החברים של ג'ורג'

פוסט אורח: יש משהו טוב ביאוש הזה

זה בגלל המסים. הדלק. המצב הביטחוני. הקיפאון המדיני. החרדים. הערבים. החרדים והערבים. הזרים. השנאה. כי אנחנו לא יודעים לעמוד בתור. כי אנחנו לא יודעים להזיז פרויקטים.

אפשר לשמוע את זה ברחוב, באוטובוס, בשיחות סלון, בטוקבקים שמקבלים הרבה יותר הצבעות חיוביות ממה שהייתי מצפה. אבל העובדה היא אחת: אנשים כבר לא מתביישים לצעוק שהם רוצים לעוף מהארץ, ולא רק אסקפיסטים או סמולנים מנותקים. עושה רושם שתחושת החובה הלאומית (איזה ביטוי נפוח) לא חזקה במיוחד כיום בהקשר הזה, וגם הפחד מאנטישמיות הוא כבר לא מה שהיה פעם.

למה זה קורה? יש לי כמה השערות, אבל צריך מחקר קצת יותר מעמיק כדי להבין בדיוק מה התרחש כאן, מעבר לכל מה שציינתי בפסקה הראשונה. אבל זאת לא הנקודה שלי: הנקודה היא שהתהליך הזה נראה שלילי, ואין ספק שיש בו הרבה צדדים שליליים. והמצב כאן הוא באמת מייאש, גם בעיני. אבל האיומים האלה, לקום ולעזוב, הם גם התקווה האמיתית לחיים נורמליים.

אחד הציטוטים הכי זכורים של אולמרט, שעוררו הכי הרבה לעג כלפיו, היה שהוא הבטיח ליצור כאן "מדינה שכיף לחיות בה". הלעג היה די מוצדק: קדנציה דו-מלחמתית זה לא בדיוק כיף גדול, ולהבטחה הזאת לא היה יותר מדי סיכוי גם בלי לבנון 2 ועופרת יצוקה.

אבל אולמרט עלה על משהו: שהסיכויים שהמקום הזה ישרוד תלויים לא רק בתקציב הביטחון או אפילו בנתונים הכלכליים היבשים, אלא גם בתחושה שאיתה הישראלים קמים בבוקר, ושתכריע בשאלה אם הם יישארו כאן או יעזבו. מה שלא עשו הפגנות נגד הכיבוש (הייתי באחת בשבת) או מחאות חברתיות, עשויה לעשות ההבנה שאנשים פשוט יברחו מכאן אם לא יהיה להם מספיק טוב. וזאת הבנה שיכולה לחלחל רק במצב שבו עזיבת הארץ הופכת לאפשרות לגיטימית, לא-באמת-מגונה.

התחושה כשקמים בבוקר היא אחד מהדברים "שלא רואים בסטטיסטיקה", כמו שקוראים לזה בכדורסל, או שרואים בסטטיסטיקות שונות מהמקובל, כמו זמני ההמתנה לאוטובוסים (וראו בהקשר הזה את הבאזז סביב הכתבה המצוינת של ארי ליבסקר במוסף כלכליסט, שעבדכם הנאמן תרם לה את העלאת שמו של קו הזוועה 70). גם הנושאים ה"גדולים" יותר, שהזכרתי כאן בפתיחה, משמעותיים – אבל לא רק.

אולמרט הבין את זה כנראה, וזה לא מובן מאליו במערכת הפוליטית שלנו. לאהוד ברק, נגיד, לא ירד האסימון, והוא החליט לשלוח את המתלוננים לפינלנד באמירה אומללה ומרגיזה במיוחד. לתהליך של "אם לא טוב, נעזוב" מנסה להגיב גם גל אובר-הפטריוטיזם של אם תרצו ודומותיה, שהמסר שמככב בו הוא שהכל יסתדר אם רק נחזור לציונות ה"קלאסית" והמגויסת, שספק אם בכלל היתה קיימת באמת אי פעם. אבל הדרישות היום להישרדות מדינה, או שלטון, הן קצת שונות.

ברק חטף על הראש לא מעט בגלל האמירה שלו, וספק אם פוליטיקאי אחר היה משמיע אותה. ובכל זאת, כלל לא בטוח שתובנת-אולמרט באמת חלחלה עמוק מספיק. אין סיבה להניח שרק בודדים מהמאיימים באמת יעזבו: ב"פרויקט לזרוס" הנפלא שלו כותב אלכסנדר המון בהרחבה על המוני המהגרים שיצאו ממולדובה, כולל הסיפור (הפיקטיבי למיטב ידיעתי) על "נבחרת ההוקי התת-ימי לנשים" שנשלחה לקנדה ונשארה שם. "למולדובה אין עכשיו כלום מלבד עצמאות וכל אוכלוסייתה מתה להצטרף לקבוצת ההוקי התת-ימי שלה", תיאר המון.

אז זה יכול לקרות גם כאן. אין סיבה להניח שאנחנו שונים באופן בסיסי מהמולדובים, גם אם מצבנו חמור הרבה פחות והנסיבות ההיסטוריות שונות לחלוטין. ובכל זאת, באופן פרדוקסלי, ההבנה שאנשים יכולים לעזוב ועלולים לעזוב היא הבסיס ליצירת מדינה שיש קצת פחות סיבות לעזוב.

אני לפחות מקווה. להוציא דרכון זר זה בלאגן.

(דור צח)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • האיש

    מצויין, אהבתי ואני גם מזדהה במאה אחוז.

  • ג'ו

    אפשר לחשוב שבאירופה ובארה"ב המצב כל כך מפתה.

    • שרלוק

      הוא כן.

    • יריב

      אפשר, והרבה אנשים חושבים כך.

    • It is. I get paid nearly $2,000 a month for being a grad student.

    • אדר שלו

      אני לא יודעת על כל אירופה, אבל אספר על ארץ אחת. ידיד שלי מנורבגיה, אדם חסר השכלה רשמית, פוטר מעבודתו כדוור. הוא זכאי לדמי אבטלה של שנה וחצי בלי שישלחו אותו לעבודות שהוא לא רוצה, ללא כל תנאים ודרישות מצד המקבילה הנורבגית ללשכת התעסוקה. וזה עוד לפני שמדברים על רפואה ציבורית מושלמת (לא צריך שם ביטוח מושלם, משלים או משולם) שכוללת טיפולים פסיכולוגיים, בתי כלא עם תנאים טובים בהרבה ממעונות הסטודנטים של האוניברסיטה בה אני לומדת או מהדירות בת"א, תחבורה ציבורית תכופה, מרווחת ויעילה ועוד. איך מממנים את כל זה? זה פשוט מאוד: מיסים גבוהים יותר על הכנסות גבוהות מאוד ועל חברות. את המיסים מתעלים ישירות לשירותים לאזרח. מצאו בנורבגיה מצבור גדול מאוד של נפט לפני כמה עשרות שנים. שום יצחק תשובה לא לקח את זה לכיס שלו: הקימו קרן ממשלתית שמשקיעה את הרווחים של הנפט בהשקעות סולידיות בתוך ומחוץ למדינה. רק חלק מהרווחים משמשים לקיום נורבגיה בהווה, והשאר מיועדים לדורות הבאים. הקרן הזו התפרסמה בעיתונות הישראלית כשהיא משכה את ההשקעות מתדיראן, עקב השתתפותה בהקמת גדר ההפרדה הלא-חוקית שגזלה שטחים מכל מיני כפרים בשיטת עובדות-בשטח. בשורה התחתונה, לאסיר בכלא נורבגי יש תנאי מחייה טובים משל עובד שירות לקוחות בישראל.

