בבטן הבהמה
הם אמרו להגיע בשמונה, אז הגעתי בשתי דקות ל. הופתעתי, למרות הנסיון המר, לגלות שהם דווקא לא הגיעו. חיילים אחרים במבצר הטיגרט המוזנח בנס ציונה אמרו לי שהם – היינו, אנשי יחידת הקישור של גדוד פיקוד העורף שאליו אני משתייך, לצערם של שני הצדדים – יגיעו בשמונה וחצי. חיכיתי. היה לי ספר.
* * * *
הבלגאן התחיל לפני שלושה שבועות. מישהי התקשרה אלי בתשע וחצי בערב, כשהסתובבתי ברחבי פתח תקווה עם מצלמה וחצובה, ובקול בכייני אמרה שהיא ממשרד הקישור ושיש לי מילואים עוד יומיים. הבהרתי לה שזה נחמד, אבל אני לא מתכוון להיעלם מהג'וב שלי בהתראה של יומיים – מה גם שזה לא בדיוק ג'וב; אני עצמאי ומדובר בלקוח גדול, כלכליסט. היא טענה שהם שלחו לי צו בדואר רשום. אמרתי לה שמעולם לא קיבלתי את הצו, ושאם אכן נשלח אלי דואר רשום קל מאד לברר את השאלה הזו: הם רק צריכים להראות את האישור החתום שלי שקיבלתי אותו. היא אמרה שאותה זה לא מעניין ושמבחינתה אם הצו נשלח – הוא גם הגיע. חזרתי על עמדתי שאני לא יכול להיעלם בענן רשלנות תוך יומיים. היא – שלא ציינה את שמה – אמרה שמ', טכנית המפקד שלי וקצין מילואים, ידבר איתי למחרת.
הוא לא התקשר ואני הנחתי שהם פשוט ויתרו עלי, מה שקורה לעיתים תכופות. עבדכם הנאמן לעולם לא מסרב פקודה באופן ישיר, אבל תמיד גורם לעצם הגעתו ליחידה להיראות כמשהו שהוא נזק צרוף. מאחר ויש לי סדרה מרשימה של פטורים רפואיים – אמיתיים לחלוטין; אין לי רשיון נהיגה, למשל, כתוצאה מבעיות הראיה שלי – זה בדרך כלל גם עובד. אם הם מתעקשים, אני מגיע כנדרש, בזמן, ומתנהג כראוי לעובד כפיה: מינימום תועלת, מקסימום נזק, אפס יוזמה. כל מה שצריך לעשות כדי להוציא מינימום מאמץ ולהמנע מסנקציות.
זה לא מה שקרה הפעם. אחרי יומיים התקשרו אלי והודיעו לי שאני נפקד. בלעתי את גאוותי והתקשרתי למ'. הלז הציע לי בחביבות לגרור את גווייתי הנרקבת לצאלים למחרת, והם בתמורה יואילו שלא להעביר את פרטי למשטרה. בשלב הזה, כל מה שעניין אותי היה החופשה המיוחלת, שהיתה אמורה להתחיל שבוע אחר כך; מעצר בנתב”ג – סיוט שמ' התענג על פירוטו – היה משהו שרציתי להמנע ממנו. הזכרתי למ' שמעולם לא נעדרתי ממילואים, וביקשתי שיספק לי, במטותא, את הצו שמעולם לא קיבלתי כדי שאוכל לערער עליו לולת"מ, ומאחר והיה נראה שכל העסק ילך לבית דין צבאי – גם את הספח של הדואר הרשום שמעיד שאכן קיבלתי אותו. מ' התפוצץ, והודיע לי שאם אני לא מגיע עד חצות לצאלים – השעה היתה שבע וחצי בערב והוא ידע היטב שאין לי רכב או רשיון נהיגה – פרטי יועברו למשטרה כנפקד.
הבהמה הירוקה לא הצליחה במיוחד בפעילות צבאית בשנים האחרונות, אבל היא בהחלט הצליחה להדק את הפיקוח על עבדיה הנמלטים. הבוס שלי, א', אמר שבניגוד לשנים קודמות, המחשבים של הבהמה אוחדו עם מחשבי המשטרה, כך שבוודאי אעצר כשאגיע לנתב"ג. הוא הציע תיווך. הסכמתי.
הוא התקשר למ' למחרת בבוקר, והצליח להוריד אותו לשלושה ימים בצאלים בלבד – שלושה ימים שבהם התיר לי מ', בנדיבותו, להגיע עם מחשב ומודם נייד למען לא תפגע עבודתי. מכאן אפשר להסיק כמה תועלת חשב מ' להפיק מאותם שלושה ימים. א' המשיך להתמקח, והצליח – האיש מסוגל למכור קרח לאסקימוסים – להוריד את מ' לשני ימי מילואים, במשרדים בנס ציונה, אחרי החופשה. כשדיברתי עם מ' כדי לאשר את דבר העסקה, הוא התייחס לא' בתור "המפקד שלך".
* * * *
כך מצאתי את עצמי ביום שני בשערי מבצר הטיגרט הנרקב. איש לא מנע את כניסתי; הייתי לבוש במכוון בבגדי המרושלים ביותר ובלתי מגולח, הכל מתוך כוונה לגרום להם לרצות לשחרר אותי כמה שיותר מהר. נשאתי איתי תיק כבד, שאלמלא הכיל מחשב, ספר גדול, מצלמה ומספר עדשות, היה יכול באותה מידה להכיל סמטקס. אבל, כאמור, לא עוכבתי ואיש לא ערך עלי חיפוש; אמרתי שאני מחפש את אירן – הקצינה בעלת הקול הבכייני שהתקשרה אלי לפני מספר שבועות, אבל לא טרחה לציין את שמה; קיבלתי אותו ממ' – וזה הספיק.
בשמונה וחצי עוד לא היה שם איש. נכנסתי למשרד; הוא לא היה נעול. כרטיס זיהוי ממוחשבים היו מחוברים למחשבים, למרות פקודה מפורשת שאסרה על כך ושהיתה תלויה על קיר סמוך. שוטטתי במשרד; היה חם; יצאתי אל הצל.
דקות ספורות לאחר מכן אכן הגיעו חיילת וקצינה, והופתעו מאד לראות אותי. מסתבר שאירן לא דיווחה על כך שזומנתי, היא עצמה היתה בקורס, ואיש לא ידע מה לעשות איתי. החיילת הודיעה לי קדורנית שיתכן שמשמעות הדבר שהם יצטרכו לשחרר אותי מבלי לשלם לי, שכן אין צו. העמדתי פני מודאג והתקשרתי למ'. שטפתי אותו על חוסר היעילות של היחידה. זו היה עונג נדיר אך יקר; הוא קיבל את זה קשה, ומיד הרים מספר טלפונים – וקיבלתי הוראה להמתין, שכן יתכן שתמצא קצינה שיהיה לה מה לעשות בי.
ב-11:00 אכן נמצאה קצינה כזו, ל', והופניתי אל משרדה. ל' ביקשה ממני לשלוח טפסי אישור התייצבות למילואים לחיילי גדוד אחר. היא הסבירה לי איך לזייף את חתימתה – נפגעה כשהתייחסתי לזה כאל זיוף חתימה, ואמרה שזה מותר כי היא מרשה לי – וכיצד למלא את פרטי החיילים על המעטפה. מיד לאחר מכן, העמידה לרשותי פריט שלא ראיתי שנים: עשרות דפי מדפסת עם החורים המנוקבים בצד.
כל טופס הגיע בשני עמודים. אחד מן העמודים הוקדש ללוגו של פיקוד העורף ולציור מזעזע בתווי אסקי – שבאופן הולם מאד היה ציור של צב. הדף השני הכיל את הטופס עצמו, שתפס כשישית מהדף. ל' הסבירה לי שעלי לגזור את הצו במספריים, והעמידה פנים שאיננה מבחינה בהלם שאחז בי.
לא השתמשתי במספריים מאז הישיבה, לדעתי, אבל מסתבר שלא שוכחים. תוך זמן קצר שקעתי במלאכה מונוטנית ומרגיעה, מלווה בצליל הקבוע של משרדי פיקוד העורף – טלפונים מצלצלים שאיש אינו עונה להם. ל' הורתה לי שלא לענות לטלפון במשרד הלוהט – נטול אפילו מאוורר – שבו שהיתי. טוב שבאתי במכנסיים קצרים.
במשך שלוש השעות שלאחר מכן עסקתי בזיוף מסמכים. מעבר לחיקוי – גרוע מאד – של חתימתה של ל', זייפתי בהוראתה גם את התאריך שבו נשלחו האישורים. רשמתי את התאריך של יום השחרור של החייל מהמילואים; במקרה הטוב, היה הפרש של שבוע, אבל במספר מקרים קיצוניים היה הפרש של כמעט ארבעים יום.
יצוין שתקשורתית, פיקוד העורף העורף נשאר בשנות השמונים: חל איסור חמור להשתמש ברשת. אין דואל. אין אתר מקוון לקשר עם חיילי היחידה. אין כרטיסים מגנטיים לחיילים, שיאפשרו חיול מהיר וחלק שלהם. על כן כל היום הראשון של המילואים מוקדש בדרך כלל לחיול עצמו, ויומו האחרון – לשחרור. מערכת המחשב לאיתור פרטי חיילים היתה פרימיטיבית במיוחד; נראה שתוכננה בשנות התשעים המוקדמות, לכל המאוחר.
