החברים של ג'ורג'

סעיף 113 היעיל תמיד

לפני מספר שבועות, החל צה"ל בפעולת-נגד מול כנופיות תג מחיר, בעקבות ההשפלה שספג מהן בהתקפה על חטמ"ר אפרים. במהלך ערמומי, שכמו נלקח מההיסטוריה של מלחמה בפרטיזנים, שלח צה"ל (בשיתוף פעולה עם המשטרה) כוח עם ציוד כבד, שנראה כמיועד לפנות מאחז כלשהו, עקב אחרי הדיווחים עליו מהשטח לקבוצה של פעילי ימין בירושלים – ביניהם מורחקים מהגדה בצו אלוף – שהתחילו להפיץ בקדחתנות את המידע, ואז הסתערו עליהם שוטרים ועצרו אותם.

עד כאן, הכל טוב. ככה עושים את זה. הבעיה מתחילה אחר כך: המשטרה דורשת להעמיד את העצורים לדין באשמת ריגול. על פי הדיווח, הם חשודים ב"איסוף והחזקת ידיעות סודיות במטרה לסכל פעילות ביטחונית של צה"ל והמשטרה ברחבי יו"ש", שהוא ציטוט כמעט מדויק של סעיף 113 לחוק העונשין, האומר כך (סימן ג'): "מי שהשיג, אסף, הכין, רשם או החזיק ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, דינו – מאסר שבע שנים; התכוון לפגוע בכך בבטחון המדינה, דינו – מאסר חמש עשרה שנים." סעיף 113 מופיע תחת "סימן ד': ריגול."

עכשיו, לעבדכם הנאמן היסטוריה מתועדת של תיעוב כלפי נערי הגבעות, הבריונים שמסייעים להם, הרבנים שנותנים להם את ההכשר ההלכתי וחברי הכנסת שמייצגים אותם בפרלמנט, מיעקב כ"ץ ועד מיכאל בן ארי. אבל אני לא חושב שהם מרגלים.

כדי לרגל, צריך שיהיה צד שני – מקובל שהוא יהיה מדינה זרה, עוינת או לא – שמקבל את המידע. המידע, אפעס, צריך גם להיות סודי במידת מה. איך תנועה בלתי מוסתרת של כלים של צה"ל ברחבי הגדה יכולה להיחשב כ"סודית"? מעצם טיבה של המלכודת, היא לא יכלה להיות סודית. להיפך: היא היתה בולטת במידת האפשר, עם עצירות עצלות מדי פעם כדי לוודא שהדג בלע את הפתיון.

ומי הצד שמקבל את המידע? רצוי להזכיר שרק לפני כשבועיים דחה המנהיג היקר, בנימין נתניהו, את הדרישה להכריז על נוער הגבעות כעל ארגון טרור. אמנם, לא ברור מדוע דחה את הדרישה – אחרי הכל, כ"ך הוכרז כארגון טרור אחרי הפיגוע שביצע איש כ"ך ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, וזה לא הפריע לאף אחד אחד מאנשי הארגון להמשיך בפעולותיו, לא מנע את בחירתו של מיכאל בן ארי לכנסת ולא מנע מ"אנשי כהנא" ותיקים (הם מקפידים מאד לא לקרוא לעצמם אנשי כ"ך) כמו ברוך מרזל ואיתמר בן גביר לשמש כעוזרים שלו. אז נוער הגבעות איננו ארגון טרור. הוא – וה"הוא" הזה בעייתי מאד, כי מדובר בקבוצה גמישה, לא יציבה, של פעילים – גם לא הוכרז בשום צורה כאויב של ישראל. אז איך, לעזאזל, העברת מידע לפעילים שלו הופכת לריגול?

ולא, אל תגידו לי שדקדוקים כאלה מיותרים ויש פה חבר'ה שצריך לטפל בהם, ואל תפריע עכשיו בשאלות של קונסטיטוציה, במיוחד כשאין לנו כזו. הסעיף הזה, סעיף הריגול, הוא נפיץ מאד. סוג כזה של האשמות צריך להיות מצומצם מאד ומדויק מאד, אחרת סכנת הזליגה והפוליטיזציה שלו חמורה ביותר.

