החברים של ג'ורג'

למה לא נוכל לנצח במלחמת אזרחים

(הערה: כתבתי לפני כעשור פוסט דומה עבור אתר מינות, מנוחתו עדן, שסיסמתו משובבת הנפש היתה "יהדות? לא, תודה, נגמלתי". הפוסט אבד יחד עם חלק ניכר ממה שכתבתי עד אז בקראש הגדול של 2002. זהו שחזור מהזכרון – וכמובן, עדכון – של אותו מאמר).

 

כמה מן המגיבים טענו, לאחר הפוסט האחרון, שלמלחמת אזרחים בין המחנה ההומניסטי והמחנה היהודי בישראל דווקא יש סיכוי ואולי אפילו יש בה טעם. מרבים לצטט בנושא את ישעיהו ליבוביץ' והדוגמא המקובלת למלחמת אזרחים 'מוצלחת' היא זו האמריקנית. מעולם לא התרשמתי מליבוביץ', שבדרכו שלו היה פנאט יהודי מן השורה. מי שמטיל בכך ספק, רצוי שיזכור את תגובתו של ליבוביץ' למרדכי ואנונו, אותו הגדיר כחלאה לא משום שעבר על אי אלו תקנות בטחוניות – הרשעתו בריגול חמור היתה אחת הגרוטסקות הגדולות של המשפט הישראלי – אלא משום שבחר להמיר את דתו לאנגליקניות.

 

אשר למלחמת האזרחים האמריקנית, היא אכן דוגמא מאירת עיניים, אבל ספק אם היא עומדת בצד תומכי מלחמת אזרחים בין בני אור ובני חושך בישראל. המלחמה היתה הקטלנית ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית, והרגה כ-1,100,000 מבניה. במובנים רבים, זו היתה המלחמה הטוטאלית הראשונה, ובסופה דמתה מאד למלחמת העולם הראשונה. הנזק שגרמה לתשתית ולרכוש – במיוחד המסע של שרמן בג'ורג'יה, אבל לא רק – גזר על דרום ארצות הברית פיגור של כמעט מאה שנים.

 

גרוע מכך, בניגוד למה שנהוג לחשוב, הצפון לא ניצח במלחמה, על כל פנים לא מבחינת כפיית האידיאלוגיה שלו על הדרום. כן, לי נכנע לגראנט באפומוטוקס קורט האוס, והגנרלים הדרומיים במערב נכנעו זמן קצר לאחר מכן, ובכך בא הקץ על הקונפדרציה – אבל לא על הדרום. לאחר הלם קצר, סביר מאד בהתחשב במימדי התבוסה, התארגנו הכוחות הדרומיים מחדש, ניהלו מלחמת גרילה אפקטיבית מאד – היא התמקדה ברצח שחורים בכירים ובעלי בריתם, הרפובליקנים הלבנים – וב-1878, 13 שנים לאחר כניעתו של לי, שלטה המפלגה הדמוקרטית, מפלגת העליונות הלבנה, בדרום כולו. הנצחון לא הושג בקלפי; הוא הושג על ידי דקירות וירי מן המארב, אש תותחים (!) לעבר קלפיות, והאימה שהפיצו "רוכבי הלילה", הזרוע הצבאית של המפלגה הדמוקרטית.

 

בכל מקום שבו התייצב הצבא הפדרלי מול הפורעים, הם נסוגו והסדר שב על כנו. קציני הצבא שהוצבו בדרום לא היססו לעשות זאת ואף, במקרים רבים, שאפו לקרב; הם חשו כיצד נשמט הנצחון היקר כל כך מידיהם, איך הופך מותם של ידידים בשדה הקרב למות-שווא. אבל הממשלה לא רצתה במלחמת אזרחים נוספת; הציבור הצפוני היה מותש, ולא רצה לשלם את המחיר הנדרש; הלבנים בדרום היו מלאי להט במלחמה על הבית, תחת האגדה על האנס השחור האורב מאחורי כל שיח, מלחמה שאותה כינו "גאולה" (redemption); והנשיא גראנט, תשוש, חלש ומוקף יועצים גרועים, הניח לפירות הנצחון חמוצי הדם שלו – הוא איבד יותר חיילים מכל גנרל דובר אנגלית לפני הקצב מהסום, סר דגלאס הייג – להשמט.