      עכשיו יקפצו עשרה חבר'ה ויגידו "אבל לנו יש את הבעיה הפלסטינית והוצאות ביטחוניות, ולהם אין". אנחנו בוחרים למשוך ולגרור את הבעיות האלה, ובכך לממן תקציב ביטחון ענק וחסר-פרופורציות, שרובו הולך על משכורות לצבא שרק מחריף ומעצים את הסכסוך ולא פותר אותו, במקום להגיע לפתרון מדיני. הבטחון הוא תירוץ מצויין לא להשקיע בשכבות חלשות. חשיבה על הדורות הבאים? אצלינו בישראל סגרו את 'נציבות הדורות הבאים' לפני כמה שנים ופיטרו את כל העובדים. עבודה בישראל לא מצילה מעוני, יש המון עובדים בשכר מינימום שלא גומרים את החודש, עובדי קבלן, פרילנסרים ושאר עבדים.

      וזה רק נורבגיה, את זה חקרתי קצת בגלל אותו דוור יקר. בפינלנד יש מפעל שעונים מפורסם שבו לכל פועל ייצור יש תואר ראשון – כי המדינה מממנת לימודים אקדמיים, וגם בעל המפעל מרוויח מזה שיש לו כוח עבודה מיומן יותר וקבוע. באוסטרליה סטודנט מקבל קצבה של 700 דולר אוסטרלי בחודש ומשלם את שכר הלימוד בחלקים קטנים מהמשכורות הבאות שלו. (אם הן מעל לרף מסויים). בבריטניה לכל התרופות יש מחיר אחיד וקבוע של כ-5 פאונד, ואין מצב שאדם ימות מסרטן כי אין לו כסף לתרופה יקרה.

      בארה"ב המצב אכן לא משהו, הודות לקפיטליזם אולטרה-דורסני. אבל באירופה המצב מצויין בהשוואה אלינו.

  • אמיר מלנקי

    בהחלט יותר מפתה. אף אחד לא גר בגרמניה "כי זו ארץ אבותינו" וחושב שזו פרווילגיה מטורפת רק לגור שם. השלטון אשכרה צריך לעשות דברים בשבילך. זה נשמע תלוש אבל זה ממש כך במקומות שהם לא רק כ"ך.

  • יוני

    אנשים מקטרים. המצב נאחס אז אומרים שטויות. בפועל, כמעט אף אחד לא עוזב, ומי שעוזב מקבל פרספקטיבה אחרי שעוזב ולפעמים גם חוזר.

    מי שגר בישראל לא צריך לעשות זאת בגלל תחושת חובה. זה באמת אנכרוניסטי. הוא צריך לעשות זאת כי הוא רוצה. מי שרוצה לעזוב – שיעזוב, באמת שאין כל סיבה לגנות זאת. אבל מי שיעזוב יגלה שיש המון דברים בישראל שהם חסרי תחליף – אי אפשר לקבל אותם במדינות אחרות. לדעתי האישית, ישראל היא מדינה שכיף לחיות בה. אם היא לא היתה כזאת הייתי עוזב, ללא כל רגשות אשמה.

  • משה

    הדבר היחיד שלא בעל תחליף בישראל זה מזג האויר. כל השאר כבר מזמן לא שווה כלום. מספיק כמה חודשים באירופה, על כל מיגרועתיה (ויש הרבה), כדי להבין שהממשל שם עובד בשבילך לא ההפך. זה מתחיל בתחבורה הציבורית וממשיך בכל מקום שבו המדינה נותנת שירות לאזרח. הם רחוקים ממושלמים אבל אתה מרגיש שלפחות עושים ניסיון.

    • א'

      התחבורה הציבורית היא אכן דוגמה קלאסית. זה עניין שהמדינה מפחיתה בחשיבות שלו כבר שנים, אף אחד לא קולט שעל זה יקומו ויפלו החיים הנורמליים פה – לא על ספקולציות על פצצה איראנית.

  • אבנר

    כמה שזה מצחיק היאוש היחסי היחסי דווקה די ירד בזמן האחרון. אני מדגיש את המילה יחסי.

    כשאני מדבר עם חברים שלי באירלנד או באירופה או אפילו סתם אמריקאים שמסיימים את השנת לימודים שלהם בארץ וחוזרים לארה"ב, שם אני שומע יאוש, הידיעה הנוראית הזאת שאתה חוזר למדינה שאין לך מה לעשות בא. אני היום יודע שגם אם יפטרו אותי אני יכול למצוא מחר עבודה, הם יודעים שגם אם יחפשו חודשים הם לא. שירותים לאזרח זה טוב ויפה, כלכלה מתפקדת זה יותר חשוב

  • משה

    חבר מברצלונה סיפר לי שאחרי שעזב את עבודתו, הוא היה זכאי לשנתיים דמי אבטלה. אבל מכיוון שרצה לפתוח עסק ולעבוד אז שאל את רשות התעסוקה מה עליו לעשות. הם אמרו לו שהוא יכול לפתוח את העסק ולקבל את שארית דמי האבטלה שמגיע לו כדי לקנות ציוד לעסק.

    אני עצמאי, ולמרות שאני משלם כמו כולם, אני לא זכאי לדמי אבטלה גם עם שנה לא תהייה לי עבודה. מי יעזור לי אז?

    כלכלה מתפקדת באה והולכת – שירותים ותשתיות נשארים.

  • שימי

    "כלכלה מתפקדת באה והולכת – שירותים ותשתיות נשארים."

    חחח…אהבתי, אבל אתה טועה.
    שירותים ותשתיות נסמכים על כלכלה מתפקדת.
    החמצת את הקשר בין סיבה ומסובב.
    המדינות מבוססות שוק חופשי(מערב אירופה.ארה"ב ועוד)לא משתתפות בתור יצרניות, אבל ניזונות משהוק דרך המיסים.
    כשהכלכלה לא מתפקדת השירותים והתשתיות לאחר תקופת מה של השענות על רזרבות יגוועו ללא חמצן פיננסי.

