חופש הביטוי של אליצור סגל
אליצור סגל, כהניסט מוצהר ורב ב"ישיבת הרעיון היהודי," מחזיק – ככל היודו-נאצים – בדעות בזויות ולא ראויות לבוא בקהל. ועם כל זה, אסור לסתום לו את הפה. שזה בדיוק מה שעשה בית משפט השלום בירושלים בשבוע שעבר.
אליצור הורשע בעבירה הנדירה יחסית של "העלבת עובד ציבור," שלא ממש ברור מה בעצם היא עושה בספר החוקים של מדינה חופשית. הוא "העליב" את הגנרל הרב תא"ל ישראל ווייס, בעוונותיו הרב הצבאי הראשי בימי ההתנתקות. אליצור לא טען שווייס הוא אוויל משריש, שהוא פיסת ג'יפה מריירת שאיננה ראויה להיראות בציבור, או הביע את דעתו על מקצועה המשוער של אמו של ווייס – כל אלה בהחלט היו בגדר עלבונות. לא שהייתי תובע עליהם, אבל אלה היו עלבונות. לא, אליצור הורשע בגלל כתיבת המשפט הבא:
"נסכם אם כן את קווי דמותו של הרב הצבאי הראשי: מסייע לרצח – איסור סקילה, מסייע לגילוי עריות – איסור ייהרג ובל יעבור, מסייע לחילול שבת – איסור סקילה, מסייע לביטול מצוות יישוב הארץ השקולה ככל התורה כולה. די בזה ואין צורך להשלים את דמותו."
אליצור טען כי ווייס מעורב ב"סיוע לרצח" בכך שלא מנע "פגיעה בחפים מפשע" במהלך ההתנתקות; בגילוי עריות, בשל תמיכתו בשירות משולב של חיילות וחיילים; בחילול שבת משום שהתיר פעילות בשבת שלא לצרכים מבצעיים; וכמובן, עצם סיועו להתנתקות הוא "ביטול מצוות יישוב הארץ."
אני לא מסכים ולו עם מילה אחת ממה שיש לאליצור לומר, אבל זה בסדר – אני משוכנע (למעשה, מאחר ויצא לנו להתכתש פומבית, יודע) שהוא לא מסכים עם אף מילה שלי. ולאף אחד מאיתנו, ועל אחת כמה וכמה לממשלה, אסור לסתום את פיו של האחר. הפרשנות של אליצור, מוזרה ככל שתהיה בעיני אנשים חילונים, לגיטימית לגמרי. אפשר, למעשה, לטעון שאליצור מתיר את דמו של ווייס (אזכור של שני איסורי סקילה ואזכור "ייהרג ובל יעבור") אבל אי אפשר לטעון שהוא "מעליב" אותו, משום שגם ווייס וגם אליצור מפרשים את אותו קורפוס הלכתי עצמו, והם חלוקים בדעותיהם.
עכשיו, אם הפרקליטות להוטה כל כך להעמיד רבנים לדין על מה שהם כותבים, אני מציע לה להתחיל משלמה אבינר, שפרסם לאחרונה מדריך שמסביר לילדות בנות שלוש כיצד עליהן להתלבש בצניעות, כלומר מסביר להן שהן אזרחיות סוג ב', במקרה הטוב, שמסוגלות לפתות גברים בעצם קיומן. ספק אם יש דבר שמסוגל, בלשון הזהב של מרטין לותר קינג, לכנס את " ענני הנחיתות המדכאים שיתחילו להעיב על שמיה הקטנים" של בת שלוש מאשר התפיסה ההרסנית של "צניעות", ודאי בנוסח האבינרי. ככאלה הם אולי לא מעליבים עובדי ציבור, אבל פוגעים מהותית במספר גדול מאד של אזרחים. כמובן, המקרה של אבינר מצריך את התערבות הרשויות לבריאות הנפש הרבה יותר מאשר את זו של הפרקליטות, מה גם שדברי ההסתה המיזוגניים של אבינר מוגנים – כפי שפסק היועמ"ש לא כל כך מזמן – משום שהם מעוגנים בדיון הלכתי דתי.
