החברים של ג'ורג'

עוד יום אחד

מחר ילכו עשרות מיליוני אמריקנים לבחור נשיא.

 

קשה להזכר מתי היו בחירות גורליות כל כך, ודאי לא בתקופת חיי. 1976, אולי; הצורך להביס את הניקסוניזם, שהמשיך לחיות גם לאחר שהנשיא הפושע ההוא התפטר, היה חיוני. אבל ניקסון, על כל מגרעותיו, לא היה איום כבד כל כך על עצם קיומה של ארצות הברית. צריך, אולי, לחזור לבחירות 1860, שאילצו את הרפובליקה להתעמת – עימות שנסוגה ממנו במשך שלושים שנה לפחות – עם הסתירה הפנימית שבקיומה.

 

ארצות הברית היא קודם כל אידיאל. היא היתה המדינה המודרנית הראשונה שהשתיתה את קיומה על תפיסה של שוויון ושל אזרחות. בלעדיה, קשה לראות את המהפכה הצרפתית מתרחשת, ואת מימושו של הרעיון הפילוסופי הרדיקלי כל כך – שכל בני האדם נולדו שווים בזכויותיהם, ושיש להם זכויות בסיסיות בלתי ניתנות לשלילה: לחיים, לחירות ולחיפוש אחר האושר. זהו רעיון רדיקלי גם בימינו, ודאי בישראל שהיא אתנוקרטיה עם מוטיבים תיאוקרטיים חזקים הרבה יותר מאשר דמוקרטיה. אמרו לישראלי הממוצע שארצו צריכה להיות מדינת כל אזרחיה, שאם לא כן איננה מדינה חופשית, וצפו בסלידה האוטומטית, המשותפת לאיש מהרחוב ולפרופסורית שהיתה פעם יו"ר האגודה לזכויות האזרח . נסו לומר לו שיש לבני אדם הזכות לחפש את אושרם גם מעבר לכבלי לידתם, גם מעבר להחלטותיהם של רבנים, ותוקעו במהירות כאויבי העם, שמאלנים, ערב-רב.

 

האידיאל, כמובן, לא מומש מעולם. אבל הוא היה האידיאל שהפך את העבדות למוגלה צורבת כל כך בבשר האומה; הוא זה שהעניק משקל מוסרי כבד למתנגדי האימפריה שבנו לודג' ותאודור רוזוולט; הוא זה שאילץ את הרפובליקה להעניק זכות הצבעה לנשים – בלי הזוועות שליוו את המאבק לשחרור 50% מהמין האנושי בבריטניה, למשל; הוא זה שהפך את תוצאתה של "מלחמת האזרחים השניה", עידן הגדולה של המאבק על זכויות האזרח בשנות השישים, לכל כך ברורה מראש.

 

היה, כמובן, תמיד זרם-נגד. זרם שבשם "הבטחון הלאומי" התנכל לקומוניסטים – לא בלי מידה של צדק – ולסוציאליסטים מאז ההפיכה הקומוניסטית של 1917, שדימה לראות בכל דרישה להרחבת החירות קשר נגד המוסר ונגד החברה, שתמיד ראה את ארצות הברית כאומה נוצרית קודם כל, לעיתים תכופות נוצרית-משיחית.

 

ג'ון מקקיין הוא מועמד מוזר לתפקיד נושא הדגל של אמריקה בנוסח האב קאולין, צ'ארלס לינדברג וג'ו מקקארתי. העבר האישי שלו, היותו קורבן להסתה גזענית של ג'ורג' וו. בוש במערכת הבחירות של 2000, מציג באופן אירוני את העובדה שהוא ממשיך דרכו. ואף על פי כן, הוא ממשיכה.

 

*          *            *            *            *

 

ג'ורג' בוש ג'וניור ייזכר בהיסטוריה האמריקנית כאחד הנשיאים הגרועים ביותר בתולדות הרפובליקה – אולי הגרוע שבהם. כדי להזכר במועמד עלוב כל כך לכתר הזה, צריך ככל הנראה לחזור אחורה עד ימי ג'יימס ביוקנן, שישב בחיבוק ידיים עת התפלגה המדינה לשני מחנות אויבים, עד שהוחלף על ידי לינקולן. אבל סיבת כשלונו של ביוקנן היא רפיסותו, חולשתו, הפסיביות שלו; ג'ורג' בוש גרם שורה של נזקים כבדים לארה"ב, רובם ככולם במכוון.

 

ראשית כל, הוא הפך את ארה"ב למדינה בעלת מדיניות מוצהרת של פשעי מלחמה. הממשל שלו נקט, לראשונה, בעינויים ככלי רשמי. בכך הוא הפר מסורת ארוכה של התנגדות לעינויים שמגיעה עד ג'ורג' וושינגטון. אפילו בית המשפט הישראלי, רופס תמיד מול דרישות מנגנוני הבטחון, ביטל רשמית את העינויים – שהוסדרו אז בהסדר משפטי, נוהל "לחץ פיזי מתון" – ב-1999; בוש הסדיר את העינויים בחוק ב-2006.

 

שנית, הוא צמצם משמעותית את חירויות האזרח. רוב תושבי ארה"ב חיים עכשיו במה שהאיגוד האמריקני לזכויות האזרח מכנה "אזור נקי מחוקה": ממשל בוש החליט שמשמר הגבול האמריקני רשאי לערוך חיפוש ללא צו, ולעצור ללא צו, כל מי שחי במרחק של מאה מילים מגבולות המדינה. הממשל קשר יחד עם חברות התקשורת כדי לבצע מעקב מנוגד לחוק אחרי מיליוני אמריקנים, בשם "הבטחון" כמובן. הקונגרס הפחדני שאישר את החוקים הללו שכח את דבריו של בנג'מין פרנקלין: מי שמוותר על חירויות בסיסיות בשם בטחון זמני, אינו ראוי לא לחירות ולא לבטחון. בוש נטל לעצמו סמכויות לבטל חוקים באמצעות "הצהרות חתימה", בשל מלחמה כנגד אויב לא ידוע, שאורכה לא ידוע, ושלמעשה אין כל אפשרות להכריז על סיומה.

 

שלישית, הוא הסב נזק עצום הן לבטחון ארצו והן לחוק הבינלאומי בנהלו מלחמה ללא סמכות כנגד מדינה שלא פשעה. המלחמה בעיראק הסבה את תשומת הלב מהמלחמה באיסלם הקיצוני, בודדה את ארה"ב בעולם, והעניקה זריקת מרץ עצומה לאויבי התרבות האנושית. לא היה מגייס מוצלח יותר מבוש לשורות הג'יהאד העולמי.

 

רביעית, הוא יצר שילוב מצמרר בין אותה תפיסה רפובליקנית של סוף המאה ה-19, על פיה אין זה תפקיד הממשלה לשפר את מצב אזרחיה, יחד עם רשות חסרת תקדים למשחיתים תאגידיים – כל זה תוך כדי מיטוט החומות בין דת ומדינה וקידום מדיניות שאם איננה שואפת להיטיב עם אזרחיה, הרי שהיא מנסה לכבול אותם לכללי מוסר פוריטניים של חלק קטן ומפגר באוכלוסיה. “תרבות החיים" של בוש אוסרת על הפלות ועל מחקר בתאי גזע – ובו זמנית מנהלת מלחמת חורמה בתפיסה שלכל אדם יש זכות לבריאות. בוש מיעט להשתמש בזכות הווטו; אחת הפעמים הבודדות שבה הפעיל אותה היתה כדי למנוע את גדילת מספר הילדים הזכאים לביטוח בריאות. זה סוציאליזם, הוא אמר – ומיהר להעניק מאות מיליארדים מכספי הציבור למנהלי תאגידים ובנקים שבזזו אותו ומשכנו את עתידו.

