החברים של ג'ורג'

שלוש הערות על הבחירות בארה"ב

(עכשיו, כשהמועקה סרה והסחרחורת חלפה, אפשר לכתוב.)

 

המולדת השניה ואובדן התקווה:  בתגובות לפוסט האחרון שאל אסף, לא בלי צדק, מדוע התמקדתי בבחירות בארה"ב כמושא של פאתוס, למה הן נתפסות כחשובות – מבחינת נפח תשומת הלב התקשורתית – מהבחירות בישראל.

 

יש לכך כמה תשובות. ראשית, הבחירות בארה"ב היו כנראה הדבר החשוב ביותר שקרה השנה. ארה"ב שוקעת, אולי – לא הייתי ממהר להספיד – אבל היא עדיין מגדלור תרבותי וערכי חשוב מאין כמוהו, אולי בלי מתחרים.

 

שנית, הבלוג הזה מתעסק בעיקר במה שקורה בישראל. בדיקה מהירה העלתה שהפוסט האחרון שעסק בבחירות נכתב ביוני, והפוסט שלפניו דווקא עסק ישירות בבחירות בישראל. שלישית, זה עניין עונתי: עוד חודש נחזור שוב להתעסק בהוויות ציפי ומופז.

 

כל זה נכון, אבל לא נוגע בנקודה המרכזית. ארצות הברית, מבחינתי, היא המולדת השניה. היא היתה כזו מרגע שעמדתי על דעתי. את דעותי על זכויות אזרח, זכויות אדם, אזרחות בכלל, כיצד ראוי לה למדינה להתנהל – עיצבתי הרבה מאד בהתבסס על ההיסטוריה האמריקנית. בפרפרזה על מקיוואלי, בסיימי את יום עבודתי ובבואי בקרב הקדמונים, יש ביניהם מקום של כבוד לג'פרסון, אדמס, לינקולן, רוזה פארקס, ג'ון בראון, ורבים אחרים. אני חושב שיש סיכוי יותר מסביר שאצליח לעבור מבחן אזרחות בארה"ב ללא צורך בהתכוננות מיוחדת.

 

אני עוקב אחרי פוליטיקה אמריקנית מאז 1992 בערך. שנות קלינטון, הדשדוש הבלתי פוסק, דיכאו אותי; שנות בוש היו זוועה של ממש, התגברות פראית של כל החלקים האלימים, הדוחים, שבחוויה האמריקנית, ששיאם בשרה "אפריקה היא מדינה" פאלין.

 

הידע שלי בהיסטוריה ישראלית נרחב לא פחות, אבל יותר ויותר אני מתקשה למצוא בה משהו מלהיב. היא חסרה את השניות האמריקנית – את החלום הרחוק, שהמציאות מתנכרת לו, שיש להתגבר עליה כדי להגיע אליו. בשנות השבעים והשמונים היתה כאן תנועה לזכויות אזרח, בהנהגת שולמית אלוני; היא גוועה. אובאמה יכול לצטט את מגילת העצמאות האמריקנית, טולס יכול לצייר קריקטורה שגרמה לי לדמוע – משום שמגילת העצמאות האמריקנית נולדה בסתירה עצמית של רבים מחותמיה, אבל לא בשקר – מה שפשוט אי אפשר לומר על מגילת העצמאות שלנו, שנדירות הפסקאות בה שאינן מכילות שקר בוטה.

 

ארה"ב הוקמה כמדינת כל אזרחיה; מיד החל הוויכוח על משמעותו של המונח "אזרח", מי בפנים ומי בחוץ. ישראל הוקמה כמדינת כל יהודיה ועד היום המיינסטרים בה איננו מערער על כך. היא מעולם לא ניהלה שיח פתוח וכן על עברה, והיא ממשיכה לדכא מיעוט גדול החי בתוכה. משרד הפנים ממשיך לסרב להכיר בקיומם של ישראלים עד עצם היום הזה. זה ההבדל.

 

ואם נרד מרמת העקרונות לרמת הבחירות, בעוד שלושה חודשים יצטרכו הישראלים לבחור בין ציפי מופז, אהוד ברק ובנימין נתניהו כראש ממשלה. איזה מבחר נורא. אני אלך ואצביע למפלגה הקרובה לעמדותי, מרצ – אפשר להצביע לה בלי יותר מדי נקיפות מצפון, עכשיו כשביילין עושה לביתו – מתוך תקווה שהיא תעבור את אחוז החסימה. אז כן, מדי פעם אני מסניף תקווה גנובה ממקום אחר ומרשה לעצמי להתבשם בחלום על פוליטיקה אחרת. אנא קבל, אסף, את התנצלותי, אבל בלי האופיום הזה – קצת קשה לחיות כאן.

