החברים של ג'ורג'

מעבר להרי החושך

בבוקר החמישי ביוני לפני 46 שנים יצאה ישראל למתקפת פתע על צבאות מצרים, סוריה וירדן. כמקובל עד היום, צה"ל הקפיד לזרוע אימה בציבור מפני האסונות הצפויים לו והפריז משמעותית באיומים שניצבים בפני הציבור. גם באותה התקופה, הילך הצבא אימים על ראשי המדינה, גרר אותם למלחמה שרוב הממשלה לא רצה בה, ולפחות גנרל אחד – שרון – דיבר על הפיכה צבאית. בסופו של דבר לא היה בה צורך: הצבא קיבל את מה שרצה.

במהלך המלחמה, כבשה ישראל שטחים ניכרים. היא כבשה את סיני ואת רצועת עזה ממצרים, ומשתיהן נאלצה לסגת בשל התנגדות צבאית. היא כבשה את רמת הגולן מסוריה, וביצעה טרנספר של התושבים המקומיים. היא כבשה את הגדה המערבית ואת אל קודס (ירושלים) מידי ירדן, וביצעה את מה שכונה לימים "הטרנספר הקטן." אחר כך היא הגדילה משמעותית את גבולה של ירושלים, כך שלזו אין כמעט קשר לירושלים ההיסטורית, אבל ישראלים משוכנעים שבית צפאפה היא נחלת אבותיהם (המדומיינים) מימים ימימה.

עם כיבוש הגדה, מצא עצמו המשטר הציוני בבעיה: מספר גדול של תושבים עוינים, שאי אפשר היה להעלות על הדעת להעניק להם אזרחות או שבכך תפגע אנושות יכולתה של המדינה להמשיך רוב יהודי. התוצאה היתה מדיניות עקבית של סיפוח שקט, אפרטהיידי במהותו: ישראל ניסתה להשתלט על כמה שיותר שטח עם כמה שפחות פלסטינים. היא בנתה שתי מערכות חוקים בשטחים, אחת צבאית לפלסטינים ושניה ישראלית ליהודים.

אחת הפעולות הראשונות שהיא ביצעה היתה הפסקת רישום הקרקעות בגדה, שהבריטים והירדנים הספיקו להשלים רק כ-30% ממנו. אחרי הכל, אם לפלסטינים יהיה רישום של הקרקע שבידיהם, יהיה קשה הרבה יותר לגזול אותה. כדי להמנע מסיפוח רשמי, שהיה יוצר עליה לחץ להעניק אזרחות לכל תושבי המקום, ישראל טענה שמדובר בכיבוש – אלא שכל מדיניותה היתה מנוגדת למדיניות החוקית של כובש. היא ייבאה קולוניאליסטים לשטח הכבוש, כשהיא מפתה אותם לשם בהנחות ניכרות וביצירת מדינת רווחה ממזרח לקו הירוק בעודה מחסלת את תשתית מדינת הרווחה שממערב לו. מאחר והיה מדובר בשטח שרשמית הוא כבוש, אי אפשר היה להחרים אדמות אלא לצרכים צבאיים מובהקים – ולכן ההתנחלויות הראשונות התחזו לבסיסים צבאיים. אחר כך הומצאו פיקציות משפטיות אחרות, כשהידועה שבהן היא "אדמות ציבור" (השם המקובל הוא "אדמות מדינה", שם שמיועד ליצור את הרושם שהאדמות ממילא שייכות למדינה), קרי גזל של אדמה לא רשומה והעברתה לא לשירות הציבור הפלסטיני, אלא לישראל ולמתנחליה. 30% מאדמות המדינה הועברו למתנחלים; 51% מהן עוד לא הוקצו; והפלסטינים זכו ל-0.7% מהן.

במשך הרבה מאד שנים שאלת השליטה בשטחים היתה השאלה המרכזית בציבוריות הישראלית: אי אפשר היה להמנע ממנה והיא הפכה לזרא. דורון רוזנבלום תיאר במיאוס באחד המערכונים שלו תוכנית אירוח שבה מתנחלת מתארת מדוע העדיפה להביא את ילדיה לאוויר "ארץ ישראל", בעוד המשורר השמאלן שלצידה נרתע באנינות ואומר שממש דברים כאלה אמר פעם גרינג להרינג. זה, כמובן, היה ויכוח פנים ישראלי: לפלסטינים לא היה חלק בו עד דצמבר 1987, כשדחפו את עצמם במלוא הכוח והביאו את עצמם לכל סלון ישראלי, עם פרוץ האינתיפאדה.

הישראלים אף פעם לא רצו לדעת מה קורה "שם." אהרן בכר מתאר את התגובה של הישראלי הממוצע, שפשוט לא רוצה לדעת על הריסות בתים, אולי הסממן הברוטלי, חסר הצדק ביותר של המדיניות הישראלית בשטחים. הישראלים העדיפו לא להסתכל גם על מדיניות העינויים של ישראל, וזו היתה מדיניות. פרשת השב"כ היתה כמעט כולה סביב העובדה שאנשי השב"כ שיקרו למערכת המשפטית ולבית הדין הארגוני שלהם-עצמם; הממצא של ועדת לנדוי, שאנשי השב"כ שיקרו שיטתית לבתי המשפט כשנשאלו האם עינו את העצירים. והם עינו.

