כמה הערות על האנטישמיות של הימין היהודי
שני בעלי טור מובילים של הימין היהודי, אמנון לורד וישראל הראל, כתבו השבוע דברים שלמרבה הצער לא עוררו מספיק תשומת לב. התבוננות בהם יכולה לספק קווים מרתקים לדמותה של מחלת הנפש של הימין היהודי.
במאמר מוסגר, הבחירה בביטוי "הימין היהודי" איננה מקרית: רוב גדול בקרב הימין בישראל (וגם בקרב אנשי המרכז, וזו הסיבה שמפלגות מרכז קורסות תמיד ימינה) רואה את ציבור ההתייחסות שלו לא ככלל אזרחי ישראל, אלא כאוכלוסיה היהודית שחיה בישראל. ישראל, מבחינתו, אמורה לשרת קודם כל את יהודיה ורק אחר כך, אם בכלל, את שאר האזרחים. יש ימין ישראלי – בני בגין ורובי ריבלין הם הדוגמא המובהקת – אבל הוא נדיר. הפוליטיקה הימנית בישראל, ברובה המכריע, היא פוליטיקה של עליונות אתנית-דתית.
נתחיל עם לורד, זה ששמו מוזכר תמיד כאשר יש צורך לגרד אינטלקטואל ימני. השבוע הוא כתב מאמר ב"מקור ראשון", שפורסם גם בנרג. מדובר במאמר מביך למדי, כמעט נטול קוהרנטיות, אבל מה שברור בו לא רק מביך אלא גם מדאיג.
כותב לורד: "הגרמנים חזרו להיות אלופי העולם. כבר מזמן. הם היו פעם טובים בהפעלת הכוח הגס באמצעות כל שליחיהם, עוזריהם וסייעניהם, תוך שהם מראים דוגמה אישית. היום הם טובים בחיבוטי הנפש, בחשבון נפש, ובלהיות רוצחים לשעבר. הם הרבה יותר טובים בזה ממה שאנחנו טובים בלהיות קורבנות לשעבר." אוקיי, נזריק קצת עובדות לתוך ההיסטריה של לורד. מלחמת העולם השניה נגמרה רשמית בשמיני למאי 1945. כדי להיות נאצי פעיל, בהנחה שהיית בן 18 ב-1945, אתה צריך להיות בן 86. זה חתך זניח של האוכלוסיה הגרמנית. המלחמה נגמרה לפני 68 שנים; גיל הפרישה בגרמניה הוא 65. מותר להניח בוודאות שאין אף גרמני בתפקיד בכיר היום ששימש באיזשהו תפקיד במשטר הנאצי.
אז באיזה מובן אפשר לדבר על הגרמנים של היום בתור "רוצחים לשעבר"? הם כלל לא רוצחים. הם צאצאיהם של רוצחים, אולי, אבל הם לא רוצחים. לומר שהגרמנים, כולם, היום, הם "רוצחים לשעבר" משמעו לייחס לעם הגרמני, לנצח, תכונה של רצחנות. קשה לדמיין גזענות נקיה מזו. באותו המובן, הישראלים אינם "קורבנות לשעבר" אלא רק בתדמית שהממשלה שלהם שוקדת על טיפוחה: רוב מוחלט של הישראלים לא נולד באירופה ולא עבר את השואה.
אז מה בעצם רוצה מאיתנו לורד? "הישראלים חשים היום אל הכסף הגרמני, אל הכנסת האורחים והעורכים של ברלין המדליקה. הכסף הגרמני מחכה בהפקות סרטים על פשעי הכיבוש. הוא מחכה בפרויקטים של נכדי ניצולים הנפגשים עם נכדיהם של גרינג והימלר. הכסף הגרמני ממתין לכל מי שיעשה מחקר על ההתנגדות הגרמנית לנאצים בברלין בזמן השואה ועל יחסי יהודיםגרמנים." בהנחה שלורד לא מתנגד מי יודע מה למחקרים על ההתנגדות הגרמנית לנאצים (הקונסנסוס בקרב החוקרים: פחחחח, לזה אתם קוראים התנגדות?), ובהנחה שגם סרטים על יחסי גרמנים-יהודים לא מציקים לו יותר מדי, אנחנו נשארים עם נושא מציק במיוחד מבחינתו: סרטים על פשעי הכיבוש.