 

חמישית, העדפת מפלגתיות על פני יעילות. פעם אחר פעם התברר כי הממשל העסיק אנשים חסרי כישורים בתפקידים בכירים, רק על סמך נאמנות מפלגתית. השערוריות הכבדות ביותר היו של "בראוני" מ- FEMA, שפשוט לא היה האיש המתאים לנהל את משבר ההוריקאן קתרינה (לזכותו ייאמר שהוא ניסה להזהיר את בוש, שהתעלם או נרדם בתדריך), והמינויים הפוליטיים של אלברטו גונזלס ומוניקה גודלינג במשרד המשפטים.

 

*          *            *            *            *

 

ג'ון מק'קיין הוא היורש הראוי של כל אחת מהנקודות הללו. הוא ניהל מאבק נגד העינויים – אבל נכנע לבוש; הוא רוצה להמשיך את המלחמה בעיראק עד לנצחון – אבל, כמו בוש, איננו מסוגל להסביר מהו נצחון; והוא אולי אינו רואה עין בעין עם הימין הדתי בארה"ב – בעבר כינה את מנהיגיו "סוכנים של אי סובלנות" – אבל במהלך הקמפיין הנוכחי הוא מחזר אחריהם בקדחתנות. חדלי האישים של בוש ממלאים את הקמפיין שלו, והתוצאות בהתאם; רבים אחרים הם לוביסטים של חברות וממשלות מגונות. הדוגמה הבוטה ביותר לתפנית שחלה במק'קיין היא מינויה של החייזרית מאלסקה, ברקודה בוראליס בלשון הזהב של מורין דאוד, למועמדת שלו לסגנית הנשיא.

 

לא ברור מי היה ציני יותר בבחירה הזו, מק'קיין בנסיון להעביר לצידו קולות של הימין הדתי שתיעב אותו, או פאלין שניצלה את ההזדמנות – “מבלי למצמץ,” כדבריה – לצאת מאלסקה. מה שברור הוא שהבחירה בפאלין קיטבה, ככל הנראה במודע, את הבחירות, הפכה אותן לעימות בין "ערכי הערים הקטנות" ובין הקוסמופוליטיות של הערים הגדולות. הבחירה הזו, מצד קמפיין מק'קיין, היתה מודעת: כמו ב-2004, נרמז, צריכים האמריקנים לבחור בין התדמית הקלאסית של עצמם, זו שקפאה בשנות החמישים, ובין זר משכיל.

 

אבל 2004 איננה 2008.

 

*          *            *            *            *

 

במהלך הוועידה הרפובליקנית נשף רודי ג'וליאני – הפוליטיקאי הכושל שלא זכה ולו בציר אחד בפריימריז, אבל נשא נאום מרכזי בוועידה – בבוז ואמר ש"רק באמריקה" יכול היה אדם כברק אובאמה להבחר לנשיאות. זה היה תרגיל קלאסי רפובליקני מבית מדרשו של קארל רוב: להפוך את עוצמתו של היריב לחולשתו. כך הסתער רוב דווקא על מקור כוחו של ג'ון קרי, שירותו הצבאי, והפך אותו נגדו; כך הפכה הידענות של אל גור לטרחנות.

 

"רק באמריקה", אחרי הכל, היא סיסמתו של אובאמה. רק בארה"ב יכול היה ילד לאשה לבנה מהמעמד הבינוני התחתון ואב שחור ממדינה זרה לטפס, מטאורית, בזכות כישוריו. רק באמריקה יכול מועמד שבא משום מקום, שהיה אלמוני לפני ארבע שנים, להכנס ראש בראש בממסד משומן, נוטף כספים, ולהנחיל לו תבוסה מהדהדת. סיפורו של אובאמה, כפי שציין כמה פעמים, לא יכול היה להתרחש במדינה אחרת. אפשר להפליג בשבחיו של המועמד השקול ביותר, הרגוע ביותר, והרהוט ביותר שנראה על הבימה האמריקנית; אבל הטיעון העיקרי שלו היה ונשאר שהוא יוציא את האומה מהביצה בה תקע אותו בוש, בעוד שמק'קיין ימשיך לחפור.

 

בהחלט יתכן שאובאמה לא יצליח לעמוד בחלק מהבטחות הבחירות שלו; הוא לא משיח. בקונגרס עדיין יהיה גוש רפובליקני מריר וזועם, שיתקע מקלות בגלגלי הממשל, והמערכת הפוליטית שיצרה החוקה האמריקנית שואפת שוב ושוב לאיזון. עם זאת, בהחלט אפשר שהשינוי יהיה חד, שאנחנו בפתחו של ניו דיל חדש, ובהחלט הגיע הזמן לכך.

 

הבחירות המודעות שעשו שני המועמדים הפכו את מערכת הבחירות הזו לעימות ברור, חד, על נשמתה של אמריקה. מדינת כל אזרחיה או מאחז אדומי-הצוואר הפרוטסטנטים? עיר זוהרת על גבעה, או מבצר מריר ומבוטן? תקוות העולם או אימפריה דורסנית, שוקעת? האם החירות היא זכותם של בני האדם כולם, או של בני-עליה אמריקנים? האם ספינת המדינה שמוריש בוש למחליפו תשנה את מסלולה, תסיר את דגל העצמות הצלובות, ותחזור אל חיק האומות – או שתוסיף לעצמה עוד ועוד סיפוני תותחים, בעוד מלחיה גוססים מצפדינה?

 

עוד יום אחד תתקבל ההחלטה. עד אז, שווה להעיף מבט בסרטון שהקליטו אנשי אובאמה בשעה שנראה שזהב השוטים בדמות שרה פאלין עשוי להפוך את תוצאות הבחירות. דעו תקווה.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

53 תגובות על ”עוד יום אחד“

  1. טל כהן הגיב:

    "ג‘ורג‘ בוש ג‘וניור ייזכר בהיסטוריה האמריקנית כאחד הנשיאים הגרועים ביותר בתולדות הרפובליקה – אולי הגרוע שבהם". האמת היא שג'ורג' בוש הוא גאון: http://www.youtube.com/watch?v=Ptzml1qQvZE

    (ההסבר מגיע בסוף.)

  2. אור ברקת הגיב:

    בסכנה ריומית לארה"ב אתה מדבר על ארה"ב כרעיון, אני מניח?

  3. בנימין הגיב:

    חבל לי, יוסי, בעיקר משום שאתה אחד הכותבים שאני בד"כ מסכים איתם ביותר בהרבה נושאים, שאתה תמיד נוקט לשון כזו של פסקנות. תמיד נדמה לי שאתה מוותר במודע על חלק מהאינטליגנציה הפוליטית והידע הנרחב שלך כדי לשרטט דיכוטומיה חדה שכזו. פסקת הסיכום כאן, הלפני-אחרונה, היא דוגמה קלאסית. כן, נראה שאובמה הוא המועמד העדיף; אבל ברור לך הרי שלנסות לצבוע את שני המועמדים כבני אור וכבני חושך, כאשר ברור ששניהם ביסודם פוליטיקאים, וכמו רוב הפוליטיקאים, יש בהם מן הטוב ומן הרע.
    הנה, שתראה למה שאני מתכוון: כך נראה מאמר המערכת של האקומוניסט של השבוע שתומך באובמה. בזמן שהוא עושה כך, הוא טורח גם לציין את מגרעותיו, כמו גם את מעלותיו של מקקיין.
    http://www.economist.com/opinion/displaystory.cfm?story_id=12511171

    • אלכס ז. הגיב:

      בכל אדם יש גם טוב וגם רע, אבל זה לא אומר שאין אנשים טובים או רעים. לרוב איזון מאולץ גרוע לא פחות ממפלגתיות עיוורת.