האסוציאציה הראשונה של סעיף 113 היא, כמובן, כתב האישום נגד ענת קם. היא אספה מידע צבאי עבור כתב צבאי ישראלי, הכפוף לחוקי הצנזורה. אף על פי כן, היא הואשמה והורשעה בריגול חמור. בסעיף הזה הורשע גם ג'ון קרוסמן (לשעבר מרדכי ואנונו), למרות שהוא לא נפגש עם אף סוכן של ארגון ביון, ולמרות שמסר את המידע לפרסום בעיתון, ובכך הפך אותו ללא סודי – וככזה, חסר ערך במידה רבה מבחינת ארגוני ביון. אולי השימוש החמור ביותר בסעיף 113 הוא נגד עיתונאים: בפרשת יצחק יעקב נחקר העיתונאי רונן ברגמן, בפרשת קם עדיין נשקלת העמדתו לדין של אורי בלאו.

המקרה של חקירת העיתונאים מטריד, משום שבפועל מחזיקה התביעה בידיה את היכולת להפוך כל כתב צבאי שלא מסתפק בהודעות של דובר צה"ל לפושע, ואין שום דבר שהכתבים יכולים לעשות בנידון. המשמעות ברורה: אם עצבנת את הממסד הבטחוני, אתה יכול להתמודד עם האפשרות שתשב בכלא 15 שנים רק כי עשית את עבודתך ויידעת את הציבור – אמנם, במקרים רבים במידע שהציבור היה מעדיף לא לדעת. וכתב צבאי שלא מעצבן את הממסד הבטחוני לא ראוי לתפקידו.

אבל אם המקרה של חקירת העיתונאים מטריד, הרעיון של העמדה לדין על אזרחים בשל דיווח על תנועה צבאית הוא מחריד. המשמעות היא שאם אתה מדווח בטוויטר על כך שראית מסוק צבאי, אתה עשוי – אם תעצבן את האדם הנכון – להיות מואשם בריגול, וזאת מבלי שכלל עמדת בקשר עם מרגל אויב כלשהו, או ידעת שהידיעה סודית באיזשהו אופן.

השימוש באישום בריגול כנגד פעילי הימין נראה בעליל כפוליטיזציה של סעיף הריגול. יש, כמובן, מקום לסעיף ריגול בספר החוקים: הוא אמור להיות שמור לטיפוסים מסוגם של ישראל בר או מרקוס קלינגברג. קשה מאד להאמין שלמשטרה לא היו סעיפי אישום אחרים, סבירים יותר, להפעיל כנגד נערי הגבעות. השימוש באישום בריגול או בגידה כנגד דיסידנטים איננו, בלשון המעטה, מסימנן של חברות חופשיות. עוד מן הראוי להזכיר שהתנגדות לפינוי של מאחזים היא פעילות חוקית ומותרת, עד לרגע שבו היא גולשת לאלימות.

יתר על כן, עולה החשד שההאשמה בסעיף מפוצץ כזה היא חלק ממה שמסתמן כמודוס אופרנדי הרגיל של הפרקליטות: נסיון להטלת אימה על הנאשם כדי שיסכים להסכם טיעון על סעיף פחוּת יותר. אחרי הכל, ההיסטוריה של הפרקליטות במשפטים מסוג זה לא מוצלחת, בלשון המעטה. המשפט של ראעד סלאח נפתח בהאשמות בריגול לטובת איראן והסתיים בקול חלושה בהרשעה במגע עם סוכן זר ובמתן שירות להתאחדות בלתי מותרת. משפטה של טלי פחימה התחיל בקול תרועה של הפרקליטות, שהודיעה שלא תדרוש את עונש המוות בשל עבירות של סיוע לאויב בעת מלחמה, והאשימה אותה גם בתמיכה בארגון טרור ואחזקת נשק ללא רשיון. המשפט ההוא נגמר בפארסה, בהרשעה ב"מסירת ידיעה לאויב ולתועלתו," מגע עם סוכן חוץ והפרת הוראה חקוקה, ובמאסר של שנה וחצי נוספות. למה לך להסתבך, הוא המסר השקט של התביעה: שב בצד, אל תהיה פעיל. אם תתעקש, אתה יכול לחטוף כתב אישום באשמת ריגול. כן, כנראה נפסיד ובית המשפט ימנע מאיתנו השפלה מוחלטת ולא יזכה אותך אלא ירשיע אותך בסעיף מופחת – אבל זה באמת שווה לך?