האינתיפאדה הראשונה, שבה היו עשרות תקריות על בסיס יומי ושהפכו את ישראל למוקד דיווחים ברחבי העולם, אילצו את התקשורת הישראלית לדווח על המתרחש בהם. הסכמי אוסלו, שהיו אמורים להיות דרך החוצה מן המלכוד אבל בפועל רק העמיקו את הכיבוש והרעו את מצבם של הפלסטינים, הביאו לשיא את החשיפה של הישראלים למה שקורה בגדה: עיתונים ואתרי חדשות העסיקו כתבים לענייני פלסטינים. הללו סיפקו לישראלים מידע על מה שקורה בתוך הרשות הפלסטינית, פחות או יותר באותה רמת ירידה לפרטים שסיפקו תמיד כתבים פוליטיים.

זה לא היה בהכרח דבר בריא: הירידה לרמת הפרט של מה לחש מזכיר הסניף של התנזים באבו דיס לאבו עלא הצליחה להעלים מהם את העובדה שהגדה רתחה, שהאינתיפאדה השניה עומדת לפרוץ. וכשהיא פרצה, הם היו מופתעים כמו כולם.

האינתיפאדה השניה, אולי הסכסוך הרצחני ביותר בין ישראל והפלסטינים מאז 1948, גרמה להתאדות כל רצון טוב בשני הצדדים. הפלסטינים רצחו אזרחים ישראלים באוטובוסים, מסעדות, מועדונים; צה"ל ירה מיליון קליעים באוקטובר 2000, תחת הרמטכ"ל מופז וסגנו יעלון הוא ביצע פוטש שקט נגד ממשלת ברק, ועל כל הרוג ישראלי צה"ל הרג ארבעה פלסטינים, חלקם הגדול אזרחים. ממשלת שרון נקטה בטקטיקה שמטרתה היתה ריסוק הרשות הפלסטינית: על כל פיגוע שביצע החמאס, היא הגיבה בפעולה נגד הרשות. ברגעי השפל של הסכסוך הזה, שקשה כיום גם למי שחווה אותו לזכור את זוועתו, יותר מ-80% מהפלסטינים הביעו תמיכה בפיגועי התאבדות כנגד אזרחים ישראלים. הישראלים, מצידם, לא היו צריכים להביע תמיכה כזו: החיילים שלהם הרגו אזרחים פלסטינים על בסיס יומי, כשהישראלים מקפידים מאד לא לדעת.

ואחר כך נבנתה החומה. היא לא מכשול בלתי עביר, רחוק מכך: עשרות אלפי פלסטינים חוצים אותה מדי יום. יש גם יזמים שעושים כסף מהבאת העובד הפלסטיני לצד אחד של הגדר, כאשר הוא מטפס עליה באמצעות סולם שהם מספקים לו, ויורד בצידה השני, שם ממתין לו שותפו של היזם ומסיע אותו למקום עבודתו בישראל. אבל, כמו החומה הסינית שיותר משהיא נועדה לבלום פלישות נועדה למנוע מהסינים להכיר את העולם שמעבר ולייבא את ערכיו, היא מחסום מנטלי. היא אומרת לישראלים: עצור. כאן יש מפלצות.

במקביל, התפוגגו הכתבים לענייני פלסטינים. לעיתונים יש היום כתבים צבאיים וכתבים לענייני מתנחלים (כדי להתחנף לקהל האחרון, הם מכונים בדרך כלל "כתבים לענייני התיישבות"), אבל כמעט ואין יותר כתבים לעניינים פלסטיניים. הישראלים לא רוצים לדעת מה קורה אצל השכנים, מה הם חושבים.

הישראלים, בקצרה, ביצעו התנתקות מנטלית. הכיבוש נמשך, הילדים שלהם מתחזקים אותו, אבל אין לגיטימציה לדבר על מה שהם עושים במהלך שנות השירות הצבאי שלהם בגדה. הסיפוח נמשך במלוא עוזו, אבל הישראלים לא רוצים להסתכל למציאות בעיניים – היא נראית כך. מה שהיה הוויכוח הבלתי נדלה בציבוריות הישראלית גווע וחלף. במקומו יש שתיקה גדולה והשתקה גדולה.