 

 

ההיסטריה: מי שעובר על הטוקבקים באתרי התקשורת הישראלים, מקבל את הרושם שהוא נמצא בגרסה עילגת במיוחד של פוקס ניוז או רדסטייט. מוסלמי, כושי, הוא יצבע את הבית הלבן בשחור – זו הרמה המקובלת.

 

היא לא מוגבלת רק לטוקבקים. בוויינט ממחזרת נעמי רגן את כל עלילות הדם כנגד אובאמה; בנרג עושה זאת בן דרור ימיני. אני אטפל לטקסט של ימיני, כי הוא בדרך כלל שפוי יותר.

 

"יש לו נסיון קטן הרבה יותר מזה של פיילין", פותח ימיני. לא נכון. הוא אמנם היה רק שנתיים בסנאט, בדיוק כמו מספר השנים של פאלין כמושלת, אבל הוא היה סנאטור-מדינה במשך שמונה שנים קודם לכן, כשהיא ניהלה איזו עיירה בת פחות מ-7,000 תושבים. הוא גם מרצה למשפט חוקתי באוניברסיטת שיקאגו; לה יש תואר ראשון בעיתונות ספורט.

 

הלאה. בן ימיני טוען שאובאמה הכחיש קשר עם ביל איירס. לי זה חדש. משום מה, העובדה שאיירס ביצע את הפשעים שלו לפני ארבעים שנים איננה מוזכרת, כמו גם העובדה שהוא מעולם לא הועמד לדין וממילא לא הורשע בדבר, כך שהוא כנראה לא בדיוק היה המקבילה המוקדמת של בן לאדן. גם העובדה שהקשר העיקרי בינו ובין אובאמה הוא שהם ישבו בהנהלת עמותה, שישבו בה גם כמה רפובליקנים, ביניהם תורמים לג'ון מק'קיין, לא מוזכרת. עובדות לא נוחות, כנראה.

 

פעמיים מכנה ימיני את הכומר ג'רמיה רייט אנטישמי. וזה מעניין, כי הליגה נגד השמצה, שחוש הריח שלה בנושא עדין מאד והיא מסוגלת לגנות ביקורת על ישראל כאנטישמיות, דווקא לא חושבת שרייט אנטישמי. אבל היי, רייט הוא רדיקל אז הוא כנראה גם אנטישמי.

 

ג'סי ג'קסון אמר משהו על כך ש"השפעת היהודים בוושינגטון תפחת" עם נצחון אובאמה – מינויו של רם עמנואל לראש המטה עשוי לשנות, אולי, את דעתו – וימיני אומר ש"אובאמה התנער" מהדברים. למה לאובאמה צריך בכלל להיות אכפת מאמירה כלשהי של ג'סי ג'קסון, שהתבטא בפומבי שהוא רוצה "לחתוך את הביצים של אובאמה" – לימיני הפתרונים. האם בגלל ששניהם דמוקרטים? ששניהם שחורים?

 

פרשת חלידי והקלטת-שלא-היתה: ימיני מכנה את הפרופסור המכובד רשיד חלידי, שכל מה שהצליחו למצוא נגדו הוא שהוא היה פעם נציג למחצה מטעם אש"ף בשיחות מדריד – שיחות שנוהלו על ידי ארצות הברית ומטעמה, ולמיטב זכרוני תמך בהן ימיני – "אחד התועמלנים הארסיים ביותר כנגד ישראל". אולי כדאי שהוא יציג תימוכין לדבריו, כי מיטב חופרי הרפש של הימין האמריקני לא כל כך הצליחו.

 

את הקלטת מתאר ימיני ככזו ש"בה, לפי החשד, אמר אובאמה משהו מביך, אולי הצדקת טרור" [הדגשה שלי – יצ"ג]. שימו לב: ימיני לא ראה את הקלטת. אף אחד לא ראה אותה. המקסימום שפאלין העזה לומר הוא ש"ישראל תוארה בה כמבצעת טרור, לא כקורבן". אבל ימיני כבר קופץ לטענה שאובאמה "הצדיק טרור". הוא גם משמיט, משום מה, את העובדה שבניגוד לאובאמה, ג'ון מק'קיין היה יו"ר קבוצה רפובליקנית שתרמה הרבה מאד כסף לעמותה של חלידי, משום שאז – כשלא היו בחירות – היא נחשבה בעיניו למקדמת דמוקרטיה. גם את העובדה שפאלין ישבה בלי למצמץ בכנסיה כשכומר טען שפיגועי התאבדות בישראל הם עונש על אי התנצרות היהודים ימיני משמיט. שוב הוא משמיט.