וזה לא צריך לעבוד ככה. זו צורת חשיבה של מדינה טוטליטרית, שרואה את התנגדות האזרחים כסיבה להפוך אותם לאויבים. יתר על כן, כשהשלטון מתייחס ליריביו כאויבים, רומס אותם באמצעות סעיפי אישום שאמורים להיות מופעלים כנגד בוגדים ושליחיהן של מדינות עוינות, הוא מעניק להם לגיטימציה להפוך בפועל לאויבים. גם לא צודק, גם לא חכם.

* * * *

מהאגודה לזכויות האזרח נמסר בתגובה כי "פרסומים בתקשורת מלמדים על כוונה להעמיד חלק מפעילי הימין העצורים לדין בגין עבירות של ריגול. ככל שמדובר באיסוף מידע לגבי תנועות גלויות של הצבא ואשר מטרתו הייתה ארגון פעולות מחאה נגד פינוי מאחזים — הרי שלא זו בלבד שהשימוש בסעיף הריגול אינו מוצדק, אלא נראה שמטרתו העיקרית של השימוש בסעיף זה היא לבלום מחאה נגד פינוי מאחזים. אף שמאחזים אלה אינם חוקיים, המחאה נגד הריסתם לגיטימית. הניסיון למנוע מחאה זו פוגע בחופש הביטוי וההפגנה והוא פסול."

ועוד דבר אחד: ממשלת נתניהו ממשיכה את פעולות תג המחיר שלה כנגד האוכלוסיה שהעזה להרים ראש בקיץ, והודיעה שתעריף החשמל יעלה בתחילת חודש פברואר בתשעה אחוזים, וזאת לאחר שכבר עלה בכ-15% בנובמבר. הממשלה הזו מצאה 1.6 מיליארדים נוספים עבור הבור ללא תחתית של משרד הבטחון; היא לא יכלה, זה מנוגד לאמונותיו הדתיות של המנהיג היקר, לסבסד עבור אזרחיה מצרך בסיסי כמו חשמל. ככה זה: תותחים לפני חמאה. סדר עדיפויות צריך להיות.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

35 תגובות על ”סעיף 113 היעיל תמיד“

  1. עדו הגיב:

    ואף על פי כן:
    "ההאשמה הזו בריגול היא גלישה במדרון חלקלק", אמר אתמול ח"כ מיכאל בן ארי מהאיחוד הלאומי. "
    די כיף לראות גולש סקי וותיק מרצה על הסכנה שבמדרונות חלקלקים, לא?

  2. אור שחר הגיב:

    האמת היא שאינני מבין מדוע אתה מתרעם. נכון שאין מדובר בריגול, וסביר להניח שאין בית משפט שירשיע באשמה הזו, כמו במקרה ענת קם.

    התכסיס שאתה מדבר עליו הוא אכן תכסיס של הפרקליטות, כלומר, תביעה באשמה חמורה יותר מזו שניתן להרשיע במסגרתה, ולאחר מכן "התפשרות" על סעיפים אחרים. אך כל הנ"ל הוא חלק מן המשחק, ומכל סימני הטוטלטריזם בישראל, דווקא אינו אחד מהם.

    השאלה, בסופו של דבר, היא שאלת ההרשעה או הזיכוי. אם הנאשם, או סנגורו, בוחר להיבהל מן האשמה, זוהי הבעיה שלו: הסניגור צריך לדעת את החוק, לדעת מה סביר שיעבור בבית משפט, ולכוון לשם.

    המטרה המוצהרת של הפרקליטות היא להרשיע במה שהיא יכולה, זהו תפקידה במסגרת המשחק קטגור/סנגור.

    • עדו הגיב:

      בסופו של דבר יוסי צודק. את התרגיל הזה עשו לא פעם ולפעמים בהצלחה על אנשי שמאל.
      א. תזכור שרמי לבנה ומלי לרמן ישבו 4 שנים בכלא על 'מגע עם סוכן זר' רק כי דיברו עם אנשי אש"ף, הם לא מסרו שום מידע בטחוני. לא קיבלו הוראות ממפעילים או משהו, סתם ניהלו שיחה וזה הספיק אז בכלל לא בטוח שזה 'לא יעבור בבית משפט'
      ב. האיום הוא העיקר. אם מאיימים עליך ב15 שנה בפועל אתה יכול להתפשר על שנה וחצי מה שלא יקרה אם העונש המקסימלי הוא למשל שנתיים.
      במקרה הזה הנאשם שואל את עצמו 'מה כדאי לי? להמר על זיכוי מוחלט כשבמקרה של הפסד אני מקבל 15 שנים בפנים או להתפשר' ואי אפשר להאשים אותו שהוא מעדיף להתפשר.
      ג. מה שכן, יש סיבה לחשוב שבית המשפט סובל מהטיה ולא שמאלית דווקא:
      http://www.kedem.info/?p=63624

      • אור שחר הגיב:

        השאלה היא מה פירוש "מאיימים". אם הפרקליטות תבקש להעמיד אותי לדין בעוון רצח, שיבושם לה. אגיע לבית המשפט, אחייך, ואחכה שתוכיח את האשמה המופרכת הזו מעבר לכל ספק.