הקצינה ע' אמרה שהיתה שמחה לעבוד עם דואל, אבל אסרו עליה להשתמש בו מחשש שהאויב יחדור למערכות המחשב. אמרתי שיש פתרון, פרימיטיבי אמנם, אבל עדיף על המצב הנוכחי: לאפטופ מצויד במודם אלחוטי, שיוכל ליצור קשר עם כתובת דואל לתלונות חיילים – שבמידת הצורך יודפסו ויוזנו למערכת הפנים-יחידתית, המנותקת מהרשת. היא תלתה בי פנים תמהות: מי ישלם על זה, שאלה.
תוך כדי עבודתי, התקשרה אירן לל' וצווחה שהיא גונבת את החייל שלה. כך שלאחר שסיימתי אצוה אחת של מכתבים, נשלחתי אחר כבוד שוב למשרדה של אירן. קצינה נעימת סבר, ע', הושיטה לי רשימה עמוסת שמות וטלפונים, והורתה לי – הו, האירוניה – להתקשר אל האנשים ולהודיע להם על המילואים הקרבים שלהם.
כך עשיתי. בערך. תוך שימוש בקול איש המכירות שלי – קול מנומנם, רגוע, ובלתי מאיים; הוא משמש בעיקר להרגעת מרואיינים שלא ידעו עד לפני דקות מספר שהם עתידים להיות מרואיינים – התקשרתי לעשרות זרים. השארתי להם פתח מילוט: המשפט הראשון שלי היה "שלום, שמי יוסי, מילואימניק ממשרד הקישור שלך. הייתי רוצה לוודא שקיבלת את הצו לאוקטובר.” מי שהיה מספיק חכם לומר שהוא לא קיבל את הצו נרשם על ידי כמי שלא יגיע מסיבה זו. היו די הרבה מהם; אחת החיילות אמרה לי שכאשר גויס הגדוד שלי, 60 איש – כ-20% ממצבת הגדוד – הוגדרו כנפקדים, ושהיה מי שראה בכך סימן לרשלנותה של אירן.
לאחרים השתדלתי לעזור כמיטב יכולתי המוגבלת. מי שאמר לי שיש לו טיסה מתוכננת, התבקש לשלוח בפקס אישור לכך – ואני הכנתי ערימה מסודרת עם האישורים הללו, בדקתי שאכן הגיעו ועדכנתי את השולחים שאכן כך אירע. רובם היו מופתעים מאד מכך; שוב ושוב חזרה האמירה ש"אין עם מי לדבר במשרד שלכם, הם לא עונים לטלפונים, לא מקבלים פקסים". יותר מעשרה אנשים התלוננו שאחד ממספרי הטלפונים שהופיעו בצו שלהם פשוט לא היה נכון ושבשני לא עונים אף פעם. טרטורי הטלפונים היתומים מהחדרים הסמוכים העניקו משקל יתר לטענה הזו.
מישהו אמר לי שהוא קיבל את הצו אבל שאין בכוונתו להגיע; הוא עצמאי, אמר, העסק שלו בצרות, והוא מעדיף להיות נפקד על פני פושט רגל. אמרתי לו שאני מכיר את מצבו על בשרי, ושאולי ראוי שננסה להגיע, יחדיו, לפתרון שימנע את כליאתו. הוא אמר שיש קצין בגדוד שמכיר אותו ושיוכל לעזור לו, אבל הוא זוכר רק את שם משפחתו ואין לו את הטלפון שלו. שאלתי אותו אם הוא זוכר את הדרגה, איתרתי את הקצין ומסרתי לאיש את שמו המלא ושלל מספרי הטלפון שלו.
למחרת היו במקום רק שתי מש"קיות. אחת מהן היתה אדישה במיוחד וקצת אנלפבתית – השילוב המושלם למשרד קישור. קיבלתי המון טלפונים; לא היתה לי סמכות לעשות שום דבר, אז העברתי אותן אליהן. הן התייחסו אליהן כאל מטרד. השתדלתי לעזור, אבל לא היה הרבה שיכולתי לעשות.
שני מקרים נחרתו בזכרוני. אב, איש קבע, שהיה מודאג מאד מכך שבנו, הנמצא בחו"ל, זומן למילואים שלושה ימים לפני נחיתתו המיועדת. לקחתי את הטלפון שלו ואת פרטי בנו ופניתי אל המש"קית האנטיפתית. היא מלמלה משהו על זה שיש לה עבודה לעשות ושזה לא עניינה.
אני אדם שלו למדי, לפחות חיצונית. אני מחזיק באידיאל המיושן קמעא שאומר שהפגנת רגשות בפומבי היא משהו שיש להמנע ממנו: לא רק משום שמדובר בחולשה אלא גם משום שאל לאדם לכפות את רגשותיו ומצבי הרוח שלו על אחרים. שיחה פרטית עם חברים היא עניין אחר, אבל זרים לא צריכים לשאת גם את הצלב שלך.
אבל האדישות הזו, הזלזול הזה, העריצות המטומטמת והעצלנית מצד בת 19, פוצצה לי פיוז. התפרצתי עליה ואמרתי לה שהאנשים שלא מעניינים אותה הם אלה שמשלמים את משכורתה ומאכילים אותה, ושהיא צריכה להתנהג בהתאם. היא הביטה בי בהלם; היא עשתה את השינוי; ואני התקשרתי לאב והודעתי לו שהמצב תוקן. הוא היה נרגש מאד ואמר שמעולם לא קיבל שירות כזה. אמרתי לו שזו היתה חובתי.
אבל, כמובן, אנחנו לא משלמים לה משכורת; לכל היותר קצת כסף לבזבוזים. ועל האוכל מיותר להרחיב את הדיבור. היא, כמוני, התנהגה בדיוק כמו שעובדת כפיה היתה צריכה להתנהג: מינימום הפעולה הנדרש כדי להתחמק מעונש. לא היתה לה תודעת שירות משום שמעולם לא בחרה לשרת.
המקרה השני היה של אם שבנה היה בחו"ל וצו הגיע לביתו. היא היתה נסערת, מיואשת; לדבריה היא ניסתה להשיג את המשרד במשך ימים, ללא תועלת; לרוב לא ענו לה כלל, וכשענו – התחמקו. את כל מררתה שפכה עלי. הסברתי בעדינות שאני חייל מילואים, לא איש סגל, ושאם תאפשר לי לרשום רשימות, אעשה כמיטב יכולתי לפתור את הבעיה. “אתה באמת לא אחד מהם,” היא אמרה, “אתה מנומס, אדיב.” גם הסיפור הזה נגמר על הצד הטוב.
כך עלו להם בעשן שני ימי עבודה. כך נראית הבהמה הירוקה, מודל 2008, שנתיים אחרי שהבטיחו לנו חגיגית שהיא בדיאטה ובחדר כושר. לא פלא שהבוגד ההוא, עלוב פיקוד העורף יצחק גרשון, סירב לפקודתו של שר הבטחון פרץ לגייס את כוחות המילואים שלו בעת מלחמת לבנון השניה; כנראה שידע היטב איך הם נראים והעדיף לבצע את העבירה החמורה ביותר בספר השיפוט הצבאי על פני חשיפת האמת.
גרשון חמק מגורלו הראוי – מוות בידי כיתת יורים – ואף לא הועמד לדין; דו"ח קטלני של מבקר המדינה פשוט סיים את הקריירה שלו. חייל פשוט, מצד שני, שמטה לחמו יישבר אם ייקרא לאימון מיותר של פיקוד שלא הופעל בזמן מלחמה, ייכלא – ויקבל גם רישום פלילי, כתם שהוא כמעט ובלתי ניתן להסרה בישראל. הפער בין עונשו של קודקוד בכיר בוגדני ובין זה של החפ"ש הוא הפער בין מיתוס "צבא העם" ובין המציאות.
החיילים מתחילים להבין שהם עובדי כפיה; גדוד נוסף שגויס לאחרונה סבל מ-100 נפקדים. אם תצא הבהמה למלחמה נוספת, ותנסה לעשות בהם שימוש, אין להניח שהתוצאה תהיה שונה במשהו מהתוצאה של 2006. חיל האוויר עושה את מלאכתו, והסדירים בזרוע היבשה מתפקדים במשהו שמזכיר יעילות-למחצה – במיוחד כשאין מולם אויב שמסוגל להשיב אש אפקטיבית – אבל המילואים הם חורבה מעשנת. הנתק בין הבהמה ובין עובדי הכפיה המבוגרים שלה, אלה שאינם ילדים נבערים, “מתאווים לתהילה נואשת", רק יילך ויגבר, עד שמשהו יישבר. מתקבל הרושם שליותר ויותר עובדי כפיה נמאס – ומי יוכל להאשים אותם?
(יוסי גורביץ)
כ"כ מוכר, כ"כ עצוב…. בקרוב אצלי, לצערי… רק שאצלי רוצים שאשמש כברווזון מקרטון בתוך בוטקה בישוב של צדיקים, בעוד שכל שירותי הצבאי, שהיה ארוך פי שניים מהרגיל, החזקתי רובה אמיתי(לא כזה שמשתמשים בו בשמירות בתוף צריפין) אולי 3 או ארבע פעמים.
