החברים של ג'ורג'

כמה הערות על האנטישמיות של הימין היהודי

שני בעלי טור מובילים של הימין היהודי, אמנון לורד וישראל הראל, כתבו השבוע דברים שלמרבה הצער לא עוררו מספיק תשומת לב. התבוננות בהם יכולה לספק קווים מרתקים לדמותה של מחלת הנפש של הימין היהודי.

במאמר מוסגר, הבחירה בביטוי "הימין היהודי" איננה מקרית: רוב גדול בקרב הימין בישראל (וגם בקרב אנשי המרכז, וזו הסיבה שמפלגות מרכז קורסות תמיד ימינה) רואה את ציבור ההתייחסות שלו לא ככלל אזרחי ישראל, אלא כאוכלוסיה היהודית שחיה בישראל. ישראל, מבחינתו, אמורה לשרת קודם כל את יהודיה ורק אחר כך, אם בכלל, את שאר האזרחים. יש ימין ישראלי – בני בגין ורובי ריבלין הם הדוגמא המובהקת – אבל הוא נדיר. הפוליטיקה הימנית בישראל, ברובה המכריע, היא פוליטיקה של עליונות אתנית-דתית.

נתחיל עם לורד, זה ששמו מוזכר תמיד כאשר יש צורך לגרד אינטלקטואל ימני. השבוע הוא כתב מאמר ב"מקור ראשון", שפורסם גם בנרג. מדובר במאמר מביך למדי, כמעט נטול קוהרנטיות, אבל מה שברור בו לא רק מביך אלא גם מדאיג.

כותב לורד: "הגרמנים חזרו להיות אלופי העולם. כבר מזמן. הם היו פעם טובים בהפעלת הכוח הגס באמצעות כל שליחיהם, עוזריהם וסייעניהם, תוך שהם מראים דוגמה אישית. היום הם טובים בחיבוטי הנפש, בחשבון נפש, ובלהיות רוצחים לשעבר. הם הרבה יותר טובים בזה ממה שאנחנו טובים בלהיות קורבנות לשעבר." אוקיי, נזריק קצת עובדות לתוך ההיסטריה של לורד. מלחמת העולם השניה נגמרה רשמית בשמיני למאי 1945. כדי להיות נאצי פעיל, בהנחה שהיית בן 18 ב-1945, אתה צריך להיות בן 86. זה חתך זניח של האוכלוסיה הגרמנית. המלחמה נגמרה לפני 68 שנים; גיל הפרישה בגרמניה הוא 65. מותר להניח בוודאות שאין אף גרמני בתפקיד בכיר היום ששימש באיזשהו תפקיד במשטר הנאצי.

אז באיזה מובן אפשר לדבר על הגרמנים של היום בתור "רוצחים לשעבר"? הם כלל לא רוצחים. הם צאצאיהם של רוצחים, אולי, אבל הם לא רוצחים. לומר שהגרמנים, כולם, היום, הם "רוצחים לשעבר" משמעו לייחס לעם הגרמני, לנצח, תכונה של רצחנות. קשה לדמיין גזענות נקיה מזו. באותו המובן, הישראלים אינם "קורבנות לשעבר" אלא רק בתדמית שהממשלה שלהם שוקדת על טיפוחה: רוב מוחלט של הישראלים לא נולד באירופה ולא עבר את השואה.

אז מה בעצם רוצה מאיתנו לורד? "הישראלים חשים היום אל הכסף הגרמני, אל הכנסת האורחים והעורכים של ברלין המדליקה. הכסף הגרמני מחכה בהפקות סרטים על פשעי הכיבוש. הוא מחכה בפרויקטים של נכדי ניצולים הנפגשים עם נכדיהם של גרינג והימלר. הכסף הגרמני ממתין לכל מי שיעשה מחקר על ההתנגדות הגרמנית לנאצים בברלין בזמן השואה ועל יחסי יהודיםגרמנים." בהנחה שלורד לא מתנגד מי יודע מה למחקרים על ההתנגדות הגרמנית לנאצים (הקונסנסוס בקרב החוקרים: פחחחח, לזה אתם קוראים התנגדות?), ובהנחה שגם סרטים על יחסי גרמנים-יהודים לא מציקים לו יותר מדי, אנחנו נשארים עם נושא מציק במיוחד מבחינתו: סרטים על פשעי הכיבוש.

ראוי לציין שלורד, כאינטלקטואל, לא מכחיש את קיומם של פשעי הכיבוש. צריך להיות מטומטם קליני כדי להכחיש את קיומם. מה שמפריע לו הוא התיעוד שלהם, תיעוד שבעולם ההזיה שבו הוא חי נעשה ב"כסף גרמני." מי שיטרח להסתכל על שורות הקרדיטים של סרטים מובילים בתחום – "שומרי הסף" ו"שלטון החוק", למשל – יגלה שהכסף מגיע משורה של קרנות קולנוע תיעודי, רובן המכריע מחוץ לגרמניה. אבל אל תבלבלו את לורד עם העובדות.

מה רוצה לורד בעצם? הוא רוצה לומר לנו שישראלים שמתעדים את פשעי הכיבוש עושים זאת ב"כסף גרמני," כלומר מוכרים את נשמתם לשטן, כלומר שהם שכחו מה זה להיות יהודים, כלומר שהם מצדיקים את הסטריאוטיפ האנטישמי הישן, על כך שליהודים אין לאומיות ואין שום דבר שהם לא ימכרו עבור כסף.