        אם השופט ירשיע אותי על סמך טענת הפרקליטות ללא ראיות מספיקות, אזי מדובר בבית דין שדה או משפט ראווה.

        עדיין, הפרקליטות יכולה לנסות להאשים במה שהיא רוצה, יש להבחין בין קלות ההרשעה ואחוזי ההרשעה הגבוהים בישראל לבין תפקיד הפרקליטות.

        הטענה יכולה להיות שחוק העונשין רחב מדי, במיוחד ביחס לעבירות ריגול או מגע עם סוכן זר.

        אך בכל מקרה, במקרה זה נעשתה עבירה, שסביר להניח שתגרום להרשעה בעוון מסירת מידע סודי. גם ענת קם ביצעה עבירה – הוצאת חומר סודי מבסיסי צה"ל. שתי העבירות הללו אינן חמורות לטעמי, ואינן מהוות ריגול. אך הן עדיין עבירות שבוצעו ביודעין.

        לגבי הנאשם אשר שואל עצמו "מה כדאי לי" – שוב, זהו בדיוק המשחק. הקטגוריה מבקשת להרתיע את הנאשם. הסנגוריה צריכה לבחון את חומרי החקירה, לראות אם לקטגוריה יש קלפים חזקים או שהיא מזייפת, ולהחליט לפרוש מן המשחק או ללכת עד הסוף.

        סנגור שסוגר עסקת טיעון כאשר חומרי האישום הם חלשים הוא סנגור גרוע. אם ניקח את המקרה הזה, הנאשמים יודעים שהקטגוריה לא תוכל להרשיע אותם בריגול. הקטגוריה יודעת שאין להם סיכוי להיות מזוכים לחלוטין. שני הצדדים עושים שרירים, וסוגרים על שנה-שנתיים מאסר במקרה הטוב או חמש-שש במקרה הגרוע, שזה בערך מה שהיה קורה במקרה שהעניין יגמר בבית-המשפט.

        • יונתן שחם הגיב:

          לא רוצה להרוס את האופטימיות, אבל נראה שאתה די נאיבי לגבי מערכת המשפט הישראלית.

          • עדו הגיב:

            ואני מוסיף – קראת בכלל את הקישור בתגובה שלי ?

            • אור שחר הגיב:

              כן, קראתי את הסיפור של רחביה ברמן, שלא הכרתי קודם לכן. אינני מכיר את השופט יצחק יצחק, וייתכן מאוד והוא שופט מטעם (סירובו לאפשר לסנגור לחקור את השוטר החוקר נשמע הזוי לחלוטין).

              אני לא נאיבי לגבי מערכת המשפט הישראלית, אני פשוט חושב שאתם צריכים להפריד בין המוץ לתבן.

              ראשית, כאשר אנו מדברים על "מערכת המשפט" בישראל אנו מדברים למעשה על שתי מערכות נבחנות: ישנה מערכת משפט בגבולות ישראל, וישנה מערכת שקר צבאית בקו הירוק, שאיננה אלא אתרוג בינלאומי להצדקת שרץ הכיבוש, והניסיון (השקרי והכושל) לספק לו חוקיות.

              עצם העובדה כי מתקיימת כביכול מערכת משפט ביו"ש היא שקר, מאחר והסובייקטים הנשפטים בה אינם שווים בפני החוק, מאחר והיא כפופה לצה"ל בראש ובראשונה, ומאחר והחוק אינו זהה לזה שבישראל. הפרקליטות הצבאית איננה הבעיה: הבעיה היא כי אנשים שאינם חיילים נשפטים על ידי מערכת שאינה משפטית. וזו, נגזרת של הבעיה הראשית: העובדה כי אין ולא יכולה להיות שום הצדקה משפטית-אוניברסלית לכיבושו של עם בכוח הזרוע, למצור עליו ולכפייה של מערכת החוק עליו בניגוד לרצונו.