 

הפרשה כולה, אגב, תוארה (נחשפה, למעשה) על ידי הלוס אנג'לס טיימס בכתבה מאפריל. עד שמצבו של מק'קיין בסקרים לא הפך לנואש, הוא לא ניסה להשתמש בפרשה – משום שאין בה כלום. משניסו מק'קיין ופאלין להפוך אותה לנושא, תומכיהם העלו מהאוב את אש"ף כארגון טרור נורא – תוך הצנעת העובדה השולית שכל ממשלות ארה"ב ניהלו איתו משא ומתן ב-15 השנים האחרונות.

 

ימיני, כמובן, מבצע פירואט חלקי לאחור: "יתכן שכל ציוני הדרך האלה הם לא יותר מאנקדוטות. הרי גם יהודים השתבצו בדרכו. הוא עצמו לא נתפס בשום התבטאות אנטישמית". אחחח, "לא נתפס". יופי של צורה להעביר מסר. נציין שוב שימיני לא הצליח לקשר את אובאמה ולו עם אנטישמי אחד?

 

וכשכך נראה בעל טור מרכזי בתקשורת הישראלית, מה לנו כי נלין על אזובי הטוקבקים?

 

חילופי משמרות: זו היתה עונת בחירות גרועה לכלי התקשורת המסורתיים בארה"ב. מק'קיין התלונן שוב ושוב שכלי התקשורת הפגינו הטיה כלפי אובאמה – ובשבועיים האחרונים של הקמפיין, היה אולי משהו בדבריו – אבל עד סוף אוגוסט, התקשורת הממסדית העניקה תשומת לב כפולה-כמעט למק'קיין, וביולי היו 72% מההתייחסויות לאובאמה ברשתות הטלוויזיה שליליות. קראו שוב את הנתון הזה.

 

זה השתנה, כמובן. זה השתנה אחרי הפאניקה של מק'קיין עם המשבר הכלכלי (זוכרים את "השעיית הקמפיין"?), אחרי ההתרסקות, פעם אחר פעם, במהלך העימותים – וכמובן, אחרי חשיפת פרצופה של פאלין. אבל רצוי לציין, באשר לעימותים, שבשני הראשונים העניקה התקשורת את הנצחון למק'קיין – אבל הבוחרים, קשי עורף שכמותם, התעקשו שדווקא הבחור השני ניצח. אחרי העימות השלישי התקשורת הרימה ידיים, זה היה אבוד – גם לפני תמונת ה"לשון" המפורסמת.

 

שורה של סיפורים מביכים למק'קיין לא זכו לחשיפה בתקשורת הממוסדת – למשל, קשריו עם "השרברב" של ניקסון, ג'יי גורדון לידי, שבשנות ה-90 קרא לירי בסוכני ה-ATF ואף המליץ על ירי בראש, משום שהם לובשים שכפ"צ. בניגוד לאיירז, לידי הורשע גם הורשע בדין. התקשורת, שחגגה סביב הכומר רייט, לא הפנתה את תשומת הלב ההולמת לכמרים המשונים של פאלין, ולקשריו של מק'קיין עם מטיף השנאה ג'ון האגי.

 

זה לא בהכרח מתוך הטיה; זה כנראה נבע מפחד, החשש מלהיראות כמי שבחרו צד. אבל לפעמים בחירת צד היא חובה מקצועית ופטריוטית. לא לכל סיפור יש שני צדדים שווים. כתב פוקס קארל קאמרון ידע, תוך כדי הקמפיין, שרבים מאנשי מק'קיין סברו שפאלין כלל לא ראויה לתפקידה – שהיא, כפי שצוין למעלה, לא רק התעקשה שהיא רואה את רוסיה מהחלון אלא גם סברה שאפריקה איננה יבשת אלא מדינה.