את מה שלורד כותב במרומז, כותב הראל – המעודן הרבה פחות ממנו, אבל גם הרבה יותר קוהרנטי – במפורש. אתחיל ב"חלק מהגישה הרוויזיוניסטית היא נגזרת מזליגת מורשת השואה (לאחר שמרדנו בנאצים, אמרה אחת המשתתפות בעצרת בלוחמי הגטאות, עלינו לצאת למרד נוסף, בכיבוש) לשסע הפוליטי העכשווי" שלו מסיבה פרוזאית למדי: הראל מבצע שקר קטן. ה"משתתפת בעצרת בלוחמי הגטאות" שקראה למרד בכיבוש היא חווקה פולמן רבן, שהשתתפה לא רק בעצרת אלא גם בלחימה ההיא עצמה. העובדה שניצולת הגטאות היא זו שקוראת למרד בכיבוש מביכה מאד את הראל ואת המחנה שלו. בחלקים אחרים של המחנה הימני נפוצה בעקבות הדברים הברורים מאד של רבן הקריאה להתייחס אליה כסובלת מפוסט טראומה. כמובן, אם נעשה את זה ואם נתייחס לדבריהם של כל הניצולים כאל מי שסבלו מפוסט טראומה, מעמדם ייפגע משמעותית, אז הראל עוקף את המוקש באמצעות שקר קטן.

ישראל הראל, 2011 (יוסי גורביץ)

הלאה. הראל כותב ש"אך עיקרה היא תוצאה של השקעה רבת שנים שמשקיעה ממשלת גרמניה – כמו גם קרנות ציבוריות ופרטיות – במימון תפישה "מאוזנת" לשואה. אחדים מוותיקי החוקרים הישראלים, בהם גם כאלה שנגעו בברזל בעודו חם, סמוכים כל השנים לשולחן המענקים הללו. והמשווה בין דברים שכתבו ואמרו בעבר לבין מה שכתוב בספריהם האחרונים ובראיונות עמם, מבחין בנקל בשינויים משמעותיים. אחד העיקריים: שלילת העובדה שאינה טעונה עוד הוכחה בדבר מעורבותו – ועל כן אחריותו הגמורה של כלל העם הגרמני לשואה. חוקרים אלה מצווים עלינו לומר "הנאצים", ולא "העם הגרמני". כלומר, הראל מאשים את ההיסטוריונים של השואה בכך שהם מעוותים את המחקר שלהם על פי הגוף שמממן את המחקר. לא יודע איך לומר את זה, אבל אני לא מכיר חוקרים ישראלים שאומרים שאנחנו צריכים לדבר על "הנאצים" ולא על "העם הגרמני."

ככל שהמחקר מעמיק יותר, עולה ממנו בחדות העובדה שכלל הגרמנים – להוציא אלו שהוצאו מהכלל, כמו היהודים, צוענים וקתולים דתיים מדי – נהנו מהמשטר הנאצי. אם יש משהו שהמחקר המודרני עשה, הרי הוא לקעקע את התפיסה שרווחה פעם בגרמניה, אגדת סכין בגב שניה על כך שהיתה איזו קבוצה קטנה של נאצים שהשתלטה על גרמניה והכריחה את הגרמנים לעשות דברים שהם ממש לא רצו. שוב, הקונסנסוס של המחקר הוא שלמרות שרוב הגרמנים לא הסכימו עם כל הפרוגרמות של המשטר, ולמרות שהתחלת המלחמה היתה מאד לא פופולרית, הרי שהנצחונות של 1940 ו-1941 הפכו רוב מוחלט של הגרמנים לתומכים במשטר, תמיכה שהתחילה להתערער רק אחרי התבוסות הגדולות של 1943 והתמוטטה לגמרי בחודשים האחרונים של 1944 – כלומר, אחרי שהתברר שהמשטר עומד להוריד איתו את גרמניה לשאול. בקצרה, הראל מעמיד כאן איש קש. למותר לציין שהוא לא נוקב בשמותיהם של חוקרים: זה היה מסבך אותו מהר מאד בתביעת דיבה.

לשם מה? או. "אין ספק: חלק חשוב בעם הגרמני של היום כואב באמת ובתמים את כאב העם היהודי ובוש במעשי אבותיו. אך כדי לשוב ולזקוף את קומתו הוא זקוק לתיקון זה – של הסרת ההכללה – בכתב האישום היהודי. גם ההתנפלות הישראלית על תרבותה של גרמניה החדשה – ובראשה, כמובן, הפיכת ברלין למוקד של עלייה לרגל – ממרקת עוונות. וכל מארק ומארק שהושקע בישראל וביהודים הניב דיווידנדים שלא שוערו. בעצם כן. בהיסטוריה האירופית, ובמיוחד הגרמנית, נשמעה הרי תמיד הטענה שכאשר מדובר בכסף, היהודים הם חסרי חוש טעם וריח." זה כבר מדהים. יש קשר עתיק וחובק כל – נקרא לו הפרוטוקולים של זקני ברלין – שבמסגרתו הגרמנים ממרקים את עברם על ידי המטרת כסף על עם שידוע שכסף זה כל מה שהוא רוצה. אני חושב שכל הגרמנים שאני מכיר היו נרתעים בפלצות מהתיאור הזה, הן של עצמם והן של היהודים. חשוב להביט האופן הערמומי שבו מאמץ הראל את התפיסה האנטישמית: הוא כביכול משליך אותה על הגרמנים ("בהיסטוריה האירופית, ובמיוחד הגרמנית, נשמעה הרי תמיד הטענה…"), אבל השורות שקודמות להתחמקות ("כל מארק ומארק שהושקע בישראל וביהודים הניב דיווידנדים שלא ישוערו") מעידות על כך שהראל אימץ אותה בעצמו.

