החברים של ג'ורג'

לתת לבן גביר את אשר לבן גביר

בתחילת החודש, הכריע בג"צ בעתירה שהגישו אנשי הימין ברוך מרזל ואיתמר בן גביר. השניים דרשו כי יותר להם לצעוד באום אל פאחם עם דגל ישראל. המשטרה והפרקליטות התנגדו, בשתי טענות. ראשית, שמדובר בפרובוקציה; שנית, שקיימת סכנה לשלום הציבור. כשמגיע, מגיע (תמונה לא עדכנית - מ-2004. לא כל כך ידעתי לצלם אז)

 

בית המשפט דחה את טענות המדינה והורה למשטרה ולפרקליטות להגיע להסכמה עם העותרים על מסלול צעדה מוסכם בתחומי אום אל פאחם. ויפה עשה: חופש הדיבור מגן גם על פרובוקציות – למעשה, בהנתן שדיבור שגרתי איננו זקוק להגנה, עיקר ההגנה היא על דיבור חריג – והטענה של חשש לאלימות מפקיעה, למעשה, את אום אל פאחם מתחומי מדינת ישראל.

 

ביום חמישי האחרון, פנתה הפרקליטות שוב לבג"צ, בדרישה למנוע את הצעדה.למעשה, ביקשה הפרקליטות מבג"צ לחזור בו. בשיחה שניהלתי עם בן גביר היום, הוא אמר שמדובר בצעד חריג מאד: לא מדובר בבקשה לדיון בהרכב מורחב אלא חד חלק בדרישה לביטול פסק הדין הקודם.

 

בן גביר אמר עוד כי המשטרה, שבג"צ דרש ממנה לתאם את הצעדה עם העותרים, התחמקה מכך במשך כשבועיים, ולאחר מכן הציעה להם לבחור בין התוואי שבג"צ כבר דחה ובין צעדה "בתחום המוניציפלי" של אום אל פאחם – היינו, הרחק ממרכז העיר. הוא ציין שמפקד התחנה רצה לזמן אותו לשיחת תיאום ביום שישי אחר הצהרים, ומשהעיר בן גביר כי הוא שומר שבת, הבטיח לו המפקד נאמנה כי הם מגישים אוכל טוב בתחנה בשבת.

 

זה לא רציני. בן גביר מציין, בצדק, שמצעד הגאווה צעד בירושלים, למרות שהוא בעליל היה פרובוקציה, ולמרות שגם שם היה חשש מאלימות. רגשותיהם של מוסלמי אום אל פאחם אינם עדינים יותר מרגשותיהם של חרדי ירושלים, ולשניהם אין הגנה מפגיעה.

 

יש שלושה דברים שחייבים להיאמר. ראשית כל, אם אום אל פאחם היא חלק מישראל, יש לאכוף בה את החלטות בג"צ. ראוי שגם תושבי אום אל פאחם, ולא רק המשטרה, יבינו את משמעותם האמיתית של הדברים: אם התושבים ימנעו באלימות את צעדתם של בן גביר וחבר מרעיו, הם יכרתו את הענף שעליו הם יושבים. זה יהיה צעד ענקי קדימה לקראת גירוש שני, או למצער אימוץ תכניו של אביגדור ליברמן להעברת אום אל פאחם וערים ערביות אחרות לרשות הפלסטינית. מניעה באלימות של הנפת דגל ישראל בעיר תהיה גול עצמי שקשה יהיה אחר כך להתאושש ממנו. יצוין שהתפיסה שתושבי אום אל פאחם לא יעמדו במראה של מספר צועדים המנופפים בדגל היא גזענות: היא אומרת שמדובר למעשה באותם "חצאי שדים, חצאי ילדים" של קיפלינג, אנשים שאין להם כל שליטה על רגשותיהם, ובקצרה – אנשים לא רציונליים, שאינם במדרגה אחת עם "האדם הסביר", המערבי.  