אבל כך, כמובן, גם דבריו של סגל. מה שמשאיר אותנו עם עבירת "העלבת עובד ציבור." הפרקליטות כבר הפכה בעבר שורה של חוקים ישראליים לאות מתה, פשוט על ידי החלטה שאין תובעים אנשים על עבירה עליהם. מי שיהיה לימים אחד מגדולי השופטים הישראליים, חיים כהן, הורה כיועץ משפטי לממשלה שלא להעמיד לדין אנשים בשל עבירה על חוקי הסדומיות, שלא בוטלו עד אמצע שנות השמונים. החוק הישראלי מכיל גם סעיף של כישוף (סעיף 417 לחוק העונשין), שקובע ש"המתחזה לעשות מעשה כישוף בכוונה לקבל דבר, דינו – מאסר שנתיים; קיבל דבר בעד מעשה הכישוף או על פיו, דינו – מאסר שלוש שנים; לענין סעיף זה, "כישוף" – לרבות מעשה קוסם והגדת עתידות." אילו היתה הפרקליטות מפעילה את הסעיף הזה, המשטרה היתה צריכה להקצות משאבים ניכרים למלחמה בתחום, שוטרים סמויים היו עוקבים אחרי רבנים, מקובלים, מעוננים ואצטגנינים, וקבלנים היו מתעשרים מבניית בתי כלא מאובטחים אסטרלית. למרבה המזל, זה לא המצב. שוטה וכספו נפרדים מהר יותר משהמדינה מעבירה לאוליגרכים נכסי ציבור, והשוטה – מסכימה הפרקליטות – יכול להאשים רק את עצמו. הרשויות נלחמות במאחזי העיניים, בדין, רק כאשר הם מעלימים מס.
אז למה עדיין פעיל הסעיף של "העלבת עובדי ציבור"? מה מותר עובד ציבור כמו הרב ווייס מסתם אזרח מן השורה – אזרח המשלם את משכורתו של ווייס? הוא איתנו, מותר לחשוד, בשל הנטיה הממשלתית שימיה כימי בן גוריון ושמעולם לא מוגרה להבהיר לציבור שהוא לא יכול, לא באמת, לפקח על בכירי המשטר שלו בעצמו; זה עניין לוועדות, יועצים, משפטנים, מבקרים – אבל כאשר הציבור מעז לומר מה הוא חושב על פקיד בכיר, הוא צריך להזהר לא רק מתביעת דיבה (שבה, יש להניח, ווייס היה מפסיד) אלא גם מפגיעה בכבודו של האחשדרפן ובגאוותו של הפחה.
אבל ווייס ודומיו עובדים אצלנו. אין שום דבר שמשותף לי ולסגל, אבל שנינו משלמים את משכורתו של ווייס. וכמי שמעסיקים אותו מותר לנו גם לומר מה אנחנו חושבים על תפקודו. מי שלא מוכן לקבל את התנאי הבסיסי הזה של שירות ציבורי, מי שעורו דק מדי, מתבקש לוותר על התענוג. והפרקליטות מתבקשת להוציא את סעיף "העלבת עובד ציבור" לגמלאות; יותר מדי הוא משמש למה שריח לא נעים של רדיפה פוליטית נודף ממנו.
ועוד דבר אחד: ואי אפשר בלי מילה רעה על דני איילון. הלז העיד כנגד השר הממונה עליו, אביגדור ליברמן, בפרשת מינוי השגריר זאב בן אריה – אבל עשה את זה רק לאחר שליברמן חיסל את הסיכויים שלו להכנס לכנסת הבאה. מותר להניח שאם כסאו של איילון היה בטוח, הוא היה שומר על אומרטה כפי שעשה לאורך השנים מאז אותה תקרית. אחר כך גם חטא בשקר, כשהודיע לתקשורת שהוא לא העיד "במשטרה," כשהוא מתכוון לכך שנחקר בביתו ולא, כאחד האדם, בתחנת המשטרה – אבל גורם לתקשורת לחשוב שהוא מכחיש את עצם העדות. כשאנחנו מדברים על האנשים שהורידו את הפוליטיקה הישראלית לאשפתות, צריך לזכור את שמו של האיש שהמציא את גישת השרפרף הקטן לפוליטיקה.
הערה מנהלתית: במהלך השבוע האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.
(יוסי גורביץ)
אתה מפספס כאן דבר חשוב. איך שאני קורא את הדברים ישב כאן טריבונל, דן בכתב אישום כנגד הרב וייס וקצת גזר גם את דינו. לאור נסיון העבר הייתי חושב שדווקא כאן יש מקום אולי קצת לנקוט הליכים פליליים, רק אם יש דגנרט שבאמת ייקח ברצינות את "איסור הסקילה" וכיוצא בזה. שלא תעוף חלילה אבן לכיוון הלא נכון.