      • אני מסכים עם בנימין לחלוטין. הוא לא מציג איזון מאולץ, אלא פשוט ראיית עולם פוליטית מפוקחת ואחראית. אפשר לתמוך בברק אובאמה באופן מושכל וחד משמעי, בלי הצורך לצייר את ג'ון מק'קיין כנבל מרושע. מדובר בשני יריבים דמוקרטיים, המגיעים בבירור ממסורת של דמוקרטיה וזכויות אדם ואזרח, המציעים כל אחד דרך שונה להתמודדות עם הבעיות של ארה"ב. בודאי לא מדובר כאן בהיטלר ובישו.

        • אלכס ז. הגיב:

          "המגיעים בבירור ממסורת של דמוקרטיה וזכויות אדם ואזרח"

          אם אתה באמת מאמין בזה, סימן שלא עקבת אחרי הפוליטיקה האמריקאית בשמונה השנים האחרונות.
          כל מה שגורביץ כתב (ואני מסכים איתו במאה אחוז) הוא שמאוד סביר שממקיין ימשיך את מה שבוש החל, ואילו אובמה ישאף לבטל את מורשתו של בוש. אם בשבילך זה שווא ערך ל"היטלר וישו", אז מה כבר אפשר להגיד?

        • עקבתי גם עקבתי, הסר דאגה מליבך. כל שאני מבקש הן קצת פרופורציות, ולצייר את מק'קיין כנושא הדגל של הרשע על פני האדמה הוא עניין חסר פרופורציות לחלוטין. גם אם לא מסכימים עם שיטותיו, זה יהיה מופרך לטעון שיש לו כל כוונה פרט להנהיג מדינה ועולם דמוקרטיים ושלווים.

          זה יהיה תמים לחשוב באופן קטיגורי שאין צורך לעיתים להלחם, אף מלחמות קשות, על מנת לשמור על עולם שכזה. הרפובליקאים מאמינים שיש להמשיך ולהלחם בעיראק, על מנת להשאיר אחריהם מדינה יציבה ודמוקרטית. אי הסכמה עם דרכו של מק'קיין (ואישית, אני לא מסכים אתו) לא מחייבת חוסר כבוד וזלזול. ביטויים כמו "דגל העצמות הצלובות" או "מלאכים גוססים מצפדינה" הם מעט היסטריים, וחבל, כי מרבית הפוסט דווקא שקול וענייני.

          כהדגמה לפארודיה משעשעץ על קנאות ועיוורון ערכי שגם מחנה השמאל עשוי ללקות בהם, אני ממליץ לצפות בסרטון הבא, של SNL:

          http://www.nbc.com/Saturday_Night_Live/video/clips/countdown-with-keith-olbermann/805561/

        • אלכס ז. הגיב:

          מעולם לא טענתי שאסור להילחם, ואני גם לא חושב שצריך לזנוח את עירק ואפגניסטן (לפחות לא מיד ולא באופן מלא). אבל יש פער עצום בין מה שאתה כתבת להצהרותיו של מקקיין שעל פיהן הוא מתכוון (*התכוון*, כל זה כבר לא רלוונטי) להילחם ברוסיה, סין, ונצואלה וספרד (אל תשאל… הוא אמר כמה דברים מאוד מאוד מוזרים על ראש הממשלה זפטרו), וחרחור מלחמה מטומטם "מחייב חוסר כבוד וזלזול". מה גם שזה ממש לא עולה בקנה אחד עם רצון להנהיג מדינה ועולם "שלווים".

          זה מאוד יפה מצדך להתייחס רק להצעותיו של מקקיין, אבל להתעלם לחלוטין מהקמפיין שלו – קמפיין שאפילו קרל רוב(!!!) חושב שהוא מלוכלך מדי. משום מה אתה לא חושב שבחירה בפיילין – בורה גאה שעד לאחרונה הייתה חברה בכנסיה הדוגלת ב"נציונליזם נוצרי" – מחייבת "חוסר כבוד וזלזול". אתה לא חושב שהקמפיין הגזעני ביותר בארבעים השונים האחרונות לא מחייב "חוסר כבוד וזלזול". מילא גזענות ופיילין, תמיד אפשר להגיד שחלק מהמשחק הפוליטי, אבל אתה גם מתעלם מכך שזה הקמפיין המטומטם, הבלתי מבוקר והתזיזיתי ביותר בעשורים האחרונים, ואם זה לא מחייב "חוסר כבוד וזלזול", אז אני באמת לא יודע מה כן.

          הבחירות האלו הראו שמקקיין הוא בדיחה, וחבל כי אני חיבבתי אותו. אם היית מבקש ממני לפני שנה להראות לך רפובליקני הגון הייתי מצביע עליו. הוא איכזב אותי, ולפי נאום ההפסד שלו הייתי אומר שהוא גם איכזב את עצמו.

          בכל מה שנוגע לדגל העצמות הצלובות וכו': כך ארה"ב נתפסת כיום בקרב לא מעט אנשים טובים.

  4. ניר הגיב:

    נאה דרשת, יוסי.
    מענין מה צופן העתיד בחובו למפלגה הרפובליקאית. עליית הנאו-קונסרבטיזם והשתלטות נציגיו על מוקדי הכוח של המפלגה ולאחר מכן של השלטון הובילה את ארה"ב לאן שהיא היום, מקום נקלה ומביש. נדמה שמצביעים האמריקאים קלטו זאת די מהר (8 שנים זה כלום; תשוו לשיתוק הבלתי נגמר שאוחז במקביליהם הישראלים נוכח האיוולת האימפריאלית שלנו) ורוב הסיכויים שהם יבעטו את המפלגה הן מהנשיאות, כמו גם ממרבית ממושבי הסנט.
    עכשיו צריך לחכות ולראות לאן המפלגה הזו תפנה. אופציה אחת היא שהיא תעשה חושבים, תרענן את האג'נדה, אולי תעשה מהלך של שיבה לעקרונותיה הקלאסיים, הטרום-רייגניים; אפשרות שנייה: הקצנה של הנטייה השלטת כיום, דהיינו התחנפות לגרוע ביותר בנפש האמריקאית: ההתגנדרות בבורות, פשטנות מוסרית, גזענות, וכו'. ימים יגידו…

  5. גילגיל הגיב:

    אין ספק שבוש הוא מהנשיאים הגרועים בהיסטוריה. זכיתי להיות בארה"ב לפני 4 שנים בימי הבחירות לנשיאות לאחר שהיה ברור לכל שקרי ינצח את בוש לאחר כשלונותיו בעירק אבל לצערנו ולצער רבים וטובים הילד המפונק מטקסס זכה שוב בכס המלוכה והוביל את העולם ל4 שנים מסוייטות.

  6. ענר רבון הגיב:

    יוסי, פוסט נהדר.

    הערה אחת קטנה: לטעמי לא מנית את העוולה הגדולה ביותר של בוש והיא מישכון העתיד הכלכלי של ארה"ב והכדור על חשבון חגיגת כסף בהווה. מקידוחי נפט דרך הקלות מיסוי שבמקרה זה היו באמת מיותרות וכלה בסיוע ממשלתי אדיר ולא ממוקד היום. בוש הוא הנשיא הגרעוני ביותר בהיסטוריה המודרנית של ארה"ב וזה שפספס הזדמנות היסטורית ואולי בלתי חוזרת לנצל תקופת פריחה ארוכה לטובת הצלת הכדור שלנו.