 

אילו הקפיד קאמרון רק לסתום את הפה, אפשר היה, בדוחק, לקבל את העובדה שהוא לא חלק את המידע על האשה שהיתה מרחק התקף לב אחד מההדק הגרעיני עם הציבור, בכך שהוא מחויב לשתיקה משום ההסכם שלו עם מקורותיו, שדרשו שהמידע ישודר רק אחרי הבחירות; פרשנות סלחנית פחות היתה אומרת שהעיתונאי ובכירי הקמפיין קשרו יחדיו כנגד הציבור. אבל, כאמור, על שתיקה אפשר היה לסלוח. אבל קאמרון – נו, איש פוקס, לא איש חדשות – דווקא שיבח את פאלין בשידור.

 

רוב הפרשנים בזו, לאורך הקמפיין, להשענותו של אובאמה על צעירים; הצעירים, אמרו, אף פעם לא מצביעים. הפעם הם הצביעו במספרי שיא, והביאו לו את הנצחון. למה? אני רוצה לטעון, בזהירות, שזה נובע מכך שהם לא צורכים את התקשורת המסורתית, ואין להם את הצורך האובססיבי באיזון. המציאות, ודאי זו של שבע השנים האחרונות, לא היתה מאוזנת. 

 

צורת התקשורת שלהם היא כמעט כולה מקוונת, הם מעניקים לבלוגים משקל שהתקשורת הממוסדת מעניקה לפרשנים בכירים. אובאמה פנה לקהל הזה, בערוצי התקשורת שלו, הרבה לפני שהתחילו הפריימריז, והוא שכנע אותם. הם יצאו לרחובות, הם הגיעו להתוועדויות – בשלב זה, אגב, התחלתי להאמין שאובאמה אכן ינצח – והם העניקו לאובאמה במהלך פברואר-מרץ את עשירית הנצחונות הרצופים שלו – שריסקו את קלינטון, שפשוט לא היתה חלק מהשיחה ולא ידעה מאיפה זה בא.

לא לכל נושא יש שני צדדים. לא צריך, לדיון על פדופיליה, להזמין את הומברט הומברט בשם האיזון. התקשורת הממוסדת פחדה מדי מהצל של עצמה, ולא נותר לה מה לומר לדור הצעיר. אובאמה השתמש ברשת, עקף אותה, הגיע אליהם ישירות – ויתכן שלימים ייזכר דווקא המהלך הזה כצעד המהפכני באמת של מערכת הבחירות הזו.

 

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • יוספוס

    אובמה היה בסנאט ארבע שנים (החל מ-2004), מה שמעמיד את בן-דרור ימיני באור אף יותר מגוחך.

  • נו, היה שווה לחכות כמעט יומיים לפוסט הזה. יומיים של ריפרושים על הפידר בציפייה לראות מה תכתוב. נו, היה שווה.
    וברשותך, אעביר את הפוסט הזה לכמה אנשים, ששאלו אותי שאלות שענית בדיוק עליהם.

  • אורי ג.

    תיקון קטן: הצעירים לא הצביעו במספרי שיא. העלייה באחוז הצעירים בין המצביעים (גילאי 18-29) היתה אחוז אחד בלבד,
    מה שכן, שני שליש מהצעירים נתנו את קולם לאובמה.

    לגבי ה"מחקר" שאתה מצטט לגבי תשומת-הלב התקשורתית, אני מכיר לפחות שני מחקרים עם מסקנות הפוכות, חלקם צוטטו באתרי חדשות ישראלים.

    לא נותר אלא לאחל לנשיא אובמה הצלחה .

  • אורן (ירושלים)

    אני לא מבין למה אתה חושב שארצות הברית היא כזאת מדינה לדוגמא. ("כיצד ראוי לה למדינה להתנהל…"). נכון, מוצרי צריכה מאוד זולים שם (אולי לא ירקות באיכות טובה, אבל הכל חוץ מזה), אבל האם האנשים שם יותר מאושרים מאשר במדינות אחרות? אנשים רוצים מכונית יותר גדולה, טלוויזיה יותר גדולה, והם מקבלים את כל הדברים האלה בארצות הברית (זה בא עם דירות יותר גדולות וכבישים יותר רחבים כמובן), אבל האם זה הופך את החיים שלהם ליותר טובים באמת?
    אני לא יודע, כשאני משווה את ארצות הברית למדינות באירופה, כמו שוודיה או צרפת, אני מתרשם שאנשים יותר מאושרים, יותר אינטלגנטים ויותר מחונכים באירופה. הרושם שלי הוא שבארצות הברית אנשים נמצאים במרוץ אינסופי כדי להבטיח את עתידם, כל הזמן עובדים עוד, ומרוויחים עוד כסף. יש הרגשה של חוסר ביטחון ושל אדם לאדם זאב. בארצות במערב אירופה יש הרבה שבועות חופשה, יש ביטחון די גדול שלא תרעב ותקבל שירות רפואי וחינוך, וכתוצאה מכך אנשים מתעסקים הרבה בתכנון החופשה הבאה ומחשבה על הקודמת, בחינוך ובמחקר, ולאו דווקא במרדף אחרי הכסף.
    אולי זה רק הרושם שלי, אבל שאלתי אנשים, אמריקאים שעברו לגור באירופה, ואמנם: הדירה שלהם באירופה קטנה יותר, המשכורת יותר נמוכה והמיסים יותר גבוהים, אבל הם בכל זאת הודו שהחיים שם טובים יותר.
    מה שבטוח הוא שבישראל שאבו השראה משני המקורות: שירות לאזרח כמו באמריקה, ומסים כמו באירופה. גן עדן של ממש.