בפעמיים הראשונות שלשחו לי צווים כאלה, ניסיתי לדבר עם מי שהתקשר אלי. לנסות להסביר את חוסר הטעם ואת העניין שאין לי בעיה עקרונית למילואים, אבל יש לי בעיה שיורים עלי. כמובן שהמסר היה שאני לא צריך לירות אלא רק להחזיק במקום עד שיגיעו כוחות. הם לא ראו את האבסורד… תמיד השיחות האלו נגמרו ב-"טוב, אני אשלח לך טופס מילוי פרטים אישיים". בשנים הבאות השתדלתי להתעלם ממה שהגיע אלי במעטפה צבאית. זה עבד. הם הפסיקו להתקשר אלי ולשלוח לי צווים.
לאחרונה יצרו שוב קשר. בגלל לחץ של אשתי לעתיד החלטתי לשוב ולדבר איתם. הפעם הם רצו לשלוח אותי, עם סעיך ברך בפרופיל(מצב שרק מחמיר מאז גיל 18 ולא משתפר, כמובן) לנהוג רכב פרטי על ציר הבקעה במשך חודש.
האיש אמר לי לשלוח לו אישורים מתאימים. אמרתי שאין בעיה אבל לאן. אמר לי שלכתובת המופיעה בצו. הזכרתי לו שהצו עוד לא הגיע, ויש לי רק תזכורת טלפונית. אמר לי לשלוח כשיגיע. לא הגיע. עדיין ממתין. בינתיים הספקתי לצאת מהארץ, אז כנראה שאני עדיין לא נפקד…
אני מכיר את המצב. ב-2005 הבטיחו לי שעומדים לגרוע אותי מהמצבה בשל מצבי הבריאותי, אבל שום דבר לא קרה עם זה. כל פעם שיש מהם טלפון אני מתבאס שלא הצקתי להם בנושא. הפעם אציק; לקחתי את הטפסים.
אכן מוכר, אבל תודה על המבט מבפנים.
תחילה,
בזכות פוסטים כאלה אני בודק את הבלוג לפחות פעם ביום.
כל שירות מילואים אני מבטיח לעצמי לכתוב, לצעוק למרוד. כל שירות מילואים אני נכנע בסופו של דבר לדיכאון הקיומי שנוחת עלי ומתאושש רק חודש ויותר אחרי חסר רצון לעסוק שוב בגיהנום הזה. וחוזר חלילה.
ההשוואה לעובדי כפייה מדויקת כל כך…
נוספת על זה היא תחושת הרדיפה הזו שמנחילים לנו – החשש לבדוק את הדאר, הפחד ממספרים לא מזוהים. אנחנו למעשה חיילים בחופשה שמחכים לטלפון שיודיע לנו שהחופשה נגמרה.
לפני כחודש עשיתי מעשה. אמנם נכנעתי למצפוני והודעתי למפקד (אותו אני מסמפט) שאני לא בא לאימון בצאלים. יומיים שרדתי, הרגשתי כמו אדם דתי שמדליק אור בשבת ומגלה שהעולם לא חרב והשמיים לא נפלו לו על הראש. אח"כ נכנעתי לקול תחינתו של המפקד ונסעתי לעזור לו כדי שלא ייסתבך בעצמו.
אני מרגיש חזק עכשיו ומוכן ללעכת עד הסוף בפעם הבאה. השבר הגדול עבורי (יותר אפילו מהעובדה שאני פשוט מיותר במילואים) הוא הניצול הציני של המילואימניקים עצמם את תחושת הערבות ההדדית של החיילים. ערבות זו היא הסיבה העקרית לעובדה שגדודים לוחמים עדיין קיימים במילואים ואין 100% של נפקדים.
"תחילה,
בזכות פוסטים כאלה אני בודק את הבלוג לפחות פעם ביום." תודה. אני אשתדל לעדכן אותו לעיתים תכופות יותר. פראג ניקתה לי קצת את הראש.
בתור מילואימניק לשעבר בחיל האוויר, אני יודע שאפשר גם אחרת. לאחר שהשתחררתי מתפקידי כמכונאי מטוסים בטייסת התנדבתי למעשה להישאר במילואים בטייסת. החיסרון בכך הוא שאתה מסכים לקריאה למילואים בהתראה של שבוע. אבל אתה יכול להיות בטוח שייקראו לך רק במקרה של תרגיל גדול או מלחמה, ובמקרה של תרגיל רק לתקופה של עד שבוע. לא ייקראו לך כמעט להחליף סדירים, ואם כן אז יודיעו לך חודש מראש. אמנם החיילים הסדירים מתחלפים כל הזמן, אבל אתה נשאר בקשר עם אנשי הקבע. התפקיד עצמו הוא בעל אחריות גדולה על ציוד וחיי אנשים. תהליך החיול נמשך פחות מחצי יום. בקיצור, אחלה דבר. אתה מרגיש שאתה עושה משהוא למען המדינה, וזה גורם לך להמשיך לבוא.
"בתור מילואימניק לשעבר בחיל האוויר, אני יודע שאפשר גם אחרת." ודאי שאפשר גם אחרת. אבל רוב אנשי חיל האוויר *בחרו* לשרת, לא?
לא, רק הטייסים בחרו לשרת.
אני הייתי בתפקיד שרוב האנשים ניסו לברוח ממנו כמו מאש. העבודה בתור מכונאי היא מתישה, מדכאת, וסיזיפית. אין הבדל בין הסדירים בחה"א לסדירים בחיל העורף. ההבדל בא מלמעלה.
ביוהאזארד – אשריך. 🙂
לצערי הסכסכתי עם מפקד הענף שלי כשהייתי בקבע ולכן הוציאו אותי מהיחידה במילואים. כעונש. חבריי שנשארו ביחידה נהנו משירות מילואים "נורמלי", זאת עד שנסגרה היחידה ורוב החיילים שוחררו ממילואים או הועברו לשמור על מיעוטים בגדה.
איזו פארודיה! הערבות ההדדית במילואים הפכה לערבות הדדית של ובין נפקדים.
ויעזור איש לרעהו להתחמק, וירא כי טוב…
אה, זו פשוט סולדריות מעמדית: העבדים מול הנוגשים.
תומאס, גם אצלי בסופו של דבר נסגרה היחידה ושחוררתי.
פיקוד העורף הוא פיקוד שלם שלא צריך להיות צבאי בכלל. יחידות שמגייסות ככה ומתהלכות ככה- לא פלא ש100 מחייליה נפקדים. מניסיוני עם פיקוד העורף אני יכול להרגיע את הקוראים שהאופן הלא מפתיע בו אתה משליך התנהלות של יחידה עורפית הקיקיונית שלך על כל הצבא הוא יותר ממוגזם וחסר פרופורציות. אבל לזה אנחנו כבר רגילים בפוסטים היומיומיים. כמו שאומרים, לא משנה כמה מטומטם מה שמישהו אומר, דיי בכך שהוא אומר את זה בתקיפות וסמכותיות כדי שאחוז מסויים מהמאזינים יהנהן לחיוב.
ובנימה אישית: בתור רס"ן במילואים רק אציין שגם לי יש כמה חיילים כמוך. אתה אחד מאלה שעוד לפני שמתגייסים מחליטים שהם הגיעו לעשות נזק וצרות רק כדי שהצבא יחשוב שהם עד כדי כך לא יעילים שישחרר אותם או סתם לא יגייס. לשמחתך, אתה לא חייל שלי. גם לשמחתי. מפקדים נורמאליים לא מנהלים מו"מ עם הבוסים של הפקודים שלהם בטלפון, לא עם ההורים שלהם, ולא איתם עצמם. מפקד נורמאלי מפרפר כדי שכל חייל שלו שמתקשה להגיע ישתחרר או יקבל הקלות מקסימאליות.
מפקד נורמאלי לא מעיז לגייס חייל שלא קיבל צו קריאה לפי החוק הביתה, ושהדבר נבדק לכל המאוחר שבועיים לפני הגיוס. להיפך, הוא שופט את קצינת הקישור, ושולח אותה למלא את התפקיד של החייל שחסר.
אלה שבכל מילואים עושים לי את סצינות ה"דווקא" וגורמים להתעסק איתם פי 6 מאשר חיילים שאני באמת רוצה לעזור להם, הו הו, אלה הלחם והחמאה. רק שבמקום לעשות את הדבר המטומטם ביותר האפשרי- ולתת להם לגייס מילואיניקים אחרים דרך הטלפון. הם אלו שצריכים לשרת פי שלושה מבחינת ימי המילואים- לצבוע ברזיות, לקשור זוגות מדים, למלא גריז בזחלים. כל מה שאפשר למנוע מאלו שמגיעים כדי לתת עבודה.
כרע ברך ותתפלל: "ריבונו של עולם, אם הינך קיים או לא- תודה לך על זה שברכת אותי בלהיות חייל ביחידה מסמורטטת שלא יודעת להפעיל אמצעי משמעת על נודניקים כמוני ולא בצבא האמיתי. אמן".
מה גורם לך לחשוב שהצבא האמיתי הוא זה שאתה נמצא בו? מספר החיילים הקרביים הוא שולי ביחס למספר חיילי המפקדה והתחזוקה. וכמו שהוכיחה המלחמה האחרונה – בעצם, כמו שהוכיחה כל מלחמה – הרקבון של המפקדות מסוגל להביא לתבוסה בקרב של היחידות הלוחמות, או על כל פנים להעלות משמעותית את מחיר הנצחון.
אשר ל"מפקד נורמאלי לא מעיז לגייס חייל שלא קיבל צו קריאה לפי החוק" – בוא נאמר שזה לא מה ששמעתי מאף אדם שעדיין עושה מילואים שאני מכיר.