              לעומתה, קיימת מסגרת משפטית בגבולות ישראל. למוסד הזה ישנן בעיות: למשל, מחסור בשופטים, ריבוי תיקים, סחבת, שופטים שאינם מכירים את חומרי החקירה לעומק, עורכי דין לא מקצועיים, וגו'.

              אך במובן הרחב, זוהי מערכת לגיטימית אשר עומדת בסטנדרטים המשפטיים האוניברסליים. מערכת המשפט הזו, כמו כל מערכת אחרת, איננה צריכה לעסוק בצדק, אלא להיות מערכת פורמלית המתאימה עצמה ככל האפשר ללשון החוק. במסגרת החוק, ישנם תפקידים בתוך מערכת המשפט הזו: תובע, נאשם, סנגור, שופט.

              תפקידו של התובע, כפי שטענתי, הוא להרשיע. לא, אין זה מתפקידו לברר את האמת, משום שהחוק איננו האמת. אין זה מתפקידו לסייע לנאשם לקבל עונש קל יותר או ראוי יותר למעשהו. תפקידו הוא אחד – להרשיע בעברה החמורה ביותר שיוכל. על כך הוא נמדד. הסניגור, לעומתו, תפקידו הוא לשרת את הנאשם – מטרתו העליונה היא החפות. גם הסניגור איננו עוסק באמת. הרי, לכאורה, כולנו יודעים כי עמיר מולנר הוא עבריין, זוהי "האמת". אך סנגורו של עמיר מולנר איננו מתעניין בכל זאת, איננו מתעניין בשאלה האם עמיר מולנר הוא אדם מוסרי, איננו מתעניין בשאלה האם צודק יהיה שישוחרר. תפקידו הוא אחד – להשיג את העונש המינימלי עבור עמיר מולנר.

              השופט – הוא האחראי כלפי החוק. השופט צריך להסתמך על תקדימי העבר, על התאמת המקרה הפרטי לכלל, על הראיות, ועל כך לקבוע אשמה/חפות – לא ביחס לאמת, לא ביחס לצדק, ביחס לחוק, באופן הפורמלי ביותר.

              כך מתנהלת מערכת המשפט הליברלית, אלו הרעיונות המנחים אותה, וכך היא מתנהלת בתוך גבולות ישראל.

              כעת – ניתן להגיד: החוק עצמו הוא פשע. החוק עצמו איננו מקובל עלינו. חוק הריגול הוא מקרה אחד. עשרות החקיקות של החונטה בשנתיים האחרונות היא מקרה שני. כאשר החוק עצמו אינו לגיטימי, כל המערכת הופכת לבלתי לגיטימית – ואכן, עבורנו, מערכת השלטון עצמה כבר איננה לגיטימית.

              אך יש להבחין, יש לדעת מדוע היא איננה לגיטימית. והיא איננה לגיטימית לא משום ששופט זה או אחר פוסק דבר מה בהתאם לחוק, או שהפרקליטות מנסה להשתמש בחוק לטובתה – אלא בעצם זה שהמחוקק, שתפקידו העליון הוא לספק הכרת כבוד לחוק, ולנסחו כך שיהא כללי באופן האובייקטיבי ביותר שניתן וכלפי כל אדם באשר הוא – פשע ודרס את החוק ברגל גסה.

              • יריב הגיב:

                הבעיה היא שאתה טועה לחלוטין ביחס להגדרת תפקיד התביעה. התביעה במשפט צריכה אמנם להרשיע בעבירות המיוחסות (אם כי השגת עונש מקסימלי אינה, בעקרון, מטרתה) אבל מתרטה של מערכת התביעה ככלל שונה, וכאן מדובר במערכת התביעה ככלל, שכן כלל אין בפנינו משפט. ההבדל המהותי בין התביעה לסנגור הוא שהסנגור עובד עבור לקוחו, יש לו לקוח מסוים וחובותיו מוגדרות ביחס אליו. לעומת זאת, אם תפקידה של התביעה להרשיע תישאל השאלה: "את מי". תפקידה של התביעה הוא, לפיכך, להרשיע עבריינים, ומכאן נובע שתפקידה להרשיע אותם בעבירות אותן ביצעו (שכן בהן מתבטאת עברייניותם). כמו כן יש לה גם תפקיד ציבורי הנגזר מתפקידה של מערכת אכיפת החוק, ולכן היא צריכה לחתור לענישה מרתיעה, למשל. היא לא צריכה לחתור לענישה מקסימלית באופן גורף, אלא לענישה מרתיעה בלבד.