עד שיבוא הפיצוץ. עד שפרץ דם גדול – תמיד גדול יותר בצד הפלסטיני – ייאלץ את הישראלים להתבונן שוב במציאות שבה הם חיים. ככה זה: הישראלים לימדו את הפלסטינים שהם מבינים רק כוח. והפעם זה יהיה, יש לנחש, אלים יותר. המשתתפים באינתיפאדה הראשונה הכירו אנשים מהצד השני: פלסטינים עבדו בישראל בעקביות וישראלים נסעו לשטחים כמעט בלי חשש. אבי העסיק פועלים פלסטינים מעזה. הם ישנו בביתנו. אחד מהם, נאצר, היה קרוב במיוחד. יום אחד שבתי מהשירות ברצועה, והוא היה בבית, מנסה לשכנע את אבי לשוב ולהעסיק אותו. בהינו זה בזה: אני עם הנשק ותג המנהל האזרחי, הוא בבגדים המאובקים של פועל עזתי. מה עושה המקומי הזה בבית שלי, היתה המחשבה הראשונה שלי. השיחה אחר כך היתה מקוטעת, שבורה. דברים שלא רצו להיאמר לא נאמרו. אתה צריך להתחיל לחזור, היה המשפט האחרון שלי; עוד מעט יתחיל העוצר. הוא הנהן.

באינתיפאדה השניה התנגשו ישראלים צעירים ופלסטינים צעירים שכמעט ולא הכירו זה את זה. בשלישית, יתנגשו שתי אוכלוסיות זרות, שחונכו לראות את הצד השני רק ככובש או כמבוקש, על כל פנים כאויב צמא דם. האם יזכרו ילדי אל מעסרה את הצעירים הישראלים שהתאמנו פעם ברחוב שלהם בקונג פו, אחרי הפגנה שבה עמדו יחד מול החמושים? בספק. זה לא קורה כשהדם רותח ומתך מוטל לפניך.

אבל זו לא גזירת גורל. את המלחמה הבאה עדיין אפשר למנוע. והדרך לעשות זאת היא, קודם כל, לשוב ולהנכיח את העובדה שאנחנו בעיצומו של סכסוך שאולי נרגע, אבל מעולם לא נפסק; ושאת עובדת התמשכותו חשים הפלסטינים על בשרם, בעוד שעבור רוב הישראלים הסכסוך נע בין שמועה רחוקה לזמזום טורדני.

עד שהשקט המדומה יסתיים.

ועוד דבר אחד: עומר כביר מדווח הערב על כך ששורה של פעילים חברתיים ופוליטיים מצאו שנערכו נסיונות לפרוץ לחשבון הג'ימייל שלהם. במקרה אחד, זה של הבלוגר נועם ר., גוגל דיווחה לו ש"ממשלה" אחראית לנסיון הפריצה הזה. בהנחה שגוגל לא טועה, יהיה מעניין מאד לדעת באיזו ממשלה מדובר.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • אורן

    קצת מוזר להלין על ממשלה שמהלך על הציבור אימי מלחמת אין-ברירה, ובאותה נשימה לגזור אינתיפאדת אין-ברירה. בסופו של דבר כל אחד בוחר להרים נשק וזה לא מחויב המציאות. הפאק המוסרי שבהחזקת אנשים בתת-מעמד נראה לי הרבה יותר רלבנטי להתנהלות שלנו בשטחים מאשר הערכות בטחוניות מלומדות על היקף סיבוב הדמים הבא.

    • נועם א"ס

      ההפרדה שאתה עושה בין "הפאק המוסרי שבהחזקת אנשים בתת-מעמד" לבין ההבנה המעשית (והנכונה) שבמוקדם או במאוחר "הפאק המוסרי" הזה חייב להיתרגם לאלימות נגדית, היא שגויה ובעיקר מלאכותית: היא אפשרית רק מתוך העמדה הפריבילגית של הכובש – מבחינת הנכבש "הפאק המוסרי שבהחזקת אנשים בתת-מעמד" ומצב של אלימות מתמדת הם אחד ואותו הדבר, ואין שום הבדל מעשי בין השניים. זו רק האלימות *שלו* שפתאום משנה את התמונה, מבחינתך בלבד. "בסופו של דבר כל אחד בוחר להרים נשק וזה לא מחויב המציאות" זו בדיוק הנחת המוצא של "ממשלה שמהלכת על הציבור אימי מלחמת אין-ברירה" ולכן "בוחרת להרים נשק" בהתאם לשיקול כזה או אחר של אינטרסים, אולם להנחה כזאת אין שום קשר למציאות בה "להרים נשק" הוא בדיוק מה שמחויב המציאות כאשר האלטרנטיבה היא למסור את עצמך לחסדיו של שלטון שאינו מכיר בך כבן אנוש. שנאמר: אין סימטריה, והגיע הזמן להפסיק כבר עם אחיזת העיניים הזאת.