    הביקורת על פועלותיו של הממשל הרפובליקאי בכל הנוגע לזכויות האזרח, פשעי מלחמה כביכול ועוד מתעלמות לחלוטין מהשינויים העמוקים המתהווים בזירה העולמית וביכולות הטכנולוגיות. הטרור העולמי בכלל והאיסלאם הקיצוני בפרט הפכו לחזקים יותר, חכמים יותר ומאורגנים יותר. היכולת להוציא פיגוע המוני בקנה מדה גדול ובאמצעות מעט אנשים הפזורים על פני הגלובוס הפכה לממשית. אין מנוס מהסרה משמעותית של מכשולים בפני כוחות ההגנה על מנת שיוכלו להציב בפני ארגוני הטרור אתגר משמעותי. בעולם בו 5 מטורפים יכולים להשמיד מטרופולין אי אפשר להמלט מהצורך לאתר, לחטט, לעצור ולחקור את את הפרט מהר יותר, בקלות רבה יותר ובאגרסיביות רבה יותר. זה לא הופך את זכויות האזרח לחשובות פחות אלא את אתגר ההגנה על זכויות האזרח למורכב בהרבה.

    • MuyaMan הגיב:

      חמישה מטורפים יכולים להרוס מטרופולין? נו באמת.

      • ygurvitz הגיב:

        לא צריך להיות מסובך מדי, למעשה. אפילו בלי נשק גרעיני. בצע התקפות משולבות, בו-זמניות, בשורה של עורקי תחבורה ובמספר מקומות שאמורים להיות יומיומיים – סופרמרקטים, נניח – ודאג שההתקפה תהיה איומה במיוחד, גז חרדל נניח. הפאניקה תגרום את עיקר הנזק, וכן, זה יכול לעבוד.

  7. אסף הגיב:

    הפאתוס במאמר ובחלק מהתגובות תואם לנימה שנקטה התקשורת הישראלית במהלך הבחירות הללו כולן. ובמילים פשוטות – מוגזם.

    סתם כדוגמא – "קשה להזכר מתי היו בחירות גורליות כל כך". קשה?! מה עם הבחירות שהשפיעו על מלחמת העולם השניה? מה עם מספר מערכות בחירות בתקופת המלחמה הקרה, כשהעולם עמד פשוטו כמשמעו בפני השמדה? מה עם הבחירות שהובילו למלחמת האזרחים? מה עם הבחירות שהובילו לפדרציה בצורתה הנוכחית? וזה בלי להתאמץ.

    בסופו של דבר אלו בסך הכל בחירות לתפקיד אחד (חשוב, אבל עדיין – רק אחד במערכת בה לקונגרס ולסנאט, לדוגמא, חשיבות שאינה פחותה), במדינה חשובה אבל שכבר מזמן לא חולשת על העולם (שבעידן הגלובאלי, לא חסרות בו מעצמות כלכליות חזקות מארה"ב).

    הכיסוי המשתפך והמתלקק (וסליחה על הביטויים, אבל הם במקום) של התקשורת הישראלית, כפי שהוא משתקף גם במאמר הזה, פשוט מביך בפרובנציליות הנשקפת ממנו. כאילו היינו עוד מדינה בארה"ב, או גרוע מכך – עבד היושב ליד שולחן אדונו ובוהה בו בהערצה. אנחנו יותר גרועים מהתקשורת האמריקאית בהקשר הזה.

    בזמן שהפוליטיקה המקומית זוכה לכיסוי מועט ומזלזל על פי רוב, דווקא בחירות במדינה זרה זוכות לתשומת לב עצומה וילדותית. ברור שהבחירות בארה"ב יכולות בעקיפין להשפיע גם עלינו. אבל, כך גם בחירות ותהליכים במדינות אחרות. ישראל סוחרת יותר עם אירופה והמזרח מאשר עם ארה"ב. ועדיין, שותפי הסחר העיקריים שלנו זוכים לכיסוי מזערי. משהו בהערצת ארה"ב הטבועה בנו כישראלים יצא לחלוטין מאיזון.

    • גל הגיב:

      מסתבר שהמגיבים באתר נוטים להידבק באותה ההגזמה שהם מתנגדים לה.
      בימים אלו ארה"ב היא עדיין המעצמה הגדולה ביותר הן בגודל הצבא והן בהיקף הנכסים\תל"ג בפער שמעמיד את הטענה "שבעידן הגלובאלי, לא חסרות בו מעצמות כלכליות חזקות מארה“ב" באור מגוחך. המעצמות הבאות בתור סין\רוסיה במידה וננטרל את הצריכה של ארה"ב הן לא ממש מעצמות. ולאירופה אין יכולת צבאית ולא האמונה העצמית כדי להשתמש בו במידת הצורך.

      • אסף הגיב:

        אירופה (ואפילו נדבר בצמצום – רק איזור היורו) עברה את ארה"ב כלכלית. סין והודו בדרך. ונעזוב את יפן, ואחרות. בבסיס – אין כלכלן רציני היום שיטען שארה"ב היא המעצמה הכלכלית היחידה בעולם.

        אין ספק שמבחינה צבאית ארה"ב עדיין הגמונית. אז מה? היא הולכת לפלוש לאירופה בקרוב? לרוסיה? לסין? להודו? לדרום אמריקה? לאפריקה? המשחק המודרני הוא כלכלי, לא צבאי, עד כמה שקשה לתפוס את זה מהמזרח התיכון מוכה הפלישות והמלחמות.

        ובכל מקרה, כך או כך מדובר בהיטפלות לתפל במה שכתבתי, ולא לעיקר. העיקר הוא שהכיסוי וההתייחסות מוגזמת לחלוטין, בעיקר כשמשווים אותו לכיסוי שזוכים לו נושאים בין-לאומיים אחרים, ואף נושאים מקומיים וקריטים, דוגמת הבחירות הקרבות ובאות.

        • גל הגיב:

          אסף, היום בבוקר הכותרת ב BBC היתה בתרגום חופשי "הבחירות המרתקות מעולם". פעם אחרונה שבדקתי ה BBC אינו שלוחה של העיתונות הישראלית.
          ואני לא סתם נטפל לטענה שלך בדבר העוצמה האמריקאית ביחס לשאר העולם. הפער בין ארה"ב לכל מדינה אחרת בעולם כל כך גדול ( ולא "האיחוד האירופי" הוא עדיין לא יותר מהגדרה גיאוגרפית פוליטית הוא אינו שונה מ NAFTA בעוצמתו הריאלית ).
          הטענה שלך בדבר הפרובינציאליות מקוממת אותי – היא מבוססת על טענות שמבטאות יותר wishful thinking מאיזו "אמת" קונקרטית. העובדה שמזה עשור ספרות אקדמית בדבר דעיכתה של האימפריה פופולארית באירופה לא הופכת את זו לנכונה יותר. לכל היותר הדבר מעיד על אופנה אקדמית.
          בכל פרמטר שמודד עוצמה עתידית הפער בין ארה"ב לשאר העולם כמעט בלתי נקלט. אתה מוזמן להשוות בין הקף ההשעות האמריקאיות בעולם ולהיפך שאינן מבוססות על חומרי גלם. או טוב מזה את הפער בין הקף הפרסומים האקדמים בארה"ב לשאר העולם כולו.

        • אסף הגיב:

          אם אתה משווה בין האיחוד האירופי (ויותר מזה – אזור היורו) ל-NAFTA, אתה כנראה לא מבין במה דברים אמורים. האם ל-NAFTA, לדוגמא, יש נציג אחד משותף בדיוני סחר בין-לאומיים? האם למדינות NAFTA יש מטבע ובנק מרכזי משותף? האם ל-NAFTA יש פרלמנט נבחר? האם ל-NAFTA יש בית משפט פדרלי משותף, שהמדינות החברות בו כפופות אליו? האם ל-NAFTA יש יחידות צבאיות משותפות? תביעה כללית משותפת? ועוד ועוד. מבחינה כלכלית, האיחוד האירופי (וספציפית – אזור היורו) הוא מעצמה, לא פחות.