 

זמן קצר לאחר מכן, כמו הבין את חוש הזמן, מחק בפועל בית המשפט העליון האמריקני כמעט את כל הישגיה החוקיים של מלחמת האזרחים. התיקון ה-14 לחוקה הפך לאות מתה בדרום, לעיתים גם בצפון ובמערב. בדרום עצמו חלה ריאקציה פראית ונקמת "בני הגזע העליון", שהיטב חשו את השפלתם והיטב הבינו מה צפוי להם אם הרוב יתעורר, היתה איומה. סביר להניח שמספר השחורים שנרצח על ידי לבנים בדרום בין השנים 1866-1971 היה גבוה יותר ממספר השחורים שנרצחו על ידי בעליהם ב-200 השנים שקדמו להן. גם העבדות זחלה חזרה, בחוקי עוול ורשעות, שלא השתמשו במונח עצמו אבל הפכו שחורים "משוטטים" לרכושה של המדינה, ש"החכירה" אותם לבעלי חוות גדולות. לא קראו להן מטעים, אבל ההבדלים היו מעטים. כמו כן, יצויין שכך הושגה גם אחת המטרות המוצהרות של מדינות הדרום הפורשות: העמידה על 'זכויות המדינות'. ההתערבות הפדרלית בנעשה בהן צומצמה פלאים.

 

מלחמת האזרחים, ושני הדיכויים שבאו אחריה – הדיכוי הצבאי הצפוני קצר הימים והדיכוי הדורסני של השחורים על ידי הלבנים, שנמשך כמאה שנים – הרעילו את האווירה הציבורית בארצות הברית עד ימינו אנו. באיזה מובן, אם כן, זו מלחמת אזרחים "מוצלחת"?

 

*           *            *            *

 

ומן המשל אל הנמשל. הבה נניח שבעקבות פרובוקציה שאפילו ממשלות ישראל הרופסות אינן יכולות להתעלם ממנה – נניח, ירי קטלני של מתנחלים לעבר קצינים בכירים – תיפתח מלחמת אזרחים. נניח לצורך הדיון – הנחה שסבירותה מונחת בספק – שיחידות צה"ל, שהורגלו ש"גנים וכדים הם הבית", שהמתנחלים הם חלוצים ושהפוליטיקאים הם בוגדים, אכן תתייצבנה לצד הממשלה. נניח, לצורך העניין – עוד הנחה שסבירותה מוטלת בספק – שאף כוח צבאי חיצוני לא יתערב בסכסוך, ואת ההנחה המופרכת מכולן: שממשלה ישראלית תאפשר שימוש בחיל האוויר ובארטילריה כנגד מורדים חמושים במלכות, אך המצוידים בלב יהודי חם. נניח, בקצרה, את התרחיש האופטימלי ביותר.מורדים בעלי לב יהודי חם. הצבא לא יתמודד מולם

 

המרד ידוכא תוך זמן קצר, שבועות יש להניח. מה יקרה לאחר מכן? האם תהין ממשלה ישראלית להוסיף על חטא כיבושה של עפרה בטנקים גם את החרבתה ופינויים הכפוי של בוגדיה לישראל? נניח שכן. ההנחה שמסוממי הרב קוק ומסונוורי יהוה גם יקבלו את הדין בהשלמה היא הנחה אחת יותר מדי. ישראל הדמוקרטית, מה שיישאר ממנה, תיאלץ לכפות שלטון צבאי או צבאי-למחצה על חלק ניכר מאוכלוסייתה – שכן אין להניח, בשום מצב, שבעלי בריתם הפוליטיים של הבוגדים בתחומי ישראל גופא ישבו בחיבוק ידיים.

 

כלומר, בתרחיש האופטימלי ביותר, תיאלץ ישראל להגביל משמעותית את זכויות האדם שבה. אפילו באם לא יפרוץ מרד שני, אפילו אם מחנות הפליטים של יהדות פלסטין לא יהפכו למקום שבו יסתובבו חיילי "ערב רב" בכלי רכב ממוגנים, הדמוקרטיה הישראלית כבר הוכתה אל החומש. והשיח הציבורי יורעל לדורות. בניגוד לארה"ב, לא יהיה מרחק גיאוגרפי בעל חשיבות בין הכובשים לנכבשים.