 

שנית, שאין חופש דיבור לשיעורין. בשנות התשעים, כתבה טטיאנה סוסקין כרוז בזוי למדי, שבו נראה מייסד האיסלם מוחמד עם ראש חזיר. יש בישראל סעיף נשכח של פגיעה ברגשות דת. הוא לא הופעל כשמגזין פופולרי יצא כשבשערו פרה עם ראשה של הבתולה מאריה, הוא לא הופעל כלפי ביטויי נאצה כנגד הדת היהודית, ולמיטב ידיעתי גם לא לאחר שהגשתי תלונה כנגד שורף ספרי הברית החדשה מאור יהודה. כמו חוק הכישוף, שאכיפתו היתה משליכה לכלא מאות מעוננים, מעלים באוב, קוראים בקלפים ועוד, חוק רגשות הדת הפך לאות מתה – עד שהנפגעים היו מוסלמים. אז הוא הופעל, ומאחר ותחילת שנו התשעים הדוקטרינה של "הגנה מן הצדק" היתה בחיתוליה, סוסקין ריצתה שנתיים מאסר. חופש הדיבור, כאמור, מיועד להגן גם על מה שנראה כדיבור מחליא. אנחנו כושלים במבחן הזה פעם אחר פעם.

 

שלישית, וחשוב מכל, מניעת המצעד תהיה נפילה למלכודת של הימין הקיצוני. היא תהיה פגיעת טורפדו מתחת לקו המים של תפיסת ישראל כדמוקרטית. הימין הקיצוני יוכל לחגוג את נצחונו ולהציג את הדמוקרטיה כצעצוע של ליברלים בעיני עצמם. ההשוואה הזו – אום אל פאחם מול מצעד הגאווה, גאים מול יהודים גאים – תשמש כאיל ניגוח נוסף של שיטת ממשל שהלגיטימיות שלה ממילא מעורערת בקרב חלקים ניכרים מהציבור. זה בדיוק סוג המוקשים שבן גביר אוהב כל כך להניח.

 

הגיע הזמן להפסיק לעלות עליהם פעם אחר פעם. גם בן גביר ומרזל הם חלק מהציבוריות הישראלית, עד כמה שזה מציק. גם הם זכאים לכל הגנותיה של הדמוקרטיה.

 

כיצד צריכים תושבי אום אום אל פאחם לקבל את פני בן גביר וחבריו? כפי שקיבלה גבעתיים את פני הרב כהנא בשנות השמונים: הפגנה המונית של הציבור, שהטביע את דבריו של כהנא בשריקות בלתי פוסקות, עד שהלה איבד את עשתונותיו ועזב את המקום. לא באלימות, לא בפחדנות משטרתית – שתי תגובות שיאוששו את כל הסטריאוטיפים על המוסלמים חסרי המעצורים והתבונה – אלא בשריקות ושלטי-נגד. רק כך.

 

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • כולי תקוה שתושבי אום אל פחם יקשיבו לך.

    • אווה

      נכון.
      הם מאוד קשובים.
      כמה שנדמה שתושבי אום אל פאחם מתעסקים רק בגניבות, ולמרות כל המעצרים שעשו שם במרוצת השנים בגלל סיוע לפעילויות טרור כאלו ואחרות,
      התושבים שם בעצם רק מחכים שאנשים טובים כמונו נקום ונעשה מעשה:
      נקום ונאמר:
      כולנו פה פושעים.
      צריך לנטרל את הצבא מכיליו.
      גם אם נספוג כמה רציחות, כמה פיגועים בשנים הראשונות.
      בסוף הכל יסתדר והיקום יהיה מושלם…

  • אחחח… קשה להיות דמוקרט.
    אבל מה לעשות שדווקא ברגעים כאלה עומדת הדמוקרטיה למבחן שבו היא אמורה להוכיח האם היא אמיתית או מראית עין בלבד.