          בגדול, לא חסרות הבחנות אחרות שאנחנו חולקים עליהן ברמה הבסיסית. בויכוח על עובדות עדיף לעצור, לדעתי.

          ולגבי שפה – מה הקשר בין "מרתקות" ל-"חשובות" או "ראויות לסיקור אובססיבי"? מעולם לא הטלתי ספק בכך שמדובר במערכת בחירות מעניינת. מפריע לי אופי הסיקור, שגובל בנאיביות לדעתי. וזה מאותם העיתונאים שיש להם אך ורק ציניות לשפוך על הפוליטיקה הישראלית.

        • אסף הגיב:

          לדוגמא, שים לב לכתבה הבאה בעמוד החדשות הראשי של אנ.אר.גי:
          http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/806/850.html?hp=0&loc=5&tmp=5068

          איזה קוקטייל בניו-יורק קיבל את השם של איזה מועמד זה בברור נושא חשוב וראוי לעמוד החדשות הראשי של עיתון רשת בישראל, ביום בו (לדוגמא) הפצ"ר מחליט שלא לשנות את כתב האישום נגד קצין וחייל שנאשמים בירי בשבוי כפות.

        • גל הגיב:

          1. שים לב כתבתי "בעוצמתו הריאלית" אתה מציג כנגד את המבנים השלטונים הפדרטיבים, הויכוח הוא האם מאחורי נציגי השלטון עומד גם כוח שלטוני (זה לא ויכוח על עובדות ). ורק כדוגמא די פשוטה. במשבר הנוכחי מרבית ההחלטות התבצעו דה פקטו ודה יורה במסגרת המדינות עצמן. למרב הכירותי אינני מכיר מעצמות שהמרכיבים "פדרלים" שלהם חסרי השפעה בשעת משבר אבל שיהייה ( אינני טוען שהאיחוד חסר משמעות אבל פוליטית הוא רחוק שנות אור מתפקיד משמעותי )
          2. אם אינני טועה בכל העיתונים מזה חודשים מדור תרבות עוסק בבולבילים והפרידמנים כאילו מדובר ברומו של עולם. אתה תוקף את השטחיות אבל הויכוח התחיל מכך שתקפת את יוסי על חשיבות הסיקור.

        • ענר רבון הגיב:

          אסף, למה גוש היורו? ארה"ב לא שוקעת ואם כבר, אירופה היא העוגן שמושך אותה למטה. כבדה, זקנה, עצלה, לא יצרנית, נטולת אידיאולוגיה וקרועה בין שנאת הזר לתלות מוחלטת בעבודתו.

        • אסף הגיב:

          רגע, רגע. אני לא תוקף את יוסי, או לפחות לא מתכוון לתקוף את יוסי 🙂

          מפריע לי הפאתוס (שאני חושב שהוא מוגזם וקצת נאיבי) ונפח הסיקור, שאני חושב שבא על חשבון דברים חשובים יותר.

          ואני מדבר כאן על התקשורת כמכלול. הפוסט של יוסי הוא רק טריגר. והכי חשוב – ברור לי שזה עניין של טעם וריח, ושאני כנראה במיעוט. לא נורא.

    • ענר רבון הגיב:

      הערה קטנה – הסנאט הוא חלק מהקונגרס. אני מניח שהתכוונת לקונגרס ולבית המשפט העליון.

      עדיין, נשיא ארה"ב הוא הדמות החשובה והחזקה בעולם ובפרט בהמיספרה המערבית. ישראל מעריצה את ארה"ב כי בפועל היא באמת פרובינציה אמריקאית (ויש היטענו, ולא בלי צדק, שזהו ההישג המשמעותי ביותר של ישראל ב60 וקצת שנות קיומה).

      אין ספק שנשיא ארה"ב משמעותי בהרבה מראש ממשלת ישראל בכל הנוגע לעתידה של ישראל.

      • אסף הגיב:

        ענר, לא נותר לי אלא לא להסכים איתך.

        לדעתי האישית משפט כמו "נשיא ארצות הברית יותר משמעותי מראש ממשלת ישראל לעתידה של ישראל" הוא שיקוף מדוייק של הגישה שאני יוצא נגדה.

        • ענר רבון הגיב:

          אם אתה לא מסכים ובוחר לצאת נגד תופעה זו בזעם מוטב שתביא ראיות. אפשר לצלול לתוך מסמכים ופרוטוקולים ולראות איך פעם אחר פעם הדברים נקבעים בוושינגטון גם כשמדובר בעניינים פנים ישראליים לתפיסתך.

          ישראל ללא הגנה אמריקאית כוללת לא יכולה להתקיים יותר משנה שנתיים. אולי ברית זמנית עם מדינה כמו סין תוכל להאריך מעט את תקופת ההישרדות. עצוב? אולי. מציאות? בוודאי.

        • אסף הגיב:

          לא ידעתי שבחוזה עליו חתמתי לפני שהגבתי אני מתחייב לדיונים חסרי תוחלת על עובדות, ותפיסתן. אמרתי את שהיה לי להגיד, ואני קורא את מה שיש לאחרים להגיד. אני לא חושב שאני חייב לנסות לשכנע ולהשתכנע.

          ולסוף דבריך – מה הקשר בין המשפט הזה, לבחירות הללו? שני המועמדים ימשיכו לתמוך בישראל, כך או אחרת. אתה מעלה תסריט היפוטתי, שאינו המקרה שלפנינו.

        • ענר רבון הגיב:

          אני לא מעלה שום תסריט אלא מסכים עם יוסי שבחירת נשיא אמריקאי היא אירוע בעל חשיבות עולמית. אישית, הוא הרבה יותר משמעותי עבורי מפסיקה זו או אחרת של בג"צ או מהבחירות לכנסת. וזו לא פרובינציאליות. אם כבר, זו בריחה ממי האפסיים שלנו למערכת בחירות סוחפת המתנהלת סביב הנושאים עצמם.

          אתה זה שלוקח התרגשות זו באופן אישי. הצעתי שתסביר מדוע זה מרגיז אותך כל כך, בוודאי שלא חתמתי ואין לי כל כוונה לחתום על חוזי ויכוחים, אני לא נמרוד אבישר.

        • אסף הגיב:

          לא ברור לי למה הכוונה במילים "באופן אישי", בהשוואה להודעות אחרות. לגבי ההסבר – אני סבור שנתתי אותו בהודעות שכתבתי עד כה.

          אם לא הובן – לא נורא. יהיו עוד הודעות בעתיד, מן הסתם.

  8. הסרטון אינו מאנשיו של אובמה, אלא מקבוצת תיאטרון קטנה בלוס אנג'לס בשם Ultimate Improv: http://www.ultimateimprov.com/index2.php
    אבל, מצד שני, הוא אכן מעורר השראה.

  9. גל הגיב:

    יוסי, אני מוכן לקבל את הטענה "קשה לראות את המהפכה הצרפתית מתרחשת…" לשם הפולמוס, אבל ההגינות ההיסטורית מחייבת לציין שהדבר רחוק מלהיות מדויק או חד משמעי. היעקובינים קראו את רוסו ולא את המילטון.
    המהפכה האמריקאית וחוקתה השפיעו באמריקה הלטינית וכמובן על תנועות השחרור בעידן המודרני אבל יהייה זה לא מדויק ולא הוגן לטעון שהשפעתה היתה קרדינלית בצרפת המהפכנית.

    • ליאור הגיב:

      לפני המהפכה כמעט אף אחד לא קרא את רוסו כהוגה פוליטי. הוא נודע יותר כמחברה של "אלואיז האמיתית" – ספר העוסק בסיפור אהבה היסטורי ואמיתי סטייל הנשיא קצב בין כומר בלי אשכים ותלמידתו חובבת הספנקינג.