אני מבהיר את שניסיתי לומר קודם: אני מסכים איתך בדבר אחד וחולק על השני.
אני מסכים שיש יחידות שהרקב בהן אפילו חמור משלך. כשהייתי קצין אג"ם אש בפיקוד מרכז (פיקוד שכל יחידותיו הן יחידות מילואים) והשתתפתי בביקורות אלוף ראיתי דברים שיזעזעו גם אותך. זה עדיין חלק יחסי נמוך לפעילות של רוב היחידות בצבא. זה לא אומר שלא צריך לטפל בזה. זה לא אומר שאין לצהל בעיה ערכית גם לטעמי, אבל כמו שאמרתי- צריך לא לנסות להעצים מאוד פרטני וחמור כמו אצלך במיוחד שאתה התורם מספר אחת להווצרו, אלא להסתכל על הדברים בראייה ביקורתית שמחוברת למציאות ולא מוטת בעיוורון מכוון על פי המסורת של ג'ורג' אורוול.
אני חולק על ההתנהלות שלך והציפיה שלך שלאחר שאתה מודא בפה מלא (וזה באמת ראוי להערכה) שאתה פשוט "תמיד גורם לעצם הגעת[ך] ליחידה להיראות כמשהו שהוא נזק צרוף". אי אפשר לומר את המשפט הזה ובאותה מידה להזדעזע מחוסר הטיפול והמחוייבות של המערכת בהתמודדות מולך. אני אומר ללא ציניות ובלי משהו אישי שאני פשוט הייתי שולח אותך לעשות כלים, לקרצף ולגנן ברחבי צאלים בזמן שהייתי מאמן חיילים אחרים. זה פשוט נכון יותר ליחידה שלי ולחיילים שאני אחראי עליהם. ובוודאי ובוודאי שלא הייתי עושה שום משא ומתן על הגיוס שלך אם אתה "נזק צרוף מהלך".
שוב, זה לא אישי, אני נהנה לקרוא את הדברים שלך, שמובאים באופן ברור בקיצוניות, לא משנה לאיזה כיוון. אבל כשאתה מציג את הפוסט הזה כסוג של "ראיה מפוקחת" של המציאות, אני חש צורך עז להביא את האופן שבו אני קורא את המילים שלך.
"אבל כמו שאמרתי- צריך לא לנסות להעצים מאוד פרטני וחמור כמו אצלך במיוחד שאתה התורם מספר אחת להווצרו" באיזה מובן אני "התורם מספר אחת להיווצרו"? בזה שלא קיבלתי מכתב שנשלח אלי – כמו עשרות אנשים אחרים?
בהנחה שהייתי משובץ ליחידה אחרת, ולא הייתי מכיר את הבסיס הזה כלל – האם זה היה משנה את הצורה שבה היחידה מתייחסת לשאר החיילים? את רמת הטכנולוגיה של היחידה?
"אני חולק על ההתנהלות שלך והציפיה שלך שלאחר שאתה מודא בפה מלא (וזה באמת ראוי להערכה) שאתה פשוט ”תמיד גורם לעצם הגעת[ך] ליחידה להיראות כמשהו שהוא נזק צרוף“. אי אפשר לומר את המשפט הזה ובאותה מידה להזדעזע מחוסר הטיפול והמחוייבות של המערכת בהתמודדות מולך" לא ציפיתי מהיחידה שלי לכלום פרט למילוי חובותיה החוקיות כלפי: מסירת צו בזמן ומתן אפשרות ערעור עליו לולת"מ. אפילו הדרישה שיציגו לי הוכחה שקיבלתי את הצו נועדה לצרכי משפט צבאי שחשבתי באותו זמן שוודאי ייערך. אם הייתי מקבל צו בזמן, ולא מצליח לערער עליו, כנראה שהייתי עסוק בלקלל במשך תקופה ארוכה, אבל תלונות של ממש לא היו לי.
מה שקרה פה הוא משהו אחר לגמרי. על סמך נייר שמעולם לא קיבלתי, הפכו אותי לעבריין. כשביקשתי את מה שמגיע לי, לא ביצעתי שום פשע, אבל איימו עליו בשלילת חירותי. כשהייתי ביחידה שמעתי קצינה מסבירה למישהו אחר, בדיוק באותו מצב, ש"זה שלא קיבלת את הצו, זו בעיה של הדואר. אנחנו שלחנו אותו". זה מצב שלא יתכן: לא יתכן שתשלול את חירותי ותארגן לי רישום פלילי בלי לעשות את המינימום הנדרש לוודא שאכן קיבלתי את הצו.
שים לב, אגב, שהיחידה לא באמת היתה צריכה אותי. כשירדתי ממסלול הראש-בראש ועברנו למשא ומתן, פתאום עשרה ימים נהפכו לשלושה, עם יכולת לעבוד משם (!), ואחר כך ליומיים במשרד. לא הייתי חיוני להם בשום שלב. גם אני וגם הם ידענו את זה.
ועם כל הכבוד, יש לי דברים יותר חשובים בחיים מאשר למלא תפקידים שכל המעורבים יודעים שאין בהם שום טעם.
כשפרצה המלחמה, הכנתי תיק. הלכתי למערכת של נענע, שהיתה במרחק עשר דקות הליכה ממגורי אז, מתוך ידיעה שתוך כמה זמן יקראו לי, ואז אני רץ הביתה, אוסף את התיק ומשם ממשיך באותו מסלול ישר לתחנה המרכזית. היתה מלחמה, נפלו טילים, היחידה שלי היא יחידת חילוץ של פיקוד העורף. ככל שחלף הזמן, שאלתי את עצמי יותר ויותר למה, בעצם, לא קוראים לי.
היום אנחנו יודעים, וזה מעמיד את עצם קיומה של היחידה באור נלעג עוד יותר. אם כמה חולי סג"מת שלא התגברו על זה רוצים לשחק בחיילים, אבל כשנופלים טילים הם לא עושים כלום, שיואילו ויעזבו אותי במנוחה.
כל זה, כמובן, מעבר לעקרון הבסיס שגיוס חובה הוא בלתי מוסרי. למדינה אין שום זכות לדרוש מאזרחיה למות למענה. היא רשאית לבקש; הם רשאים לסרב; ואם רוב האזרחים יסרבו ולא תהיה אפשרות להקים צבא, אז כנראה שהאזרחים מעדיפים עבדות וכיבוש זר על פני שירות צבאי. זאת זכותם.
אני אענה לפי הפסקאות ברשותך (כל מספר ייצג את המפסקה בתגובה שלך):
1. אתה התורם להיווצרו בזה שאתה מודה שאתה "נזק צרוף" ליחידה שלך. יצרת שם של טראבל מייקר והיחידה שלך מראש מתהנגת אליך ככזה. במקרה הזה התמזל מזלך להיות צודק מבחינה בירוקרטית, אבל תאמין לי שאתה לא רוצה שאיזה קצין אידיוט יפעיל מלחמה הפוכה אליך פעם בחודש ויזמן אותך פעם ליומיים שמירהבאיזה ימ"ח נידח כל בחודש במשך שנה.
2. לא הבנתי.
3. אתה צודק בציפייה שלך, אבל החוק קובע שצריך להתקשר X ימים לפני המילואים לוודא את זה, ושיחת הטלפון נחשבת לזימון לכל דבר. זה החוק, הוא מסריח, אבל הוא נועד להתמודד עם אנשים שקיבלו ומספרים מעשייות שלא קיבלו. זה אותו הדבר עם דו"חות חניה או התקשרות אחרת של המדינה מולך- חזקה עליך שקיבלת אם המכתב יצא בזמן לכתובת הרשומה שלך. אם החלפת כתובת ולא עדכנת- זאת רשלנות שלך. מפגר, שוב. אבל ככה זה עובד.
4. ראה את 3. זה יקרה לך גם אם דו"חות חניה.
5. זה שנכנסתם למסלול ומתן זאת בושה למפקדים שלך. זה שלא השתמשו בך בסוף זאת בושה למפקדים שלך. ולכן התסכול שלך כאן צודק לגמרי.
6. גם אני לא אוהב מילואים, לי זה דפק תואר, קרע את ההתמחות, והשביז את חברה שלי. (למרות שאני אחלה של נוגש עבדים). מילואים זה לא כיף, בידיוק כמו מס הכנסה. אז מה הנקודה שלך?
7. נשמרתם כמו תמיד כעתודה (או מחדל או חוסר כשירות שידוע בפיקוד אודותיכם) אין לי מושג להעיד על דברים שאני לא יודע. אם היחידה שלך מצוותת לפיקוד דרום או מרכז אז התשובה ברורה- פקע"ר של המרחבים הללו לא גויס במלחמה. כמו גדודי התותחנים לדוגמא.
8. כמו 7.
9. גם לי יש השגות על גיוס החובה. לא נחרצות (כרגיל) אצלך. אבל גם אני מטיל ספק במודל הזה.
* * *
שים לב על שינוי הטון- סופסוף דיברת על היחידה ה(ככל הניראה) מעפנה שלך. ולא בטוטאליות המאפיינת אותך (המ"מ שלי דפוק = היחידה שלי דפוקה = הצבא דפוק= המדינה דפוקה= העולם מסריח).