  • אסף גרנית

    נסחפת, יוסי. ב-5 ביוני 67 ישראל תקפה מדינה אחת בלבד – מצרים. היא לא תקפה את ירדן ולא את סוריה. להפך, ירדן היא שתקפה את ישראל והפגיזה את ירושלים ומקומות אחרים באזור המרכז. ישראל שלחה מסר למלך חוסיין (ב-3 ערוצים) ובו הודיעה כי אם יחדל ולא יפעל נגדה, היא לא תתקוף אותו. זה לא עזר. סוריה הותקפה רק ביום החמישי למלחמה, בפקודת דיין על דעת עצמו לאחר שבלילה הקודם החליטה הממשלה לא לתקוף. הגנרלים רצו מלחמה, זה נכון, אבל איש מהם לא דיבר על הפיכה צבאית, וזה כולל גם את שרון. בענין הטרנספר של תושבי הרמה, רצוי שתלחץ על הלינק ותקרא את הכתבה של פוגלמן. אין בה שום הוכחה לטרנספר, רק קצת דיבורים של כמה דרוזים מהגולן. התושבים ברמה ברחו ברובם הגדול מייד עם פרוץ המלחמה. צריך לזכור שרבים מהם היו בני משפחה של אנשי צבא ששירתו ברמה. שאל את מי שלחמו בששת הימים בגולן (כמו אבא שלי למשל) והם יספרו לך שהרמה היתה ריקה. הסורים הודיעו שקונייטרה נכבשה 3 שעות לפני שכוחות צה"ל הגיעו אליה, וההודעה הזאת הבריחה את אלה שעוד נשארו. מה שלא כתבת זה שבגדה הצבא פעל לסילוק התושבים בכל מיני אמצעים, כולל החרבת כפרים וגירוש בכוח. תקרא את הפרק הרביעי של "הכלה והנדוניה" של אבי רז (באנגלית), יש שם תיאורים מפורטים על הנסיון לעשות טיהור אתני בגדה תיכף אחרי הלחמה.

    • עדו

      אני גם לא מסכים שצה"ל ליבה היסטריה. בצדק או לא צה"ל היה היסטרי בעצמו והראיה – התמוטטותו המפורסמת של רבין, זה לא קורה למנהיג שחצן שמנסה לסדר את כולם אלא למי שמאמין באמת שהמצב קטסטרופלי.

      • חיליק

        אני מאמין באמת שגם נתניהו מאמין באמת לנבואות הזעם של עצמו. זה עדיין לא אומר שהן נכונות.

    • ארנון

      איפה שאני קראתי, ישראל פתחה בהתקפה על שדות תעופה של מצרים, ירדן וגם סוריה. ורק אז הירדנים הגיבו בהפגזות. יש לך לינק שמבסס את טענתך?

      • אסף גרנית

        כן, יש לי "לינק" – הספרים והמחקרים שנכתבו על מלחמת ששת הימים.

        • ליברטריאן

          לא מספיק להגיד "ספרים".

          הידע הכללי הוא שכבר באמצע היום הראשון למלחמה בצהרים (אחרי שבשעות הבוקר טיפלו במצרים), חיל האוויר ביצע 50 תקיפות בירדן, בערך 70 בסוריה, ולדעתי אפילו אחת בעיראק (מה שלימים נודע בתור אזור H1-H2-H3), אבל יכול להיות שהתקיפה בעיראק היתה כמה ימים אחר כך.

          (התקשרתי לקרוב משפחה והוא אישש זאת, אז אני מניח שזה תופס, כי אמרת לשאול אנשים שהשתתפו בלחימה)

          אם יש לך מקור שסותר את המידע הזה, אשמח לקרוא אותו (כן, אפשר גם ספר ספציפי, לא הכל צריך להיות בלינקים).

    • נטליה

      "אין ספק, אלופי צה"ל חתרו להתפנות האוכלוסייה האזרחית של רמת הגולן, וזו אכן ברחה כמעט כולה במהלך ההפצצות וההפגזות של צה"ל ברחבי השטח בימים 8-5 ביוני, ובמהלך התקיפה על הקרקע ב-10-9 ביוני. בבוקר 9 ביוני, בדיון מטכ"ל שנערך בחדר המלחמה של המטכ"ל, הכריז עוזר ראש אג"ם אלוף רחבעם זאבי חד וחלק, כי "עלינו לקבל רמה נקייה מאוכלוסין". כנגד זה, אגף מבצעים של המטכ"ל הוציא ב-7 ביוני הוראה כללית לכל כוחות צה"ל המתקדמים ברמה: "אל תגרשו אוכלוסייה [אזרחית]", וב-12 ביוני הורה במפורש לפיקוד הצפון: "אל תגרשו כפריים מהרמה הסורית ומהשטחים הכבושים בסוריה". אולם ההיסטוריון הראשון במעלה של המערכה בגולן מציין בבירור, כי "בימים שמיד לאחר הכיבוש נקט אלעזר מדיניות שהיתה שונה באורח קיצוני מזו של מטכ"ל/אגף מבצעים, וככל הנראה שונה מדעתו של שר הביטחון". ככל הנראה, בוצעו בעקבות הכיבוש כמה וכמה פעולות גירוש של תושבי הכפרים".

      "קרבנות", בני מוריס, עמ' 310-309.