                עכשיו, ניתן לטעון שמהלכי איום אלו הם נסיון של התביעה להשיג הרשעה באמצעון עסקת טיעון בעבירות אמיתיות, וניתן לטעון שהמהלכים שהתביעה מכניסה תחת 113 אכן מתאימות לסעיף זה. בשתי הטענות הללו יש בעיה, השניה מנותחת על ידי גורביץ' במידה, והראשונה בעייתית מכיוון שזרוע רשמית של המדינה מתנהגת באורח שאינו הגון (זו טענת מוסר, לא חוק, ולפיה אסור לזרוע של המדינה לטעון שהיא תעשה X אותו אין לה כוונה לעשות).

    • רוזנברג הגיב:

      אתה טועה. הגדרת העבירות הללו כה רחבה, עד שניתן לכאורה להרשיע בעבירות המאד-חמורות גם על מעשים פעוטים. וזה כן טוטליטרי – זה נותן כוח עצום לפרקליטות ולשב"כ.

      • רוזנברג הגיב:

        נ.ב.
        למען הסר ספק: הסעיפים הללו כ"כ רחבים בכוונה – בדיוק כדי לאפשר לשב"כ ולפרקליטות את הסחיטה.

        בדומה – מדוע מדינת ישראל מסרבת לאשר בנייה ותכנן ביישובים ערביים, למרות שהתוצאה היא ים של בנייה לא-חוקית? כי זה מאפשר לתפוס אנשים בביצים (באמצעות איום הריסה)

        • אור שחר הגיב:

          אין לי על מה להתווכח בנושא הזה, ברור לך כי איני חולק על כך שהמדינה עצמה מזלזלת בחוק, מצפצפת עליו, ולפתע מנפנפת בו כאשר נדמה לה.

          אשר לחוקי הריגול בישראל – הם אכן רחבים מדי. בעייתיות עוד הרבה יותר שיטות השב"כ החשוכות והאנטי-חוקתיות. ואם כבר מדברים על טוטליטריות – הבה לא נדבר על הגוף המסוכן והטוטליטרי ביותר בישראל – המלמ"ב, אשר פועל ככל העולה על רוחו ומכפיף אליו את המסגרת המשפטית (ע"ע וענונו ומנבר).

          כל זאת איננו רלוונטי למקרה זה (וראה לעיל, גם לעניין ענת קם). כאמור, זהו תפקידה ומטרתה של הפרקליטות להרשיע, וזהו תפקידו של השופט לזרוק אותה מכל המדרגות אם חומרי החקירה חלשים והאשמה מופרכת.

          • אור שחר הגיב:

            "מנפנפת בו" כאשר מתחשק לה, לא כאשר נדמה לה.

          • רוזנברג הגיב:

            לא הבנתי. אם החוק רחב מדי ומגוחך, מה "מכשיר" את השימוש בו?
            מעבר לכך, אין זה תפקידה של הפרקליטות להרשיע, אלא להרשיע אשמים. כלומר, בארץ – לפי החוק כמדומני! – מותר להגיש כתב אישום רק מתוך בטחון באשמת הנאשם. אז לפרקליטות אסור "לשחק משחקים" ולנסות להרשיע באיזה סעיף שרק אפשר, אלא רק במה שבאמת הולם את העיברה שנעברה.

    • ארן הגיב:

      "המטרה המוצהרת של הפרקליטות היא להרשיע במה שהיא יכולה, זהו תפקידה במסגרת המשחק קטגור/סנגור."

      זהו שלא.

      התפקיד של סנגור הוא לעשות כל שביכולתו (בצסגרת החוק) כדי להוציא את הלקוח זכאי או עם הרשעה ועונש מופחת.

      התפקיד של התביעה הכללית שונה. התפקיד שלה הוא בגדול "בירור האמת", אין לתביעה הכללית תפקיד להרשיע.
      הדוגמא הקלאסית היא השליחה של תובעים לאוקראינה לארכיון שנפתח כדי למצוא מסמכים שערערו את ההרשעה של ג'ון איוון דמיניוק. (הוא עדיין רוצח נתעב כי גם לפי המסמכים שנתגלו הוא היה וכמן, רק לא איוון האיום).