כלומר, שני כותבים מובילים של הימין היהודי מאמצים, במובלע או במפורש, טענה מרכזית של האנטישמים: ליהודים אין כבוד עצמי, הם יעשו הכל בשביל כסף. זה היה יכול להפתיע אותנו, אלמלא ידענו כבר שנים שהימין היהודי הוא אנטישמי לכל דבר ועניין. רק מושא השנאה שלו משתנה: הוא לא יהודים בכלל, אלא יהודים שלא חושבים כמוהו. קרי, שמאלנים.

אחרי הכל, האנשים שנוסעים לברלין והאנשים שעושים סרטים על הכיבוש, הם לא יהודים טובים. הם רק יהודים למראית עין. ערב רב, אם להשתמש בביטוי ההלכתי. כלפיהם, שולף הימין – כפי שכתבתי לפני כמה וכמה שנים – את כל הארסנל האנטישמי. אנשי השמאל מתוארים כמי ש"מנותקים מהעם"; כ"חסרי שורשים"; כשונאי עצמם; הם נתפסים כמי שהם, במקביל ובו זמנית, קומוניסטים ובעלי בריתם של בעלי ההון; כמי שלא מאמינים בדבריהם או שאין להם כל אמונה, ושמעשיהם ואמונותיהם מוכתבים על פי מי שחותם על הצ'ק שלהם; כערמומיים או כמשכילים, אבל השכלה שמנותקת מ"רוח העם"; וכמובן, כמושחתים מינית – כמי ששטופים בזימה או בהומוסקסואליות.

ההאשמות האלה מעידות בעיקר על המאשים. הכסף שאנשי ימין מחו"ל שולחים לישראל, ושמסייע לארגוני הימין, גדול משמעותית מהכסף שמקבלים אנשי השמאל. הכסף הזה גם מוסתר הרבה, הרבה יותר. "אם תרצו", למשל, שעשתה קריירה מלצווח "מי מממן אתכם" ולהציג בצורת דו"חות את מה שמופיע בעמודי הקרדיטים של ארגוני זכויות האדם, עושה מאמצים עילאיים כדי להסתיר את מקורות המימון שלה.

אימוץ הדפוסים האנטישמיים הקלאסיים משתלב בימין עם אימוץ של דפוסים גזעניים יהודים מקוריים, כמו התפיסה של "ערב רב." האגדה הזו, שעד לעשורים האחרונים רווחה רק בכמה חוגים קבליים וכעת היא נפוצה בכל מקום, אומרת שיש זן של יהודים שהם בעצם לא יהודים אלא מקבילה של עמלק, ושהם לא מודעים לכך. מטרתם של היהודים-לכאורה האלה – צאצאיהם של "הערב רב" של מצרים – היא להשמיד את היהודים. חלק מהתפיסות הקבליסטיות מדברות אפילו על כך שהגלות האחרונה של היהודים תהיה בקרב הערב רב.

העליה של האגדה הזו לא מקרית: היא מגיעה כאשר לימין היהודי יש צורך להצדיק את השנאה שלו כלפי ישראלים ויהודים שחושבים אחרת מכפי שיהודים אמורים, לשיטתו, לחשוב. אז זה פשוט: הם לא באמת חושבים אחרת. או שהם שכירים של רוצחים-לשעבר שכותבים את מה שמצפים מהם שוכריהם, או שהם אפילו לא מודעים לכך שהם משרתים של כוח קוסמי אפל שמנסה להרחיק את היקום מיעודו האלוהי. ובכל מקרה הם מושחתים ואין מה לדבר איתם. זה, אחרי הכל, הרבה יותר פשוט פסיכולוגית מאשר להודות בכך שיש יהודים שחושבים אחרת ממך; כפי שראינו אצל לורד, התפיסה הימנית של יהדות היא אחדותית. כל העם הוא יחידה אחת, שמתפקדת באמצעות מוח-כוורת. מי שסוטה מקו המחשבה לא אומר בכך שצריך לחשוב שוב על הנושא; הוא פשוט מוציא את עצמו מהעם.

היסטורית, זה לא חדש. כך תפקדה היהדות הרבנית לאורך ההיסטוריה: כמעט בכל פעם שקם ערעור על התפיסה ההגמונית, המערערים הורחקו מן הקהילה. היכולת להגדיר מישהו שחושב אחרת – נניח, מי שלא מאמין בביאת המשיח – כ"לא יהודי" היא אבן היסוד של היהדות הרבנית. הראל חובש כיפה; לורד לא; ושניהם צאצאים של התפיסה הזו. וברגע שמישהו כבר מוגדר כלא יהודי, קל הרבה יותר להחיל עליו את התפיסות הקלאסיות על גויים.

האנטישמיות המודרנית היא תיאוריית קונספירציה שמטרתה להסביר מדוע האוחזים בה לא הצליחו להתמודד עם המודרנה. מדוע הם – חנוונים קטנים, בעלי חנויות לא מצליחים, פקידים זוטרים, איכרים קשי יום – נדחקו אחורה בעוד שאחרים זינקו קדימה. כפי שמראים לנו לורד והראל, וכפי שמראים לנו מדי יום ימנים ברשת, תפיסת הימין היהודי גם היא במהותה תיאוריית קונספירציה: הכל מגיע לנו וכולם מנסים לדפוק אותנו או שונאים אותנו על לא עוול בכפנו.