    • רון קינן

      לא ברור לי איך שמת את ארה"ב ומערב אירופה באותו משפט. השיטה הכלכלית בארה"ב, כמו זו בישראל, מבוססת הרבה יותר על הסתמכות על המגזר הפרטי והשוק החופשי, מאשר מדינת הרווחה המערב-אירופאית. ההבדל היחיד בין כלכלות ארה"ב וישראל היום הוא שארה"ב סבלה ממשבר כלכלי כתוצאה מהתפוצצות בועת נדל"ן. בישראל בועת הנדל"ן ממשיכה במרץ. לכשתתפוצץ בועת הנדל"ן בארץ גם כאן נחווה משבר כלכלי, במיוחד בהתחשב באחוז הלא-פרופורציונאלי של בעלי דירות באוכלוסיה.

      בכלכלה ובחיים בכלל אין דרך למנוע משברים. אין דרך להבטיח שהשוק תמיד ישגשג, ותמיד תהיה מגמת עלייה והתפתחות. מה שעושות מדינות שחושבות לטווח הרחוק כמו חלק ממדינות מערב אירופה, זה לחסוך כסף כאשר הכלכלה בעלייה ע"מ להשקיע ברשת בטחון לאזרחים בזמן משבר. בסופו של דבר זה גורם לריכוך השפעת המשבר העולמי על האזרח היחיד ולהתאוששות חברתית מהירה יותר. ולראיה – השווה את התאוששותן המהירה של גרמניה וצרפת למול התאוששותן האיטית של בריטניה וארה"ב.

      עדיף עשרות מונים להיות אזרח במדינה בעלת רשת ביטחון, אפילו עם כלכלה מדשדשת כמו ספרד, מאשר להיות אזרח בארה"ב שם תיזרק לכלבים, לבנקים או לחברות הביטוח במקרה צרה.

      זה חלק מהשירותים והתשתיות הכלכליים שנותנת מדינה מתוקנת לתושביה – לא לסמוך באופן מלא על המגזר הפרטי ולהגן על האזרחים מפני תנודות השוק, אפילו במחיר של כלכלה ש"על הנייר" משגשגת פחות.

  • משה

    ברור שאם יגמר הכסף אז אין מה לעשות, אבל אי אפשר לטעון שכלכלה מתפקדת היא תחליף לשירותים אזרחיים לא מתפקדים. צריך להבין שבישראל יש לאנשים משכילים וייצרניים אפשרות לעזוב וחלק מבריחת המוחות המדוברת היא כי האזרחים עובדים בשביל המדינה ולא ההפך.

    למה בישראל עולה כסף להיות עוסק מורשה? גם אם אין לך הכנסות…
    למה בישראל חייבים להחזיק רכב פרטי גם אם אתה לא נוסע כמעט…
    למה ישראל, מעצמת ההייטק, נמצאת שנות אור מאחור בכל מה שקשור לשירות לאזרח דרך האינטרנט?

    הסיסטם פה רקוב ופרימיטיבי יחסית לכל מקום שהייתי בו.

    ולכן אני סבור שללא שירותים אזרחיים טובים אין סיכוי למדינה לממש את הפוטנציאל הכלכלי המלא שלה ובעתות משבר יהיה הרבה יותר קל לאנשים לעזוב הכל ולעוף מפה.

  • שימי

    כנראה שלא הבנת את המכנה המשותף.
    נכון שהשירותים והתשתיות ברוב מדינות
    אירופה המערבית עדיפים על ארה"ב ובטח על ישראל, אבל המשותף לכל הכלכלות האלו הוא שהמדינה לא משתתפת כמתחרה יצרנית בכלכלה, אלא כשוטר מכוון תנועה, אוכף חוקים וספק שירותים ותשתיות.

    כיוון זרימת הכסף לשירותים ותשתיות
    זהה בכל המדינות הללו, מהשוק דרך מיסים ומשם לכלל האזרחים (מינוס המאכרים והמתווכים ורואי חשבון יצירתיים או בקיצור :שחיתות)

    ברגע שהמנוע הכלכלי מזייף או משתתק, השירותים והתשתיות נסמכים על טפטוף ורזרבות ממלכתיות, אם המשבר עמוק וממושך גם הרזרבות יגמרו ואיתם גם השירותים והתשתיות.

    • רון קינן

      (יש כפתור "להגיב" מתחת לכל תגובה ע"מ לשרשר)

      מה זאת אומרת המדינה לא משתתפת כמתחרה בכלכלה? אם המדינה מממנת שירות בריאות ציבורי היא לא מתחרה בבי"ח פרטיים? אם המדינה היא בעלת תשתיות כגון חשמל או מים, היא לא מתחרה בחברות תשתית פרטיות? אם המדינה מסבסדת תחבורה ציבורית היא לא מתחרה במוניות, יבואני הרכב הפרטי ותחנות הדלק?

      כן, מדינה מרוויחה כסף גם ממסים ישירים ועקיפים, אבל גם מכסף הניתן לה על שירותים. אני משלם לדוגמא חשבון חשמל ישירות לחברת החשמל שבבעלות המדינה, כשאני נוסע ברכבת אני משלם כרטיס לחברה שהיא בבעלות הממשלה, וכד'. אנלוגיית השוטר אינה נכונה אפילו בקפיטליזם הכי לסה-פיר שתמצא בעולם.

      זה ברור שאם יחליטו יום אחד כל האזרחים להפסיק להיות יצרניים אז תיגמר ההכנסה. במצב כזה לא תהיה אפשרות לאף מדינה להמשיך לספק שירותים, ולאף אדם לקבל הכנסה. אבל זאת לא ממש אפשרות ריאלית, וזה בד"כ לא מה שאנשים מתכוונים אליו כשהם אומרים משבר כלכלי או מיתון.

      חשיבה ריאלית והגיונית תגיד, שכמו ששגשוג לא יכול להמשך לנצח, וחייב להיות מקוטע במשברים או מיתון כלכלי, גם מיתון לא יכול להמשך לנצח. אנשים יסתגלו בסופו של דבר לייצר את מה שיש אליו ביקוש, ויחזרו להרוויח.

      אם יש דבר יותר גרוע ממיתון, זה כשהשירותים של המדינה קורסים. למה אתה חושב שקרן המטבע הבינ"ל והאיחוד האירופי מלווה כספים למדינות במיתון? כי הם יודעים שבהינתן מספיק זמן, בטווח הארוך, המיתון יגמר וההלואות יוחזרו. אם יקרסו שירותי המדינות אז המצב האנושי והכלכלי יהיה גרוע פי כמה מאשר שהמדינה תיכנס לחובות לזמן מוגבל.