    אין משפט כמעט שמרגיז אותי יותר מאשר "הדמוקרטיה חייבת להגן על עצמה", לא היא לא, ואם יום יבוא ולמרבה הצער יחליט הרוב כי הוא מעוניין לבטל את השיטה הדמוקרטית, כך יעשה, וכל ניסיון כוחני להניא אותו מכך יחשב למעשה כאנטי דמוקרטי.

    ישראל עדיין לא מיישמת את הדמוקטיה האמיתית, ולעיתים ממהרת מידי לבצע אקטים בלתי דמוקרטים (מעצרים מנהליים, הוצאת תנועות מחוץ לחוק ועוד).

    צריך להבין שכמו שאי אפשר להיות חצי בהריון, כך גם לא ניתן להיות חצי דמוקרט. בשביל להנות מהפירות הדמוקרטים צריך לקחת את הסיכון.

  • ורק בכדי להבהיר, איני שותה מאותה באר אידיאולוגית מעופשת של בן גביר וחבריו, אך כמו שכבר נאמר, אני אלחם הכי חזק כדי להגן על הזכות של אויבי הגדולים ביותר להביע את הדיעות שאני הכי פחות אוהב.

  • AP

    מה בדיוק הולך לכלול המצעד הזה? הנפת דגל ישראל ותו לא?

  • גיא

    *אנחה…*…

    דמוקרטיה – מצע גידול פורה, כמו צלוחית פטרי, לכל בעלי האינטרסים והפשיסטים השונים להילחם בה על השלטון, לתפוס אותו ולעשות בו מחטפי "תפוס כפי יכולתך", תוך כדי שלמראית עין יש שיטת שילטון אחת, והיא עוד של העם, וואו איזה כיף לנו.

    נכון שזה ליפול למלכודת שלהם, אבל מצד שני, בן-גביר הוא חלאה. לא חלאת אדם: חלאה.

    מה יגרום לי לסגת מהאמירה הזו? נראה אם המצעד יעבור בלי פרובוקציות… ולא הייתי מתפלא גם אם כל תושבי אום אל פאחם היו מסתגרים בבתיהם ביום ההוא, משהו היה מתחיל. בן-גביר בא לא לשם הדמוקרטיה, לדעתי, אלא כדי לעשות בלאגן, והוא ייצור אותו לעצמו, איכשהו הוא ייצור. מזה אני מפחד. ובגלל זה, כשמתעסקים עם כזה זבל, השאלה היא אם תיפול מהגשר לכאן או לכאן. בן-גביר אכן "מניח מוקשים לדמוקרטיה": ואלה מוקשים שיתפוצצו בכל דרך שנבחר, כך נראה. עד שייכרת ראש הנחש.