אבל לא על זה הוא הועמד לדין. אם אתה רוצה לומר שצריך להעמיד אותו לדין על הסתה, אז יהיה לנו ויכוח אחר (והפרקליטות כנראה לא תסכים איתך, בהתחשב בהחלטותיה.)
גם אם הסעיף בגינו הואשם לא היה נכון, זה ודאי המקרה בו צריך לנקוט הליכים פליליים, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. ועוד משהו – גם אני וגם אתה לא קראנו את כתב האישום או את הכרעת הדין, שהם הבסיס לכל דיון בנושא. אולי שם, ולא בכתבה, יש את המענה לכל שאלותיך?
הכרעת הדין: http://www.court.gov.il/BookReader/getbook.asp?path=%5C%5CIDCNFSV01%5Cidc_repository2%5C968%5C559%5C57f93ba2a6674ad3abaeadf8a9642db5&OlvDataProto=file&Language=Hebrew&Hebrew=1&ReaderStyle=ILCourts&h=C0AEE2252D5261F764EF76899A248BE2&OnePageMode=1
ממתי האשמת מישהו בכך שהוא עובר על איסור שדינו סקילה שקולה להסתה לרצח?
אני יכול לומר בבירור שאני עובר על מספר איסורים שדינם סקילה מדי שבוע. האם אני מסית לרצח של עצמי?
זה הייתי אני.
"וכמי שמעסיקים אותו, וכמעסיקיו" קצת כפילות, לא?
היה צריך להעמיד אותו לדין על הסתה, לא על העלבת עובד ציבור. אך מכיוון שפרשנות בית המשפט העליון לעבירת ההסתה היא מאוד מצמצמת, הפרקליטות החליטה ללכת על העלבה.
המטרה היא גם להביך את בית המשפט העליון – תראה מה עשית, כשיש הסתה אנחנו מעמידים פנים שזו העלבה.
בית המשפט העליון הוא האשם כאן, כי הפרשנות שלו לחוק ההסתה למעשה מעודדת רצח נוסף של ראש ממשלה.
מהי אותה פרשנות של העליון?
למה אשם בית המשפט ולא המחוקק?
בחוק כתוב במפורש שהסתה גזענית מותרת כל עוד היא דתית ושסתם הסתה לאלימות מותרת כל עוד אין סיכוי ממשי שהיא תביא לביצוע עבירה.
אסטרלית? ?
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A1%D7%A2_%D7%90%D7%A1%D7%98%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99
בעולם אידאלי אתה צודק, זה נופל תחת חופש הביטוי. אבל אנחנו חיים במדינה שבה הכפשות והעלבות כבר הביאו להלך רוח שאיפשר רצח של ראש ממשלה. כל עם והמשטר שהוא ראוי לו.
אני מניח שהסעיף הזה נועד למקרה שבו אני מקלל את פקח העירייה שדופק לי דו"ח על הצבת כיסאות על המדרכה ולדברים כאלו הוא נועד.
למה אסור לך לקלל את הפקח?
כלומר ברור שזה לא ראוי במיוחד, אבל אני לא מוצא שום סיבה להאשים ולהרשיע על קללה. במסגרת חופש הביטוי כל הגועל מותר, עד שזה מגיע להסתה לרצח שגם שם ההגדרה היא די מצומצמת.
כי פקיד שמבצע את תפקידו זכאי להגנה מפני תוקפנות שמופנית אליו בשל ביצוע תפקידו. כמובן שצריך להפעיל שיקול דעת גם בהגשת כתב אישום וגם בענישה. אני מניח שאף אחד לא יגיש כתב אישום נגד מישהו שיסנן לעצמו "פקח מניאק".
גם נהגת אוטובוס או קופאי בסופר זכאים להגנה מפני תוקפנות, אבל אין להם סעיף מיוחד בחוק בשביל זה.
נהג אוטובוס וקופאי לא עובדים בעבודות שבהן כמעט כל שיחה היא ריב, לפקח שנותן דו"חות אין "לקוחות מרוצים", יש לו רק עבודה שמישהו מוכרח לעשות.
אבל יש להם סעד אחר. הסופרמרקט, לדוגמא, הוא עסק פרטי, ויכול לסרב לשרת את מי שאינו נוהג בעובדיו כראוי.
הפקח לעומת זאת לא יכול להגיד "אה, הוא מקלל? אז אני מסרב לתת לו דו"ח!".
תוקפנות מילולית לא מצדיקה הגשת כתב אישום.
לאנשים שמתוקף תפקידם באים במגע יומיומי עם הציבור ואין להם אפשרות לסרב שירות לאיש יש בהחלט זכות לצפות שהמדינה תדאג שלפחות לא יקללו אותם.
