשובים מחיי אדם?

          • סוסו הגיב:

            זה נראה לי נכון לכל מדינה בעולם. לא?
            אם מדינה שכנה פולשת לשטח שלך, נראה לי סטנדרטי להקריב חיי חיילים כדי להשיב אותו.

        • גיל ב' הגיב:

          לא מצד מצרים אבל כן מצד סוריה. עד כמה שאני זוכר הסורים הגיעו לגשר בנות יעקב ועצרו שם כי זו היתה התכנית המקורית אבל לאחר המלחמה המפקד הסורי נענש כי לא המשיך מעבר לגבול לתוך ישראל.

          • סוסו הגיב:

            אתה טוען טענה שעומדת בניגוד לכל עדות היסטורית. אנא ספק איזשהי עדות שמצרים הייתה אמורה לפלוש לישראל, או שמפקד סורי נענש על שלא הפר את הפקודה לא לפלוש לישראל…

            • aranse הגיב:

              מפקד סורי בכיר הוצא להורג בגלל שהוא נכשל למצות את המהלך,(בעוד שדווקא בששת הימים שבה הם ניגפו אף אחד לא נענש שם)
              התכנית הסורית,כמו שהיא מתועדת בלא מעט מסמכים ופקודות,הייתה להגיע עד חיפה ולנתק את החלק הצפוני של ישראל מהדרומי.

  7. אזרחית הגיב:

    הדברים שכאן רחוקים מלהיות מדויקים או נכונים. אין מה להשוות בין ויאטנם למלחמה ביום כיפור.
    והנכונות "להפסיד" את הבית רק כדי שלא יהיו הרוגים למראית העין באותו הרגע מבלי להסתכל יותר קדימה. לולא ההגנה על שטחי המדינה לא היינו בכלל קיימים התמימות והעיוורון מבחינה בטחונית כאן פשוט הזויה.
    למה ישראל בחרה את המלחמה? ישראל בחרה להילחם? לא! ישראל בחרה להגן על עצמה כדי ש-בורים שמנסים להראות מתיפיפיי נפש כמותכם תוכלים לירוק על הקברים של אלה שלחמו בשביל שיישאר לכם בית לאומי.
    פשוט בושה !

  8. גיל הגיב:

    חוץ מחנוך לוין, איזה עוד יוצרים ישראלים העזו להעלות את סוגיית הבגידה של הגנרל/פוליטיקאי בחייל?

    עוד לא החלטתי אם זה היה לצערי או לשמחתי שנחשפתי לphil ochs כשסירוב כבר לא היה רלוונטי מבחינתי.

    http://www.youtube.com/watch?v=keQmLFsXE8s

    • יאיר הגיב:

      יהושוע סובול כתב בנימה דומה, "זה מסתובב" על ויכוח בין הרצל וקפקא, ו"מושל יריחו" .

  9. כליל הגיב:

    בהקשר הזה מעניין לראות ראיון עם כמה חיילים בתעלה לאור "מלכת אמבטיה" :http://www.youtube.com/watch?v=BaPk7LCakFA&feature=player_detailpage#t=256

    הם לא נשמעים לי כאלה אחדי-דעים או מפוחדים מלהביע עמדות לא מקובלות, וזה שלוש שנים קודם לכן.

  10. TR הגיב:

    משמעות שמו של אודיסאוס היא "הכועס."

    Probably not; if it's a Greek name at all (which isn't certain), it's more likely to mean "he who is hated (by the gods)" (http://www.perseus.tufts.edu/hopper/text?doc=Perseus%3Atext%3A1999.04.0057%3Aentry%3Do%29du%2Fssomai).

  11. אלעד הגיב:

    פוסט משובח.

    להערכתי, צריך ללמד בבית ספר תיכון, במסגרת שיעורי הספרות, את הספר "ג'וני שב משדה הקרב". אין לי מספיק מלים לתאר את הצמרמורת שאחזה בי במהלך הקריאה של כל הפרקים הראשונים, ספר מדהים.