  • שימי

    התגובה האחרונה היתה מיועדת לרון .

  • שימי

    למשה, לא טענתי ש"כלכלה מתפקדת היא תחליף לשירותים אזרחיים לא מתפקדים"
    אלא שכלכלה מתפקדת היא תנאי הכרחי
    לשירותים אזרחיים מתפקדים והיא בעצם המאפשרת אותם.
    הקשר הזה לא בולט לעין כי בד"כ המשברים מסתיימים לפני שהכסף נגמר,
    אבל זה לא אומר שהוא לא קיים.

  • א'

    אני לא אוהבת לחשוב שהמיסים הם הבעיה – מיסים זה טוב. ככה מממנים מדינת רווחה. הרי מס מדורג מכביד רק על ממילא מי שמרוויח הרבה מאוד. אם כבר מפריע לי שאין מספיק מיסים – מס החברות נמוך מדי למשל. בעייה נוספת היא שיש תחושה שאין מספיק רווחה, גובים את המס ומתעלים אותו למקומות לא נכונים (למשל תקציב הביטחון המנופח להחריד).

  • איליה

    מדינה שמאז יום הקמתה הסתמכה רק על כך שבמקום אחר יהיה רע יותר, באמת צריכה להיות מודאגת לנוכח המגמות הקיימות.

    ראוי לזכור שחמשת העליות הראשונות (לגאליות ובלתי לגאליות) כמו גם עליות הפליטים מאירופה, ממדינות ערב, מאתיופיה ומחבר העמים – כולן התרחשו לא בגלל שפלסטינה היא כזאת פאקינג ארץ מדהימה, אלא בגלל שבארצות המוצא היה יותר חרא.
    כששולחים אותך למשרפות, פתאום ייבוש ביצות וכמה פלאחים לא נראים נוראיים כל כך.

    ואני כבר לא מדבר על העליה הגדולה של שנות ה-90 שבכלל רצתה להגיע לאמריקה אבל נאלצה להסתפק בארץ הקודש בחסותו של יעקב קדמי, ארגון "נתיב" והסוכנות היהודית…

    בקיצור, אנשים שכבר עזבו את ארץ מולדתם פעם אחת או יותר, לא יהססו לעשות זאת שוב.

    תאמינו לי שאני יודע. הייתי שם.

    • יריב

      הטענה העקרונית נכונה, אבל האמירה לגבי העליות הראשונות אינה נכונה. שערי ההגירה לארה"ב נסגרו רק אחרי (או אולי במהלך) העליה השלישית, אז אין ספק שמי שהגיע לכאן במהלך העליה השניה והשלישית עשה זאת מטעמים אידיאולוגיים. האמירה כן נכונה לגבי העליה החמישית, אפשר להתווכח על הרביעית.

      • Yes, and by the 1920s the US had millions of Jews while Palestine had a few hundreds of thousands.

  • חיים ו.

    נושא פופולרי עכשיו, גם גדעון לוי כתב על 100K דרכונים גרמנים לישראלים. מעניין שגדעון שכח לציין שמרבית בעלי הדרכונים הגרמניים הם אנשים מהשכבה הסוציו אקונומית שלו, שחולקים עמו חלק לא מבוטל מתפיסת העולם ושדומים לו ביותר מאופן אחד.

    האמת היא שזהו שלב טבעי לחלוטין במהלך שהחל כבר ב1977, מי שחשים שהמדינה נלקחה מהם, מי שחשים שהאספסוף משתלט להם על המדינה מתקשים מאד להתמודד. בתחילה היה ההלם – "העם טעה", אחר כך שימוש בהדרה מחממות ההשכלה באמצעים כמו מבחנים פסיכומטריים ממרכזי הכוח באמצעות נפוטיזם ומשפטיזם ומהתקשורת והתרבות באמצעות הנמכה ולעג.

    כל זה לא עבד ולכן התקדם להזמנת לחץ חיצוני בינלאומי על מנת לבטל את בחירת העם, נמשך לדה-לגיטימציה למדינה עצמה, ללאומיות היהודית, ולתנועה הלאומית היהודית.

    אז עכשיו הגענו לאיום האחרון, אנחנו נלך ונעזוב אתכם לבד בבונים.

    זה מזכיר לי שבהיותי נער צעיר באשדוד כאשר היה מוכר הבוטנים במגרש הכדורגל העירוני רואה שהביקוש קטן והקונים אוזלים, היה מכחכח בגרונו וזועק "אני הולך" בטון מאיים. אלא שהתרגיל הידוע היה מוביל לתוצאה אחת קבועה ומשעשעת למדי, כאלפיים איש העונים כאיש אחד "לך".

    לך דור צח, לך.

    • דורצח

      והיום בפינתנו "אנשים שאומרים את אשר על לבם במקום לקרוא". דווקא לא הולך.

      • א.ב.

        וואללה, עכשיו נפל לי האסימון… כל הזמן קראתי את השם שלך כ "רצח כפול"… 🙂

        • דורצח

          זה נועד לבלבל את האויב.

      • חיים ו.

        למה לא קוראים, דווקא קוראים ואפילו מספר פעמים ולאט, תנסה להתייחס לטקסט שלי כאל דה-קונסטרוקציה של הטקסט שלך. קריאה של מה שלא כתוב, של הסב-טקסט ולאו דווקא של מה שכן כתבת שבוא נאמר(בעדינות) שאתה לא הראשון שכותב, המילים שונות במעט, אולי הסגנון, התוכן לא. דוגמה מהעיתון של אתמול(כמו שטניה ז"ל לימדה אותנו) גדעון לוי כתב את אותו מאמר בדיוק, במילים אחרות.

        מדוע טקסטים מהסוג הזה נפוצים לאחרונה בקרב שכבה מסוימת בציבור הישראלי? אתה חייב להודות שזו שאלה יותר מעניינת מנבירה סיזיפית (עם דגש על חוסר הטעם שבמאמץ ולא על המאמץ עצמו)בסוציאליזם כושל מול קפיטליזם מנשל.

        מדוע את חש אתה התחושה הזו? שהמדינה אוטוטו הולכת פייפן, זו תחושה מאד ייחודית לישראלים (מאד מסוימים) בעל הבלוג כתב בפוסט "על עצמי" שלו שלמדינה אין זכות קיום במתכונתה הנוכחית, ישנם אזרחים מעטים מאד במדינות הרבה יותר גרועות משלנו שמדברים במושגים של "זכות קיום" על המדינה שלהם.

        מאד מעניינת הפתולוגיה הישראלית הזו, חשוב לציין שאף מכר שלי באשדוד, בראשון לציון או בבת חפר, לא חש באפוקליפסה הקרבה ובאה ולא מדבר במושגים הללו. עם זאת כמעט מחצית משכני באזור הבימה בתל אביב כן.