1. אה, זה יהיה נהדר. יש לי פטור משמירות. כל המילואים שלי בשנות ה-90 נראו כך: אני מקבל זימון לשמירות ומודיע יש לי פטור. אומרים: תגיע. אני מגיע ומודיע שאין טעם לחייל אותי כי יש לי פטור. שלושה קצינים מתלחשים ביניהם, ואז אחד מהם – נשבע לך, זה קרה לי חמש או שש פעמים – עולה על הרעיון המבריק ש"פטור משמירות זה לא פטור מאבטחה, ואנחנו עושים אבטחה". אני דורש לראות רופא, הרופא מאשר שפטור משמירות פוטר גם מאבטחה, אני יוצא הביתה בסביבות ארבע, אחרי שנשרף יום – אבל לפחות לא נשרף חודש.
הסיבה שהחגיגה הזו נגמרה היתה שיום אחד, ב-2001 נדמה לי, נמאס לי ובראיון אמרתי למג"ד בפרצוף שהגדוד שלו הוא הפארסה הכי גרועה מאז הגדוד של שווייק. כשהוא התאושש הוא שאל למה התכוונתי, והראיתי לו את הרישום שלי במחשב: פטורים רפואיים – פטור משמירות. תפקיד – שומר. מאז הם מנסים לעשות איתי משהו. לא כל כך בהצלחה.
2. אמרת ש"אני אחראי לחלוטין למצב" – הנחתי שאתה מתייחס גם למצבה של היחידה. על זה אני לא מוכן לקחת אחריות.
3. אני לא יודע מה הדרישה המינימלית לשיחת טלפון, אבל נראה לי שהיא קצת יותר מיומיים. ובמקרה של קנס – מקסימום תקבל את ההודעה הבאה ותשלם עוד כמה שקלים. מציק ומסריח, אבל זה לא רישום פלילי ולא מעצר, בוודאי לא של אדם שמעולם לא סירב פקודה קודם לכן. על כל פנים, בוא נאמר שכל האפיזודה הזו לא חיזקה את הרצון הטוב שלי כלפי היחידה, והניעה אותי לחדש את הגריעה הרפואית שלי משירות. אין מצב שאני מסתכן שוב ברישום פלילי בגלל קצינה ששלחה או לא שלחה דואר לכתובת נכונה או לא נכונה.
5. זו לא היתה הטענה שלי. הטענה היתה ששנינו ידענו שאני מיותר לחלוטין ולכן כל הנושא היה סתם תרגיל מטומטם במנהיגות והפגנת שררה.
6. הנקודה שלי היא שאם לא צריך אותי ואם אין לי תפקיד, ואם היחידה יכולה להסתדר נהדר עם זה שהיא מבזבזת עלי משאבים במשך שלושה ימים (מזון, תשלום, הסעות) בזמן שאני בכלל *עובד*, אז הזימון שלי הוא בזבוז נפשע של משאבי ציבור ושל זמני, שאת שניהם מותר למדינה לבזבז רק לצורך מטרה מעשית כלשהי.
אה, ויש הבדל מהותי בינינו: אתה התנדבת לתפקידך.
7. במהלך המלחמה הורה שר הבטחון עמיר פרץ לאלוף פיקוד העורף, יצחק גרשון, לגייס את יחידות המילואים שלו ולהציב אותן בצפון בערים, לסיוע לתושבים שסבלו משורה של פגעים. גרשון התחמק מביצוע הפקודה, והודה בכך בפני מבקר המדינה בתירוץ החדשני ש"השר לא הבין את המצב". זו הסיבה שפיקוד העורף לא הופעל כלל. גרשון גם לא טרח לעדכן את פרץ שהוא התעלם מההוראה שלו.
אם אני הייתי מודיע לקצין שלי שהוא לוקה בהבנת המצב, ועל כן אין לי כל כוונה להתייצב, אין מי שלא היה מוצא אותי אשם בסירוב פקודה. אני הייתי הולך לכלא, כנראה להרבה זמן. גרשון, שהיה המפקד העליון שלי, פשוט יצא לפנסיה.
אני, אגב, ממשיך לטעון שהיחידה המצ'וקמקת הזו של פיקוד העורף היא אספקלריה לא רעה למצב יחידות העורף של המילואים. ראינו את זה במלחמה האחרונה. למעשה, ראינו את זה בכל מלחמה מאז 1973.
הלוואי והיה קשר, רופף ככל שיהיה, בין מידת הנוכונות והרצון לשיתוף פעולה של המילואימניק ובין היחס לו הוא זוכה מהצבא. הטעות הכי גדולה שאפשר לעשות במילואם היא להיות החייל שאפשר לסמוך עליו.
השירות במילואים הוא קרב אינסופי על הבית – מי יוצא יותר ומתי.
"אלה שבכל מילואים עושים לי את סצינות ה“דווקא“ וגורמים להתעסק איתם פי 6 מאשר חיילים שאני באמת רוצה לעזור להם, הו הו, אלה הלחם והחמאה. רק שבמקום לעשות את הדבר המטומטם ביותר האפשרי- ולתת להם לגייס מילואיניקים אחרים דרך הטלפון. הם אלו שצריכים לשרת פי שלושה מבחינת ימי המילואים- לצבוע ברזיות, לקשור זוגות מדים, למלא גריז בזחלים. כל מה שאפשר למנוע מאלו שמגיעים כדי לתת עבודה."
תגיד,אתה בטוח שאתה במילואים? כלומר, שהשתחררת? שאתה כבר לא בגנון משחקי הכח של הסדיר והקבע?
הוא קצין, אור. הוא בצד השני של המתרס. הוא בעל עבדים, לא עבד.
ואידך זיל גמור.
אפי, אתה מסרב (משום מה) לראות את מה שכמעט כל חייל מילואים בחילות השדה (לא ח"א) מכיר ופוגש בעשרים שנה האחרונות.
אני לא אכנס יותר מדי לסיפור האישי שלי, אבל זה הולך בערך ככה: בעקבות מחלה כלשהי ועדה רפואית הורידה לי פרופיל בצורה משמעותית (מפרופיל קרבי לפרופיל שלא מתיר שחרור אבל לא בקרבי), מאז קרוב לעשר שנים, אני מקבל צווים שונים ומשונים בדואר (תרגילים, תעסוקה מבצעית, עדכון כתובות, הכל). לפני כל שירות אני מתקשר לקצינ/ת הקישור ומזכיר ש"ירד לי פרופיל ואני בכלל לא כשיר, ואולי תעבירו אותי ליחידה מתאימה", הקצינ/ה שולח/ת צו ביטול וחוזר חלילה בסבב הגיוס הבא, ככה כבר כמעט עשור.
השנה בגלל גילי ה"מופלג" התבשרתי שלא עוד, בפעם הבאה פשוט יגרעו אותי מהיחידה וממילואים בכלל וזהו. אבל רבאק עשר שנים (שזה בערך 5 קצינים) של אותו ריטואל טיפשי, מטומטם, מושחת, של גיוס לריק רק על מנת לבטל ברגע האחרון, כמו בכל הפעמים האחרות. מינימום של חפיפה בין בעלי תפקיד אין שם. אני לא זוכר שראיתי, בחברות שבהן עבדתי, זילזול שכזה בתהליך החפיפה (בין אם אני עוזב או אני מגיע למקום חדש). בצה"ל זה פשוט לא מעניין אף אחד.
אז כן אפשר להסיק מאוסף הסיפורים הפרטיים הללו משהו על הצבא בכללותו. ואני נושא עימי (עוד מהסדיר) תובנה פרטית – על צה"ל להפוך, לטובתו ולטובת כולם, לצבא מקצועי, שחייליו שכירים ומגויסים כמו לכל מקום עבודה אחר. לא "צבא העם" ולא בטיח, ואז גם היינו נמנעים מהקמפיינים המיותרים נגד "המשתמטים", כי הצבא מזמן כבר לא שם, וה"עם" גם כבר מזמן לא שם.
רציתי לחזק את האמירה שהמילואים הם חורבה מעשנת, ולספר את סיפורה של חברתה של אחותי, שנקראה למילואים בפסח, על מנת שהחיילות בחובה יוכלו לצאת הביתה לליל הסדר, והמילואימניקיות יאיישו את הבסיס. גם נייר טואלט לא סיפקו להם. הצבא כלל לא מתייחס לעובדה שמילואימניקים הם דבר ראשון ועיקרי, אזרחים. לא אכפת להם מנזקים כלכליים, אקדמיים ומשפחתיים הנגרמים כתוצאה מהמילואים. וכל זאת היה נסלח, אם אכן היתה תועלת ממשית במילואים האלו…
חדש לי, אבל כבר מלתחילה הפך להיות מוכר ורע. ואני דווקא כן קצין ובגלל זה סובל פי כמה יותר מהעונש הלאומי שנקרא מילואים, למרות ג'ובניקיותי. ולא ביחידה כ"כ עורפית כבר.
הערה טורדנית: דומני שאתה מבלבל בין "מכתב רשום" לבין "מכתב רשום עם אישור מסירה".
במקרה הראשון אתה חותם בסניף הדואר ודומני שהשולח אף לא מקבל אישור. בשני אתה חותם על טופס שחוזר אל השולח.
השני יקר יותר ומדויק יותר, אבל מבחינה חוקית הראשון מספיק. לדרוש מהם את חתימתך הוא לא רק מיותר אלא גם חסר תכלית – אם זה נשלח הם מכוסים (*) . חיילת פחות טיפשה היתה מסבירה לך את זה ומכסחת לך את הצורה על בזבוז זמנה.
(*) אם כבר פורמאליות, יש לדרוש את העתק טופס המסירה חתום בסניף הדואר, שנשאר בידי השולח.