  • יוסי, ההשוואה למצעד הגאווה הירושלמי נראית לי לא במקומה. מדוע? מפני שהצועדים המצעד הגאווה הירושלמי הם ירושלמים, מארגני המצעד הם נציגי הקהילה הגאה בירושלים – מדובר פה באנשים שצועדים בעירם. אני חושב שהיה לי קשה בהרבה להגן על יוזמה של "הבית הפתוח" לארגן מצעד גאווה בבית"ר עילית, אלעד או קריית ארבע. ככל שאני מעבד את הרעיון הזה יותר, כך נראה לי שלא הייתי מגן על יוזמה כזו. אולי אפילו הייתי מגנה אותה. אם תושבי אלעד, אום אל פאחם או באר שבע רוצים לארגן מצעד גאווה עבור תושביהן הגאים של הערים הללו, אז לית מאן דפליג שיש לאפשר להם זאת; אבל אם הקהילה הגאה בתל אביב רוצה ליצור קצת עניין ורעש ומתכננת מצעד עבור תל אביביים ברחובותיה של בני ברק, הרי שמדובר בפרובוקציה שקשה לי להאמין שאפשר להגן עליה בשם "חופש הביטוי". בין השאר, כי חופש הביטוי הוא ממש לא החופש לצעוק לי מתחת לחלון בארבע לפנות בוקר.
    ב"ג ומרזל רוצים ליצור פרובוקציה כזו. יש נימה לא מבוטלת של אירוניה מלגלגת בצעדה הזו, במין הפוך-על-הפוך: כאן זה ישראל, אבל אתם לא ישראלים. עם כל כמה שתגובה אלימה היא פסולה, הטבע האנושי מגיב, לעתים באלימות, כאשר לועגים לו. דרישתם של הגרועים שבפאשיסטינו לסבלנות היא מגוחכת: זה ניסיון לעשות שימוש בכליה של הדמוקרטיה כדי להצית אותה מבפנים. הרי סיורים לאין-ספור של "שלום עכשיו" בקרית ארבע בוטלו בידי המתנחלים ועוזריהם ירוקי המדים.
    אני סבור שניתן בהחלט להגן על החלטת בית משפט, אילו תנתן כזו, הרואה מעבר לדמגוגיה הזולה של "אם ההומואים אז גם אנחנו" ומונעת מעשה שכל תכליתו פגיעה בשלוות חייהם ובשלוות נפשם של אזרחי ישראל. ויש לשים לב: אינני טוען שהם לא יוכלו לספוג את דגל ישראל מתנוסס בעירם, כמו האופי הלגלגני של המצעד המתוכנן כפי שהוא מתפש בעיניי, כאירוע שכל תכליתו "להזכיר" לתושבי העיירה שהם אזרחים נחשבים-פחות במדינה לא-להם.
    ועוד הערה: "יצוין שהתפיסה שתושבי אום אל פאחם לא יעמדו במראה של מספר צועדים המנופפים בדגל היא גזענות: היא אומרת שמדובר למעשה באותם ”חצאי שדים, חצאי ילדים“ של קיפלינג, אנשים שאין להם כל שליטה על רגשותיהם, ובקצרה – אנשים לא רציונליים, שאינם במדרגה אחת עם ”האדם הסביר“, המערבי." – אני לא בטוח איך לאכול את הטענה הזו. מנהיגי החרדים טוענים חדשות לבקרים שאינם יכולים להכיל ("לא יעמדו במראה של", כלשונך) מספר צועדים המנפנפים בדגל צבעוני. האם הטענה הזו גזענית? כנגד איזה גזע? הרי מדובר בבניו הנאמנים של העם הנבחר. אפשר גם לטעון שהבנגבירים לא יגיבו יפה למצעד של תושבי אא"פ בקריית ארבע שכולל את הנפת דגלי פלשתין – וזאת על אף שכשם שאא"פ היא בישראל, קרית ארבע היא בפלשתין – ולא יוכלו לעמוד במראה הזה. האם זו אמירה גזענית? כנגד מי הפעם?
    אני חושב שהאמירה שתושבי אא"פ, בחלקם, עלולים להפגע מזה שיריביהם הפוליטיים המרים ביותר: אלה המחזיקים בתפישה ש"אתם קרויין אדם ואין הם קרויין אדם", אלה שרוצים לשלול את אזרחותם ולגרשם מהארץ, אלה המאמינים באדמה יהודית לדם יהודי; אותם יריבים מרים מבקשים להגיע לעירם וללעוג להם, להניף דגל שמשמעותו – עבור המניפים אותו, לא עבור תושבי אא"פ – היא שלתושבים אין מקום בעירם, שהם אינם שייכים, תוך אדנות על הארץ, אני חושב, אפוא, שאמירה כזו איננה גזענית כלל ועיקר: היא מאפיינת התנהגות של קבוצות אוכלוסיה לא מעטות בישראל, והיא תגובה טבעית לפרובוקציה קשה כזו. הטענה ההפוכה מייחסת לתושבי אא"פ איפוק שאמפירית אינו ממנהגם.

  • יהושאפט

    לצערי ייתכן ש"הסטריאוטיפים על המוסלמים חסרי המעצורים והתבונה" הם לא בגדר סטריאוטיפים. היה יכול להיות נחמד אם הם היו, באמת; אני לפעמים מדמיין לי אותם ככה. זה נוח לי להיות שמאלן נאור ורציונלי כאשר אני מדמיין את מי שעומד מולי כנאור ורציונלי גם כן.