      ("ההיסטוריון הראשון במעלה של המערכה בגולן" הוא ממתיהו מייזל)

  • אסף גרנית

    ירדן פתחה באש ביום שני 5 ביוני בסביבות 10 בבוקר. קרא למשל את ספרו של מיכאל אורן "שישה ימים של מלחמה" או "1967" של תום שגב. שם תמצא גם את הפניה הישראלית לחוסיין. היא מופיעה גם בספרו של אבי שליים "קיר הברזל". אלה רק דוגמאות מהזכרון – הדברים כתובים בכל ספר על המלחמה. המלך חוסיין עצמו, בספרו "מלחמתי עם ישראל" שתורגם לעברית והופיע בהוצאת "מערכות", מספר על הפניה הישראלית שמסר לו איש או"ם ואת תגובתו: "את התשובה הם מקבלים עכשיו מהצבא" (הציטוט מהזכרון).

    • ליברטריאן

      מאה אחוז, כלומר אנחנו מדברים כאן על שעתיים בערך של מאמצים דיפלומטים. אני מקבל את זה, וגם מצאתי את העמוד בספר שמתאר את מה שאתה כותב.

      http://i.imgur.com/TSxwyYB.png

      • אסף גרנית

        הנה תיאור יותר מפורט, המראה שישראל ניסתה להימנע ממלחמה בחזית ירדן גם אחרי שיחידה ירדנית כבשה את ארמון הנציב, והיתה אפילו מוכנה להכיר בקו הירוק כגבול קבע!! (הקטע לקוח מעמודים 37-38 בספר The Bride and the Dowry מאת אבי רז):
        Israel did not want to fight on more than one front. Therefore, shortly after the start of the lightning attack against Egypt, an Israeli message of assurance-cum-warning was conveyed to King Hussein through three separate channels: “We are engaged in defensive fighting on the Egyptian sector, and we shall not engage ourselves in any action against Jordan, unless Jordan attacks us. Should Jordan attack Israel, we shall go against her with all our might.” But the message arrived too late and went unheeded. The Arab forces on the Jordanian front, under the command of an Egyptian general since 1 June, had already started shelling the Israeli part of Jerusalem and other targets in central Israel. In the early afternoon Jordanian infantry troops took Government House, the UN headquarters in Jerusalem, which was situated in a demilitarized zone on the Jordanian side of the line dividing the two parts of the city and which was off – limits to both Jordan and Israel. Though the Jordanian attack seemed a precursor of an all- out offensive, Israel still attempted to avoid fighting its eastern neighbor. In yet another message, Hussein was told that should Jordan cease firing and evacuate Government House, Israel would be prepared to guarantee recognition of the 1949 armistice line as its border with Jordan through the United Nations and an unnamed friendly country, presumably the United States. Hussein fatefully did not accept, and consequently lost the entire western region of his kingdom.

  • דודי

    כבר השורה הראשונה שגויה. ירדן תקפה את ישראל, לא להיפך.

  • ליאור

    בתור קורא וותיק של הבלוג, אני מרגיש מחויב להעיר שהכתיבה שלך הופכת פחות ופחות אינפורמטיבית וממוקדת ויותר דמגוגית ומתלהמת כמיטב הכותבים שאתה מתעב. אני לא נגד היפרבולות וכלים ליטרלים אחרים, אבל לא כשזה בא על חשבון התוכן. המודל של כתיבה אינפורמטיבית, לדעתי, נמצא בבלוג של עידן לנדאו ולא בטורים של ימיני ושביט. לתשומת ליבך (ועם כל הכבוד הראוי, באמת).

  • בראון

    You had me at "המשטר הציוני"

  • עמית

    לא יודע אם זה שווה התייחסות, אבל יאלה:

    " כמקובל עד היום, צה"ל הקפיד לזרוע אימה בציבור מפני האסונות הצפויים לו והפריז משמעותית באיומים שניצבים בפני הציבור "

    — לא הפריז ולא בטיח. הצבאות הערביים היו גדולים פי 3 מצה"ל במספר החיילים, במספר המטוסים ובמספר הטנקים שלהם, שבפעמים רבות היו עם טכנולוגיה מתקדמת יותר מזו של צה"ל. הכוחות הערבים העמיסו את כוחותיהם על הגבול הישראלי – ונאצר הפר את הסכמי הפסקת האש, שלח 150,000 חיילים לסיני וגירש את כוחות האו"ם – תוך שימוש ברטוריקה ג'ונסיידית על חיסול הישות הציונית. התחושה הייתה הן בצד הערבי והן בצד היהודי ("תקופת ההמתנה") שאנחנו הולכים לקראת מלחמה שבה יש סיכוי ניכר שהמדינה היהודית תחוסל. לא לשווא רבין התעלף לפני המבצע של ששת הימים; התחושה האותנטית והמבוססת בצד הישראלי הייתה שזו מלחמה על החיים ועל המוות.