  12. יהודה הגיב:

    מדוע עושים מלחמות כדי לשלוט ,היצורים החכמים ביותר עוברים שטיפת מח תמדית מאז ילדותם ,הדת ,המדינה ,הביטחון ,הכסף ,
    מלחמת ויאטנם שונה ,פה חשבנו שזה גורלי להחזיק את סיני במלחמת לבנון חשבנו שזה גורלי להישאר בלבנון ,אבל מה אם מלחמת העצמאות ,ששת הימים , האם יש מלחמות אן ברירה ,הגנרלים גם כן שבויים בתוך האתוס הם כן רוצים לשמור על חייליהם אבל המטרות חשובות יותר מחיי החיליפ

  13. שאול סלע הגיב:

    הפרשנים משום מה שכחו

    הייתי אז בן 19 וכן יצא לי לעשות את ההכרות עם האש. נכון שהמלחמה הסתיימה ב 24 באוקטובר אבל לאחריה היו עוד שני סיוטים. השהיה מעבר לתעלה (או אפריקה) של 3 אוגדות כאשר האוגדה של אריק שרון ניהלה חילופי אש עם המצרים,שתי האוגדות האחרות לא ניהלו חילופי אש. סיוט שני היה מלחמת ההתשה בגולן שהסתיימה בהסכם הפרדת הכוחות באמצע 1974.

    "דור 1973" היה אשכנזים ומזרחים,בני ההתישבות העובדת ותושבי הפריפריה,דתיים וחילונים וחשוב יותר ימנים,תומכי מפלגת העבודה ואז גם שמאלנים.ב דצמבר 1973 התקיימו הבחירות שנדחו בגלל המלחמה, בקרב החיילים היו לליכוד השגים נאים ויש אומרים שבאוגדה של אריק שרון הליכוד זכה לרוב.

    הליכוד ומנחם של עד 1977 החל ממלחמת 1956 התנגד לכל ההסדרים המדיניים שהיו כרוכים בנסיגות. הליכוד התנגד להסכם שנחתם בקילומטר ה 101, הליכוד התנגד להסכם הפסקת האש עם סוריה ב 1974, והליכוד התנגד להסכם הפרדת הכוחות עם מצרים ב 1975. נכון שב 1977 שלשמחתנו מסר מנחם בגין את כל סיני למצרים אבל עד למהפך הבנתי שהצבעה לליכוד היא שוב פגזים שמתפוצצים לידי ומטוסים שיורים עלי, בהחלט לא התאים לי לחוות שוב את הזוועות האלה.

  14. שאול סלע הגיב:

    מלחמת אוקטובר – אני האנטי גיבור

    לא הייתי אמור להגיע לסיני ,לא הייתי אמור להשתתף במלחמה,לא הייתי אמור להרוג וכמעט להיהרג. תמיד ידעו שמשהו לא בסדר איתי לפני שהתגייסתי,מספר פעמים הועלתה האפשרות שאפנה לשרותי בריאות הנפש,תמיד סירבתי. בטעות הגעתי לסוללה א של גדוד 402 אי שם לפני פסח של 1973. קבלת הפנים בסוללה היתה השפלה על ידי ספר הגדוד שסיפר אותי כמו פודל משום שחשב שגנבתי לו מנעול,שלחתי קבילה למגד ומאומה לא עזר.

    בחג השבועות של אותה שנה היינו בעורף ברפידים ,בשיחה עם מפקד האגד משה פלד הוא אמר לנו שאם תפרוץ מלחמה,לצהל יש את התשובה. מפקד האגד הארטילרי בדרגת אלוף משנה הבטיח לנו שתוך 24 עד 48 שעות מפרוץ המלחמה נהייה בדרך לקיירו (קהיר).

    האימון ברפידים נגמר ירדנו לקו במעבר הג'ידי קצת לפני חגי תשרי. ראש השנה חלף ואז התבשרנו שיש כוננות 5 דקות וחייבים לישון עם נעליים. המלחמה פרצה ביום שבת,כחייל חדש ששנא כל רגע בסוללה הסיוט היה תורנויות מטבח. כדי להימנע מתורנויות מטבח הצעתי את עצמי לתפקיד השקמיסט. לאחר שעשיתי חפיפה עם צוברי שקדם לי הסתבר לי שיש גרעון שאני אחראי לו פורמלית. באותו שבוע קצר חטפתי עונשי שמירה על ימין ועל שמאל אבל מה שהטריד אותי היה הגרעון. פיללתי שתפרוץ מלחמה ושפגז יפול על השקם ומשאלתי התגשמה. בארגז של הציוד האישי שהשארתי בשקם בו ישנתי התגלה אחרי המלחמה רסיס שריסק את תכולת הארגז. יום ו ערב יום כיפור תפס אותי סגן מפקד הצוות ישן בשמירה,ב 8 בבוקר ניסו להעיר אותי לתפילה של יום כיפור וב 12 בצהריים קמתי.