    • pdenimore

      ודאי שטלוויזיה גדולה, מכונית גדולה הופכים את החיים של אלה הרוצים אותם לטובים יותר. אדם רוצה את הדברים שלתפיסתו טובים. לכן הרצון הוא הוא הטוב הוא הוא האושר.

      זה שהתרבות האמריקאית בכללותה מעדיפה את הקניון על פני אולם האופרה לא מונע מאמריקאים הרוצים זאת ללכת לאופרה.

  • יפה כתבת.

    ואני ממליץ לך ולכולם לקרוא את הפוסט המצויין הזה, שנכתב מפי פרופ' יהודי אמריקאי לשעבר, שמסביר למה באמת ארה"ב מסוגלת להשתנות ולהתחדש, ולמה נראה שישראל פשוט לא יכולה, ואפילו לא יכולה לקלוט מהם שינוי והתחדשות:

    http://themagneszionist.blogspot.com/2008/11/joy-mixed-with-little-sadness.html

  • אזרח.

    מר גורביץ,מתוך היכרותך את ארה"ב, האם אתה משער שהנשיא החדש,בעזרת הרוב הדמוקרטי בקונגרס ,יבטל את החוקים הדרקוניים שממשל בוש הטיל על נתיני ארה"ב ?

    http://www.sourcewatch.org/index.php?title=Bush_administration_vs._the_U.S._Constitution#2005

    כתבתי תגובות
    על כך אצלך ,כאן:

    http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=171

  • אלכס ז.

    אתמול צפיתי באחת התוכניות הפוליטיות הנצפות ביותר ברוסיה. המגיש שלה, שנחשב למגיש טוב, זרק יותר רפש על אובמה משכל הטוקבקים הישראלים גם יחד; נושא התוכנית היה "נשיא אפליה המתקנת", נטען שם שאובמה תמיד התגעה בהיותו שחור ותקף את משפחתו הלבנה (אדרבה, הם אמרו שהוא התעלם מסבתו הלבנה ונסע אל השחורה), טענו שהאפליה המתקנת ביטלה למעשה את החוקה, טענו שהשחורים הם הרוב בארה"ב ואובמה מתיר להם להרוג לבנים, הוא יחוקק חוקי שריעה וכו' וכד'…

    הבחירות הללו חשפו את החלקים הגרועים ביותר בעם. ישראל כ"כ פרו-מקקיין לא בגלל השגות לגיטימיות על כישוריו של אובמה, אלא כפי שמראה התור של בן ימיני, בגלל היסטריה ופחד מהשונה. ישראל תמכה במקקיין בעיקר בגלל שהיא מדינה גזענית וחשוכה, אבל יש מקומות רעים הרבה יותר.

  • אסף

    יוסי,

    אני מעריך מאד את זה שלקחת זמן כדי לענות, ומכבד כל מילה ממנה.

    אומנם, אני עדיין חושב שאתה צובע את ארה"ב בצבעים ורודים מדי (ונזכיר אולי דברים קטנים כמו שיעור הפשיעה והכלואים הגבוה בעולם המערבי, היעדר מערכת בריאות ציבורית, וכו'), ואת ישראל בצבעים עגומים מדי (לארה"ב, כאמור, לקח מאות שנים להגיע לאן שהגיעה מבחינת זכויות אזרח, תן גם לנו קצת זמן).

    אבל(!) אני מקבל לחלוטין את ההסבר שלך לגבי המקום שממנו זה מגיע, מבין את הנקודות שלך, ומאחל לך שתמצא בתוצאות הבחירות הללו את הדלק שאתה צריך כדי להמשיך ולנסות להוביל לשינוי גם בחברה הישראלית.