ראוי לציין שלורד, כאינטלקטואל, לא מכחיש את קיומם של פשעי הכיבוש. צריך להיות מטומטם קליני כדי להכחיש את קיומם. מה שמפריע לו הוא התיעוד שלהם, תיעוד שבעולם ההזיה שבו הוא חי נעשה ב"כסף גרמני." מי שיטרח להסתכל על שורות הקרדיטים של סרטים מובילים בתחום – "שומרי הסף" ו"שלטון החוק", למשל – יגלה שהכסף מגיע משורה של קרנות קולנוע תיעודי, רובן המכריע מחוץ לגרמניה. אבל אל תבלבלו את לורד עם העובדות.
מה רוצה לורד בעצם? הוא רוצה לומר לנו שישראלים שמתעדים את פשעי הכיבוש עושים זאת ב"כסף גרמני," כלומר מוכרים את נשמתם לשטן, כלומר שהם שכחו מה זה להיות יהודים, כלומר שהם מצדיקים את הסטריאוטיפ האנטישמי הישן, על כך שליהודים אין לאומיות ואין שום דבר שהם לא ימכרו עבור כסף.
את מה שלורד כותב במרומז, כותב הראל – המעודן הרבה פחות ממנו, אבל גם הרבה יותר קוהרנטי – במפורש. אתחיל ב"חלק מהגישה הרוויזיוניסטית היא נגזרת מזליגת מורשת השואה (לאחר שמרדנו בנאצים, אמרה אחת המשתתפות בעצרת בלוחמי הגטאות, עלינו לצאת למרד נוסף, בכיבוש) לשסע הפוליטי העכשווי" שלו מסיבה פרוזאית למדי: הראל מבצע שקר קטן. ה"משתתפת בעצרת בלוחמי הגטאות" שקראה למרד בכיבוש היא חווקה פולמן רבן, שהשתתפה לא רק בעצרת אלא גם בלחימה ההיא עצמה. העובדה שניצולת הגטאות היא זו שקוראת למרד בכיבוש מביכה מאד את הראל ואת המחנה שלו. בחלקים אחרים של המחנה הימני נפוצה בעקבות הדברים הברורים מאד של רבן הקריאה להתייחס אליה כסובלת מפוסט טראומה. כמובן, אם נעשה את זה ואם נתייחס לדבריהם של כל הניצולים כאל מי שסבלו מפוסט טראומה, מעמדם ייפגע משמעותית, אז הראל עוקף את המוקש באמצעות שקר קטן.
הלאה. הראל כותב ש"אך עיקרה היא תוצאה של השקעה רבת שנים שמשקיעה ממשלת גרמניה – כמו גם קרנות ציבוריות ופרטיות – במימון תפישה "מאוזנת" לשואה. אחדים מוותיקי החוקרים הישראלים, בהם גם כאלה שנגעו בברזל בעודו חם, סמוכים כל השנים לשולחן המענקים הללו. והמשווה בין דברים שכתבו ואמרו בעבר לבין מה שכתוב בספריהם האחרונים ובראיונות עמם, מבחין בנקל בשינויים משמעותיים. אחד העיקריים: שלילת העובדה שאינה טעונה עוד הוכחה בדבר מעורבותו – ועל כן אחריותו הגמורה – של כלל העם הגרמני לשואה. חוקרים אלה מצווים עלינו לומר "הנאצים", ולא "העם הגרמני". כלומר, הראל מאשים את ההיסטוריונים של השואה בכך שהם מעוותים את המחקר שלהם על פי הגוף שמממן את המחקר. לא יודע איך לומר את זה, אבל אני לא מכיר חוקרים ישראלים שאומרים שאנחנו צריכים לדבר על "הנאצים" ולא על "העם הגרמני."