כתוצאה מעיקול בדרך ההיסטורית, תיאוריית הקונספירציה ההיא סללה את הדרך למחנות השמדה. מותר לתהות אם, לאור לקחי ההיסטוריה ולאור העובדה שאנחנו יודעים איפה עצרה הרכבת ההיא, הבחירה של הימין היהודי בתיאוריית הקונספירציה הזו היא לא פיתול לא צפוי בדרך אלא השתוקקות, מודעת או לא, אל התחנה הסופית המסוימת הזו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • skua

    מעניין הרעיון של לסובב בחזרה את הטיעון האנטישמי. אבל לא נראה לי מתאים ללכלך את הידיים בטקטיקות ימניות קלאסיות כאלה (לתפיסתי זה אחד הדברים שמפרידים את השמאל מהימין) וחוצמיזה שזה לא ממש תופס. אף אחד לא שונא אותי כי אני יהודי, כמשמעות המונח אנטישמי. להפך, הם מנסים לשלול את הזהות היהודית שלי כדי שיוכלו לקטלג אותי מחדש כשונא יהודים בעצמי..

    אתה משתמש פה באחד הכלים שהכי המאיסו עלי את מחנה הימין בתקופה בה הרגשתי מזוהה עימו ועזרו לי להבין את הצביעות שקשורה בהשקפות ההן.

  • שימי

    זה אחד הפוסט המבריקים ביותר שקראתי.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

      אתה צריך לקרוא יותר.

      • דניאל

        🙂

        • נועם א"ס

          משו-משו, איזו חדות אבחנה של ציוניזמוס אנונימוס! ומה בדיוק צריך לקרוא יותר? את דו"חות "איפה הכסף? הכסף! הכסף!! הכסף!!!" היהודונים של NGO Monitor? את דובר צה"ל? את הסטטוסים בפייסבוק של ג'ודינירמוזסשלום?

          ואולי לקרוא את אליעזר דוידי, חבר קיבוץ דן, על בניית בית אושיסקין בקיבוץ ב-1951 (מראיין: תומר גרדי):

          תומר גרדי: אתה יכול לספר לי? אתה זוכר
          את הכפר?
          אלעזר דוידי: את?
          תומר גרדי: את הכפר. את הונין.
          אלעזר דוידי: מה אני זוכר ־ לא, לא, לא התעמקתי בזה בכלל, היינו, הייתָ , התרכזנו רק באיזה קיר להפיל והיו, היו, היו, ועכשיו זה מרגליות. הונין זה מרגליות.
          תומר גרדי: וכשאתה עלית לשמה היו שם אנשים ממרגליות? או שעדיין־
          אלעזר דוידי: לא לא, אז כשאנחנו היינו עוד לא היו אנשים. עוד לא היו אנשים. אולי גם לא היינו יכולים אז לקחת, אולי, אם כבר היו קובעים שיש מושב, הם יכלו להגיד, זה שלנו. אני חושב שלא היה שם אף אחד, אלא אנחנו עשינו, אני אפילו לא יכול להגיד לך אם זה היה ב–50' או ב–51'. זה שזה לא היה ב–49' זה בטוח, כי אני עשיתי רישיון נהיגה ב–50', אז יכול להיות שזה היה בהתחלת 51'… וכן, זהו, אין, אין, אני לא יכול על הונין לספר לך כלום.
          תומר גרדי: אתה לא זוכר איך זה היה?
          אלעזר דוידי: אנשים לא היו שם. אני חושב שאחרי, ב–52–'51' אולי, התחילו לבוא אנשים שם, אולי, אני לא בטוח, זה פשוט אפשר לברר מתי הקימו את מרגליות…
          תומר גרדי: תגיד, הבתים שמהם לקחתם את האבנים, הם היו שלמים, או שהיו בתים שכבר היו הרוסים?
          אלעזר דוידי: נו, יכול להיות שגם היו בתים פחות או יותר שלמים, אני לא יודע, אבל בכל אופן היו שם קירות שעמדו, קירות, ואנחנו הפלנו את הקירות, אני לא זוכר שהיו גגות, באמת, זה הרבה יותר קשה להפיל, אני זוכר שזה היה כפר, לקחנו קיר גדול כזה, ואני עם האוטו, נסעתי קצת קדימה, בום! זה נפל, והתחלנו, התחלנו, זה, זה בעצם היה העיקר, זה, כן, בעצם גנבנו, להגיד את זה שגנבנו את האבנים. לא חשוב, אני לא יודע, זה מה שזהו. לא, לא זכור לי כלום על איזה משהו ככה מיוחד.
          תומר גרדי: ותגיד, אתה זוכר למה החליטו לעלות, למה החליטו לנסוע כל כך רחוק?
          אלעזר דוידי: כי שם היה כפר!
          תומר גרדי: אבל היו כפרים גם באזור, יותר קרובים, היה בחלסה והיה פה ופה.
          אלעזר דוידי: תראה, אני חושב, אני חושב שמישהו ידע ששם יש אבנים, אתה מבין, ששם יש בתים מאבנים. למשל, במנסורה, גם כן היה איזה כפר, שגם בזה אני קצת הייתי מעורב שעשו את הברכות דגים, אני חפרתי ברכות עם הטרקטור בזמנו בשטח שבו היה פעם הכפר, אבל היו שם אבנים בודדות, לא, זה יותר היה מחימר, בתים יותר עלובים, זאת אומרת לא, שם בהונין היה כנראה איזה כפר יותר, איך אומרים, יותר עשיר אולי, לא יודע, היו אבנים, הרבה, אז מכיוון שהיו קירות של אבנים, אפשר היה לקחת, לקחת יותר. לּו היה פה איפשהו איזה־, איזה־, יותר קרוב, היו חוסכים את העליות, אבל כנראה שבדקו את העניינים ־ אז עלו להונין.