 

אין שום סיבה להניח שתרחיש כזה אכן יתממש. קצין בצה"ל, חובש כיפה, לא היסס לומר ל"ידיעות אחרונות" בסוף השבוע, תוך זיהוי מלא, שהוא חשף בזמן אמת את היערכות הפלוגה שלו בפני פורעי יצהר. בגידה כזו היתה צריכה להביאו בשלשלאות בפני בית דין צבאי. זה לא יקרה – והמסר למה שצפוי לנו בשעת משבר לגיטימציה אמיתי ברור. צה"ל, תחת היבבן בוגי, עשה הכל כדי לשבש את הנחיות הממשלה להתנתקות מהרצועה; בין השאר דרש לא להיות מעורב בה כלל. דווח כי הרמטכ"ל הנוכחי, גבי אשכנזי, השמיע קולות דומים בדיונים סגורים.

 

כלומר, אם תפרוץ מלחמת אזרחים, הממשלה צפויה להיות מובסת בה בשל חוסר נאמנותו של הצבא; ואם כל זאת תנצח, תפגע הדמוקרטיה אנושות, ואמינותה – הרעועה ממילא בקרב חובשי הכיפות, הרואים בה שיטה זרה, מיובאת, הפוגעת באושיות הדת – תקרוס.

 

כל זה לא סביר שיקרה. להוציא יצחק רבין ואריאל שרון, כל ראשי הממשלה בישראל נמנעו מעימות עם "האחים היקרים", וגם ידעו למה. לא נראה שלראש ממשלה עתידי כלשהו יהיו האומץ והנחישות למחוץ את הנחש. מה שהיה הוא שיהיה: סיפוח איטי, גולש של מדינת ישראל לתוך ממלכת יהודה, עד שתקרוס המדינה סופית; שלדה האידיאולוגי מעורער ממילא, רקוב כתוצאה מהתפיסה הממארת של "מדינה יהודית", מבלי להבין את הסתירה בין "מדינה" ו"יהודית".

 

עדיף, על כן, ללכת. אירונית, זה יהיה אקט יהודי מאד.

 

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • אני אסתפק ב-5 שנים של שקט.

  • אלכס ז.

    אתה מתעלם מהצד השני של המשוואה – זה של המתנחלים. לרבים מהם יש דרכון נוסף (אמריקאי או צרפתי) והם כולם הוכיחו ש"בית" היא מילה ריקה. האם גם אחרי מכה ניצחת הם ימשיכו להחזיק באידאולוגיה שלהם? האם ישארו כאן?

    הברית שבין המתנחלים לבין יקירי נפשם החילונים היא פחות אידאולוגית והרבה יותר טקטית: כל עוד נראה שהמתנחלים שונאים את הגויים הרבה יותר ממה שהם שונאים אותנו הברית עומדת, אבל אם אכן המתנחלים יפתחו במרד מלא, לא נראה לי שישארו להם תומכים בתוך הקו הירוק. חיילנו כבר הוכיחו פעם אחת שגנים וכדים הם ממש לא הבית והם יעשו זאת שוב.

    מכל מקום, הדוגמא האמריקאית לאו דווקא מוכיחה שמלחמות אזרחים הם רעיון גרוע, אלא שאם כבר מחליטים עליהן אסור להרפות.

  • MuyaMan

    יוסי, שתהיה שנה טובה!

    • ygurvitz

      דבר איתי ב-31 בדצמבר. אני לא משתמש בלוח השנה הזה.

      • MuyaMan

        אני מקווה שאתה לפחות לא עד כדי כך קיצוני שאתה גם מתעקש להגיע לעבודה בחג…

        • ygurvitz

          לא צריך להסחף.

      • גלעד

        אני באמת לא מבין מה קדוש ב31 בדצמבר.

  • אלעזר

    ובחורבן ציון ננוחם.

    • יש שיגידו שהחורבן כבר החל.

  • אסף

    אני חושב שבקלות רבה מדי אתה מתיימר לחזות את הנולד.