    ב 1400 פרצה המלחמה,לא אספר על כמעט נהרגתי. התחככתי עם אנשי צוות התותח בגלל שגיליתי חוסר שקט ופחד שלא יכולתי לבלום. חוסר השקט והפחד הפריעו מפני שאני סובל מחוסר יציבות במצבי רוח עקב הפרעה דו קוטבית שאובחנה רק 27 שנה מאוחר יותר,ובגין אותה הפרעה דו קוטבית משולמת לי קצבת נכות ע"י הביטוח הלאומי. העקתי על הצוות משום שאסור היה לי להגיע לשם. מצבת כח האדם של אנשי צוותים היו תמיד בחסר.החסר נגרם משום שחיילים לא רצו לשרת בגדוד וחלק גדול מאלה שעמדו לפני גיוס ידעו איך להיות ג'ובניקים מה שאני לאנ ידעתי. כאשר חייל הגיע לגדוד עוד לפני המלחמה הערימו עליו את כל הקשיים להגיע לבדיקה רפואית בפרט לקב"ן. הפשע שעשה הצבא היה שיבוץ בכח של חיילים לא כשירים שבדיעבד נזקם עלה על תועלתם.

    המלחמה הסתיימה לאחריה במשך מספר חודשים שהינו בין פאיד לבין הקילומטר ה 101. חזרנו לסיני והייתי מאושר באופן זמני. גרנו באהלים בסופות חול, רבים בסוללה היו ותיקים שפטורים מתורנויות. פעמיים בשבוע מצאתי את עצמי תורן מטבח ,כמעט כל לילה היתה שמירה. פניתי לרופא הגדוד לורנס בארנס בבקשה שיפנה אותי לקב"ן . תשובתו היתה "אתה תישאר פה עד היום האחרון שלך ושום דבר לא יעזור לך". נשלחה קבילה לנציב קבילות חיילים נגד הרופא שהספיק לחזור לארה"ב. הרופא שהחליפו היה ד"ר שאול כהן שהפרופיל שלו היה 37 וגם הוא הוחזק בכח בחוני קדמי.ד"ר שאול כהן הסכים לשלוח אותי לקבן אבל ד"ר גלמונט הרופא של האגד הארטילרי דאג להערים קשיים על חיילים שרצו להגיע לועדה רפואית או חיילים שכבר הורידו פרופיל.

    היתה לכך סיבה

    לחייל שנפלט מהגדוד לא נמצא מחליף. חיילים שהגיעו לגדוד העדיפו לשבת חצי שנה או שנה בכלא ולא להגיע ליחידות לוחמות.במקום 32 אנשי צוות שצריכים לאייש 4 כלים הגענו למצב שהיו נוכחים 18 אנשי צוות ל 3 כלים כאשר כלי אחד הושבת. באימון סוללה כאשר התנהלה מלחמת התשה ברמת הגולן לקחו 18 דקות כדי להוציא פגז.

    בעקבות הקבילה זימן אותי המג"ד לראיון וכששאלתי אותו מדוע הוא מערים עלי קשיים תשובתו היתה "אני מפחד שאם תפנה לקב"ן תוריד פרופיל ותעזוב את הגדוד. מנציב קבילות הגיע תוכן הקבילה גם לד"ר דוד גלמונט שהיה שומר הסף של האל"מ מפקד האגד הארטילרי. שאלתי את ד"ר גלמונט מדוע המג"ד מתערב בעבודת הרופא ,ד"ר גלמונט נבוך ואמר לי זה לא עניינך.

    אני מכיר טוב את האגדות על אפשרות לזייף הפרעות פסיכיאטריות ,כולם היו משוכנעים אז שמדובר בהצגות . את המגד אני לא מאשים אלא את הרופא דוד גלמונט שמכר את נשמתו לשטן וידע טוב מאוד שהוא משרת מטרה בזויה.

    מלחמת אוקטובר היא המלחמה האחרונה בה עמדה ישראל בפני צבא סדיר ויצאה בעור שיניה, אני ראיתי את צבאה של מדינת ישראל בעליבותו. בניגוד למה שחושבים המדינה היתה על סף תהום בסיום המלחמה. כושר העמידה של המצרים מבחינת היכולת לאבד דם היה הרבה יותר גדול מיכולתה של ישראל לאבד עוד דם

    • שאול סלע הגיב:

      המשפט האחרון בפוסט בנוגע לשחיקה של צה"ל מול השחיקה של המצריםדורש הבהרה.בסיום המלחמה כותרה הארמיה השלישית ולישראל הגיעה רכבת אווירית של נשק ותחמושת.