    עם יד על הלב, אני חושב שאנחנו קשים מדי עם הפוליטיקאים שלנו. פוליטיקאי ישראלי שהיה נואם באותו הנוסח שאובמה נואם, היה נקטל כאן על ידי הקהל והתקשורת. מיד היו מחפשים מה הוא אומר בין השורות, צוחקים על הנאיביות שלו ו/או של מי שיאמין לו, דנים באיפה הוא בעצם מקמבן אותנו, וכו'. זה עצוב, זה קורה כל הזמן (נסה להקשיב פעם לנאום, של לבני, ביבי, לא משנה, העיקר – בלי מסננת הציניות) וזאת מחלה של החברה הישראלית, שגם בה צריך להילחם אם רוצים להצמיח כאן תחושה של פוליטיקה אחרת.

  • מני זהבי

    אסף,
    עזוב אותך מהציניות. כדי להצמיח בישראל חברה אזרחית שפויה (שבלעדיה לא תיתכן "פוליטיקה אחרת", לה אתה מייחל), צריך לסיים את העימות האלים ביננו לערבים. מהר ככל האפשר, והמחיר המדויק לא ממש משנה (כל עוד יובטח קיומה של מדינת ישראל בהרכב אוכלוסייתה הנוכחי, פחות או יותר). כל צעד שמקרב את סיום העימות מבורך, ולא משנה מה הגורם שמקדם אותו ומהם מניעיו. כל צעד שדוחה את סיום העימות הוא רע, ולא משנה מה הגורם שמקדם אותו ומהם מניעיו. זה עד כדי כך פשוט

    • אסף

      אני מסכים איתך לחלוטין. וזה עדיין לא משנה את מה שאמרתי. הממשלה הנבחרת שלנו (גם) היא זאת שאמורה לסיים את העימות, ואני מדבר על היחס שלנו לפוליטיקאים שמרכיבים אותה (או שרוצים להרכיב אותה).

    • אסף

      ורק מוסיף קצת – בכוונה דיברתי על "תחושה של פוליטיקה אחרת", ולא על "פוליטיקה אחרת".

      וזאת משום שלתפיסתי כבר יש לנו פוליטיקה כזאת, או סימנים שלה. אולי אם נקשיב למנהיגים שלנו (מכל הצדדים) ולמה שהם אומרים, ונבחן את דבריהם, במקום את הרכילות שמסביב, נוכל לקיים כאן שיח פוליטי ראוי.

      כשאני רואה תוכנית חדשות אני נחרד מעד כמה התקשורת אינה מעודדת שיח על נושאים. השיח הוא כולו שיח של רכילות פוליטית, מי שריין למי, מי עשה למי, וכו'. כשפוליטיקאי כבר מנסה לדבר על נושאים, הוא מיד זוכה לבוז מעודן מצד המנחה ("כן, כן, אבל באמת, לא בגלל זה שריינת את שומי?", או – "כן, כן, אבל בינינו, זה לא קשור לזה שאתם במצב כזה בסקרים?"). יש מקום גם לזה, אבל לדעתי יצאנו קצת מאיזון, ואנו במו ידינו מרדדים את הפוליטיקה שלנו בכך שאיננו נותנים לפוליטיקאים קצת יותר קרדיט.

  • טל

    יפה. אני מסכימה עם כל מה שאמרת והפוסט הזה הוכיח לי כמה עמוקה ההבנה שלך בארה"ב (סחתיין). רק לחדד נקודה אחת בנוגע לטיעון שלפיילין יש יותר ניסיון ניהול מאובמה. לאובמה הצביעו 19 מליון אזרחים בפריימריז. לפיילין הצביע אחד. המסננת הענקית הזו, שאובמה עבר, מילאה את החלל של הנסיון. כדי להגיע ל 19 מליון איש, צריך כסף כדי שיהיה כסף צריך תורמים וצריך לשכנע אנשים שאתה מסוגל. זה לא קורה סתם כי אנשים לא מממנים מתמודדים רק בגלל שהם יפים או יודעים לנאום טוב. ניסיון של קמפיין אינו ניסיון של בית לבן, אבל זה פי אלף יותר ניהול מאשר ראשות עיר. ויורשה לי להוסיף – האורך וההיקף של הפריימריז, הוא גם יותר מלנהל את אלסקה, עם כל הכבוד.