    אחרי הכל, אני לא חושב שלפני מספר שנים מי מאיתנו חזה שישראל תפנה את כל התנחלויות עזה חד-צדדית, ושראש ממשלה יוצא (אחד מנסיכי הליכוד לשעבר, לא פחות!) יגיד את מה שאולמרט אומר כאן:
    http://glz.msn.co.il/NewsArticle.aspx?NewsId=28398

    אני חושב שאולמרט מייצג את הקו של מחנה המרכז-שמאל בישראל כיום, מחנה שנמצא בשלטון. וזה לא לחלוטין בלתי סביר שנגיע לבחירות הבאות כשעל המאזניים הסכם מדף עם הרשות הפלסטינית ברוח זאת.

    כך או כך, המציאות ממשיכה להפתיע. אולי כדאי לחכות ולראות. וגם לעשות.

    • ygurvitz

      מה זה משנה מה לולמרט אומר? הוא הפסיק להיות רלוונטי באוגוסט 2006.

      • אסף

        זה משנה לעניין חזיית העתיד, או חוסר היכולת לחזות אותו. זה לא ציטוט שיכולת לנחש, בעבר, שיגיע מנסיך ליכוד.

        מה שהוא אומר, למיטב הבנתי, מייצג פחות או יותר את קו המחשבה העיקרי של מחנה המרכז-שמאל. ואפילו במחנה הימין השפוי (הליכוד, לדוגמא, או אפילו ישראל ביתנו) הויכוח היום הוא בעיקר על כמה לוותר, וכבר לא על עצם הויתור.

        בסופו של דבר, אם יש משהו שההיסטוריה דווקא מראה לנו בישראל, היא שהתזוזה של המפה הפוליטית לאורך הזמן היא לכיוון שמאל. את מה שאומרים היום ברק, לבני, אולמרט ואפילו נתניהו, לא אמרו שמאלנים בני שמאלנים בעבר.

        אז, אני יכול להבין נבואת גוג ומגוג, אבל אני לא מבין על סמך מה אתה מייחס לה סבירות סטטיסטית ודאית, או אף קרובה לזאת.

        • ygurvitz

          בוא נדבר שוב על אולמרט. הוא הגיע לדיעותיו החדשות כבר בשנת 2004, והוא היה הכוח העיקרי מאחורי שרון במהלך ההתנתקות.

          אבל מה קרה אחר כך? הוא הצליח להסיר מאחז אחד, עמונה, ואז הוא נבהל מהצווחות של המתנחלים. במקום להגיד שכן, מי שיזרוק אבנים על שוטרים יקבל גולגולת מפוצחת, הוא השתפן. ב-30 החודשים שחלפו מאז הוא לא הצליח, ויש להודות שגם לא ממש ניסה, להסיר ולו מאחז אחד. על הסרת התנחלויות בכלל אין מה לדבר.

          לבני לא תהיה נחושה ממנו – ואם היא תפתיע, העקרב המשמש על תקן שר הבטחון שלה כבר יעשה לה מעשה פרס ברבין. ואם לא הוא, אז המטכ"ל יכשיל כל נסיון שלה לפנות התנחלויות – שם תמיד תפסו את השמירה על ההתנחלויות כחובה לאומית ואת פינויין כבגידה.

          אז זה נחמד שאולמרט התעורר אחרי 40 שנה וגילה שההתנחלויות הן אסון, וטוב שגם חלק ניכר מהציבור כבר הבין את זה, אבל נראה ששניהם איחרו את הרכבת ב-20 שנה לפחות. מירון בנבנישתי כתב לפני 20 שנה שפינוי ההתנחלויות לא מעשי, וקומם עליו את השמאל הציוני. אבל נראה שהוא צדק. ישראל לא יכולה, או על כל פנים לא ערוכה לשלם את המחיר הנדרש.

        • בעניין איחור הרכבת – שים לב שגם הפלשתינים שינו את הטון. אפילו בקרב המנהיגות שלהם ה"שמאלנים" שמסתפקים בגבולות 67 הופכים למיעוט שולי. הבון טון שאינו קורא לחיסול ישראל מדבר על מדינה דו-לאומית (רעיון שאם היה מעשי אולי היה מעניין).

  • י.ד.

    יוסי
    עם כל הכבוד למתנחלים הם כלואים בתוך שטח סגור בלי יכולת תגובה אמיתית. בניית גדר ההפרדה, למרות שאולי לא כוונה נגד המתיישבים, יכולה לשמש ביעילות נגדם כמו שהיא שמשה נגד טרוריסטים פלסטינאים.