          ["בשניים בספטמבר 1948 חיבר מפקד גדוד 23 של חטיבת הכרמל את פקודת המבצע לגרוש תושבי הכפר הונין:
          "הכוונה: לפרוץ לכפר הונין, להרוג מספר גברים, לשבות שבויים, לפוצץ כמה מבתי הכפר ולשרוף את הניתן לשרוף."
          בלילו של אותו יום מילאו חיילי הגדוד את הפקודה. הניצולים ברחו ללבנון.
          במקום שבו היה הונין נבנה המושב מרגליות, אולם לפני הקמת המושב עלו למקום אנשי קיבוץ דן. בחסות הקרן
          הקיימת לישראל ובמימונה, הם ביקשו להקים בקיבוצם את בית אוסישקין, מוזאון להיסטוריה וטבע. את המוזאון
          ביקשו אנשי הקיבוץ והקרן הקיימת לישראל לבנות מאבני בתיו של הכפר הונין. תומר גרדי ראיין את אחד מחברי
          הקיבוץ, נהג משאית שהשתתף בפרוק הכפר ובהובלת אבניו לקיבוץ."
          כתב עת "סדק" 2#, עמ' 33, כותרת: "לא התעמקתי בזה בכלל"]

          ואולי לקרוא את דודו מרציאנו, סמנכ"ל פיתוח עסקי ב"קבוצת מיקאל" ["קבוצה בטחונית פרטית שממוקדת בתחום היבשתי"], מתוך ראיון בתוכנית "רצועת הביטחון" בגל"צ, 11/09/2007 (מראיין: ראובן פדהצור):

          ראובן פדהצור: יש מקום בכלל עם התחרות הענקית שיש לעוד קבוצה שעוסקת ב־, אתה הזכרת את אלביט ואחרים, יש מקום לקבוצה נוספת?
          דודו מרציאנו: אני אענה לך על זה בשני אופנים. אחד ־ אני חושב שיש מקום לתהליך של הפרטה בשוק הביטחוני בוודאי, גם בישראל ובעיקר בישראל. והאופן השני שאני אענה לך על השאלה הזאתי היא שהשוק הביטחוני מסתבר בעולם גדל.
          ראובן פדהצור: זאת אומרת העיניים שלכם, אתה קודם אמרת צה"ל, אבל עכשיו אתה אומר ־ העיניים מופנות החוצה.
          דודו מרציאנו: תראה, כמו כל התעשייה הביטחונית הישראלית שאין לה אח ורע בעולם למה שאני אומר לך עכשיו, כשבעים אחוז בממוצע מהתעשיות הביטחוניות הישראליות מוכרות בעולם, זה שינוי שקרה לנו בעשור האחרון, רוב התעשיות הביטחוניות בעולם מוכרות את עיקר המכירות שלהם למדינות שלהם, לכן אנחנו עם הפנים אל העולם אבל זה לא עומד בסתירה לכך שהלקוח המרכזי, אני אומר את זה גם ממקום ציוני, לא רק עסקי, אבל גם אם נסתכל בעיניים עסקיות, מכירה לצה"ל היא בעצם תעודת זהות מאוד טובה ופותחת שווקים בעולם.

          […]
          דודו מרציאנו: […]אנחנו פיתחנו תפיסה, קונספציה ואלגוריתיקה מאוד חכמה, מעין בינה מלאכותית שאנחנו נשענים על תשתית תקשורת שקיימת היום בצה"ל, מה שנקרא צַ יִ ד ביבשה, ועל סנסורים מסוימים שקיימים, והיכולת שאנחנו פיתחנו זה בעצם ליצור הגנה מרחבית דרך איזושהי חוכמה שבכל אחד מהכלים שלא ממוגנים תהיה איזושהי קופסה והוא יקבל אינפורמציה על האיום שמגיע לזירה שבה הוא נמצא, ומה הוא צריך לעשות.
          ראובן פדהצור: כלומר אם אנחנו נפשט את זה בשביל המאזינים, ינוע רכב לא משוריין למשל, עם אותה קופסה חכמה, וכשיזהה איום שמתקרב אליו, יהיה זה טנק מאיזה מקום אחר שהוא־
          דודו מרציאנו: וגם אם לו לא יהיו־
          ראובן פדהצור: יתמודד עם האיום הזה.

          [כתב עת "סדק" 2#, עמ' 80, כותרת: " אני אומר את זה גם ממקום ציוני, לא רק עסקי".
          http://zochrot.org/sites/default/files/sedek_2.pdf , מסמך PDF]

          סמיילי!

          • דניאל

            אכן 🙂

  • ג'ו כלום

    אחת הטענות שעומדות בבסיס האנטישמיות החדשה היא הטענה, או התפיסה, שהשואה טימאה את היהודים וזיככה את הגרמנים – ככה שהגרמנים, ובהרחבה האירופאים, עברו דרך השאול של האנטישמיות והיום עומדים בשער ויכולים להטיף מוסר לקורבנות לשעבר; אלו שספגו את הרשע הנאצי והיום פועלים בדרכים זהות לאלו של הצורר המרושע כדי להשמיד את הפלסטינים [לאט, אבל].

    במופת של אירוניה, יוסי מדגים לנו את הטענה הזאת. פעם, הוא אומר, באמת היו נאצים ואנטישמים. היום, האנטישמיות קיימת רק אצל הימין היהודי. נו, באמת.

    • אלכס ז.

      האם מישהו מחזיק בתפיסה (או טענה) הזאת? או שזה משהו שהמצאת כרגע כדי להצדיק את רגשי הנחיתות שלך מול הגרמנים והאירופאים?

      • אמיר

        אין כזה דבר בכלל 'אנטישמיות חדשה' סתם, אפשר להתחיל שם.