      צרפת סייעה למלחמת העצמאות של ארה"ב, וכל מיני צרפתונים הסתובבו שם (מישהו אמר לפאייט?). אח"כ הם גם הביאו את הרעיונות האלה הביתה. יש משהו מצחיק ומוזר כשהמדינה שלך עוזרת למדינה רחוקה להשתחרר מרודנותם של מלכים כשבבית יש לך מלך משלך, והדיסוננס הקוגניטיבי הזה היה צריך להשתחרר לאנשהו…

      • גל הגיב:

        באותה המידה ניתן לטעון שהמעורבות הכלכלית של צרפת במהפכה האמריקאית ( כממנת ) הינה אחד הגורמים לחוסר היציבות בצרפת בסוף המאה. ועדיין לטעון שהמהפכה הצרפתית הושפעה מההפכה האמריקאית כמקור רעיוני\אידאולגי מרכזי זו קצת הגזמה.

  10. צבי הגיב:

    חבל שהמאמר כה רווי שנאה ולגלוג, דבר שאינו מאפשר לגורביץ' לבחון את הדברים בעין אובייקטיבית. גורביץ' איננו קולט שבדיוק אותה שנאה אליטיסטית שכה מצויה בקרב השמאל האמריקאי, היא זו שגרמה לציבור הרחב לבעוט בקרי ולתמוך בבוש ב2004 בשיעור כה גבוה.

    זכותו של גורביץ' לא להסכים עם מדיניות הפרו-לייף של פיילין, אבל לכנותה "החייזרית מאלסקה"? אפשר לחשוב שלקחו איזו עלובה משומקום ועשו ממנה מועמדת לסגן נשיא. האשה בכל זאת מושלת מדינה עם תקציב של עשרות מיליארדים בשנה ולזכותה כמה מהלכים מבריקים שהועילו למדינתה ולארה"ב ככללה. היא בעלת נסיון, בוודאי גדול מזה של מי שמתיימר להיות נשיא מטעם הדמוקרטים.

    הבחירות האלה אמנם היסטוריות בגלל שיש מועמד שחור, אבל לכנותן "גורליות" זה ספין והייפ תקשורתי. גורביץ' איננו קולט שמבחינת מדיניות ההבדל בין שני המועמדים הוא הרבה הרבה יותר קטן ממה שעושים מהם. שניהם תומכים במדיניות "ממשלה רחבה וחדרנית", ולהזכירו, היתה תקופה שדובר בה שמקיין יחליף מפלגה ואולי אף יהיה סגן נשיא בממשל ג'ון קרי. כלומר שהבחירה כיום היא בין ליבראל רפובליקן לבין ליבראל עוד יותר שמאלן דמוקרט. לא בדיוק הבדל כה חד כפי שהכותב מנסה לצייר.

    ולגבי בוש: "הוא יצר שילוב מצמרר בין אותה תפיסה רפובליקנית של סוף המאה ה-19, על פיה אין זה תפקיד הממשלה לשפר את מצב אזרחיה, יחד עם רשות חסרת תקדים למשחיתים תאגידיים – כל זה תוך כדי מיטוט החומות בין דת ומדינה וקידום מדיניות שאם איננה שואפת להיטיב עם אזרחיה, הרי שהיא מנסה לכבול אותם לכללי מוסר פוריטניים של חלק קטן ומפגר באוכלוסיה."
    שטויות. בוש העלה את הוצאות הממשלה בשיעור היסטורי שלא נראה כדוגמתו, בכל תחום כולל תחומים חברתיים ותחומי חינוך. בוש לא "מוטט את החומות בין דת למדינה" (אלא אם מחשיבים את תמיכתו בארגוני צדקה וחסד כולל דתיים, כ"מיטוט החומה בין הדת למדינה", באמת נורא ואיום שהוא תומך בארגוני צדקה וחסד), והמוסר שלו נתמך לא ע"י "חלק קטן ומפגר באוכלוסיה" אלא ע"י בערך חצי מהאוכלוסיה. אולי זה חלק מפגר, אבל בטח לא קטן.

    " “תרבות החיים“ של בוש אוסרת על הפלות". באמת נורא ואיום לתמוך בתרבות חיים, אבל היכן בוש אסר הפלות? מישהו יכול להראות לי?

    הדבר היחידי שבוש עשה בתחום ההפלות היה להתנגד לpartial birth abortion, אקט ברברי מאין כמותו שרופאים טוענים שלעולם איננו נחוץ. בכל מצב שהוא ישנן פרוצדורות חילופיות שהן פחות ברבריות. אני ממליץ לקוראים לקרא אודות הפרוצדורה הזו בעצמם ולהבין במה המדובר, לפני שהם מפנים את חיצי לעגם למתנגדים לה. דומני שכל אדם בעל רגש אנוש פשוט צריך להתנגד לאקט כה ברברי. לזה צריך ללעוג?

    "כך הסתער רוב דווקא על מקור כוחו של ג‘ון קרי, שירותו הצבאי, והפך אותו נגדו"

    כנראה שלגורביץ' יש זכרון קצר, אז כנראה שצריך להזכיר לקוראים שג'ון קרי בז לשרותו הצבאי ולצבא ארה"ב. לאחרי שחזר מווייטנם הוא העיד על פשעים וזוועות שעמיתיו לנשק חוללו (טען שהם שרפו כפרים, אנסו נשים, הוציאו חפים מפשע להורג כו'), ולאחרי שנים חזר בו ואמר ש"חטא בלשונו". במשך שנים הוא לגלג על הצבא, וגם בעת הקמפיין בז לחיילים ותיאר אותם כשוטים חסרי חינוך. אז יופי לו שהוא שירת, אבל הגישה בת שנים רבות של בוז, לגלוג ומשטמה לחיילים ולצבא בהחלט הפריעה לבוחר האמריקאי הממוצע. האם גורביץ ושות' מצפים שהציבור באמת היה צריך להתעלם מגישתו זו? בפרט שהוא אמור להיות ה-commander in chief? תארו לעצמכם שאתם בוחרים ברמטכ"ל ששונא את הצבא, בז לחיילים, ומלגלג עליהם. האם זה "מקור כוחו" של קרי?

  11. חרטא ברטא הגיב:

    "”רק באמריקה“, אחרי הכל, היא סיסמתו של אובאמה. רק בארה“ב יכול היה ילד לאשה לבנה מהמעמד הבינוני התחתון ואב שחור ממדינה זרה לטפס, מטאורית, בזכות כישוריו. רק באמריקה יכול מועמד שבא משום מקום, שהיה אלמוני לפני ארבע שנים, להכנס ראש בראש בממסד משומן, נוטף כספים, ולהנחיל לו תבוסה מהדהדת"

    טוב, אחרי שמילאתי את חובתי האזרחית והצבעתי אני חייב להתייחס כאן לפאתוס הפומפוזי (יש סוג פאתוס אחר?)

    הבנאדם הגיח מ South side Chicago – אחד המקומות היותר מושחתים בפוליטיקה האמריקאית. כמה מהתעלולים הפוליטיים שלו בזמן הפריימריז יעלו סומק גם על לחייו של קרל רוב (מי אמר voter Suppression ולא קיבל) ועכשיו הם מיללים שעושים להם את זה באוהיו.
    הסנאטור הנכבד בסנאט של אילינוי לא הוביל שום חקיקה משמעותית אבל ידע למצוא לעצמו פטרונים פוליטיים חזקים שהוסיפו את שמו לכל הצעת חוק – גם אם הוא לא תרם כלום בנושא.
    לגבי הארגון נוטף הכסף: הסנאטור מאילינוי בזבז כמויות כסף בצורה חסרת תקדים. אם מישהו מאמין שכל הכסף בא מתרומות של אזרחים פשוטים – יש לי אחלה גשר בברוקלין למכירה.