        אל תלך יקירי, השאר, רק אל תסבול כלכך.

        • דורצח

          כיוון שאתה מתעקש להיאבק ביריב קש ולהכניס לפי מילים שלא כתבתי (שהאפוקליפסה תגיע בעוד דקה וכו'), נראה לי שעדיף שתמצא דחליל להתווכח איתו. יותר יעיל מאשר לחכות שאני אתחבר בכל פעם.

          • חיים ו.

            קטע מוזר.

            "אבל הדרישות היום להישרדות מדינה, או שלטון, הן קצת שונות"

            את זה אתה כתבת, לא אני.

            לא חשוב, יותר מעניין איך זה שמכל מה שכתבתי נדבקת רק לאפוקליפסה הממשמשת ובאה, שנמצאת בפסקה שלא נכתבה ספציפית עליך(אולי כדאי שאתה תקרא באותה זהירות כמוני) למרות שהיא מרכיב בולט בשיח שעליו הצבעתי והמאמר שלך הוא בהחלט חלק ממנו.

        • גיל

          אולי זה קשור למעמד סוציואקונומי? סוציולוג בשם זיגמונט באומן כתב על התופעה, והוא בטח לא הראשון. בעולם של ימינו נוצרת שכבה דקה של אנשים ניידים, והרבה מאוד אנשים נייחים, תלויי מקום. עבור השכבה הניידת של החברה, העולם הוא באמת מקום קטן, ומקום אחד טוב כמו מקום אחר. סמי עופר למשל לא היה באמת אזרח מונקו או אזרח ישראל, הוא היה נייד, ועסקיו הם גלובליים. אני לא סמי עופר, אבל גם אני נייד יחסית, ואני מנחש שמגורים בתל אביב מנבאים לא רע את רמת הניידות.

          אנשים נייחים, הרוב הגדול, תלויים יותר במקום, שבויים במרחב. כמו רוב בני האדם בימים עברו. בן אדם לא יכול לחיות בדיסוננס קוגניטיבי, ולכן מי שגורלו כרוך בגורלה של מדינת ישראל לא מבחירה אידיאולוגית אלא פשוט מעצם נייחותו ייטה פחות לנבא את חורבנה.
           

    • איליה

      מה לעשות שדרכונים עיראקיים ומרוקאיים הם לא שוס גדול…
      זו גם הסיבה שעשרות אלפי עולים מרוסיה מעדיפים דרכון קנדי על פני אזרחותם הרוסית.

      אם צפון אפריקה היתה דומה היום למערב אירופה, אז גם אותם "בבונים מודרים" היו עומדים בתור לשגרירות!

      בקיצור, מדינת ישראל סומכת על אלו שאין להם לאן ללכת ואין להם מה לאבד, וקברניטיה יודעים שכאשר יעמידו את העם עם הגב לקיר – הוא יילחם כמו גדול.

      • חיים ו.

        כמי שחי יותר מעשור בארה"ב מסיבות מקצועיות וברשותו גרין-קארד למרות מוצאו הקלוקל, אני יכול לדווח לך שאתה מדבר שטויות, מזרחיים שרוצים להגר מצליחים לעשות זאת למרות המגבלות המולדות, אפילו ערבים מצליחים, תאר לך. אני לא יודע בקשר לרוסים, אבל במקום עבודתי לפחות(חברת תוכנה, 75 אחוז רוסים) לא ממש ראיתי נהירה אחרי דרכונים זרים, יתכן וזה לא מייצג, לא יודע.

        עכשיו, משום שאני מכיר לא מעט אנשים ממוצא קלוקל ובוודאי יותר ממך, אני יכול להעיד שמרביתם לא מחפשים דרכונים זרים למרות שחלקם בהחלט יכולים(אלג'יראים למשל) הם גם לא שקועים במלחמות אידאולוגיות מטורפות, הם גם לא חושבים שמדינת ישראל קורסת או בפני אסון ותפיסתם את הסכסוך פרגמטית למדי.

        לתפיסות הדרמטיות\אפוקליפטיות הללו יש מאפיינים עדתיים מאד מובהקים, ושלא במפתיע שני הביטויים הפוליטיים הקוטביים של התפיסה הזו מאוכלסים באותם אנשים. מה שנהוג לשכוח, אפילו בקרב מרבית הכותבים בבלוגוספירה השמאלית זה שהימין האידאולוגי והשמאל האידאולוגי דומים מאד פיזית, אם תגלח נער גבעות תגלה שמאלן תל אביבי טיפוסי.

        גם הימין המופרע וגם השמאל המופרך חשים שהם מצילים את הארץ מחורבנה הקרוב. שניהם כאחד חיים בסרט.

        ראוי לברר מדוע זה כך.

        * הערת צד מעניינת היא שהתיאור של מתנחלים בספרות הוא בדרך כמזרחיים(ראה למשל קופסה שחורה של עמוס עוז).

        • איליה

          תפיסה פרגמטית של הסכסוך זה החזקה של מספר הולך וגדל של פלסטינים תחת משטר צבאי עד קץ הימים?
          או שאתה מתכוון לניתוק היחסים עם אירופה ולהתגרויות נועזות יותר ויותר באמריקאים?
          רגע, יכול להיות שאותה תפיסה פרגמטית מדברת בכלל על העברת תקציבים לרבני הערים ע"ח רפואה ורווחה?
          ומה לגבי ייצוא הגז הישראלי לחו"ל בידי יזמים פרטיים, עם תמלוגים מהנמוכים בעולם ועם משבר אנרגיה כלל עולמי בפתח? איך זה בתור תפיסה פרגמטית?

          כי מי שהצביע ביבי – הצביע לכל העקרונות המאוד פרגמטיים האלה. ואם אתה לא חושב ש"החשיבה המעשית" של המרכז הישראלי תביא לחורבן, אז נכונה לך התפקחות כואבת בעוד מספר לא רב של שנים.

          ובאשר לרוסים – אני יכול לנחש שאתה עובד רק עם אלו שנשארו בארץ ולא עם אלו שהיגרו. ובכל מקרה, לא כל מי שרוצה בהכרח יכול, במיוחד אחרי 15-20 שנה בהן הרוסי קנה לו דירה, מצא עבודה ויצר לעצמו מעגל חברים.

          אבל חכה, מה אנחנו מדברים… 20% אבטלה, חרם בינלאומי, טבעת סנקציות מתהדקת והתפוררות של "הצבא המוסרי בעולם" יכולים בהחלט לשכנע גם את אלה שעד היום ישבו על סיר הבשר, גם אם זה אומר פשוט לחזור לרוסיה.