  • נתן

    אם יהיה במילון ערך "הגמל לא רואה את הדבשת של עצמו" צריך לשים בו את המאמר הזה.
    אמנון לורד וישראל הראל מעבירים ביקורת על החברה הישראלית ועל הנהירה הישראלית לגרמניה ובתגובה מאשים אותם גורביץ בהסכמה לסראוטיפים אנטישמיים.
    אבל הרי גורביץ בעצמו מעביר בלי סוף ביקורת על החברה הישראלית בנושא היחס לערבים ולפלשתינאים ובתגובה מאשימים אותו בימין בהסכמה לסראוטיפים אנשטימיים.

    למעשה גורביץ טוען פה שרק לו מותר להעביר ביקורת על החברה הישראלית

    לגופו של עינין – העם הגרמני כולו ניסה להשמיד את העם היהודי – ברור שאשמה לא עוברת מדור לדור ואיש לא מציע להוציא היום להורג גרמנים כתגמול על מעשי הנאצים ,אבל הנהירה הישראלי לגרמניה היא בהחלט ראויה לבוז ולזלזול ולא צריך להיות איש ימין בשביל לחשוב כך.

    • עדו

      אני איש שמאל מגיל 15, בחיים לא ביקרתי ולא אבקר בגרמניה. לא היה ולא יהיה לי אוטו גרמני וכשחבר שלי הציע לי במתנה תנור בישול עם שם גרמני סירבתי לקבל אותו (אחר כך הסתבר שזה היה תנור צרפתי בכלל , אוי לפאדיחה).
      אני לא יודע על איזו 'נהירה לגרמניה' אתה מדבר. אם יש נתונים ספציפיים נא לפרט : כמה אחוזים מהמימון של הסרט 'שומרי הסף' הגיע מגרמניה, כמה תרומות מגרמניה מממנות גורמים שמאלנים (יהיה מעניין להשוות לתרומות שמגיעות לגורמי ימין פה בארץ). בקיצור, עד שלא תוכיח אחרת עשית פה תרגיל תעמולתי קלאסי. 'הנהירה הישראלי(ת) לגרמניה היא בהחלט ראויה לבוז' כלומר ברור שיש נהירה כזאת (של שמאלנים) ועכשיו רק נשאר להחליט למה הם עושים את זה. לא, זה לא ברור בכלל – תוכיח.

      • אורי

        לגבי ה"חרם" שלך על גרמניה, הנה סיפור מעניין של ג'ייסון סקוט, על למה החליט להסיר את החרם שלו:

        http://ascii.textfiles.com/archives/3552

        • עדו

          לי אין הורים ניצולי שואה, אין קרובים עם מספר על היד ואין לי שום אידאולוגיה נגד גרמניה. זה לא עניין של אידאולוגיה אלא של רגש. אני לא ארגיש נוח לנהוג במכונית גרמנית ולחשוב על תאי גז, אני לא ארגיש נוח לבשל בתנור גרמני ולחשוב על משרפות, זה יהרוס לי את התיאבון, אני מניח שגם היפאנים לא צדיקים, הטורקים די מאנייקים ובאופן כללי אין הרבה עמים עם עבר נקי לגמרי אבל לי, כמי שנחשב ליהודי בעיני הנאצים , יש רתיעה טבעית (יותר נכון מותנית) , מכל מה שקרוב לגרמניה או לגרמנים.

    • א', הנהירה לא כזו גדולה, יש המון hangups בקטע הזה. האנשים שאני חושב שהכי אוהבים לנסוע לשם הם הומואים, והם מתחככים (תרתי משמע) בהומואים אחרים בעקר, שהם גם נרדפו ע"י הנאצים.
      ב', מה ראוי לבוז? גרמניה הוכיחה את עצמה כמדינה ידידותית במיוחד כלפי ישראל, ובטח ובטח הרבה יותר מתפקדת מישראל, וכמו שגורביץ הסביר, מתי-מעט מביניהם נאצים של ממש או נאצים לשעבר.

      • מני זהבי

        גרמניה זה לא רק הרפובליקה הפדרלית. זו גם הייתה, במשך 40 שנה, הרפובליקה הדמוקרטית. היא אולי תפקדה יותר מישראל (אלוהים יודע מה זה אומר), אבל האזרחים שלה לא ממש אהבו את איך שהיא תפקדה. חלק ניכר מברלין, דרך אגב, היה בירת הרפובליקה הדמוקרטית.
        א-פרו-פו עיוורון היסטורי.

        • זה אומר שגרמניה לא ניצבת בפני אותה קריסה כלכלית כמו ישראל, שהיא מתקדמת בהרבה מבחינה סביבתית, שהתשתיות שם מחזיקות כמו שצריך ושעל הימין הקיצוני משגיחים בשבע עינים. And that’s just off the top of my head.

  • יהודי גרמני

    לא הגעתי לפה בגלל הכסף. חיפשתי לי מקום פחות חם ושיהיה מרוחק מהיודונאצים. <>

    • יהודי גרמני

      אויש זאת היתה צריכה להיות תגובה לעדו ולנתן. ובתוך הסוגריים המשולשים הסתנן לו "פיהוק"

  • טייגלך

    לא אתייחס לרעיון הכללי של הפוסט, אבל הפיסקה הבאה היא פשוט עיוות מוחלט מבחינה היסטורית:
    "היסטורית, זה לא חדש. כך תפקדה היהדות הרבנית לאורך ההיסטוריה: כמעט בכל פעם שקם ערעור על התפיסה ההגמונית, המערערים הורחקו מן הקהילה. היכולת להגדיר מישהו שחושב אחרת – נניח, מי שלא מאמין בביאת המשיח – כ"לא יהודי" היא אבן היסוד של היהדות הרבנית."