הזכות הזאת לא גוברת על חופש הביטוי.
המדינה רוצה להגן על עובדיה? בבקשה, רק שלא תפגע באזרחיה למען המטרה הזאת.
ובכלל – אני לא מבין את ההתרגשות הזאת מקללות. למי אכפת? אבל אולי זה רק אני…
באופן אישי אני לא סגור אם נכון לבטל את הסעיף, אבל תנסה לדמיין מצב שבו הוא מבוטל. אתה יודע איזה חיים יהיו לפקחים? גם אני לא מתרגש מקללות אבל יכול להיות שאני אשנה את דעתי כשאחטוף כל יום קללות נאצה שיגרמו להצהרות על מקום העבודה של אמא שלי להראות כמו מחמאה. כל מה שצריך לעשות זה לעבור על כמה טוקבקטים בטמקא כדי לראות את היכולות הלשוניות של הישראלים כשזה זה נוגע לאיחולים.
אתה חושב שהסעיף הזה משנה במשהו את חיי הפקחים? שמעת פעם על מישהו שהועמד לדין בגלל שהוא קילל פקח? שמעת פעם על מישהו שנמנע מלקלל פקח בגלל החוק הזה?
כן, כן וכן.
אני נמנעתי מספר פעמים בעבר מלקלל שוטרים (בעיקר מג"ב)בגלל הסעיף הזה. בכל המקרים האלה הגיע להם (לדעתי) היות והם הפעילו טרור על אוכלוסיה אזרחית והפרו את אמון הציבור, אבל העדפתי לא להיעצר.
לגבי דני אילון, אני אמנם לא נמנה עם מעריציו, תומכיו או מזדהה עימו באיזושהי צורה.
אולם במקרים רבים ההרשעה של עבריינים נעשית על פי עדות מי שהיו בני בריתם וטיפוחם בעבר אשר הסתכסכו עם העבריין ודרכיהם נפרדו. במקרים רבים הם עושים זאת עבור הקלה בעונש ואף חנינה על עבירות שהם עצמם ביצעו.
אז כן, ישנה ציפייה שחברי כנסת, סגני שרים ושרים יהיו צחורים וטהורים ויפעלו רק משיקולים רלוונטיים. אך הואיל ובמציאות עסקינן וחלק נכבד מהמורמים מעם לא רחוק מהעולם התחתון, אין פסול בעדות מפלילה שנובעת מיצר נקם או תחושת תסכול. השאלה האם היה עושה זאת גם אם היה לו תפקיד בכנסת הבאה היא שולית ולא רלוונטית.
כנ"ל לגבי הרושם המוטעה שיצר בתקשורת. האיש לא המציא את הספין, רק נהנה מהשיטה הקיימת ותקשורת מוחלשת ונוחה שלא שואלת יותר מידי שאלות.
דני איילון הוא ליצן מגוחך, אבל עדותו דווקא ראויה להערכה.
כל עוד יש מישהו שעושה משהו (בלי אלימות, כן?) על-מנת לעצור את פוטין תוצרת מולדובה בדרכו לשלטון — יבורך העושה. אני מעדיף ליצן רודף-כבוד על-פני דיקטטור.
עדותו אולי ראויה להערכה, אבל לא האיש עצמו. ברור שמניעיו כאן הם נקמניים וקטנונים.
ואגב, עדותו אולי ראויה להערכה, אבל לא ראוי לייחס לה משקל רב. אדם שאמר X ועכשיו בוחר להגיד Y במטרה לפגוע בפלוני לאחר שהסתכסך עם פלוני – דבריו אינם בדיוק מופת של אמינות.
מעניין שבמקרה הזה (שבו, כפי שהראה יוסי, מדובר בספק עלבון והרבה יותר ביקורת/מחלוקת) החליטו לתבוע על הסעיף הזה.
אבל במקרה אחר, שבו ח"כ אחמד טיבי קיבל מכתב עם גידופים בו כינו אותו "זונה בן זונה" החליטו שאין בגדר עלבון וסגרו את התיק. לפרקליטות הפתרונים.
נבחר ציבור הוא לא עובד ציבור.
עזוב גידופים. ירקו עליו והמשטרה החליטה לא להגיש כתב אישום על התקפה. מיותר לציין שאם ערבי היה יורק על נפתלי בנט, המשטרה היתה מתנהגת אחרת.
ושימו לב לפרשנות המרחיבה שהעליון נותן לסעיף הזה:
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000663098