    "במהלך המלחמה, כבשה ישראל שטחים ניכרים. היא כבשה את סיני ואת רצועת עזה ממצרים, ומשתיהן נאלצה לסגת בשל התנגדות צבאית"

    — שטויות. ההתנגדות הצבאית נכשלה בניסיון לגרש את ישראל מהשטחים האלה. ישראל יצאה מהסיני תמורה להישגים אסטרטגיים מהמעלה הראשונה. אפשר לטעון ש"הסכם קמפ דיוויד" כללו נוסחה שישראל לא רצתה בה בתקופות מסוימות ("עדיף שארם א-שייח בלי שלום" וכו', אם כי, החלטת קבינט ישראלית מיד אחרי 67 קראה להסכם שלום עם מצרים על בסיס הגבול הבינלאומי), אבל בפרספקטיבה היסטורית, הסכמי קמפ דיוויד הם השפלה למצרים לא פחות מאשר מלחמת ששת הימים. המצרים קיבלו בהסכמי קמפ דיוויד את מה שהיה שלהם 6 שנים בלבד לפני מלחמת יום הכיפורים, ובתמורה נאלצו לוותר על העיקרון הבסיסי שהנחה את המדיניות שלהם לגבי ישראל מהיום שהיא הוקמה ולחתום על הסכם שלום שבודד אותם מכל העולם הערבי, והוציא אותם ממעגל האיבה נגד ישראל.
    ישראל לא נסוגה מעזה בגלל התנגדות צבאית, ההפך, עד אותה תקופה (2005) היא כבר הצליחה לדכא את הטרור מעזה בצורה דיי טובה, בטח ביחס לראשית שנות ה-2000. היא נסוגה משם כשהיא הבינה שבטווח הארוך אין לה מה לחפש בעזה והיא יכולה לשמור על האינטרסים שלה גם בלי להימצא ברצועה.

    "אחר כך היא הגדילה משמעותית את גבולה של ירושלים, כך שלזו אין כמעט קשר לירושלים ההיסטורית, אבל ישראלים משוכנעים שבית צפאפה היא נחלת אבותיהם (המדומיינים) מימים ימימה."

    —- זה לא שישראל ניפחה את השטח של ירושלים, אלא שבזמן הכיבוש הירדני ההגדרה של שטח השיפוט של ירושלים הייתה מצומצמת באופן מגוחך, ואפילו חלקים ניכרים שאין מי שיחלוק שהם חלק מירושלים נותרו מבחוץ לה. ישראל לאחר כיבוש הגדה הרחיבה את ההגדרה הזו וכן, כללה בה גם שכונות ערביות שנמצאות ברובן פחות מקילומטר או שניים מהעיר העתיקה. בית צפאפא ספציפית נכללה בהגדרה מכיוון שהחלק הצפוני של השכונה תמיד היה בשטח ישראל וירושלים, ולאחר כיבוש הגדה לא לא הייתה סיבה להותיר את שאר חלקי השכונה מחוץ לירושלים.

    "צה"ל ירה מיליון קליעים באוקטובר 2000"

    ולאן בדיוק ירו את כל הכדורים האלה? על הפלסטינים בטח שלא, שכן אז זה היה אומר שעל כל הרוג ועל כל פצוע פלסטיני ירו כ-1000 כדורים בממוצע. וואלה, לא נראה לי הגיוני.

    " ככה זה: הישראלים לימדו את הפלסטינים שהם מבינים רק כוח."

    לא ממש. הישראלים לימדו את הפלסטינים שאם הם ישתמשו בכוח הם ייענו בפי 10 יותר כוח. כל פעם שהפלסטינים בחרו במסלול הסרבנות והאלימות הם חוו אסונות. הפעמים היחידות שהם השיגו משהו – ולא הרבה, נכון, בגלל הסרבנות שלהם להסכם שלום כולל עם ישראל – היה כחלק ממשאים ומתנים עם ישראל. 48, פדאיון, אינתיפאדה ראשונה, אינתפאדה שניה, טרור החמאס – בכל פעם שהפלסטינים בחרו בדרך הסרבנות והטרור הם חטפו על הראש, וברוב המקרים ההשפעה היחידה שהייתה להם על הציבור והמדיניות הישראליים הייתה לגרום להם להקצין עוד יותר.

    • נטליה

      הו, הנון-שלנטיות שבה אתה מתעלם מן הטראומה המעצבת של שנות השבעים, מלחמת מיום כיפור (קרי, התנגדות צבאית) כסיבה כמעט יחידה להסמכי קמפ-דיוויד.

      מצד שני – בענין עזה אתה צודק, גם אם חלקית – לא היה מדובר רק בתגובה להתנגדות צבאית, שאכן הפכה את החיים שם לבלתי נסבלים עבור המתנחלים ואת כמות החיילים הנדרשת לשמירה על חיי יומיום נסבלים לבלתי אפשרית, אלא בתגובה דיפלומטית הולמת ליוזמת השלום הסעודית, כפי שדב וייסגלס הודה בסדרת ראיונות. אגב, מהלך גאוני (אם אתה וייסגלס, חבל שרובנו המוחלט לא) שאכן הוריד את היוזמה מסדר היום לשנים רבות.