    • נובו

      אתה בטוח שההגירה של שנות ה70-80 היא מאותה שכבה סוציואקונומית של גדעון לוי? האם רובם עזבו בתגובה על ה"המהפך" או אולי על המצב הכלכלי?

      סאב טקסט, הדרה, וגן של קופים הם סיפור נהדר, אבל הגירה על רקע כלכלי נשמעת לי סיפור יותר סביר (וגם פשוט).

      ואגב, אם רב היורדים היו מהשכבה של לוי, אני לא בטוח שביבי וליברמן היו מנסים לסדר להם (וכבדרך אגב, לחב"דנקים) זכות בחירה.

  • אזרח

    אתה באמת חושב שזה כזה איום? מדינות נהרסות בגלל הגירה שלילית (שהיא קודם כל הגירה של מעמד ביניים משכיל), אבל הטוקבקיסט הימני הממוצע (עד כמה שזה מדד למשהו) רק ישמח לשלוח אותך לחו"ל. יעני, אתה השמאלן שמפריע לו לטפל בעניינים כמו שצריך.

    • דורצח

      ברגע שהאיום הזה מתרחב מעבר לסמולן המצוי מתל אביב למעמד רחב הרבה יותר – בהחלט כן, וראה את הנסיונות להתמודד עם בריחת המוחות. התחושה החצי-מבוססת שלי היא שזה בדיוק מה שקורה.

      • חיים ו.

        אז כן אפוקליפסה? אולי תחליט.

        • אלכס ז.

          אתה ממשיך להשתמש במילה הזאת. אתה בטוח שהיא אומרת מה שאתה חושב שהיא אומרת?

          • חיים ו.

            אולי לא.
            אולי אסכטולוגיה טוב יותר, חישוב הקץ?
            או, שיח המתנבא על חורבנה\אי שרידותה\הרס של מדינת ישראל.

            כמה טעיתי?

            • אלכס ז.

              די הרבה. אם תקרא את תגובתו של דורצח להלן תראה שהוא בסך הכל מדבר על רמת חיים רצויה ולא על חורבן גמור.

      • אלכס ז.

        לא צריך להגזים בסכנת בריחת המוחות. אירלנד עברה את זה והיא עדיין עומדת.
        בריחת מוחות יכולה להזיק במידה מסוימת לכלכלה, אבל היא לא סכנה משמעותית והימני הממוצע צודק שלא יקרה כלום אם כולנו נלך לעזה.

        • דורצח

          יש הבדל גדול בין "עומדת" ל"מקום שכדאי לחיות בו". גם מולדובה עומדת. אני לא מכיר את המקרה האירי מספיק לעומק, אבל נדמה לי שהיו להם תנאי פתיחה נוחים משלנו שלא לדבר על מצב מדיני וביטחוני נוח יותר (ואני לא מדבר כרגע על הצפון…).

          בניגוד לעמדות שמגיבים מסוימים כאן מנסים לדחוף לי לפה, אני לא מדבר על סכנה של אפוקליפסה, אלא על הישרדות במובן רחב יותר – להיות מדינה שגם אנשים שאינם פנאטים נלהבים או כאלה שממש אין להם ברירה מוכנים לחיות בה. נדמה לי שגם הימני הממוצע לא רוצה לוותר על האופציה הזאת.

          • סמולן

            בריחת מוחות היא איום אם ורק אם הצורך בהם גדול מההיצע. בישראל זה ודאי לא המצב: המדינה כבר מיצתה לגמרי – והרבה יותר מכך – את כמות הסטארטאפים שאפשר להקים לגולגולת, מובילה בעולם בכמות המאמרים המדעיים לראש, וכן הלאה והלאה. במצב הזה, קשה לראות איך לא תהיה "בריחת מוחות". מה שצריך לעשות הוא לחשוב איך לחיות במצב הזה באופן מיטבי, במקום לבכות על קיומו. מנגד, לא כדאי לראות בכך אישוש לרגש יאוש-קיומי-אנטי-ציוני-מועיל שכזה. ברוב העצום של המקרים מדובר באנשים שנשאבו אל תוך הביקוש לכישורים שלהם.

            • דורצח

              חלק לא קטן מהסטארט-אפים שהחלו כ"ישראליים" גמרו כאמריקאיים לכל דבר. ככה זה. בכל מקרה, ריבוי הסטארט-אפים לא מספיק כדי לומר שאין כאן בעיה, אחרת לא היו יוצאות לדרך תוכניות כמו "יתרון יחסי" של האוצר, שבין היתר מנסה לקדם השבת חוקרים ישראליים בתחום הטכנולוגיה. אקזיטים של עשרים מיליון דולר זה נחמד, אבל כנראה לא מספיק.

  • רון קינן

    דווקא אם יש משהו שטיפוסי כ"כ לישראלים זאת גישת ה"הכל או לא כלום". או שטוב לי – או שאני הולך. לא עבד כאן – צריך לנסוע לשם. כסף עכשיו, תואר עכשיו, שלום עכשיו. הכל אישי, ספציפי ומיידי. במקום חשיבה מסודרת לטווח ארוך הכל באופן קבוע במצב כיבוי שריפות.

    הטענה הקבועה של המשקיעים מחו"ל על חברות ההי-טק הישראליות היא שהן מעולות באילתור ופתרונות של הרגע האחרון אך נכשלות בעבודה היום-יומית של תמיכה ושיווק. יש להם גם תחושה שהישראלים תמיד ימכרו את החברה כמה שיותר מוקדם. הם אף פעם לא In it for the long haul.

    הפוך מהפוסט – אני חושב שבדיוק המצב הזה זאת בעיית העומק של החברה והממשל בישראל. אין אף פעם קונספט, סיבה או תכנון רחמנא לצילן – יש רק פתרונות. פלסטר על פלסטר. חוק עותמני שתמיד עוקפים אותו. מנהל שיוצר הרבה בעיות ופותר אותן מהר שמקודם על חשבון מנהל שאצלו הכל מתקתק מראש.

    דוגמא מתחום העיסוק שלי – בגרמניה זה ברור שה Abitur – המקבילה לתעודת בגרות – מתפקד כמסנן ללימודים גבוהים. רק מי שנחשב מסוגל ללימודים אקדמיים, כ-30% מהתלמידים בכל שנה, ניגש אליו. פחות, כמובן, מסיימים בהצלחה. המבחנים קשים, ארוכים ומתישים וברמת חשיבה גבוהה המתאימה לאדם המבקש להתקבל לאוניברסיטה. אפשר להתווכח אם זה טוב או רע, אם זה מועיל או מזיק אבל מה שבטוח יש מאחורי כל השיטה החל מהגן וכלה במוסדות להשכלה גבוהה הגיון ברזל. דבר נובע מדבר, והכל נובע מחשיבה מערכתית לטווח הארוך.