    בפועל, היהדות הרבנית נידתה "כופרים" פעמיים ככל הידוע לי: את אוריאל דה קוסטה ואת שפינוזה.
    המציאות בתקופת הגולה הייתה בדיוק הפוכה: על אף חוסר ההסכמה המוחלט בעניינים תיאולוגיים בין יהודים שונים, הוא בדר"כ לא גרם לנידויים. היו שריפות ספרים (ע"ע מו"נ), הייתה, לפעמים, איבה קשה (ע"ע חסידים ומתנגדים) אבל מצב שבו הקהילה היהודית מוקיעה מתוכה כופרים כמעט ולא התרחש, אולי מפני שכמעט ולא היו כופרים. אפילו לגבי שפינוזה קשה לקבוע בוודאות שהוא נודה בגלל דעותיו, וייתכן בהחלט שנודה הייתה מפני שחדל לקיים מצוות בפועל.
    ומהי בכלל התפיסה ההגמונית? תפיסת הגאולה של הרמב"ם או של האר"י? תפיסת הנבואה של ריה"ל או של הבעש"ט? איזו הגמוניה בכלל קיימת ביהדות?
    כדי לערער על תפיסה הגמונית צריך שתהיה אחת מגובשת ואחידה. ליהדות הרבנית מעולם לא הייתה תפיסה מגובשת ואחידה, בוודאי לא בנושאים תיאולוגיים.
    בקיצור, חבל לעוות את ההיסטוריה כדי להעביר מסר.

    • מודי תולשששש

      הרבנות הקיאה מתוכה את הקראים, את הרפורמים ואת הקונסרבטיבים. זה לא היה על רקע אמונה, אלא על רקע הלכה. ההלכה היא הדבר היחיד שאסור לגעת בו.

    • עדו

      עד כמה שידוע לי (בכל זאת, תיכון חילוני, לא יותר מזה ) המחלוקת עם החסידים הייתה כל כך עזה עד שהגאון מוילנה התיר 'להסגירם לשלטונות' שזה היה טאבו רציני באותם ימים. פשוט, באותו זמן החלה תנועת ההשכלה והליטאים והחסידים מצאו את עצמם באותו צד של המתרס נגד המשכילים ונאלצו לזנוח את הריב ביניהם.

    • סמולן

      אני ממליץ לך על עיון בערך "חרם (הלכה)" בויקיפדיה. היו הרבה יותר מאשר שניים.

      הנקודה היא לא מה שנכתב בפוסט. ברור שיש פעילות גרמנית של השקעה בישראל וקידום של אג'נדה מהסוג שהימין לא אוהב. אבל הכספים האלו הם (א) מעטים למדי, (ב) מופעלים בשיתוף פעולה והכוונה צמודה של יהודים, אם כי יהודים שמאלניים לגמרי, ובעיקר (ג) מבטאים הלך רוח ואידיאולוגיה שהיא בדיוק ההיפך מזו הנאצית. הנאצים האשימו יהודים באוניברסליזם, אז צאצאיהם שרוצים טיהור, הסרת אשמה והתידדות עם הקורבנות מנסים לעזור ליהודים לקדם את המסורת האוניברסליסטית. סבבה, הם קצת מאמינים באותן עמדות שהנאצים האמינו. אבל בבירור מדובר בבחירה בטוב ולא ברע, ואילו הכשלון השיטתי בהתפלמסות אינטלקטואלית עם העמדות האלו רובץ למפתחם של לורד והראל.

  • יוסי, מעניין שאדם כמוך – שמאשים ומכפיש אחרים ללא הרף על טעויות גדולות יותר או פחות – כותב שטויות מוחלטות בכל הנוגע למלחמת העולם השנייה.

    באזכור ללורד, כתבת על ההתנגדות הגרמנית להיטלר: "הקונצנזוס בקרב החוקרים: פחחחח, לזה אתם קוראים התנגדות?"

    מעבר לאופי העילג והטוקבקי של ההערה הזאת, אין שום "קונצנזוס" כזה בקרב החוקרים. יש כמה אנשים, בישראל ובמקומות אחרים, שלא באמת חקרו את הנושא הזה וכתבו את השטות הזאת בספרים כלליים. בתור מי שחקר את הנושא במשך שנים רבות – אני יכול לומר לך שאף חוקר רציני שעבד על הנושא לא יעז לומר דבר כזה. היתה התנגדות, של מיעוט קטן אמנם, אך אמיצה, רצינית ומכובדת תוך כדי חירוף הנפש.

    תמיד האשמת את לפיד ואחרים שהם לא מתקנים טעויות. עכשיו נראה אותך.

  • ועוד הערה: חרם על גרמניה מכל סוג, בימינו, הוא לדעתי גזענות פשוטה. צריך לקרוא לילד בשמו.

    • נטליה

      לא נכון, חרם על מוצרים של מדינה מסוימת עקב מעשיה, שנחשבים אי מוסריים בעיני המחרים, הוא כלי לגיטימי ואפקטיבי במאבק פוליטי. כזה היה החרם על דרום אפריקה, וכזה הוא, לדעתי, גם החרם על ישראל, שהלוואי ויתפוס תאוצה ויצילנו מעצמנו.

    • נטליה

      אה, סליחה, התכוונת לחרם על גרמניה ספציפית בימינו. אוקיי. כאן כבר יש כוחות אחרים, שקשורים לקירובים בין משך הזמן שעבר וגודל המעשה הנורא. מכל מקום, אלו לרוב יוזמות אישיות ולא קריאות מאורגנות ולכן לדעתי לא מדובר בגזענות אלא, לפחות בחלק מן המקרים, בתגובות מוצדקות לטראומות.