    • אסף גרנית

      אתייחס לטענה אחת בלבד בטקסט התעמולתי הזה. הכותב מדבר על "החלטת קבינט ישראלית מיד אחרי 67 [ש]קראה להסכם שלום עם מצרים על בסיס הגבול הבינלאומי)." ובכן, שום החלטה של הממשלה לא "קראה" לשלום עם מצרים. ב-19 ביוני 67 קיבלה הממשלה החלטה סודית ביותר המציעה כביכול למצרים ולסוריה את סיני ואת הגולן בכפוף "לצורכי הביטחון של ישראל" (ניסוח שמאפשר לישראל לספח נתחים מסיני ומהגולן) בתמורה להסכמי שלום, פירוז ועוד כמה תנאים. אבל ההחלטה הזאת, כאמור, היתה סודית ביותר והיא התקבלה אך ורק כדי לשכנע את ארה"ב לתמוך בישראל במאבק באו"ם נגד החלטת הדורשת מישראל לסגת מייד מכל השטחים הכבושים. תוכן ההחלטה נמסר לארה"ב בסודי סודות. בקיצור, זו לא היתה יוזמת שלום אלא הוכחה נוספת למדיניות הישראבלוף של ישראל.

      • עמית

        זה נחמד שאתה משתמש בשמות תואר שונים, אבל בפועל חזרת על מה שכתבתי עם תוספת של פרשנות של עצמך שלא מבוססת על שום דבר בטקסטים עצמם. את הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה ניתן למצוא כאן – http://www.archives.gov.il/ArchiveGov/pirsumyginzach/HistoricalPublications/SixDayWar/
        לא רואים בהם שום רמז לישראבלוף. הממשלה התיישבה ודנה באריכות מהן העמדות שישראל צריכה להציג ולהעביר למתווכת בין ארצות ערב לבינה – ארה"ב, ומהן העמדות שצריך למסור לאבא אבן כדי שיציג אותן בעולם. העמדה שהוחלט עליה היא "ישראל מציעה כריתת שלום עם מצרים ועם סוריה על בסיס הגבול הבינלאומי וצורכי הביטחון של ישראל". בדיונים עצמם ניתן לראות שרוב השרים ראו את זה כמובן מאליו שבתמורה להסכם שלום ישראל צריכה לסגת מסיני. דווקא את עזה הם רצו להשאיר בידי ישראל.

  • אסף גרנית

    קראתי. הפרוטוקולים לא נותנים את הקונטקסט. קרא את "הכלה והנדוניה", עמ' 43-47. קרא דיון מעמיק יותר במאמר "The Generous Peace Offer that was Never Offered: The Israeli Cabinet Resolution of June 19, 1967"
    שהתפרסם ב-Diplomatic History בינואר האחרון (כרך 37, גיליון אחד). הנה לינק לתקציר: http://dh.oxfordjournals.org/content/37/1/85.abstract
    קריאה נעימה.

    • עמית

      הטקסט המלא של המאמר שקישרת אליו נמצא כאן, לפחות עבור מי שנכנס מסרבר אוניברסיטאי: http://www.academia.edu/2545518/_The_Generous_Peace_Offer_that_was_Never_Offered_The_Israeli_Cabinet_Resolution_of_June_19_1967_Diplomatic_History_vol._37_no._1_January_2013_

      לדברי כותב המאמר, הוא מנסה לערער על הגישה המקובלת בקרב חוקרים בקשר להחלטה של הממשלה הישראלית לאחר ששת הימים. הבעיה היא שהטיעונים שהוא מעלה בשביל זה הם חלשים ביותר, ונראה שהעמדה של כל אותם חוקרים שלטענתו "אימצו את הגרסה של אבא אבן כפשוטה" היא הרבה יותר מדויקת.

      מה שעולה מהמקורות הראשוניים שהוא בעצמו מציג במאמר זה ראשית, שהייתה החלטת ממשלה ישראלית בעד נסיגה מסיני ורמת הגולן תמורת הסכמי שלום כוללים שיכללו פירוז צבאי שלהם. העמדה הזו הועברה לאמריקאים. האמריקאים העבירו את העמדה הזו לבריטים (שהשגריר שלהם כינה אותה "extremely moderate") והמידע גם הועבר לסובייטים (הן בשיחה בין שגריר ארה"ב באו"ם לשר החוץ הסובייטי והן בדרכים אחרות, שכן מופיע ציטוט של ראש הממשלה הסובייטי שמציין מהן העמדות הישראליות, והעמדות שהוא ציין הן כמעט אחת לאחת לאלה של החלטת הממשלה). בנוסף יש ראיה – דיווח של שגריר אמריקאי בהתבסס על מקורותיו – שנאצר בעצמו הצהיר בועידת חרטום מהן העמדות הישראליות, ובין השאר הזכיר שהן כוללות פירוז צבאי של סיני ורמת הגולן על ידי מצרים וסוריה.