ככל שהמחקר מעמיק יותר, עולה ממנו בחדות העובדה שכלל הגרמנים – להוציא אלו שהוצאו מהכלל, כמו היהודים, צוענים וקתולים דתיים מדי – נהנו מהמשטר הנאצי. אם יש משהו שהמחקר המודרני עשה, הרי הוא לקעקע את התפיסה שרווחה פעם בגרמניה, אגדת סכין בגב שניה על כך שהיתה איזו קבוצה קטנה של נאצים שהשתלטה על גרמניה והכריחה את הגרמנים לעשות דברים שהם ממש לא רצו. שוב, הקונסנסוס של המחקר הוא שלמרות שרוב הגרמנים לא הסכימו עם כל הפרוגרמות של המשטר, ולמרות שהתחלת המלחמה היתה מאד לא פופולרית, הרי שהנצחונות של 1940 ו-1941 הפכו רוב מוחלט של הגרמנים לתומכים במשטר, תמיכה שהתחילה להתערער רק אחרי התבוסות הגדולות של 1943 והתמוטטה לגמרי בחודשים האחרונים של 1944 – כלומר, אחרי שהתברר שהמשטר עומד להוריד איתו את גרמניה לשאול. בקצרה, הראל מעמיד כאן איש קש. למותר לציין שהוא לא נוקב בשמותיהם של חוקרים: זה היה מסבך אותו מהר מאד בתביעת דיבה.
לשם מה? או. "אין ספק: חלק חשוב בעם הגרמני של היום כואב באמת ובתמים את כאב העם היהודי ובוש במעשי אבותיו. אך כדי לשוב ולזקוף את קומתו הוא זקוק לתיקון זה – של הסרת ההכללה – בכתב האישום היהודי. גם ההתנפלות הישראלית על תרבותה של גרמניה החדשה – ובראשה, כמובן, הפיכת ברלין למוקד של עלייה לרגל – ממרקת עוונות. וכל מארק ומארק שהושקע בישראל וביהודים הניב דיווידנדים שלא שוערו. בעצם כן. בהיסטוריה האירופית, ובמיוחד הגרמנית, נשמעה הרי תמיד הטענה שכאשר מדובר בכסף, היהודים הם חסרי חוש טעם וריח." זה כבר מדהים. יש קשר עתיק וחובק כל – נקרא לו הפרוטוקולים של זקני ברלין – שבמסגרתו הגרמנים ממרקים את עברם על ידי המטרת כסף על עם שידוע שכסף זה כל מה שהוא רוצה. אני חושב שכל הגרמנים שאני מכיר היו נרתעים בפלצות מהתיאור הזה, הן של עצמם והן של היהודים. חשוב להביט האופן הערמומי שבו מאמץ הראל את התפיסה האנטישמית: הוא כביכול משליך אותה על הגרמנים ("בהיסטוריה האירופית, ובמיוחד הגרמנית, נשמעה הרי תמיד הטענה…"), אבל השורות שקודמות להתחמקות ("כל מארק ומארק שהושקע בישראל וביהודים הניב דיווידנדים שלא ישוערו") מעידות על כך שהראל אימץ אותה בעצמו.
כלומר, שני כותבים מובילים של הימין היהודי מאמצים, במובלע או במפורש, טענה מרכזית של האנטישמים: ליהודים אין כבוד עצמי, הם יעשו הכל בשביל כסף. זה היה יכול להפתיע אותנו, אלמלא ידענו כבר שנים שהימין היהודי הוא אנטישמי לכל דבר ועניין. רק מושא השנאה שלו משתנה: הוא לא יהודים בכלל, אלא יהודים שלא חושבים כמוהו. קרי, שמאלנים.
אחרי הכל, האנשים שנוסעים לברלין והאנשים שעושים סרטים על הכיבוש, הם לא יהודים טובים. הם רק יהודים למראית עין. ערב רב, אם להשתמש בביטוי ההלכתי. כלפיהם, שולף הימין – כפי שכתבתי לפני כמה וכמה שנים – את כל הארסנל האנטישמי. אנשי השמאל מתוארים כמי ש"מנותקים מהעם"; כ"חסרי שורשים"; כשונאי עצמם; הם נתפסים כמי שהם, במקביל ובו זמנית, קומוניסטים ובעלי בריתם של בעלי ההון; כמי שלא מאמינים בדבריהם או שאין להם כל אמונה, ושמעשיהם ואמונותיהם מוכתבים על פי מי שחותם על הצ'ק שלהם; כערמומיים או כמשכילים, אבל השכלה שמנותקת מ"רוח העם"; וכמובן, כמושחתים מינית – כמי ששטופים בזימה או בהומוסקסואליות.