  • אכן, התכוונתי לחרם על גרמניה בימינו. החרם על גרמניה הנאצית בזמנו בוודאי היה מוצדק.

  • סמולן

    קראתי שוב, והבנתי את מבנה העל. היהודים הדתיים הם אנשים שלא מסתגלים למודרנה, וכך היו גם האנטישמיים המודרניים. בשני המקרים מדובר על "חנוונים קטנים, בעלי חנויות לא מצליחים, פקידים זוטרים, איכרים קשי יום".

    שתי הטענות שגויות. יש חרדים שיש להם בעיות קשות להסתגל למודרנה, אבל זה לא הכרחי ולא כללי, ובוודאי לא מאפיין את הקבוצות שקוראות את לורד והראל. מה לא מודרני בישראל אומן ? המודרנה מתבססת בחלקה (הלא ענק) על כתביו. יש מלא אחרים כמוהו. נכון שאף אחד מהם לא סיפק עדיין תורת יחסות, אבל גם בשמאל אין כאלו, ובעצם יכול להיות שמחר בבוקר פיסיקאי או מתמטיקאי דתי ימצא משהו ממש חשוב.

    שנית, גם האנטישמיות המודרנית לא בדיוק התקשתה במודרנה. היא היתה תיזה מדעית, מכומתת ומתוקתקת. היא נתמכה על ידי תפיסות היסטוריות שנחשבו למוצדקות על ידי מחקר. למשל, אפילו עיון שטחי בספר של בארי על ההיסטוריה היוונית ידגמן אבחנות גזעניות, למרות שהוא לא גוזר מהן תורת מוסר (הרי עבורו, המלחמות בין היוונים והפרסים הם סכסוך פנימי של הארים). למשל, טולקין כתב מיתולוגיות שלמות שיש בהן גזעים מובחנים. היו חתני פרס נובל נאציים, היו אצילים ואינטלקטואליים נאציים – היידגר ושמיט – היו המון אנשים שתרמו לאנטישמיות המודרנית בלי שהם נופלים תחת התיאור שמופיע למעלה.

    • מני זהבי

      יש אנשים שעצם המונח "מודרנה" (על נגזרותיו) עושה להם נעים בגב. לכן, כשהם נתקלים בהיבטים בעייתיים הקשורים למונח הנ"ל, הם נוקטים בהסברים מהסוג של "no true Scotsman".
      בפועל, גם הלאומיות ה"אורגנית" מבית היוצר של מרכז ומזרח אירופה, שהנאציזם היה ביטוי מסוים שלה (לא ביטוי מחויב המציאות, יש לומר), וגם הקומוניזם הטוטליטרי של בריה"מ, היו תופעות מודרניות.
      מה לעשות עם זה? זו אינה בעיה שלי. אני לא מודרניסט, אני מיזנטרופ.

      • נועם א"ס

        דיון טוב! סחטיין לסמולן!

        הנאציזם והקומוניזם הטוטליטרי הסובייטי הם כמובן תופעות מובהקות של vמודרנה – שתיהן נשענות בכל כובד משקלן על הפרמיסים היסודיים של הציביליזציה המודרנית-הומניסטית: ארגון היחסים הבן-אישיים, יחסי העבודה ובעיקר יחסי האדם והטבע על בסיס ההיגיון, השכל, והכוח המדמה האנושיים (וההנחה שהדבר הזה בכלל אפשרי). המרחק בין קאנט ובין היטלר מוצג לרוב כניגוד; לא מעט, אולם, יודעים להציגו גם כזהות. אף פעם לא מיותר להזכיר את הצהרתו (המרתקת!) של היטלר שההיסטוריה תזכור אותו בתור אמן גדול.

        מתוך ההקשר המודרניסטי-הומניסטי אפשר גם להבין את ההישענות של הנאציזם והקומוניזם הטוטליטרי על טכנולוגיה והתפתחות מדעית כאתוס מכריע, ובלאו הכי כתופעות של ארגון חברתי שלא היו יכולות להתאפשר באופן מעשי ללא התשתית הטכנולוגית שאפשרה אותן (כך גם לגבי כל צורה אחרת של טוטליטריזם, אולי למעט האימפריה הסינית הקדומה). את הנאציזם בפרט אפשר (וצריך) גם להבין כריאקציה לטכנולוגיזציה של המצב האנושי – אבל בשום פנים ואופן לא בצורת **דחייה** של הטכנולוגיה עצמה. בכל מקרה, גם הריאקציה לטכנולוגיזציה ולמדע היא מודרניזם. היטלר הוא תוצר מאוחר של המפגש בין הפגאניזם הצפון-אירופי והשיטה הרציונליסטית והמחולנת של האימפריה הרומית (גם ביסמארק שאב משם לא מעט).

        כיום שלטון הקפיטליזם ומנגנוני ההון הבינלאומי נעים לאותו הכיוון: דומיננטיות כלל עולמית על בסיס עיקרון מארגן של השכל האנושי, במקרה הנוכחי – רציונליזציה וכימות היחסים הבין-אישיים ויחסי העבודה האנושית ליחידות של כסף. הטכנולוגיה חזקה פי מיליון (מאגר ביומטרי, טכנולוגיה גנטית, אוטומציה ורובוטיזציה של כוחות המישטור של בעלי המונופול על האלימות, ננו-טכנולוגיה, פייסבוק, הנדסה חברתית, כלכלת חוב, שליטה טכנולוגית מקיפה על מערכי ייצור המזון, ריבוד מערך העבודה ליחידות של צריכה ויחידות של הון).