      הפרשנות שכותב המאמר מציג למידע שהוא מביא ממקורות ראשוניים הוא חלש ביותר. על אף הציטוטים שהוא עצמו מביא שמראים שלכל הפחות הסובייטים כן היו מודעים לעמדות הישראליות, הוא טוען שהעמדות האלה לא הועברו למצרים. הן בעלת הברית הסובייטית של מצרים והן המתווכת האמריקאית מודעים לעמדות הישראליות האלה בקשר לשטחים, אך מסיבה מסתורית הן לא העבירו המידע הזה למצרים, ואת זה הוא קובע בנחרצות רק מכיוון שהוא לא מצא -מסמך גלוי- שאומר את זה במפורש? משהו בלוגיקה הזו לקוי.

      למה שישראל תעביר מידע על המדיניות הישראלית בקשר לשטחים לאמריקאים, והאמריקאים שתיווכו בין ישראל למדינות ערב והסובייטים ישמרו את המידע הזה לעצמם? תשובה לשאלה הזו הוא לא מציע. אם נסכים עם הגישה שלו שישראל בסך הכל ניסתה לרצות את ארה"ב עם העמדה שהממשלה החליטה עליה, עולה השאלה למה שארה"ב תתרצה מהעמדה הישראלית לולא היא הייתה יודעת שהיא יכולה להעביר אותה לסובייטים ולערבים?

      הוא מציין שהטיעון שלו שארה"ב לא העבירה את המידע לגבי עמדות ישראל לצד הערבי מתבסס על כך שהוא לא הצליח למצוא אזכורים של זה במסמכים דיפלומטים אמריקאים, אך באותה נשימה הוא מציין שכנראה לא כל המסמכים האמריקאים שנוגעים לנושא התפרסמו. כמה שורות לאחר מכן הוא גם מביא את הציטוט של ראש הממשלה הסובייטי שמראה שהסובייטים כן ידעו על העמדות הישראלית. ואם הסובייטים ידעו, זה מפוקפק מאוד לטעון שהמצרים לא ידעו.

      בכל אופן האם המידע הזה הועבר למצרים או לא זו כלל לא השאלה. העמדה של מצרים באותה תקופה הייתה סרבנות ברורה, במנטאליות של וועידת חרטום. לא הייתה תוחלת להעביר את ההצעה הישראלית למצרים בין אם היא היסטורית בפועל הועברה ובין אם לא. השאלה הרלוונטית לענייננו היא האם העמדה הזו הייתה העמדה האותנטית הישראלית, ומהמסמכים הישראלים, האמריקאים, הבריטים והסובייטים עולה שהתשובה לכך היא כן.
      מהפרוטוקלים של התכנסות הממשלה, שקישרתי אליהם מקודם, עולה שהחלטת הממשלה אכן ייצגה את העמדה האותנטית של ישראל ולא הייתה איזה תדמית שווא בפני האמריקאים. השרים הציגו כל אחד את עמדתו והתווכחו עליהן באריכות ומדבריהם עולה שכל אחד מהם ייחס להחלטה השלכות ארוכות טווח לעתיד המדיניות הישראלית בקשר לשטחים ולהישרדות ישראל. אף לא אחד מהם התייחס לדיון כאל דיון כדי להחליט על עמדת שווא כדי להציג לאמריקאים.

  • אסף גרנית

    עמית: או שאינך יודע אנגלית, או שאתה נעול על קונספציה מתוך מניעים אידאולוגיים ושום דבר לא ישנה את דעתך. לדוגמה, האמריקאים לא מסרו לבריטים את תוכן דברי אבן אלא רק מעין הערכה על העמדה הישראלית "המתונה". זה בדיוק הרושם שישראל רצתה ליצור אצל האמריקאים ושאר העולם. זה חלק חשוב מהישראבלוף ומה אבן עצמו אמר לאמריקאים? שמדובר בהצעות ט נ ט ט י ב י ו ת. המאמר מתאר את הקונטקסט שבו התקיימו דיוני הממשלה ב-18-19 ביוני.

  • אסף גרנית

    המשך: אתה מתעלם (בכוונה?) מחשיפת השקרים של אבן, שטען אחרי שנים בספרים, במאמרים ובנאומיםישכי ישראל העבירה את ההחלטה לארה"ב כדי שהיא תעבירה לערבים, ושהערבים דחו אותה

  • אסף גרנית

    המשך (משום מה הטוקבקים נשלחים מעצמם…): המסמכים ההיסטוריים שעליהם מסתמך המאמר מוכיחים שאבא אבן שיקר, ושההחלטת הממשלה נמסרה לידיעת האמריקאים בלבד (וכאמור, כרעיונות טנטיביים). לפי דעתי, גם הספר "הכלה והנדוניה" וגם המאמר משכנעים ביותר. זכותך לחשוב אחרת. הלא יש אנשים שמאמינים שכדור הארץ שטוח, ויש אנשים שמאמינים שיש אלוהים. הזכות לחופש הדעה היא הזכות לחשוב שטויות. יבושם לך. בזה אני מסיים את הוויכוח בינינו. אני מתאר לעצמי שלא תוותר על זכות המלה האחרונה. אני לא אקרא אותה.