    מצד שני, כאשר לעיתים מבליחה מול עדשת הנאורות והרציונליות שבי עוד "רגישות מוסלמית" סטייל הקריקטורות של מוחמד או במאי הולנדי שמבקש מרוצחו "אולי לדבר על זה" אני מתחיל לחשוד שאולי, רק אולי, אין עם מי לדבר.

    זה קצת מפחיד. כי הכלי של האדם ה"שפוי" הוא בסופו של עניין הדיבורים. ואילו הכלי של מי שהוא חסר מעצורים ותבונה הוא מעשים. ולא מעשים נאורים במיוחד (גם אם אולי רציונליים). ובמאבק ביניהם המעשים מנצחים ביחס די רציני, כפי שיעידו יותר מששים גופות טריות שהגיעו היום כנדוניה לנאום של נשיא פקיסטן הנכנס.

    כל מה שחושף את האמת רצוי שיעשה. חבל רק שיצבעו את זה ברחבי המדיה כ"עוד התגרות קולוניאליסטית במיעוטים המדוכאים". אבל אין לבן-גביר מה לדאוג. אני סומך על החברים מאום-אל-פחם שיתחילו עם בקבוקי המולוטוב עם כניסת ניידת המשטרה הראשונה למרכז העיר. הו, הם יראו לנו מה זה. ב[מהומות? איזה מהומות?]אוקטובר אלפיים הם הרי הלכו כצאן לטבח. לא עוד!

  • אילן בכר אבנטור

    חוק הכישוף?
    יש לנו באמת חוקים נגד כישוף? ומי שמואשם בכישוף, מה עושים בו? שורפים אותו על המוקד?

    נמרוד – הצועדים בירושלים לא היו דווקא ירושלמים. הרבה מאוד אנשים הגיעו מכל הארץ כדי לחזק את ידיהם של הירושלמים ושל אנשי הקהילה. אתה יכול לומר שירושלים היא שונה מפני שהיא הבירה, אבל אני חושב שהטיעון העיקרי בעד צעידה בירושלים היה שהמצעד בא להפגין קיום וגאווה דווקא במקום בו הוא נרדף ומוקצה ביותר. מהבחינה הזו, המצעדים האלה דווקא די דומים.

    • לא. המצעד לא אורגן על ידי צועדים מבחוץ, הוא אורגן ע"י הבית הפתוח הירושלמי. הוא אורגן עבור הקהילה הגאה בירושלים. זה שבאו אורחים מבחוץ, אהלם וסהלן, אבל הם לא היו הסיבה, המניע, הכוח המארגן או המטרה של המצעד. אפילו אתה מודה שהם באו "לחזק את ידיהם של הירושלמים", שזה נחמד – בכל זאת, אזרחי ישראל שרוצים להגיע לאירוע בירושלים, מי ימנע זאת מהם? – אבל המצעד לא היה מתקיים כלל (וממילא לא היה אירוע להגיע אליו) אם לא היו מארגנים אותו ירושלמים. להבדיל מחבורה של מתנחלים שמגיעה לאום אל פאחם (אין מתנחלים באום אל פאחם). זאת ועוד, זה הטיעון העיקרי בעד המצעד – שתושבי ירושלים הגאים לא חשובים פחות מתושביה החרדים (הו, איזו הנגדה נהדרת). ואם לא די בכך, ירושלים היא בהחלט לא המקום בו הקיום הזה נרדף ביותר. אם זו הייתה המטרה, צריכה הייתה הקהילה הלהט"בית לצעוד ברמת בית שמש או בבית"ר עילית, או אפילו באלון שבות, מקומות בהם הומוסקסואליות היא ברת ענישה ממש. האם היית מגן על זכותם של ההומוסקסואלים לצעוד ברחובות בית"ר עילית או צפת, מתוקף הטיעון (העיקרי, בעיניך) "שהמצעד בא להפגין קיום וגאווה דווקא במקום בו הוא נרדף ומוקצה ביותר?"