      בחברה דמוקרטית, התביעה לא אמורה "לעשות הכל" כדי להשיג הרשעה.

      כמו שבחברה דמוקרטית אנחנו (לפחות בתיאוריה) לא מאפשרים למשטרה לעשות "הכל" כדי לפענח פשעים ולבנות תיקי חקירה.

      • ארן הגיב:

        ולמען הסר ספק, אני חושב שיוסי צודק* וצריך להגדיר את "נוער הגבעות" כארגון טרור. (אם כי להגדיר אותם כארגון מותח את המלה עד כדי שבירה)

        *זה די מציק לי להסכים עם יוסי בהתחשב בתחומי המחלוקת העמוקים שיש לנו לגבי נושאים כמו יהדות ודת (אני כפה סרוגה בעצמי)

      • אור שחר הגיב:

        לא נכון. התביעה כן אמורה לעשות הכל, הכל במסגרת הפורמלית המוסכמת. אם התביעה לא העבירה חומרי חקירה להגנה – היא ביצעה פשע. אם התביעה עינתה עדים או שיחדה את השופט – היא ביצעה פשע.

        לעומת זאת, אם התביעה תבעה עונש חמור בהרבה ממה שהיא מצפה להרשיע בו בסופו של דבר – היא עשתה את עבודת היום-יום שלה.

  3. א. הגיב:

    מעלה אפשרות: אולי הסעיף הנ"ל עלה בכלל כדי למצוא מישהו מתוך צה"ל, חייל או קצין שמעביר דיווחים על פקודות פינוי לחמ"ל הגבעות?
    הם יואשמו בהחזקת חומר סודי ע"מ שהוא יואשם באיסופו והעברתו אליהם.
    (אתה צודק שלכתוב משהו על תנועה של חיילים אינה ריגול* אבל חייל\קצין שאוסף מידע על תנועת כוחות צה"ל ופקודות על מנת להעביר למישהו חיצוני הוא בהחלט חשוף להאשמת ריגול, גם אם הגוף אליו הוא העביר את החומרים אינו מוגדר ממש כאויב אלא "סתם" גוף שרוצה לפגוע\לסכל את פעולות הצבא. *- ואגב, גם כאן זה עניין של מינון, אם תבצע תצפיות על מוצב צה"לי ותרשום בפרוטרוט את כל נקודות התורפה, השגרה והיכולות ותפרסם ברשת, גם כן יהיה קשה להגן עלייך מאשמה)

  4. אורן הגיב:

    אני לא מסכים עם ההנחה שכול מי שאוסף מידע גלוי על הצבא אינו מרגל. למשל אם אני אשב ליד בסיס של צה"ל וארשום כמה חיילים נכנסים ויוצאים, כמה כלי רכב נכנסים ויוצאים וכו', אני יכול להגיע לכול מני מסקנות שהצבא לא היה רוצה שאגיע אליהם. לכן סביר להניח שהצבא ימנע ממני לשבת שם ולעקוב אחריהם. אם מוסיפים לזה כוונה- כלומר למנוע מהצבא לעמוד באיזה שהיא משימה, זה ממש ריגול

    • אלכס ז. הגיב:

      אם מה שאתה אומר היה עבירה אז כל ש"ג הוא מרגל כי זה בדיוק מה שהם עושים -יושבים בכניסה לבסיס ובודקים מי נכנס ומי יוצא. מכאן יש חשיבות לכוונת זדון: גם אתה וגם הש"ג יכולים להגיש את המידע הזה לאחמדינג'אד ושניכם תואשמו בריגול. מצד שני, שניכם יכולים להגיש את המידע למב"ס ואז לא תהיה סיבה להאשים אותכם בדבר. כדי להיות מרגל אתה צריך לרגל עבור מישהו חיצוני.

      • גיל ב' הגיב:

        הש"ג מוסמך לשבת בשער ולבדוק רכבים. אם מישהו ייתפס כשהוא מבצע תצפית על בסיס צבאי אף אחד לא יחכה לראות למי הוא מתכוון להעביר את המידע. אם, למשל, התצפיתן הוא ערבי לא יעזור לו לטעון שצפייה בשערי בסיסים צבאיים היא התחביב שלו והוא לא מעביר מידע לאיש.

        • מני זהבי הגיב:

          "אם, למשל, התצפיתן הוא ערבי…"

          נהדר. מערכת המשפט הישראלית בקליפת אגוז.