    צה"ל מתמחה בביתור האוכלוסיה ובניית הגדר ביתרה את אוכלוסיית הגדה היהודית באותה מידה שהיא ביתרה את האוכלוסיה הפלסטינאית. סגירת המעברים והוצאת המתנחלים טיפין טיפין החוצה תסיים את הסיפור בשבילם. כבר עכשיו יכול צה"ל להתקין אמצעי זיהוי ביומטרים לנכנסים לגדה ולהתחיל להוציא צווי איסור כניסה לבודדים. אהוד ברק פשוט לא מעוניין בכך, אולם ככל שמצבו מתדרדר בסקרים אולי הוא יתחיל לחשוב שזה יעזור לו.

    הבעיה האמיתית של הפוליטיקאים הישראלים איננה המתנחלים. הבעיה האמיתית היא הקאסמים, וכל עוד לישראל אין אמצעי הגנה נגד טילים, ישראל לא תסוג מהגדה. ולא משנה כמה הסכמי מדף ישנם. המתנחלים נמצאים בבוץ וכל מעשי האלימות שלהם לא יקדמו אותם צעד אחד קדימה.

  • באותו ענין

    אני מקווה ומאמינה, אם כי לא יודעת בדיוק, שיש מספיק לובשי מדים שפויים שיסרבו להמשיך במשחק ויחזרו הביתה.
    השאלה איזה חלק מהצבא מחזיק ב"נאמנות כפולה", ומי ימשיך להלחם עם נערי הגבעות מפנצ'רי הג'יפים הצבאיים ומשסי הכלבים בחיילים.
    והיה ויחזור הצבא מעבר לקו הירוק, המלחמה תתנהל בין מי שהיא צריכה להתנהל – קבוצות טרור יהודיות ופלשתינים.
    ואם כבר – לאור החזון של יוסי גורביץ, כדאי לעודד את מי שכבר עכשיו עושים את הצעד הנכון בכיוון הנכון.
    http://www.newprofile.org/showdata.asp?pid=1271

    במצב הנכחי, זו נראית לי האופציה השפויה היחידה.

  • ארה"ב – הפוסט מסכם בצורה נהדרת חלק מהבעייתיות (בלשון המעטה) של מלחמת האזרחים האמריקאית. רשימת התוצאות השליליות שלה עוד ארוכה. מעניינת ומדממת במיוחד היא ההיסטוריה של פליטי המלחמה השחורים שברחו לערים הגדולות בצפון (ניו-יורק ושיקגו בעיקר). גורלם וגורל צאצאיהם לא בדדיוק שפר עליהם.
    מעבר לכך קיימת גם השאלה העקרונית: מה היה כ"כ קדוש בהסכם איחוד כל המדינות בין מקסיקו לקנדה שהצדיק הרג במימדים כאלה? לינקולן, בהכרזת המלחמה, ייחס לזכויותיהן של מדינות הדרום את אותה החשיבות שסם יוסטון ייחס לריבונות של מקסיקו.

    ישראל – רוב ההנחות כאן מרחיקות לכת. התסריט היותר סביר לדעתי הוא שמלחמת אזרחים בישראל לא תוכל להגביל את עצמה למצב שבו שני צדדים נלחמים. גם אם נניח שהשמאל הישראלי (מה זה בכלל?) יילחם, אין להניח ששבטים אחרים ישלבו ידיים וימתינו לראות איך ייפול דבר. הציבור החרדי-דתילאומני-חילוני אשכנזי-ספרדי מוסלמי-יהודי פלשתיני-פלשתיניישראלי-ישראלי יתחלק ל 3-4 מחנות לפחות. אילה יתכתשו ויכרתו בריתות ויבגדו ויהרסו כל חלקה טובה עד שלא ישאר יותר מה להרום או עד שכח חיצוני – ולא חסרים מועמדים – ינצל את המהומה ויתערב. 
    בלתי אפשרי, כמו בכל מערכת כאוטית, לחזות את מהלך העניינים המדויק אבל זה יגמר רע. בייחוד עבור ה"שמאל" שברור שחלקים נרחבים ממנו לא יעלו על דעתם להשתתף במלחמה המטופשת הזאת.

  • "עדיף, על כן, ללכת. אירונית, זה יהיה אקט יהודי מאד."