    לעומת זה עדיין לא הבנתי מה הפואנטה של תעודת הבגרות בארץ. האם זהו מבחן כללי שאותו כל אדם בוגר צריך לעבור (ולכן על האוניברסיטאות לסנן בעצמן) או שמטרתו מיון התלמידים לפי רמה. התשובה הישראלית הטיפוסית היא – גם וגם, תלוי לפי מה מסתכלים. מצד אחד יש נושאי בחירה ואנשים נבחנים בנושאים שונים ברמות שונות, מה שמוביל למחשבה שאולי יש כאן מיון מסויים והכנה ללימודים גבוהים. מצד שני יש אובססיה למשרד החינוך להעלות את "אחוזי הזכאות" למספרים באזור ה-80%, והמבחנים ברובם מבוססי זכרון ולא חשיבה, מה שמוביל למחשבה שאולי מדובר במבחן בסיס, על חומר שאותו על כל אזרח בוגר לדעת.

    התוצאה, כרגיל, פרטץ'. הבגרות אינה מבחן בסיס לכל אזרח ומתסכלת אנשים שנאלצים ללמוד משוואות והיו מאושרים יותר עם מקצוע ביד, ואינה כלי מסנן אמין לאוניברסיטאות (שהמציאו את הפסיכומטרי כתשובה למחסור בכלי מסנן).

    אולי דווקא צריך לאסור על אזרחות כפולה. להגיד לאנשים – חברים, we're in it for the long haul ולא לפחד לאבד קצת מוחות אופורטוניסטיים ע"ח אנשים שישקיעו זמן, מאמץ ובעיקר מחשבה על איך המקום הזה צריך להראות, לאו דווקא לנו אלא אולי לנינים שלנו.

    • משה

      בתור אחד מה- 100 אלף, אתה רואה שאני עדיין פה. עובד, מייצר, משלם מיסים, שומר על הסביבה ומפגין למען הדברים שאני חושב שהם חשובים.

      אבל – ופה מגיע האבל הגדול – כל היום טוחנים לנו בראש שצריך להיות כיבוש כי אם לא אז ירו עלינו טילים, שעוד שניה אירן מעלימה את המדינה, שצריך לחנך ללאומנות נגד האויב הערבי שהוא בכלל אזרח המדינה וכיו"ב.

      יותר מכל דבר אני מחוייב להגן על משפחתי ועל עצמי – ואם זה אומר שצריך לעזוב את ישראל אז זה מה שיהיה.

      אז רוצים שנלך? אנחנו לא נלך כי המדינה שלנו בדיוק כמו שלכם. אבל אחרי שתחריבו את המדינה, אז אנחנו נשאיר אתכם לבד לאכול את החרא שלכם. כי מתי שאנחנו ניסינו לשנות ולהשפיע קראו לנו בוגדים ועוכרי ישראל.

      יש עוד רבבות שחושבים בדיוק כמוני.

      • רון קינן

        זה תגובה למי?

      • חיים ו.

        מי זה אתכם? אלו שלא מסוגלים לקבל דרכון גרמני?

        • משה

          לא הייתי להגיד "אתכם". אבל בל נשכח איזה מחיר היה לדרכון הגרמני הזה.

          • חיים ו.

            בהחלט, בוא לא נשכח.
            אבל אולי קצת נסלח והעיקר את הילד נשלח, שמהלבנט קצת יברח.

            • משה

              הילד לא בורח, מבריחים אותו. תאמין לי שאין לו כח ללכת.

    • איליה

      המדינה בהחלט זקוקה לאנשים שישקיעו זמן, מאמץ ומחשבה על איך המקום הזה צריך להראות. ולכן קשה לי להבין מדוע מוסדות המדינה, בכיריה וחלק גדול מהציבור שלה מתעקשים לשלוח את האנשים הללו לפינלנד.

      מה שמתסכל זה לא ההווה הבעייתי, אלא העובדה שפשוט אין עם מי לדבר.
      לא אוהב את הדמוקטיה הישראלית הנפלאה? – לך לעזה!
      חושב שהכיבוש הוא טעות? – לך לפינלנד!
      לא אוהב את איילי ההון? – לך לקובה!
      לא אוהב את מערכת הבריאות? – חפש את עצמך בקנדה!
      לא אוהב את התיאוקרטיה החרדית? – אולי לארה"ב יש מה להציע…
      אבל חכה חכה שהנאצים והקוזאקים והאנטישמים…וגם אין שם חומוס… וגם המזג אוויר חרא… ואתה עוד תחזור לפה על ארבע!

      ואתה יודע מה? אולי אני באמת אלך.
      מה גם, שעתידה של עזה נראה כרגע דמוקרטי יותר מזה של ישראל.

      • רון קינן

        זאת בדיוק הבעיה – התפיסה כאילו המדינה צריכה להיות כפופה לאיזה סטטוס קוו, ומי שלא מסכים לזה יקום וילך. גם התפיסה ההפוכה היא בעייתית בעייני כאילו אם המדינה לא משרתת אותי אז ביי ביי. כולם מרגישים כאילו הם ושאר האזרחים כאן אורחים לרגע ולא כאילו המדינה היא שלהם בין אם היא נהדרת או בעייתית (ואכן היא בעייתית).

        אפילו בקנדה, מדינת הגירה לכל דבר, מתייחסים למהגרים כאנשים שהפכו להיות קנדים, קשרו את גורלם בגורל המדינה ומתכוונים להשתקע בה לדורי דורות. אני לא מכיר מדינה אחרת בה יש גישה של "אורחים לרגע" כלפי אזרחים כמו כאן.

        בניגוד לפוסט אני לא רואה שום דבר חיובי בכך שאנשים חושבים על דרכון זר לעת צרה, או שהעזיבה מתקבלת טוב יותר בחברה. זה רק סימפטום לדעתי לאיך שאנחנו הופכים לחברה שבה האידיאולוגיות היחידות שנשארו הן או אינדיבידואליזם קיצוני או פונדמנטליזם קיצוני.

        • איליה

          אתה אומר דברים נכונים.
          על השמאל הישראלי- זה שהדמוקרטיה, הרווחה וזכויות האדם חשובות לו- לתבוע את זכויותיו על המדינה ולא לוותר על כל עיסקת החבילה לטובת חיי רווחה מדומיינים בניכר.

          דוגמה לכך אפשר לראות בעלייתן של התנועות ליהדות מתקדמת – רפורמיות, קונסרבטיביות, וחילוניות – בקרב הציבור הליברלי בישראל.

          במקום לוותר באופן גורף על הזהות היהודית ולהשאיר אותה בידי הפונדמנליסטים, הציבור הליברלי מתעורר ותובע אותה לעצמו מתוך פרשנות קוסמופוליטית ודמוקרטית.