      • aranse הגיב:

        שאול,חימוש לא מספר את כל הסיפור,יצא לי לקחת חלק מאוד פעיל בכל מהלכי המלחמה הזאת כמעט עד לסיומה(נפצעתי יומיים לפני שביתת הנשק) כטנקיסט בסדיר שהיה מוצב קרוב לתעלה.
        הכוחות היו גמורים,רוב האנשים כבר חצו מזמן את סף הטירוף והיו תשושים ברמות ממש מסכנות חיים,צריך לזכור שמלחמת יום הכיפורים הייתה מאוד אינטנסיבית,ברמה כמעט חסרת תקדים,מדובר בשבועות של לחימה בלתי פוסקת בנפח אש מטורף ובהיקפי אירועים מטריפים,אנשים לא מסוגלים לעמוד באינטנסיביות כזאת לאורך זמן,הצבא בסיומה של המלחמה היה גמור,שחוק,מתוח הרבה מעבר ליכולתו.

        • שאול סלע הגיב:

          aranse שלום

          אני מניח שלא שרתת בחטיבה 401 שהיתה בבירתמדה וירדה אחרי פרוץ הקרבות נדמה לי לגזרה המרכזית. אני מניח ששרתת בגדוד סדיר שהיה כפוף לחטובה 14 שהיתה חטיבת מילואים.עד כמה שאני יודע מדובר בגדוד 52 שהיה פרוס בג'ידי ובמתלה. אני הייתי בסוללת 155 מ"מ שנתנה סיוע ארטילרי למעוז ליטוף. למזלינו אנשי ליטוף נישבו ונכנעו בשביעי לאוקטוברומשום כך אותנו הסיגו לאחור

          • aranse הגיב:

            שלום שאול
            שירתתי בחטיבה 460,שהייתה החטיבה של בית הספר לשיריון,קורס מפקדי טנקים וקורס קציני שריון.
            החטיבה נפרסה ליד התעלה יום לפני המלחמה(זאת אומרת שהיה מי שידע שמלחמה צפויה) .
            נכנסנו לקרבות בנסיון לחלץ את האנשים שנלכדו בחלק הצפוני שלה התעלה(ואיבדנו תוך לילה אחת כמעט את כל הכלים ומספר בלתי נתפש של אנשים) וסיימנו אותה בקרב על סואץ(קרב שכידוע היה לגמרי מיותר והתקיים אחרי הסכם הפסקת האש ואבדו בו המון אנשים בלי שום סיבה)
            אני נפצעתי יום לפני סיום המלחמה איפשהו ליד העיר סואץ.
            עד כמה שאני זוכר אז חטיבה 14 הייתה חטיבת שריון סדירה שהייתה פרוסה על הקוו בפיקודו של אמנון רשף והם ואנחנו נשאו בעיקר המאמץ כי היינו הטנקים היחידים על הקוו עם פרוץ המלחמה

    • אפרים הגיב:

      מרגש. ומעניין לעומת כל סיפורי הגבורה שאנחנו שומעים כל הזמן.

      אותי ממש מעניין אם היו מקרים של 'פראקינג' (במונחי וייאטנם – רצח קצינים שהוסווה כהררג עי האויב).

      • עדו הגיב:

        ואתה מניח שאם היו אז מישהו יתנדב לספר על זה? למה בדיוק שהוא יפתח את הפה?

        • aranse הגיב:

          לא מאמין שהיו
          מה שהיה זה לא מעט אנשים שפשוט הסתובבו והלכו הביתה באמצע הלחימה,
          אני עצמי ראיתי כאלה
          ואגב
          אף אחד לא העניש אותם על כך

  15. עמית הגיב:

    ״והרי ספק אם יש מלחמה שהיה אפשר למנוע כמו המלחמה ההיא.״

    *פיהוק*.
    אתה לא שומע ישראלים מעבירים את הביקורת הזאת מכיוון שכל מי שעיניו בראשו רואה את החסרות תוחלת שלה. במילותיה של אשתו של סעדאת, הוא בחיים לא היה רוצה ויכול לחתום על הסכם שלום עם ישראל במצרים המושפלת של לאחר שנת 67. על כל דיווח על איזה בדיל של מאמץ לפתיחת מו״מ מהצד המצרי אחרי 67 יש שניים מהצד הישראלי ואמריקאי שנענו בהתעלמות מצרית.