ההאשמות האלה מעידות בעיקר על המאשים. הכסף שאנשי ימין מחו"ל שולחים לישראל, ושמסייע לארגוני הימין, גדול משמעותית מהכסף שמקבלים אנשי השמאל. הכסף הזה גם מוסתר הרבה, הרבה יותר. "אם תרצו", למשל, שעשתה קריירה מלצווח "מי מממן אתכם" ולהציג בצורת דו"חות את מה שמופיע בעמודי הקרדיטים של ארגוני זכויות האדם, עושה מאמצים עילאיים כדי להסתיר את מקורות המימון שלה.
אימוץ הדפוסים האנטישמיים הקלאסיים משתלב בימין עם אימוץ של דפוסים גזעניים יהודים מקוריים, כמו התפיסה של "ערב רב." האגדה הזו, שעד לעשורים האחרונים רווחה רק בכמה חוגים קבליים וכעת היא נפוצה בכל מקום, אומרת שיש זן של יהודים שהם בעצם לא יהודים אלא מקבילה של עמלק, ושהם לא מודעים לכך. מטרתם של היהודים-לכאורה האלה – צאצאיהם של "הערב רב" של מצרים – היא להשמיד את היהודים. חלק מהתפיסות הקבליסטיות מדברות אפילו על כך שהגלות האחרונה של היהודים תהיה בקרב הערב רב.
העליה של האגדה הזו לא מקרית: היא מגיעה כאשר לימין היהודי יש צורך להצדיק את השנאה שלו כלפי ישראלים ויהודים שחושבים אחרת מכפי שיהודים אמורים, לשיטתו, לחשוב. אז זה פשוט: הם לא באמת חושבים אחרת. או שהם שכירים של רוצחים-לשעבר שכותבים את מה שמצפים מהם שוכריהם, או שהם אפילו לא מודעים לכך שהם משרתים של כוח קוסמי אפל שמנסה להרחיק את היקום מיעודו האלוהי. ובכל מקרה הם מושחתים ואין מה לדבר איתם. זה, אחרי הכל, הרבה יותר פשוט פסיכולוגית מאשר להודות בכך שיש יהודים שחושבים אחרת ממך; כפי שראינו אצל לורד, התפיסה הימנית של יהדות היא אחדותית. כל העם הוא יחידה אחת, שמתפקדת באמצעות מוח-כוורת. מי שסוטה מקו המחשבה לא אומר בכך שצריך לחשוב שוב על הנושא; הוא פשוט מוציא את עצמו מהעם.
היסטורית, זה לא חדש. כך תפקדה היהדות הרבנית לאורך ההיסטוריה: כמעט בכל פעם שקם ערעור על התפיסה ההגמונית, המערערים הורחקו מן הקהילה. היכולת להגדיר מישהו שחושב אחרת – נניח, מי שלא מאמין בביאת המשיח – כ"לא יהודי" היא אבן היסוד של היהדות הרבנית. הראל חובש כיפה; לורד לא; ושניהם צאצאים של התפיסה הזו. וברגע שמישהו כבר מוגדר כלא יהודי, קל הרבה יותר להחיל עליו את התפיסות הקלאסיות על גויים.
האנטישמיות המודרנית היא תיאוריית קונספירציה שמטרתה להסביר מדוע האוחזים בה לא הצליחו להתמודד עם המודרנה. מדוע הם – חנוונים קטנים, בעלי חנויות לא מצליחים, פקידים זוטרים, איכרים קשי יום – נדחקו אחורה בעוד שאחרים זינקו קדימה. כפי שמראים לנו לורד והראל, וכפי שמראים לנו מדי יום ימנים ברשת, תפיסת הימין היהודי גם היא במהותה תיאוריית קונספירציה: הכל מגיע לנו וכולם מנסים לדפוק אותנו או שונאים אותנו על לא עוול בכפנו.
כתוצאה מעיקול בדרך ההיסטורית, תיאוריית הקונספירציה ההיא סללה את הדרך למחנות השמדה. מותר לתהות אם, לאור לקחי ההיסטוריה ולאור העובדה שאנחנו יודעים איפה עצרה הרכבת ההיא, הבחירה של הימין היהודי בתיאוריית הקונספירציה הזו היא לא פיתול לא צפוי בדרך אלא השתוקקות, מודעת או לא, אל התחנה הסופית המסוימת הזו.
הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
(יוסי גורביץ)