  • אילן בכר אבנטור

    כמובן שהייתי מגן על צעידה כזו, באותו הלהט המסוייג והנבוך בו אני מגן על זכותו של חלאת האדם לצעוד באום אל פאחם.

  • באותו ענין

    רציתי רק להזכיר שלא כל ההפגנות "היהודיות הכשרות" עברו ללא פגע
    ראה ערך אמיל גרינצוויג.
    ואם אפשפש בזיכרון ימצאו ודאי עוד דוגמאות.
    אישית אני מקווה שהחלאה יצעד ויתקבל בשריקות בוז.

  • באותו ענין

    טוב לא הייתי צריכה לפשפש הרבה בזכרון
    אותי עצמי פינתה המשטרה מפני איום של החברים של בן גביר בסיור בחברון.

    • אסף

      אני לא בטוח, אבל – אני חושב שבניגוד לירושלים ואום אל פאחם (שהן בשטח הריבוני של ישראל), אין לך, כאזרח ישראלי, זכות חוקית ברורה לשהות בחברון.

      רוצה לומר שעם כל הצער שבדבר אין מקום להשוואה – בשטחים, בתוקף היותם שטח כבוש תחת משטר צבאי, המשטר החוקי הוא שונה לחלוטין, ולמשטרה ולצבא יש הרבה יותר כלים בשביל לדכא הפגנות (כלים שבדרך כלל מופנים לדיכוי הפגנות שמאל והפגנות פלסטינאים, כמובן).

  • עודד נעמן

    זה משעשע. מתנחלי חברון מונעים מאנשי שוברים שתיקה להיכנס לעירם (שלא לדבר על להפגין), המשטרה מגבה אותם ויוצאת במסע תקשורתי נגד שוברים שתיקה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3556032,00.html
    (משום שהאחרונים לא שתקו והגישו עתירה לבג"צ) וכל זה עובר כמו כלום. אותם האנשים שעסוקים בלהכניס מכות לאנשי שוברים שתיקה כל פעם שהם מופיעים בחברון נקראים להגנת הדמוקרטיה ומאיימים בחשיפת חוסר-הדמוקרטיות הישראלית במערומיה.
    כל מי שיש לו מושג קלוש באיזו תדירות נרמסת הדמוקרטיה הישראלית בשטחים, באיזו וולגריות מתאדה שלטון החוק הישראלי, רואה במופע הזה אירוניה מעוררת קבס.

  • "בן גביר מציין, בצדק, שמצעד הגאווה צעד בירושלים, למרות שהוא בעליל היה פרובוקציה, ולמרות שגם שם היה חשש מאלימות"
    לא בצדק, ולא פרובוקציה.
    אבל המגיב שמעלי כבר הסביר יפה למה, אז אני לא מרגישה צורך לחזור על דברו.

  • קטנוני

    הירושלמים יודעים שמצעד הגאווה צעד בירושלים שלוש שנים תמימות בלי שום פרובוקציה ושום מהומות.
    הוא הפך להיות פרובוקציה ביום שבו ראש העיר התחלף.

    ברור, סתם קטנוניות.

  • Pingback: בהתנשאות מזלזלת וחסרת רחמים | בלוגיקה()

  • נדמה לי שזה לא מדוייק – מצעד הגאווה הראשון היה רק ב2002, ולופליאנסקי נבחר ב2003. הדקירה הייתה במצעד של 2005, הבאלגן הגדול במצעד של 2006, שתוכנן להיות מצעד הגאווה העולמי (ונדחה לעצרת בגבעת רם בין השאר בגלל המלחמה).

  • ד.ט

    אין גזענות בטענה שהמצעד עלול לעורר תגובה אלימה.

    די בכך שאחד מכל מאה תושבים באום-אל-פאחם יגיב באופן אלים.

