אכיפה סלקטיבית, הברלוסקוניזציה של ישראל, בגידת הרופאים, ואין מה להתלהב מרבני צהר: ארבע הערות על המצב
הו, צביעות קדושה: אוניברסיטת בן גוריון, שהארגון הפאשיסטי "אם תרצו" איים על התורמים שלו, הודיעה לפרופ' עידן לנדו, שנכלא לאחרונה בשל סירוב לשרת במילואים, כי היא קונסת אותו בשל "היעדרות ממחקר": האוניברסיטה טענה כי הביטוח הלאומי לא מפצה אותה עבור תקופת הכליאה של לנדו. הקנס הוטל על לנדו, למרות שהקפיד לערוך שיעורי השלמה לסטודנטים שלו. לנדו נכלא בעבר בשל סרבנות, ואז לא החליטה האוניברסיטה להעניש אותו בשל כך.
בפגישה בין לנדו ובין נשיאת האוניברסיטה, פרופ' רבקה כרמי, אמרה האחרונה ללנדו – לטענתו – כי "יש לו זכות לשלם מחיר כפול עבור דעותיו הפוליטיות." המרצים באוניברסיטה התייצבו, מטבע הדברים, לצידו של לנדו. האוניברסיטה, על פניו, מענישה את לנדו על אי ציות לחוק גיוס חובה. כלומר, היא נוטלת לעצמה את הזכות לפעול כגוף ענישה נוסף – "המחיר הכפול" של כרמי – כי, לדעתה, לנדו לא נענש דיו.
נחמד לראות את כרמי מקפידה כל כך על שמירה על החוק. אוניברסיטת בן גוריון, כמו כל האוניברסיטאות בישראל, מפטרות מדי שנה את הסגל הזוטר שלהן, כדי למנוע את המצב שבו העובדים האלה, שנשכרים מיד לאחר מכן, יקבלו חס וחלילה זכויות של עובדים קבועים. בבן גוריון קרה בשנה שעברה משהו חריג: המנקות, עובדות קבלן, יצאו למאבק והצליחו להתאגד. ההישג הזה ירד לאחרונה לטמיון: בספטמבר האחרון, יצאה האוניברסיטה למכרז חדש – לטענת ארגון "כוח לעובדים", ללא צורך – ובחרה קבלני שירות חדשים.
אז מסתבר שבאוניברסיטת בן גוריון השמירה על החוק מוגבלת לציות לצבא. כשזה מגיע לזכויות עובדים, החוק יכול ללכת לחפש את החברים שלו ולאוניברסיטה אין בעיה להעסיק עובדים במשך 22 שנים ללא זכויות. נהדר. הבלוג רוצה להצדיע לפרופ' רבקה כרמי, שסיפקה את ההדגמה הטובה ביותר בצורך בחרם על אוניברסיטת בן גוריון. ואם מישהו יוכל להגיע לתורמים של כרמי, ולספר להם את שני הסיפורים הללו, יבורך.
ברלוסקוני בהתהוות: ראש ממשלתנו היקר חולש על ה"עיתון" הנפוץ ביותר בישראל, מתנה מהאוליגרך שלדון אדלסון שספק אם יש שוחד בחירות גדול ממנה. נתניהו עסוק בחודשים האחרונים במסע דורסני להשתקת האופוזיציה התקשורתית.
את ערוץ 10 הוא כנראה יצליח לחסל: הערוץ יידרש לשלם את חובותיו עד סוף השנה, מה שהוא כנראה לא יצליח לעשות. נתניהו לא נרתע מהעובדה שהתקשורת כבר פרסמה ידיעות על כך שאנשי לשכתו ניסו לבצע עסקת "דרוקר תמורת חמצן", ולהביא לפיטוריו של הכתב שפרסם את פרשת ביבי-טורס. אוליגרך אחר שתומך בנתניהו, רון לאודר, הוריד את ערוץ 10 על ברכיו ואילץ אותו לפרסם לפני מספר חודשים התנצלות משפילה במיוחד בפני אדלסון – התנצלות שעל בכירי הערוץ נאסר לדון בתנאיה.
במקביל, נמשך הטיהור בערוץ הראשון וברשות השידור בכלל. קרן נויבך, שבחודשים האחרונים היתה קוץ מעיק במיוחד בבשרו של השלטון, פוטרה לפתע כי היא "לא עוברת מסך." העורכת של התכנית שלה, מירית הושמנד, הוזמנה לשימוע לפני פיטורין. לפני מספר חודשים, הורה מנהל הרדיו החדש, מיקי מירו, לכתבים להפסיק להשמיע פתיח אישי.
עיתונאי מידידי היה השבוע בראיון עבודה בכלי תקשורת שעורך בכיר בו הוא יוצא לשכת נתניהו. בראיון הוא נשאל, אחרי שהפנה את המראיין אל עבודתו, "האם אתה שמאלני? אם אתה שמאלני, לך תעבוד ב"הארץ." ושמאלנים חברתיים אנחנו בכלל לא מעסיקים." “אתה שמאל חברתי? כי העיתון הוא לא שמאל חברתי. ואם אתה שמאלן, לך להארץ”. ההצהרה הזו, למותר לציין, היא לא חוקית, אבל כנראה שרוח המפקד חודרת עמוק.
הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, כן?
בגידת הרופאים: הוועד הציבורי נגד עינויים, אחד הארגונים הרציניים ביותר בתחום זכויות האדם, פרסם דו"ח מקומם במיוחד לאחרונה, שעוסק במעורבותם של רופאים בעינויים. חובתו האתית של רופא הנתקל בפציינט שעבר עינויים היא כפולה: לדווח על הפשע ולהמנע מלמסור את המעונה שוב למעניו.