    הייתי מוסיף:
    אירונית, זהו אחד החשובים שבליקחי השואה. הלקח שלא מדברים עליו אבל הוא מרחף מעל לכל דיון בקורותיהם של יוהודי אירופה בשנות השלושים. האשמה שחצי-נסתרת של ההנהגה שלא ראתה את הנולד והתמימות שבה שעו לקריאות ההרגעה שלה.
    כמובן, זה גם אקט יהודי מאד – מקורו בלב ליבו של האתוס היהודי (כאשר ב"יהודי" בהקשר זה הכוונה בעיקר לעם היהודי שהתגורר באירופה/רוסיה באלף השני לספירה). כ"כ יהודי עד שיש לזה תחושה כמעט מוכרת.
    מוזר, לא?

  • בענין אחר

    אפרופו הקראש הגדול של 2002, ניסית לחפש את האתר בארכיון האינטרנט? (archive.org)

  • מני זהבי

    דוד,
    אנא, אל תערב את השואה. כולנו חכמים לאחר המעשה, ואף אחד אינו רוצה לחשוב, משום מה, על כך שהקרב באל-עלמיין יכול היה להסתיים אחרת…

    • מני:

      אני לא בטוח שירדת לסוף דעתי. הלקח עליו דיברתי הוא לשקול ברצינות הגירה על כל הכרוך בכך כאשר החשש מקטסטרופה מתקרבת עובר סף מסויים. קרב אל-עלמיין לא קשור לעניין כיוון שלא כל היהודים שברחו מאירופה לפני מלחה"ע השנייה היגרו לארץ-ישראל. אפילו לא רובם.

      אמנם הסכנה ליהודים בישראל של ימינו לא מתקרבת במיידיותה, רמת הודאות שלה או הטוטאליות שלה לסכנת גרמניה הנאצית אבל היא מספיק חמורה בכדי לבחון דרכי התגוננות רדיקאליות ברמת הפרט. עם כל המגבלות המתחייבות לא ברור לי למה ההשוואה לתקופה שקדמה לשואה היא מופרכת בהקשר הזה.

      אמנם נכון שרבים – לא כולם – חכמים לאחר מעשה אבל יש גם מי שמרחיק ראות הרבה לפני בוא הפורענות. בהחלט נשמעו קולות מזהירים בפני הסכנה הגרמנית באירופה, כמו גם קולות שהתריעו מפני סכנות הכיבוש הישראלי (להבדיל אלף אלפי הבדלות) עוד בשנות השישים. אני לא בטוח שכל התחזיות השחורות שהובאו כאן אכן יתממשו אבל אני מסכים פחות או יותר עם רוח הדברים. מטעם זה אני מוצא בפוסט הזה חוכמה שלא בדיעבד. אולי אפילו חוכמה שמקדימה מעט את זמנה.

  • מני זהבי

    יוסי: "הצפון לא ניצח במלחמה, על כל פנים לא מבחינת כפיית האידיאלוגיה שלו על הדרום"

    כן, והתוצאות של מלחמת האזרחים האמריקאית הן אחת הדוגמאות המאלפות לכך, מדוע אין טעם לכפות אידיאולוגיה כלשהי על ציבור שהיא זרה לו (כן, לכלל הזה יש יוצאים מן הכלל, אבל הם אלה שדורשים הסבר מיוחד, לא הכלל עצמו)

    • ygurvitz

      לא יודע, בגרמניה המערבית וביפן זה דווקא עבד.

  • שלא לומר
    • ygurvitz

      וזה ראוי לתגובה למה?

      • שלא לומר

        התלהבתי מכך שהגעת לשער של תפוז.

  • אסף

    מגוחך לחלוטין, ולו רק בגלל הפסקה הזאת:
    " הליכה הפגנתית עם דגל של המדינה הכובשת בתוך עירם של הנתינים הכבושים, איננה עומדת בקנה אחד עם ערכים דמוקרטיים בסיסיים. "

    הכותב כנראה לא שם לב שאום אל-פחם אינה עיר כבושה, אלא עיר ישראלית (במחוז חיפה, נדמה לי).

    • באותו ענין

      "במחוז חיפה נדמה לי"
      למה נדמה לי – תבדוק במפה.
      מה זה מחוז חיפה?