    לגבי החוקה:
    "הממשל קשר יחד עם חברות התקשורת כדי לבצע מעקב מנוגד לחוק אחרי מיליוני אמריקנים, בשם ”הבטחון“ כמובן. הקונגרס הפחדני שאישר את החוקים הללו שכח את דבריו של בנג‘מין פרנקלין:….."

    אותו סנאטור מאילינוי הצביע בעד חסינות לחברות הטלקום (FISA) אחרי שה"התנגד" לו נמרצות.

    אה – גם הוא הצביע בעד העברת מיליארדי הדולרים לתאגידים ה"אפלים".

    בקיצור – מי שחושב ששחר חדש יעלה (ובטח בתחום היחסים הבינלאומיים) רק בגלל שארה"ב מחליפה נשיא – ע"ע ענין הגשר.

    ודרך אגב: לא הצבעתי מקיין.

  12. Gilad הגיב:

    No one can reach such a powerful position in politics without getting into dirty tactics along its way.

    I wonder if the term 'clean politics' is an oxymoron indeed.

  13. יוני הגיב:

    כדאי להזכיר נושא אחר שלא עלה מספיק לכותרות בארץ – נישואים חד-מיניים. ללא קשר לנשיאות ארה"ב, היום היה גם יום עצוב להרבה מאוד אנשים. את הבחירות לנשיאות מנצלים בארה"ב גם כדי לערוך שורה של משאלי-עם במגוון של נושאים. במדינת קליפורניה הצעה מספר 8 היתה לא להכיר – בחוקת המדינה! – בנישואים חד-מיניים. ההצעה הונחה לאחר מאבק שנמשך במשך שנים שבמהלכו הצעה דומה עברה ברוב של 61%, אך בוטלה לאחר-מכן ע"י בית המשפט העליון של קליפורניה.

    המירוץ היום על הצעה מספר 8 היה צמוד מאוד, אך ההצעה עברה. המשמעות היא שכעת בית-המשפט לא יוכל לבטל את ההצעה כפי שביטל את הקודמת ויקח זמן רב עד שיתאפשר שוב לשנות את חוקת המדינה כדי להכיר בנישואים חד-מיניים.

    זו מכה קשה מאוד לציבור הגאים והגאות ובכלל לכל מאות אלפי האנשים שהתגייסו למאבק הזה לשיווין. ברחובות סן-פרנסיסקו היה לפעמים נדמה שזה הנושא העיקרי שעמד על הפרק בבחירות האלה.

    אותי זה די הפתיע שכמות כה גדולה של אנשים התגייסה למען ההצעה הזו. איך זה שהאנשים הללו מספיק ליברלים ורגישים בשביל להעביר הצעה (מס' 2, שעברה ב-63%) שמחייבת את מגדלי התרנגולות לתת להן מספיק מקום להסתובב ולשכב בכלובן, אבל אטומים לאי-השיוויון שנגרם לגאים?

    • יאיר הגיב:

      גם אובמה עצמו מתנגד על פי דבריו לנישואים חד מיניים.

      כל המאמר למעלה מתעלם מעובדה אחת. בוש חילל הרבה זכויות אזרח, אבל שום זכות אזרח אינה יקרה כמו זכותו של אדם מן הישוב שלא למצוא עצמו בגורד שחקים כשהוא מתמודד בין הברירה להישרף חי או לקפוץ מהקומה המאה. בוש פעל הרבה למען זכות האזרח הזו, ובמבחן התוצאה – אי התרחשות פיגוע טרור נוסף באמריקה, נחל הצלחה אדירה. אסור לשכוח את תרומתו לקידום זכות אזרח זו, גם אם היא נבלעת בשאון השנאה המוצדקת והלא מוצדקת שנצברה כלפיו.

      • ygurvitz הגיב:

        טענה מעניינת. הוכחות? האם מישהו יכול להצביע על תכנית פיגועים אחת שסוכלה בגלל מדיניות "השלך את זכויות האזרח מהחלון" של ממשל בוש?

        ולא, טענת "אי אפשר להגיד לך, זה סודי", לא עובדת. אין שום סיבה להאמין לממשלה שמעלה טענה כזו, ודאי לא לממשל הזה.

        • צבי הגיב:

          יוסי, עליך מוטל להוכיח שבוש אכן "זרק את זכויות האזרח מהחלון". יש לך הוכחה שהוא עשה זאת, או שגם אתה קונה את מה שמופץ בתקשורת hook line and sinker?

          הנה רשימה של פיגועים שממשל בוש (לעיתים בשיתוף עם סוכניות זרות) סיכל. האם כל סיכולים אלו תוצאה של האזנות סתר וכיוצ"ב? אין אפשרות לדעת. אין גם אפשרות לדעת שלא. מה לעשות, אכן מדובר באינפורמציה חסויה, וטוב שתשאר חסויה. ישנם דברים שעדיף שלא יצאו לאוויר העולם, בטח שלא בעת מעשה. אפשר לפתוח את התיקים לאחרי שנים, אבל לא בעת מעשה.

          http://www.heritage.org/research/HomelandDefense/bg2085.cfm

        • ygurvitz הגיב:

          לא hook line and sinker, אבל כן – הנחת היסוד שלי היא שממשל בוש משקר עד שהוכח אחרת.

          שים לב שחלק ניכר מהמקרים המצוטטים ברשימה שלך – שמגיעה ממכון שמרני – קלושים מאד. באחד מהם, הורשע מישהו כי שיקר לאף.בי.איי. על אימונים שעבר בפקיסטן, מקרה אחר היה מבצע עוקץ, מקרה שלישי בכלל לא קרה בארצות הברית (הנאשם פקיסטני, הוא נשפט בבריטניה), מקרה רביעי זה קבוצה של אנשים ששדדו תחנות דלק מתוך כוונה עתידית (שלא הוכחה, יש לציין – המשפט בעיצומו) לממן באמצעותם פיגועי טרור; והגרוע מכל – המקור שלך משקר ללא בושה במקרה של פאדילה, כשהוא מנסה להשמיט את העובדה שמהממשל נסוג בו מכל ההאשמות על פצצה מלוכלכת.

          ואתה יודע מה – 19 מקרים בשבע שנים? קניתי. מקובל עלי. עדיף לי מאשר היכולת של הממשלה לקחת אזרחים אמריקנים כמו פאדילה, לתקוע אותם בצינוק עד שהם יוצאים מדעתם, ואז להרשיע אותם באיזה סעיף זניח ביחס – כל זה בניגוד מוחלט לחוקה. אם אסופת הליצנים, המפגרים והפסחים, שבאופן כללי ניתן לומר עליה שהיא אפילו לא המרית החדה ביותר במגירה הם האויב הגדול שלך – אז לא, לא היה שווה.

        • צבי הגיב:

          אין לי כל בעיה שתחשוד שממשל בוש משקר. אני לא חסיד של ממשל בוש, גם אני אינני מאמין להם בלירה, וגם אני מתרעם על הפגיעה בחוקה.

          אבל כמה דברים, למען ההגינות.

          א. יש הבדל בין חשד שנעשה שימוש נלוז באינפורמציה שנאספה באופן בלתי חוקי, לבין קביעה ופרסום עלי רשת שאכן שימוש כזה נעשה. זכותך לחשוד, וחשד כזה הוא בריא, אך כשאתה בא לקבוע שאכן עבירה כזו נעשתה עליך לגבות זאת בעובדות. אם יש לך, הבא נשמע אותן. אדרבא. אך אם לא, מלא פיך מים.