"(*) אם כבר פורמאליות, יש לדרוש את העתק טופס המסירה חתום בסניף הדואר, שנשאר בידי השולח." בדיוק לזה התכוונתי.
אבל כתבת "הם רק צריכים להראות את האישור החתום שלי שקיבלתי אותו".
הם לא יכולים להראות זאת (אני מנחש שאולי לאחר פתיחת חקירה בסניף הדואר). במקרה הטוב – אישור שנשלח. ולפי תיאורך לא זה מה שדרשת.
כשאתה מקבל דואר רשום, אתה חותם שקיבלת אותו, והספח שהצגת נשלח לשולח עם חותמת דואר שהמסמך נמסר. לזה התכוונתי. הם טענו שהם שלחו לי אותו שישה שבועות קודם לכן, כנדרש בחוק. אם כך, ודאי היתה צריך להיות בידיהם הספח.
(ולא, בדקתי: הם לא שומרים את הספחים האלה. שזה, לדעתי, שומט את הקרקע מתחת לכל הרעיון של דואר רשום, אבל, נו – צה"ל).
אבל זו בדיוק הטעות.
לעתים קרובות אני מקבל מכתב רשום וחותם על קבלתו בתוך ספר המכתבים שבדואר.
הספח לא נשלח בחזרה – במקרה הטוב הוא שמור בדואר. בשביל "אישור מסירה" צריך לשלם תוספת תשלום אבל הוא אינו נדרש מבחינה חוקית.
אני לא יודע לגבי צה"ל, אבל כשאני שולח מכתב רשום אני יכול להקליד את מספרו באתר של דואר ישראל ולראות בדיוק מה קרה איתו (נשלח/הועבר/נמסר לנמען) ומתי.
בצלאל – נדמה לי שאתה צודק אבל זה פיתוח טכנולוגי מהתקופה הממש-ממש-אחרונה. התווספה גם אפשרות לקבל (לא זכור אם זה בתוספת תשלום) מסרון לטלפון הנייד שיודיע כאשר המכתב התקבל.
דואר רשום לא אומר שהם מתחייבים למסור, אלא שהם מתחייבים לעקוב אחרי המכתב.
מי ששולח מכתב רשום יכול לבקש מהדואר לבדוק האם הוא נמסר על פי הספח שמקבלים בעת מסירת המכתב, ואז בדואר מאתרים את החתימה בספר הסניף או הספח מהדוור.
או שלא, לפעמים מכתבים באמת הולכים לאיבוד…
"נמרוד?"
"כן"
"זו שירי"
"אה. מי זו שירי?"
"הקצינת קישור שלך"
"לא, לא, יש לך טעות. לקצין הקישור שלי קוראים רונן"
"רונן עזב. אני הקצינה החדשה"
"ניחא"
"מה?"
"בסדר. איך אני יכול לעזור לך?"
"רציתי לוודא שקיבלת את הצו"
"איזה צו?"
"שלחנו לך צו לארבע עשרה"
"היום השתים עשרה"
"נכון"
"לא קיבלתי שום צו"
"אתה גר ב [כתובת שמעולם, בכל ימי חלדי, לא הייתי בה, עזבו גרתי בה]?"
"לא"
"אז למה זו הכתובת שרשומה לנו?"
"חכי שניה" (יש לי פטיש של אנשים שלא סומכים על אף אחד. אני מצלם ושומר מסמכים בקפדנות של פיל על נכדות שרים). "בארבעה במרץ שלחתם לי שאלון פרטים אישיים. זה היה האחרון. יש לי העתק שלו אצלי. רונן חתום עליו. הכתובת שכתובה בו היא [מעני האמיתי]. אני חתום למטה שאלה הם פרטיי הנכונים. לא שלחתם לי כל עדכון פרטים מאז, וזו הפעם הראשונה שאתם יוצרים עמי קשר כלשהו. למה שתחשבו שהכתובת שלי השתנתה?"
"טוב, לא משנה. הייתה טעות [הייתה. שם גנרי]. אתה צריך להתייצב בארסע עשרה ב[צונזר] לשבוע".
"לא נראה לי. אי אפשר להודיע לי בהתראה של יומיים על מילואים של שבוע. העולם לא עובד ככה".
"שלחנו את הצווים לפני חודשיים"
"שלחתם צו למען לא נכון למרות שלפני שלושה חודשים היה לכם המען הנכון שלי. אני לא רואה מדוע זו בעיה שלי".
"נו, אל תעשה לי חיים קשים" (בחיי! זה מה שהיא אמרה!)
"את רוצה שאני אשים את כל החיים שלי בפאוז לשבוע בהתראה של יומיים כדי לא לעשות לך חיים קשים?"
"טוב, אין לי כוח לויכוח. תגיע או שאתה נרשם כנפקד".
יומיים של טלפונים – המספרים בשפ"א כבר לא היו מעודכנים, הייתי צריך להתקשר לפניות הציבור של צה"ל כדי לקבל את הטלפון ביחידה – הספקתי לדבר עם כולם. עם המג"ד (סדיר), שהבטיח לי שהוא "יבדוק", אבל בינתיים אני צריך להגיע, עם המ"פ (מילואים) שהודיע לי שהוא בחו"ל, אז מה אני רוצה ממנו (צודק), עם הלשכה של קצין מילואים ראשי ("תגיש קובלנה כשתחזר מהמילואים"). הייתי מובטל, אז הגעתי.
"רגע. איפה הרשיון נהיגה הצבאי שלך?"
"איפה מי?"
"על הטופס שלך אין רשיון, אני צריכה לברר למה"
"זה קל. אין לי, מעולם לא היה לי, רשיון נהיגה צבאי. לא צריך לברר, אני יודע".
"מה?"
"יש לי רשיון אזרחי. מעולם לא היה לי רשיון צבאי, ומעולם לא נהגתי ברכב צבאי".
"אבל אתה רשום לי בתור נהג אוש קוש"
"היה לי פעם אוברול של אושקוש. זה דומה?"
"מה, לא. אוש קוש, נו, אתה יודע"
"לא. אני לא יודע. אני כנראה הבנאדם היחיד בעולם שרשום כנהג של כלי רכב שהוא מעולם לא ראה".
[אוש קוש, אגב, הוא כינוי למשאית שש או שמונה גלגלים מפלצתית, שדורשת רשיון לאוטובוס כדי לתפעל. אני עברתי טסט שביעי על פרייבט]
"אז אם אין לך רשיון צבאי, למה אתה פה?"
"קראתם לי"
"אבל זה אימון נהגים. איפה הצו שלך?"
אררג. "אין צו. שלחתם אותו לכשב"א"
"לאן?"
"כתובת של בחור אחר"
"אה".
–שלוש שעות בשמש הקופחת של חור כלשהו בדרום. הרבה בדרום.–
"נמרוד?"
"נכון"
"שירי".
"שלום לך. למה אני כאן?"
"הופעת לנו במחשב בתור נהג אוש קוש"
"הופעתי לכם במחשב גם בתור תושב כפר סבא. מה קורה במחשב שלכם?"
אני אגיד לכם מה קרה במחשב שלהם. ביחידת המילואים המהוללת שלי יש אותי, ויש בחור ששמו אבישי מורד. המספרים האישיים שלנו נבדלים בספרה אחת. זו סיבה מצוינת להתבלבל בינינו. נואשות.
לפני שלושה שבועות קיבלתי צו שממוען לאבישי מורד. הודעתי לפקיד בדואר שאני לא מקבל את המכתב, הוא לא ממוען אליי. תחזיר לשולח, אמרתי לו, ותגיד להם שיש להם טעות. מעניין מה הם יעשו.
ואפי – זה שאתה מתייחס לעצמך כאל "מפקד" זה די נלעג.
רשומת מזעזעת, ועם זאת כל כך מוכרת. אני שמח שהלכתי לרופא כדי לסיים עם כל הסיפור. זה היה לפני 4 שנים, ועדיין הם ממשיכים לשלוח לי צווים, ואני צריך לשלוח להם בחזרה את אותו מכתב ישן מהרופא, ואז הם מבטלים את הצו.
זה חבל, כי אם הם היו מבקשים ממני לעשות מילואים בתפקיד המקורי שלי, עוד הייתי שוקל לבוא (ובכל זאת אחרי שהייתי שוקל כנראה שלא הייתי בא), אבל "אבטחה" ושאר שטויות, בלי שיש לי הכשרה לכך, הם יכולים ללכת לחפש…
לפחות אני שמח שאני לא ציוני. אם הייתי ציוני כשהצבא שלי נראה ככה, נראה לי שהייתי די מודאג…
כן, כי כשהאיראנים יבואו, הם קודם ישאלו אותך אם אתה ציוני, ורק אחר כך יכלאו אותך. רוצה להסביר את הסיפא שלך?
כן, אני אסביר. המשפט האחרון נאמר בסוג של ציניות. האמת היא שאני כן מודאג. המשפט האחרון סתם בא לעצבן אנשים שממשיכים להגדיר עצמם כציונים למרות דעותיהם, שלא בדיוק עולות בקנה אחד עם מה שהזרם הרווח במדינה היום רואה כציונות.
ציניות לא תמיד עוברת טוב בכתב.
שני משפטים שעשו לי את הבוקר.
1.אה, זו פשוט סולדריות מעמדית: העבדים מול הנוגשים.
2.הוא קצין, אור. הוא בצד השני של המתרס. הוא בעל עבדים, לא עבד.
מה שמלמד שהרבה לא השתנה מימי שני הרמטכ"לים אבנר בן נר ויואב בן צרויה.
"וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל־יוֹאָב, יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים, וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ; וַיֹּאמֶר יוֹאָב יָקֻמוּ׃ 15 וַיָּקֻמוּ וַיַּעַבְרוּ בְמִסְפָּר; שְׁנֵים עָשָׂר לְבִנְיָמִן, וּלְאִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן־שָׁאוּל, וּשְׁנֵים עָשָׂר מֵעַבְדֵי דָוִד׃ 16 וַיַּחֲזִקוּ אִישׁ בְּרֹאשׁ רֵעֵהוּ, וְחַרְבּוֹ בְּצַד רֵעֵהוּ, וַיִּפְּלוּ יַחְדָּו; וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא, חֶלְקַת הַצֻּרִים אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן׃
המשחק בחיי החיילים נמשך.
כל הזמן.
אני עושה מילואים ביחידה קרבית. בדרך כלל הכל מתנהל ביעילות – אני מעדכן פרטים, הם שולחים צו למקום הנכון, חודשיים מראש, עוד צו חודש מראש, שיחת טלפון מהשליש, שיחת טלפון מקצינת הקישור, שיחת טלפון מהחופ"ל ששואל באיזה תאריכים אני מעדיף לעשות את המילואים (החובשים אצלנו עושים רק חצי מהצו), לכולם אני תמיד משיב באדיבות ובחיבה. לוגיסטיקה לתפארת מדינת ישראל.
אבל במילואים עצמם זה קצת ג'ונגל. באימון לפני לחימה אנחנו מבזבזים המון זמן ומתאמנים ממש קצת. אני חותם על גלילון כי המפקדה שומרים לעצמם את כל ה-M16 ולך תסביר להם שמעולם לא ירית באחד כזה. אפסנאים, גם במילואים, מתנהגים כמו אפסנאים בסדיר – כלומר כמו גורביץ במילואים שלו. באימון האחרון שהיה לי כשהגעתי לחיול לא היו חולצות, לא היו קסדות, לא היו שכפ"צים. אני בכלל לא מדבר על ציוד רפואי, הלחם וחמאה של חובש קרבי. מעולם לא חשבו להוסיף פנס לציוד שנותנים לנו, כי מי כבר נפצע בלילה? הכינוי הרשמי של שקית ציוד רפואי הוא "שקית הפתעה" כי אתה אף פעם לא יודע מה יהיה בפנים ויותר חשוב, מה לא יהיה.
עד כאן שלב התלונות.
אני די מבסוט מהניהול של המילואים שלי. היות וזו יחידה קרבית ברור לכל חייל ומפקד שההגעה למילואים היא בהתנדבות (נורא נורא קל לצאת ממילואים) ויש תחושה של שותפות גורל ולא של עבדים ונוגשי עבדים. בקו מנסים להקל עלייך כמה שיותר, משבצים את אלה שהם טבחים במסעדות באזרחות להיות טבחים במוצבים, והכל נחמד בסה"כ. אני מרחם על ג'ובניקים במילואים, כי לעשות את התפקיד שלך – שהיה מיותר כבר בסדיר – עשרים שנה, או לחליפין להיות מסופח כל פעם למטלה מיותרת אחרת – זה באסה רצינית.
אבל מעבר לניהול, ברור לי ואני מקווה שברור גם לקצינים הבכירים ביחידה שרמת הלחימה שלנו היא במקרה הטוב של מיליציה אפגנית ובמקרה הרע של חובבי נשק אמריקנים שנפגשים לשחק בחיילים בסוף השבוע. לוחם במילואים מול חייל סדיר סורי זה ממש לא כוחות. לוחמים שמנים או סתם לוחמים שלא שומרים על כושר, לוחמים שלא מסוגלים לפגוע במטרת ראש ממרחק 100 מטר כי הם עשו את זה בפעם האחרונה בטירונות שלהם, חובשים (במקרה שלי) שלא אומנו טוב (או בתכנים שבאמת קשורים לתפקיד שלהם – אצלנו האימון הוא לתאג"ד\אמבולנס ולא לחובשים פלוגתיים), ובאופן כללי לוחמים חסרי מוטיבציה, צרכני סמים קלים, סטודנטים מוטרדים שתמיד קוראים להם בתקופת בחינות – זה אולי צבא העם וזה ציוני ומגניב – אבל אסור לחשוב שזה מה שיכול לנצח במלחמת קיום של המדינה.
כל הכבוד לצה"ל
קעי"ק(קורא עוד יותר קבוע)-
אל נא תרחם עלי. הלוואי והיו נותנים לי לעשות במילואים את שעשיתי בצבא(או מה שהייתי אמור לעשות, אם לא היו משחקי פוליטיקה כבר אז). עשיתי דברים, בתוך צריפין, שאני מאמין שיכולים להציל נפש או שתיים משיראל, גם אם על פניו נראים לך כשטויות. לא רק מי שיורה מגן, להזכירך.
אל תתחיל עם גאוות הג'ובניקים הזו, לא זו הייתה כוונתי. כוונתי הייתה שג'ובניקים נוטים להפוך בערוב ימיהם למסופחים מסוגים שונים ומשונים, נהגים ופקידים וכו' וכו' (פגשתי הרבה מאוד נהגים שהיו אנשי מחשבים בסדיר) בעוד שלוחמים נשארים ביחידה אחת קבועה מתחילת השירות במילואים ועד סופו.
🙂 שום גאווה.
גאווה זה עניין של מקופחים בעלי רגשי נחיתות שמנסים להפוך את הסקאלה על פיה. כנ"ל לגבי "כבוד".
ועניין ה-"פגשתי הרבה מאוד נהגים שהיו אנשי מחשבים בסדיר" הוא בדיוק הבעיה! אם אין לך מה לתת למילואימניק כך שהוא גם ידע מה לעשות, עשה טובה לו, לך, ולכולנו ושחרר אותו. הוא לא יועיל לאף אחד, ואף אחד לא יוכל לסמוך עליו שיעשה עבודה טובה.
ורציתי להוסיף גם שלמילואימניקים עשירים לא קוראים – רק למילואימניקים שמרוויחים קצת כי זה עולה לצבא פחות. ככה שיוצא שהפטור האולטימטיבי זה להרוויח מעל 25,000 שקל בחודש.
בי נשבעתי שאני מרוויח יותר מ 25K לחודש, ומזומן למילואים פעמיים עד שלוש בשנה, בד"כ לשבוע בכל פעם.
כך שלהשתכר יפה לא מחלץ אותך משירות :-).
שי.
לא כל היחידות שוות.
אני משרת במפקדה של חטיבת חי"ר, שעושה (עקרונית) אימון שבוע או שבועיים בשנה, לרוב בצאלים.
מאז 2006 ניכר שינוי בשירות. קודם כל, למרבה הצער, באמת מתאמנים פעם בשנה. שנית, החיול והשחרור התייעלו מאד ולוקחים פחות משעה. מזמנים אותך לעשר, אתה מגיע בשתיים-עשרה, ואחר-הצהריים כבר מתחיל אימון.
אם כי משרד הקישור עדיין מפשל לעתים.
יחס החיילים לשירות מזכיר הרבה פחות "עובדי כפייה" כדבריך, והרבה יותר – מתנדבים. ואכן במידה רבה מדובר במתנדבים, כי לא קשה לפי דעתי להשתחרר ממילואים. יחידות המילואים נחלקות כנראה לאלה שבהן אין יחידה קבועה ומפקדים קבועים, שנראות כנראה כמו התיאור שלך, ואלה שבהן משרתים כל שנה אותם חיילים תחת אותם מפקדים, ונראות כנראה כמו התיאור שלי, באופן טיפוסי. (למשל, חייל שלא מסתדר לו להגיע למילואים אינו פונה בכלל לקישור אלא מטלפן למפקד, ואם הסיבה מוצדקת ומספקת הולכים לקראתו).
ב-2006 וגם בחומת מגן שיעור ההתייצבות למילואים היה גבוה מאד. אין בסיס להנחתך, שאילו גויסו יחידות מילואים של פיקוד העורף, הן לא היו מתפקדות. אותו דוח מבקר שעליו אתה מסתמך בנגחך את האלוף גרשון, מציין את התועלת הרבה שהביאו חיילי פיקוד העורף במקומות שהוצבו. והרי גם חיילים אלה (סדירים או מילואים שכן גויסו) הם לשיטתך "עובדי כפייה".
אגב בטן הבהמה, YNET ynet מפרסם קטע ארוך מהספר (האוטוביוגרפי?) של בוגי יעלון, שיוצא היום לאור:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3598176,00.html
"אם הם מתעקשים, אני מגיע כנדרש, בזמן, ומתנהג כראוי לעובד כפיה: מינימום תועלת, מקסימום נזק, אפס יוזמה. כל מה שצריך לעשות כדי להוציא מינימום מאמץ ולהמנע מסנקציות."
הערות קצרות:
1. "הבהמה הירוקה" עשויה מפרטים רבים, חלקם בני דמותך. כך כנראה הפך צה"ל לבהמה מנוכרת.
2. אתה יודע מעט על "עובדי כפיה", אני שחקרתי את הנושא (עבודת כפיה תחת השלטון הנאצי) מציע לך לקרוא יותר.
"2. אתה יודע מעט על ”עובדי כפיה“, אני שחקרתי את הנושא (עבודת כפיה תחת השלטון הנאצי) מציע לך לקרוא יותר." אני דווקא יודע די הרבה. הנאצים לא היו היחידים שהשתמשו בעובדי כפיה.