    ללא מלחמה שהייתה יכולה להיות מתוארת כהישג, הסכם השלום עם ישראל – עוד השפלה למצרים, שבתמורה לשטח שהיה שלה 6 שנים בלבד לפני יום כיפור הסכימה למכור את כל עקרונותיה ולהכנס לבידוד מכל העולם הערבי – מעולם לא היה יכול להיחתם.

    • עדו הגיב:

      מעניין. כי יוסי שריד דווקא מספר עכשיו ברדיו בפעם המאה איך הוא נכנס לגולדה צוהל ושמח כי סאדאת מוכן לדבר על שלום וגולדה נעצה בו את מבט הקרח שלה ואמרה 'ומה אתה חושב שהוא ירצה? הוא ירצה את כל סיני וזה לא בא בחשבון'.
      אמנון דנקנר סיפר כיצד בזמנו כשעבד במשרדו של יגאל אלון הוא עזר לטרפד את יוזמת דיין שהייתה צנועה מאד (דיין ממש לא התכוון להחזיר את כל סיני) רק כדי להכניס ליריבו של אלון ולא משום סיבה אחרת.
      אז אולי באמת היה מדובר בהעמדת פנים של סאדאת, אולי לא היה יוצא מזה כלום. העניין הוא שאף אחד בצד שלנו אפילו לא שקל את זה או במילותיו של דיין 'טוב שארם א-משייך בלי שלום מאשר להיפך

      • מני זהבי הגיב:

        נדמה לי שהסיפור מורכב יותר.
        ממשלת ישראל רצתה שלום והייתה מוכנה לוותר על חלק גדול מסיני, אבל רצתה שיישאר בידיה "משהו" מכיבוש 1967 (למה? ככה!). על הדרך, פוליטיקאים שונים בישראל השתמשו בתוכניות שלום, כפי שהם השתמשו בכל דבר אחר, כדי לקדם את עצמם או לפגוע ביריביהם הפוליטיים. סאדאת רצה להחזיר למצרים את כל סיני, ובתמורה לכך היה מוכן להסכם שלום עם ישראל, אבל רצה גם הישג צבאי כדי להשיב את כבודה של מצרים (לשאלה האם הוא באמת היה מוכן להסתפק בסיני ללא הישג צבאי אין כנראה תשובה חד-משמעית). חלק מהצמרת המצרית היה מוכן למסור מידע לישראל כאמצעי לקידום אינטרסים פוליטיים שלו (אשרף מרואן). בקיצור, אין בסיפור הזה הבחנה ברורה בין שוחרי שלום למחרחרי מלחמה; כל הצדדים היו קצת מזה וקצת מזה, ובעיקר פוליטיקאים ציניים.
        מה שכן, ניתן בהחלט למנות כמה מלחמות שלישראל היה הרבה יותר קל למנוע אותן מלמנוע את מלחמת יום כיפור. למשל, מלחמת סיני 1956 ושתי מלחמות לבנון.

        • שאול סלע הגיב:

          מה עם מלחמת ההתשה ?

        • עדו הגיב:

          כפי שכתבתי קודם. אף אחד לא ניסה ברצינות. לנתח פסיכולוגית את סאדאת היום או לפי דברי אשתו זו חכמה קטנה מאד (לא אומר שאתה טועה, רק שאי אפשר להריץ מציאות מקבילה ולבדוק). בשורה התחתונה אולי יוסי טועה ואי אפשר היה למנוע את המלחמה אבל אף אחד לא באמת ניסה .

  16. מנדל הגיב:

    זה פוסט יפה ופיוטי, רק חבל שהוא לא נכון. כמעט בכל מקום שבו דנים במלחמה דנים בכך שניתן היה למנוע אותה ומדברים על הרהב והשחצנות. זה פשוט לא הסתדר לך לתיאוריה אז החלטת להתעלם מכך

  17. אורן הגיב:

    הבן של גולדה העיד בתכנית ששודרה בערוץ 1 לפני כמה ימים שגולדה יזמה מול המצרים יוזמת שלום על בסיס סיני, אבל הושבה ריקם בתביעה לויתור על כל 67 כתנאי מקדים למו"מ. יוסי שריד ברדיו זה מילה מול מילה, יש איזושהי תכתובת ממשלתית, דיפלומטית או מודיעינית שמצטטת אותה מסרבת ב-73 להחזיר את סיני תמורת שלום?
    בהארץ מובאים מכתבי חיילים המעידים בבירור על עיסוק חלק מהחיילים במחשבה על מניעת מלחמה בהחזרת שטחים.