הצהרת טוקיו של ההסתדרות הרפואית העולמית קובעת כי "הרופא לא יסכין עם, ימחל על, או ישתתף בעינויים, או בכל צורה אחרת של יחס אכזרי, בלתי אנושי, או משפיל, וזאת ללא קשר למעשה שהקורבן נחשד, מואשם או מורשע בגינו, וכן ללא קשר לאמונותיו או למניעיו. כללים אלה יחולו בכל מצב, במאבק מזוין ובסכסוך אזרחי. הרופא לא יספק מקום, כלים, חומרים או ידע שיאפשרו את העינויים או כל צורה אחרת של יחס אכזרי, בלתי אנושי, או משפיל; או שיפחיתו מיכולתו של הקורבן להתנגד ליחס כזה." הסתדרות הרופאים העולמית קובעת עוד כי חובתו של רופא שנודע לו על עינויים להתנגד להם ולהתריע על כך.
עם זאת, להסתדרות הרופאים הישראלית יש עמדה אחרת. הקוד האתי שלה קובע ש"הרופא רשאי לסייע לגורמי הבטחון, על פי דרישתם, גם אם יש בכך כדי לפגוע בזכויותיו של המטופל, רק במקרים שבהם קיימת סבירות גבוהה שאם לא יעשה כן ייגרם נזק לחברה על ידי אותו המטופל." (עמ' 22 לדו"ח; ההדגשה איננה במקור). העמדה הזו בעייתית משום שלרופא פשוט אין כלים לקבוע האם מטופל עשוי, בסבירות גבוהה או בסבירות כלשהי "לגרום נזק לחברה." הוא צריך, לשם כך, להשען על עמדתם של גורמי הבטחון. התחמקות נוספת של הר"י היא בקביעה ש"בכל מקרה של ספק, שבו נדרשים הרופאים לפגוע בזכויות הפרט של המטופלים על ידם לטובת כלל החברה, יש לפנות לבית המשפט על מנת שיכריע בסוגיה זו" (עמ' 23 שם). אין זה תפקידו של הרופא לפנות לבתי המשפט; תפקידו הוא להעניק לפציינט שלו את מיטב הטיפול שביכולתו להעניק, נקודה. רוצה השב"כ או גוף אופל אחר לפגוע בזכויותיו של חולה, יואיל ויפנה בעצמו לבתי המשפט, ויסביר איזה סוג עינויים הוא צריך להפעיל. עינת רון ודאי תאשר.
הדו"ח מצא כי במקרים רבים, רופאים ישראלים מחזירים את המעונים לידי מעניהם. אם לצטט את הדו"ח (עמ' 36), "רופאים לא זו בלבד שאינם מתעדים או מדווחים, אלא הם מחזירים את הקורבן לידי מעניו, לעתים לאחר טיפול שטחי או תיעוד של העינויים או ההתעללות שעבר, ולפעמים אף בלעדיהם. החזרת הנחקר לידי חוקריו לאחר שביקר במרפאה איננה רק הפרה של החובה האתית של רופאים כלפי מטופליהם, היא גם משמשת תעודת הכשר לחוקרים."
ואם מישהו יפלוט את המנטרה השגורה של "יש שופטים בירושלים", נזכיר לו שמעולם לא קבע בית משפט בישראל כי עציר כלשהו עונה – גם אחרי שוועדת לנדוי, שהתירה "לחץ פיזי מתון", מצאה שחוקרי השב"כ שיקרו דרך קבע לבתי המשפט על שיטות החקירה שלהם. גם במקרה של עוואד חמדן, שמת במהלך חקירת השב"כ, לא הורשע אף אחד מחוקריו, אם כי שלושה מהם הושעו.
לא נורא: במהלך השבוע האחרון, נשמעו קינות רבות על כך שהרבנות סגרה את בית הדין המיוחד של רבני צהר, שאיפשר לזוגות חילונים שרצו ללכת עם ולהרגיש בלי – לקבל חותמת רבנית על תעודת הנישואין בלי לפגוש רבנים מעיקים וסחטנים. הסחטנות היא הנקודה: רבני צהר שברו את מטה לחמם של הרבנים האחרים, שהורגלו להכות במזלג ולהוציא מהזוג הטרי מעטפות עמוסות מזומנים. מדובר בנוהל שמנוגד לחוק לחלוטין, כי הרבנים כבר מקבלים משכורת מהמדינה, אבל אם ישראל לאו מרשה לעצמו, ואיננו מועמד לדין, מה נלין על אזובי הקיר?
ובכל זאת מדובר באסון קטן מאד. רבני צהר היו נסיון להעמיד רבנות אורתודוקסית עם פני אדם, אבל היו לכך גבולות – והגבול, כרגיל, עבר בשאלת היותו של אדם יהודי או לא. בני צהר התנגדו לפעולות נקם – משום שהם חשבו שצה"ל צריך לבצע אותן, לא אנשים פרטיים. הם התייצבו לצדו של דב ליאור ורבני "תורת המלך" כאשר נחקרו.
אולי עכשיו, כשכבר אי אפשר לעקוף את תועבת הרבנות ואת תאוות הבצע של הרבנים מן השורה, יתחילו אנשים להרהר מחדש בשאלה למה, בעצם, הם זקוקים לשירותי הרבנות, ואולי אפילו לחשוב על משמעות זהותם היהודית. יש פתרונות. ואם כל מה שהם צריכים היא חותמת של רב כי אבא/אמא/סבא רוצה, שיואילו וישלמו את המחיר של החזקת מערך רבנות. מי שהחליט להכפיף את עצמו מרצונו לממסד דתי, לא יכול להתלונן שהוא מושחת.
(יוסי גורביץ)