  5. אזרח הגיב:

    סימן ה' של הסעיף אומר כי "תהא זו הגנה טובה לאדם הנאשם בעבירה על פי סעיף קטן (ג) שלא עשה דבר שלא כדין להשיג ידיעה באשר היא ידיעה סודית, ושהשיגה, אספה, הכינה, רשמה או החזיקה בתום לב ולמטרה סבירה."
    יוכיחו נא החשודים כי עשו זאת בתום לב ולמטרה סבירה.

    ואגב, לפני פינוי מאחזים (ולפעמים גם הרבה לפניהם) האזור מוכרז בתור שטח צבאי סגור. עצם השהייה, שלא לומר ההתנגדות, היא עבירה על החוק.

  6. אלעד הגיב:

    אני שמח שהאגודה לזכויות האזרח תומכת בנערי הגבעות. אני מקווה שזה יעזור להם לקבל מימון מחו"ל.

  7. שרה הגיב:

    במקרים רבים נוהגת הפרקליטות להאשים חשוד בעבירה חמורה, ולאחר מכן במסגרת עסקת טיעון להפחית את ההאשמות. אפשר אמנם לטעון כי באופן כללי אין זה ראוי שהפרקליטות נוקטת באמצעי זה כדי להלך אימים על נאשמים, אך ככלל זהו המצב המקובל. לכן חשוב להדגיש כי במקרה הספציפי של עבירת הריגול זהו מעשה חמור במיוחד, בשל המשמעות הציבורית של עבירה זו. האשמה בריגול של אדם היא הוקעתו כבוגד והוצאתו מן הכלל. זוהי הדבקה של תווית על אותו אדם ובשני המקרים (ענת קם והמקרה הנוכחי) במשתמע גם על קבוצה שלמה.

  8. מעין הגיב:

    מסתבר שלא רק שאתה בצד של נוער הגבעות, גם חברי כנסת מקדימה והליכוד מסכימים איתך – הצעה ברוח זו בדיוק הוגשה ע"י עתניאל שנלר וציון פיניאן בשבוע שעבר: http://www.knesset.gov.il/Laws/Data/BillKnesset/428/428.pdf

  9. יעל הגיב:

    אני נגד הגדרת נוער הגבעות כארגון טרור – אף על פי שאין ספק שהם עוסקים בטרור.

    אז למה אני נגד?
    כי לדעתי השיח של "ארגוני טרור" ותיוג מתנגדי משטר כטרוריסטים הוא שיח מסוכן ואנטי דמוקרטי.
    כל עבירת טרור היא גם עבירה פלילית, שאפשר לטפל בה בכלים דמוקרטיים הגונים. התיוג של עבירה כ"טרור" מעניקה למדינה לגיטימציה להתנפל על הטרוריסט בכל עצמתה בצורה לא מידתית ולא עניינית.
    אז מה?
    תביעה פלילית. אלימות היא עבירה שיש עליה ענישה חמורה למדי, בלי כל הדאווין המלחמתי.

  10. ארז הגיב:

    "…ולמרות שמסר את המידע לפרסום בעיתון, ובכך הפך אותו ללא סודי – וככזה, חסר ערך במידה רבה מבחינת ארגוני ביון."

    כלומר, מותר לכל חייל למסור כל מידע שהוא רוצה לכל עיתונאי שהוא רואה, וברגע שזה יתפרסם בעיתונות זה לא ייחשב מידע מסווג, לכן זה מותר?

    צורת מחשבה מעניינת. הרי הרעיון של מידע מסווג הוא שהוא לא יגיע לגורמים עויינים, גם אם זה דרך פרסום גלוי בכלי תקשורת…

    • מני זהבי הגיב:

      לא, סביר להניח שמדובר בעבירה (אא"כ יש במידע עניין ציבורי, שזה היה צריך להיות קו ההגנה של ענת קם, אלמלא מערכת המשפט בישראל הייתה שפחה נרצעת של מערכת הביטחון).
      אבל לא כל עבירה היא ריגול.

  11. שגיא הגיב:

    בישראל יש רבים המנפנפים בדגלי חופש הפרט והדמוקרטיה, אולם רובם נוטים לשכוח אותם בבית ברגע בו הם מתנגשים עם עמדותיהם הפוליטיות.

    מרענן לראות שיש עוד כמה אנשים שבשבילם המושגים הללו מהוים יותר מססמה ריקה.