בוא נראה: האנשים הנמצאים בצה"ל אינם נמצאים שם מרצונם, אלא מכפיה. הם עובדים שעות ארוכות ומקבלים שכר זעום, אם אפשר לקרוא לו שכר. אם עצבנת את המעביד שלך, הוא יכול לשלוח אותך הביתה; אם עצבנת את המפקד שלך, הוא יכול להשליך אותך לכלא. סירוב להתייצב לעבודה יגרור כלא. באיזו מובן אלה לא עובדי כפיה?
מה שמצחיק אותי היום (בעיקר כי אני לא עושה מילואים), וגרם לי לרתוח בצבא היתה מחלת הסגמ"ת (קצין צעיר ומתלהב). בתחילת השירות שלי עוד חשבתי שמדובר בתפועה שמיוחדת לקצינים צעירים, עד שפגשתי כמה אלופי משנה שלא הייתי נותן להם לנהל קיוסק. הם פשוט נהיים שמנים יותר וזעפניים יותר עם השנים.
אתה מרגיש קצת מטופש לציית לפקודות של ילד מגמגם מכפר סבא שהפך לרודן דמיקולו כשבשמירה בלילה שלפני אתה והחברים שלך החלטתם שבמקרה של היתקלות נירה בו קודם בשביל לשפר את סיכויי השרידה שלנו.
ואז יש את ילדי השמנת המיליטריסטיים שאבא שלהם היה קצין אז גם הם רוצים, שמתייחסים אלייך כאל אפס אדם שצריך לנקות אחריהם כשהם דנים בעניינם חשובים כמו הדיסק החדש של היהודים עם הפז"מניקים הרקובים.
בתור אחד שהתנדב לשירות קרבי,הצבא שבר לי כל אידיאה שרק הייתה לי. לקראת סוף השירות ביליתי את זמני בקורסים עלומים שהמצאתי מהתחת וגימל"ים שבאו ממדפסת וחנות חותמות.
כמו הניסוי של זימברדו,כל אחד לוקח את התפקיד שלו בכל הרצינות והמסכה הופכת לעור הפנים.
וככה אנחנו גם נראים.
ניחא שזה היה עוזר במשהו,אבל יש לנו צבא חרא.
הלוואי שרבים מחלקי הצבא היו בני דמותו של יוסי. לפחות (על פי תיאורו) את המטלה היחידה בעלת החשיבות שנתנו לו לבצע הוא ביצע טוב יותר ממי שזה התפקיד האמיתי שלהם.
הסיבה שהצבא הוא בהמה "מנוכרת" (לא יודע מה הכוונה ב"מנוכרת", בוודאי שצריך כאן מילה אחרת, ברוח "נוגשי עבדים") היא בגלל מפקדים מנופחים מחשיבות עצמית עם אפס הכרה בכך שהם עובדים עם בני אדם שיש להם חיים ומחשבות משל עצמם.
אהה, באמת.
תמצא מישהו אחר להפיג באמצעותו את בדידותך.
אני מרגיש שחזרתי לימי הסדיר העליזים.
למזלי הרב אני יודע שמה שאני אמור לעשות הוא מורכב יותר במילואים, ורק לימים ספורים בשנה.
מצד שני, ובכן, ייאוש כבד הוא הדבר היחיד שאני יכול לקבל מהפוסט הנ"ל.
למלחמה הבאה אני מציע שתרכשו מסכות אב"כ בעצמכם
רציתי רק לדעת – מה הציוד צילום שלך?
סוף סוף שאלה רצינית 🙂
מצלמה – Canon 400d
עדשות – כמעט תמיד Canon 50 mm 1.8,
Sigma 10-20 4-5.6, ו-Canon 28-135 3.5-5.6.
לפעמים גם Canon 17-40 4L או Canon 70-300 3.5-5.6 IS. כמו כן – פלאש ושלט רחוק.
כג שג כסזנהזסס בזסבנסזבננ!
עברתי למקלדת ווירטואלית אחרי שהפיזית השתגעה מכל הריר שנזל על המקלדת.
נשמע טוב. כמעט כמו אצלי (חוצמכמות העדשות הגדולה בחלק של ה"לפעמים" 🙂 ). מזדהה לחלוטין לגבי ה-50.
אני יכול לנסות להמליץ לך על עדשה חדשה שרכשתי. TOKINA 11-16, לא פישאיי, 2.8.
מכר שלי יום לפני המילואים הולך לרופא ומוציא חופשת מחלה לזמן המילואים
למחרת הוא מגיע למילואים קופץ לרופא יחידה מראה לו את החופשה וממיר אותה לגימלים
הרי כל רופא וביוחד רופא שהוא קצין לא יפעלו נגד המלצה של רופא אחר
כסתח צהלי לתפארת
אחרי כמה פעמיפ שהוא עשה את זה
הפסיקו לקרוא לו למילואים
אני גם חושב שמדובר בעיקר בבעיה של מילואימניקים שאין להם יחידה קבועה במילואים.
אצלנו הקישור הם הפקידות של המ"פ לצורכי גיוס.
הם אחראיות על משלוח המכתבים והטלפונים אבל את ההחלטות מקבל המ"פ.
אם אי אפשר להגיע סוגרים את זה בטלפון איתו או ביום ראיונות.
מכיוון שמכירים את החיילים יודעים מי באמת לא יכול ומי מנסה להתחמק. וככה אלו שבאים עם גישת "עובדי הכפייה" מתקשים להשתחרר לעומת אלו שבאים לתרום שמשתחררים בקלות.
בכל מקרה אחוז ההתייצבות אצלנו הוא גבוה מאוד בקווים, כי כולם יודעים שכל חייל חסר דופק את השאר (בשמירות וביציאות) ולאימונים פחות אנשים באים.
מסכים עם גיא
למזלי הרב, ה"גדוד" שאני משרת בוא כולל כולה 80 איש, גג גג וזאת, בכל אופן, המצבה המלאה שלו. ככה שבכל מקרה מי שבא בא מרצונו. טוב, פחות או יותר.
למרות שאת שירותי הסדיר העברתי בחיל החינוך והנוער, משום מה הציבו אותי בפיקוד העורף. כנראה שעתיד דומה מצפה גם לי…
רק עכשיו קראתי את הפוסט (כן, אני מזפזפ בגוגל רידר בערב יום כיפור). אמרתי לך כבר שאני מעריץ את הכתיבה שלך? אם לא – זו הזדמנות ראויה.
למזלי הבהמה שחררה אותי מלפיתתה לפני כמה שנים (אפשר לומר שזה היה בזכות גליץ' של צירי המקום-זמן, שבזכותו הרופא המליץ לי על ביקור חודשי בנמל התעופה. משהו כזה). בכל אופן, למרות שאני ממש לא מתגעגע אליה, הפוסט הזה היה מעולה.
גילוי נאות: אני חייל של אפי פוקס
במקרה שלי התופעה מוזרה עוד יותר, למרות שלא נפגעתי ממנה – היחידה שלי נמצאת בקשר טלפוני הדוק יותר ומוודאת הגעת צווים בצמוד לשליחה, ולכן בעוד שפעם אחרי פעם נשלח צו לכתובתי (הנכונה) ולמרות זאת לא מגיע ליעדו, ידעתי מראש על כל זימון והתייצבתי.
אף אחד לא מתכחש לגמלוניות או לגילויי הטיפשות והראש הקשה של הצבא הישראלי (במיוחד כגוף לוגיסטי). אבל כשרואים מה קורה בחברות גדולות כמו סלקום, נטויז'ן או הוט (ומבול התלונות החודשי) קל מאוד להבין מה יכול לקרות בגוף שמנהל מערך אנושי גדול כל-כך.
המעט שאתה יכול לעשות זה לקבל את הפאשלות שלהם בהבנה מסוימת ולעשות מה שאתה יכול, כשאתה יכול. אם היית בטוח בצדקתך במקרה שעליו כתבת את הפוסט, מדוע לא נשארת בבית והמתנת למשפט? היית יוצא זכאי…
אמנם עוד לא הגעתי לשלב בו אני מבקש להתגייס, אבל אני נהנה משירות המילואים שלי ועולה לי חיוך על הפנים כשקוראים לי. צר לי שזה לא המקרה שלך.
אהלן, שמי אביתר ובימים הקרובים אני אעבור מתפקידי כמש"ק קישור בפיקוד העורף, במחנה עופרית המזעזע אי-שם בהר הצופים, בירושלים, לשירות ביחידה קרבית כלשהי.
תיארת את המצב במשרדי הקישור של פקע"ר בצורה מדויקת עד כאב, ואני יכול להעיד ממקור ראשון שגם אני קיבלתי את התגובה "אתה לא אחד מהם, אתה אדיב" והרבה תגובות דומות.
גם אני מנסה לעזור לחיילי המילואים (ולאלו שצועקים עלי, בצדק, כיוון שקודמי לא עשו את עבודתם, אני עושה כל מה שביכולתי כדי להסביר שאני בצד שלהם, ורוצה רק לעזור להם), וגם אני לא יכול לסבול את ההתנהלות.
בחרתי לעזוב את התפקיד (שהוא גם סיזיפי ומשעמם עד כאב) בהקדם האפשרי, וזה יתאפשר בימים הקרובים.
עצוב שזהו המצב, ואני משתתף בצערך על שיבוצך כחייל מילואים בפיקוד המזעזע הזה.