      אולי תבקר שם פעם. לא צריך דרכון.

      • "מחוז חיפה הנו אחד מששת מחוזותיה האדמיניסטרטיביים של מדינת ישראל. המחוז הסובב את העיר חיפה ומכיל בעיקר את פרבריה ובירתו חיפה."

        http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%96_%D7%97%D7%99%D7%A4%D7%94

        אגב, אום אל פאחם אכן מוזכרת שם כאחת מן הערים במחוז.

      • אסף

        אני ממליץ גם לך לבקר שם פעם. לא צריך דרכון, אתה יודע.

        • באותו ענין

          הביטוי "במחוז חיפה" מריח לי קולוניאליזם. אולי זו רק אני.
          האם היית מתאר את הרצליה "נמצאת במחוז תל אביב"?
          השיוך הגיאוגרפי מוזר, ולהצעתך – ביקרתי לאחרונה באום אל פחם לפני כחודש.
          יש שם תערוכה בגלריה שמציגה את ההסטוריה המשפחתית באיזור, כולל מלחמת השחרור, ראה הערתך בענין הנתינים הכבושים.

        • אסף

          א) זה אכן רק אתה.

          ב) אם הייתי מעיר למישהו שלא יודע היכן נמצאת הרצליה, בהחלט הייתי אומר שהיא פרבר של תל-אביב, או במחוז תל-אביב.

          ג) לגבי "נתינים כבושים", רמז קל – אם אני שם משהו בתוך גרשיים, פירוש הדבר שמדובר בציטוט.

        • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

          א. את במקרה הזה.
          ב. אה. במחוז תל אביב?
          ג. מעמדם האזרחי של תושבי אום אל פחם אולי אינו של "נתינים", אבל הוא די קרוב לזה, ודאי לא מעמד של אזרחים שווי זכויות, לבן הגביר עצמו. בוודאי ידוע לך כי אזרחיה הערבים של המדינה היו תחת שלטון צבאי במשך שנים ארוכות אחרי הקמת המדינה,
          בתגובתך אתה מצטט את הפוסט עצמו כמובן, אל הציטוט הזה אני מתיחסת.
          ד. אתה טוען כי הפוסט מגוחך, אולי תרחיב את טענתך. מה מגוחך בו?
          ה. ומתי אתה ביקרת באום אל פחם? או בכל עיר ערבית אחרת בישראל?

        • ygurvitz

          מה פשר הקשקוש הזה?

          הממשל הצבאי בוטל ב-1966, לפני יותר מ-40 שנה. גם תחת המשטר הצבאי, נשמרה לאזרחי ישראל הערבים זכות ההצבעה (אירונית, אפשר לטעון שהיה לה משקל רב יותר אז מאשר היום), והם מעולם לא היו במעמד של נתינים. אין ספק שישראל הקימה משטר עוול – באמצעות תקנות, קריצות ורמיזות – כלפי אזרחיה הערבים, אבל גם אין ספק שהם בטוחים יותר בחייהם, מעמדם ורכושם מאשר בכל מדינה ערבית/מוסלמית אחרת. לבטחון הזה יש מחיר, והוא ציות לחוק והכרה בזכויותיהם הדמוקרטיות של אחרים. מי שלא מוכן לשלם אותו, צריך לדעת שגם לכך יהיה מחיר.

        • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

          1)איזה מהקשקושים?
          2) לא נתינים אך לא אזרחים שווי זכויות כפי שאמרתי.
          3)בכל מדינה ערבית או מוסלמית? טוב, אני לא בדקתי את כולן, אולי אתה.
          4)איזה זכויות דמוקרטיות של אחרים, האזרחים הערבים בישראל לא מכבדים?

        • ובא לדגש סוף.

  • רן

    "מחנות הפליטים של יהדות פלסטין".

    חחח, מעולה.

  • אסף

    ומצד שני, אז אתה קורא דבר כזה:
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3604416,00.html

    ונזכר שוב, בזעזוע, שיש יתרונות לחיים במדינה בה השלטונות לא חושבים שמותר להקריב אותך רק בגלל שאיתרע מזלך להיות יהודי.

  • יפתח

    פתח תקוה אהובתי… NOT
    קצת קשה לי למצוא יופי בכל הפיח הזה… מזל שביום חמישי עברתי משם לאריאל.