          ב. בניגוד לך ולחבריך מהשמאל המתרעמים על הפגיעה בחוקה באופן סלקטיבי, אני מתרעם על הפגיעה בחוקה ללא קשר מאיזה מתרס פוליטי היא מגיעה. כשבתי משפט, הממשל והקונגרס מעוותים את החוקה בכדי לתמוך באג'נדה שמאלנית, אני מתרעם על כך בדיוק כשם שאני מתרעם כשהדבר קורה בכדי לתמוך באג'נדה ימנית. התרעמותכם הסלקטיבית מראה שאינכם באמת מתרעמים על הפגיעה בחוקה אלא על הפגיעה באג'נדה שלכם. אין לי בעיה שתתרעמו על הפגיעה באג'נדה, רק אנא, למען ההגינות, אל תעטפו זאת במעטפת שמירה על החוקה. לו הייתם באמת חסים על החוקה, הייתם מתרעמים על רשימה שלימה של קייסים אחרים בה החוקה נפגעת, כולל ע"י מחנכם.

          ג. בתור עצמאי שאיננו מחוייב לשום צד פוליטי, קל לי יותר להסתכל על העובדות לאשורן. למשל, 1) מדיניות האזנת סתר ללא צו משפטי הופסקה ב2007, גם עקב לחצם של רפובליקנים, לא רק דמוקרטים. פרט שולי שאתה שוכח להזכיר לקוראים. 2) אתה גם שוכח להזכיר לקוראים שFISA קיים כבר מ1978, עוד לפני שבוש נולד פוליטית, וב99% מהמקרים בהם הממשל ביקש אישור מבית המשפט הוא קיבל. אמנם האישור נתן תוקף חוקי להאזנה, אבל בתכלס בית המשפט היה לא יותר מאשר חותמת גומי. 3) בנוסף אתה שוכח להזכיר לקוראים שדמוקרטים רבים תמכו בPATRIOT Act (כולל אובמה, אגב, שתמך בעידכון החוק ב2006 שכלל בין היתר, רשות לנשיא להורות על האזנת סתר ללא צו משפטי בתנאים מסויימים, ר' פרק 50 של הUSC סעי' 1802). כאשר החוק הפך פחות פופולרי פתאום הם התממו כאילו שהם התנגדו לו. דמוקרטים רבים אף תמכו במלחמה בעירק, ובאקטים בלתי חוקתיים רבים אחרים. גם הנשיא קליטון פצח במלחמה בלתי חוקתית, ונתמך גם ע"י הדמוקרטים. אבל משום מה הם אינם זוכים לחיצך. 4) אתה אף שוכח להזכיר לקוראים שבמשך שנים, אלה שביקרו את FISA היו דווקא הימנים שאתה לועג להם (כגון הHaritage Foundation) ואלה שעד היום מבקרים את בוש ושות' על פגיעה בחוקה הם ימנים שמרנים שנאמנים לאידיאולוגיה החוקתית שלהם.

          בקיצור, אפשר להאריך בזה עוד ועוד, אך הנקודה בקצרה היא שמקריאת דבריך ניתן להתרשם כאילו שרק הימין חוטא בפגיעה בחוקה, אך המציאות כמובן מראה ששני המחנות פוגעים בה ומזלזלים בה באופנים שונים.

          אדם אובייקטיבי שחס על החוקה צריך להתרעם על שני המחנות, לא רק על מחנה אחד.

    • אלכס ז. הגיב:

      בדבר אחד יאיר צודק – אובמה באמת מתנגד לנישואים חד מיניים. אסור לשכוח לו את זה, כי ההצעה עברה בעיקר בזכות השחורים (המגזר הלא-דתי ההומופובי יותר, אפילו בני 65+ יותר סובלניים מהם) והם האנשים שהכי רגישים לדברי אובמה ושעליהם הוא יכל להשפיע הכי הרבה.

      פשעו של אובמה לא גדול במיוחד (הוא לא תמך ב- prop 8, אלא התנגד לה בראיון טלוויזיוני), אבל הוא לא עשה מספיק.

    • צבי הגיב:

      כעת סן פרנסיסקו תובעת על כך שההצעה עצמה היא בלתי חוקתית. עוד לא שמענו את הסוף של זה. אני מאמין שהנושא יעלה שוב לבג"צ של קליפורניה, והוא יפסוק לטובת נישואים חד מיניים. עוד מוקדם להספיד.

  14. מני זהבי הגיב:

    קצת משעשע לראות את כל הדיונים על כמה מקיין היה רע לעומת אובמה (ולמען הסר ספק, תמכתי באובמה מאז הודיע על ההתמודדות ב-2007). מספיק לראות סקרי דעת קהל לחודשים יוני-אוקטובר 2008 כדי להבין דבר אחד פשוט: בהתמודדות מול מקיין, אובמה נבחר בעיקר בגלל המשבר הכלכלי שפרץ באוקטובר. כלומר, הציבור האמריקאי ראה את גודל הברוך שאליו הגיע ובחר בכוח פוליטי שונה מזה שהביאו עד הלום. זוהי, אגב, תגובה טבעית לגמרי, וכך נבחר גם פרנקלין רוזוולט ב-1932 (הנה השוואה היסטורית טובה למערכת הבחירות הנוכחית). אבל נראה שלא השאלות של האיזון המדויק בין סמכויות השלטון לזכויות האזרח או של מעמדה הבינלאומי של ארה"ב הן אלה שקבעו את תוצאות הבחירות
    בעצם, לכולנו כדאי לזכור שנשיא ארה"ב הוא קודם כל נשיא ארה"ב, והוא ינסה להבטיח קודם כל את האינטרסים של ארצו, כפי שהוא רואה אותם ובמגבלות שמציבה לו המציאות. אני מקווה, אישית, שראיית האינטרסים של ארה"ב על-ידי אובמה כוללת הסתייגות מהשענות על כוח צבאי כדרך העיקרית לפתור משברים בינלאומיים והעדפה ברורה של דרך המשא-ומתן (בו יש להכיר קודם כל בלגיטימיות התפיסות של הצד השני, גם אם אינך יכול להסכים אתן בגרוש). אבל אינני בטוח שזו תהיה גישתו, ואני די בטוח שהזירה הבינלאומית לא תהיה זירת הפעילות העיקרית שלו, לפחות בתחילת כהונתו

  15. חרטא ברטא הגיב:

    חזרתי עכשיו מגן החיות של הסמית'סוניאן. האריות קפצו מעל הגדרות והלכו לנוח עם הזברות. יש דיווחים שילד קטן נראה מוביל אותם.
    אסטרונומים מוסרים שכנראה השמש תזרח מחר במערב וכבר נצפו שיפורים ניכרים בעובי הקרח בקטבים. הוריקן שכבר החל להיווצר באוקייאנוס השקט החליט להפסיק ופרש תוך כדי מילמול לכתבים שליוו אותו "עזבו חבר'ה, באמת אין סיבה".

  16. חרטא ברטא הגיב:

    סתם סירטון חמוד מהאתר הסטירי המשובח The Onion

    http://www.theonion.com/content/video/obama_win_causes_obsessive

  17. העיסוק הרציף שלך בפריימריז הדמוקרטיים ובמירוץ לנשיאות ארה"ב קצת מוזר בהתחשב בעובדה שאתה מבקר את כלי התקשורת המקומיים על עיסוקם האובססיבי משהו בנושא.

    • ygurvitz הגיב:

      מתי ביקרתי את התקשורת הישראלית בנושא? ביקרתי, אולי, על בורות, לא על עצם העיסוק עצמו – שלדעתי הוא חשוב מאד.

  18. אוקיי, עכשיו זה באמת משהו אחר