    על היעדר הדיוק בהשוואה למצעד הגאווה כבר עמדו. לא הייתי תומך במצעד גאווה, של תושבים מבחוץ, במאה-שערים או בבני-ברק.

  • אילן בכר אבנטור

    ד.ט., אם לא היית תומך שמצעד גאווה של תושבים מבחוץ, אז אתה הרבה יותר פרגמטיסט מאשר דמוקרט.
    לאנשי מרץ יש זכות לצעוד בירושלים, ולאנשי גוש אמונים זכות לצעוד ברמת אביב גמל, ולאנשי הגמלאות זכות לצעוד בכיכר המדינה, ולאנשי שינוי זכות להפכין נגד קצבאות בלשכות האבטלה של שדרות או אופקים.

    זכות ההפגנה היא הזכות הבסיסית ביותר, והיא חזקה מספיק כדי שתעמוד לך גם אם דובר בפרובוקציה.

    • ד.ט

      מודה באשמה – פרגמטיסט, ודמוקרט.

      אני גם עומד באור אדום, למרות ההגבלה על חופש התנועה.

      מכל מקום, לא עמדותיי עומדות לדיון, אלא הטענה שמצעדו של בן-גביר באום-אל-פאחם דומה למצעד הגאווה בשכונה לא חרדית בירושלים. לדעתי, לא אותו דבר.

  • אבידן אפודי

    ההשוואה היותר מדויקת היתה, כפי שכבר ציינו כאן, לאיסור הכמעט קבוע המוטל על השמאל להפגין בקרית ארבע, בחברון, ובמקומות אחרים בשטחים. אוטובוסים עם מפגינים של "שלום עכשיו" נאלצו לא פעם ולא פעמיים לעשות פרסה במחסומי צה"ל בדרך לעיר, שלא לדבר על תנועות שמאל נחמדות פחות ומקושרות פחות לח"כים שונים.

    אבל כמו בהרבה מקרים אחרים אצלך ואצל רבים אחרים, הדיבורים על דמוקרטיה נעצרים על הקו הירוק, והציפיות לציות לחוק עולות לרמות גבוהות במיוחד כשמדובר באזרחים ערבים. כך מצפים מפלשתינים באום אל פאחם לאי-אלימות כאשר מדי שבוע מתבצעים פוגרומים של מתנחלים באזור יצהר, לציות לחוקי הבניה כאשר הפרות כאלו מתבצעות יום-יום בשטחים בעצימת עין של הממשלה, או להסגרת האנשים שביצעו לינץ' בזאדה, כאשר איש אינו דורש את הסגרתם של רוצחים אחרים בשטחים.

  • ביקורת על הפוסט הזה מופיעה כאן:

    http://www.tapuz.co.il/Blog/ViewEntry.asp?EntryId=1337483

  • פינגבאק ידני זה אני: http://ira.abramov.org/blog/2008/11/30/freedom-of-speech-in-israel/

    "…
    החלטת בית המשפט היתה צריכה להיות פחות או יותר כזו: "כמובן שהחוק מתיר לכם להפגין, אבל ההחלטה הסופית היא של מפקד המחוז בהתאם לקריטריונים שממילא קבועים בחוק. עברנו על נימוקי המשטרה ואין בהם הטיה פוליטית, המומחים החליטו שיש סכנה בטחונית, אז יש לקבל את דעת המשטרה." נקודה.

    האם נכון היה לבית המשפט להכריח את המשטרה לפעול נגד שיקול דעתו של מפקד המחוז, במיוחד לאור ההיסטוריה של אוקטובר 2000? האם הצעד הזה כולל שיקולי דעת קהל או מראית עין שלא אמורים להיות חלק משיקולי מערכת המשפט? צדק (זכות הביטוי) צריך להראות, זה נכון, אבל במחיר ביטול סמכות החלטת המשטרה ואישור של גירוי ברור וממוקד של תגובה אלימה עד פגיעה בחיי אדם ושוטרים?
    …"

  • Pingback: ירושלים האחרת » יאללה יוון()