          עם זאת ולהבדיל אלפי הבדלות, לא היית מצפה מאזרחי גרמניה היהודים לתבוע את זהותם הגרמנית ערב מלחמת העולם השניה, נכון? כנ"ל לגבי זכויות אדם בסין, זהות חד-מינית באיראן או אבטלה סמויה בצה"ל.

          לגבי צה"ל – בתור חפ"ש ג'ובניק ביחידה רקובה במיוחד, בבסיס מיותר כלשהו במרכז הארץ, הרבתי להתלונן באוזני חבריי על המצב ולאיים בעזיבה על סעיף נפשי.
          כאשר הדברים הגיעו לאוזניו של מפקד היחידה בדרגת אל"מ – אותו אחד שהיה אחראי באופן ישיר לביזיון היחידתי, הוא זימן אותי לשיחת נזיפה והפציר בי לנסות לשנות במקום לנסות לעזוב.
          האם אני צריך להסביר לך למה מדובר בקישקוש ציני מגונה? האם אני צריך לספר לך מהו מאבק בתחנות רוח?

          משמע – בנסיבות מסויימות אפשר וצריך להיאבק ובנסיבות אחרות נשאר רק לברוח.
          את הנסיבות אינך יכול לבחור ומדינת ישראל, לצערי הרב, מתקדמת במהירות אל עבר המודל השני.

      • מישמיש

        הייתי שמח לברר על מה אתה מבסס את ההנחה שעתידה של עזה יותר דמוקרטי מישראל ?

        • איליה

          על מה שקורה בעולם הערבי לעומת מה שקורה בישראל.

  • עמית

    הישראלי הוא ציני, מיואש, חסר תקווה ביום-יום. אבל אם תשאל את הישראלי, האם בסך הכל טוב לך לחיות כאן? האם בסך הכל אתה חושב שיהיה לך יותר טוב בעתיד? האם בסך הכל אתה רוצה שילדיך יחיו כאן? האם בסך הכל אתה חושב שזה המקום הכי טוב בשבילך לחיות בו? הוא יענה "כן" באחוזים עצומים, מהגבוהים בעולם (מקום 8 בעולם, ליתר דיוק). אל תבינו לא נכון את הציניות הישראלית.

    • אלכס ז.

      כשאני שואל "איך הולך?" עונים לי "סבבה" באחוזים עצומים. משמע הכל סבבה.
      מ.ש.ל.

      • עמית

        ברצינות? עונים לך סבבה? so ניינטיז..
        http://www.jpost.com/Headlines/Article.aspx?id=217828

        • אלכס ז.

          אני יודע שיש סקרים שישראלים אומרים שהם משגשגים, אני רק לא מבין מה גורם לך לחשוב שישראלים באמת חושבים כך או באמת משגשגים.

          בכל מדע יש חשיבות גדולה ל-bias, וסוציולוגיה, ועוד סוציולוגיה פופולרית כמו סקרים, רגישה במיוחד לזה. כך, למשל, אפשר להבין מהסקרים שישראלים לא רוצים להציג את עצמם באור רע בפני הסוקר. או שישראלים חושבים שיש להם חובה לאומית לתת תשובות חיוביות יותר לסוקרים מחו"ל.
          ככה שהסקר, גם אם הוא של גאלופ, לא שונה הרבה מה"הסבבה" (מה לעשות, גיל וכל זה) שלי.

          • עמית

            זה מה שטוב בהשוואה כלל עולמית, ההטייה נהפכת ללא רלוונטית. אתה לא בודק כמה הישראלים אומרים שטוב להם ומנסה להסיק מזה משהו, אתה משווה כמה ישראלים אומרים שטוב להם לכמה צרפתים\טורקים\אמריקאים\שבדים אומרים שטוב להם. לכן, ההטיות בסופו של דבר מתאזנות. הישראלים הם לא היחידים בעולם שרוצים לצאת-טוב בפני סוקר, גם הצרפתים והאמריקאים רוצים בכך. יכול להיות שקיימות הטיות שמיוחדות לישראלים, מצד שני, יש גם הטיות שמיוחדות לבני כל מדינה ומדינה אחרת בעולם. כשאתה משקלל את התוצאות מכולן, ועורך השוואה, ההטיות סופן להתאזן +-, או פשוט לההפך לקטנים עד לרמה לא רלוונטית. מה שמשנה הוא לא האם ישראל היא מקום 7, 5, או 15, אלא דירוגה של ישראל במקום גבוה מאוד.

            הישראלים צינים ביום-יום, אולי מהצינים ביותר, אך כששואלים אותם שאלות כוללות לגבי חייהם ועתידם, הם אופטימים ברמה יוצאת-דופן לעולם. למדינה שהיא כבר מפותחת אך עם נתוני צמיחה של למעלה מ-5 אחוז בשנה זה דיי נורמאלי שאנשים יהיו אופטימים ומרוצים, למדינה באמצע המזרח התיכון שדיבורים על עצם המשך קיומה הם נפוצים (כן, כן, אנחנו אשמים), זה קצת פחות. השאלה באיזה ישראל אתה חיי, ורוב הישראלים חיים בישראל שיש בה גם מהראשונה וגם מהשנייה, אך היא הרבה יותר קרובה לראשונה.

            • רוזנברג

              אני נוטה להסכים. לאורך ההיסטוריה בעלי פריבלגיות-יתר – מהאצולה דרך בעלי המטעים וכלה בבורים – נטו לקטר. אבל להעדיף מקום בו ר"ל תהיה כאחד האדם? חחח…למה מה???

            • אלכס ז.

              "ה מה שטוב בהשוואה כלל עולמית, ההטייה נהפכת ללא רלוונטית"

              ממש ממש לא. אלא אם כן אתה חושב שכל תרבות ומיקרו-תרבות זהה אחת לשניה. יש הטיות עצומות בין תרבויות שונות (לדוגמא, יש הבדל עצום בין עוצמת אפקט וולנס ל-Negativity bias בין המזרח הרחוק לארה"ב). ההבדלים לא הם בסדר גודל של מאה מקומות ולא שניים-שלושה כמו שאתה חושב.

              הנתונים הכלכליים שלך רחוקים מאוד מהמציאות כי בעשור האחרון לא היה לנו אף פעם גידול של 5%, בעוד שרק לפני שניים היה לנו גידול של 0.2% (שזה למעשה פיחות של כ-2% בגלל הגידול הטבעי של האוכלוסיה). לתשומת לבך.

      • דודי

        העניין הוא שזו לא רק אמירה – בשלב זה לפחות הישראלים באמת לא עוזבים בהמוניהם, בוודאי לא יותר מבעבר.

  • מודי תולשששש

    אני לא חושב שיש פה איזשהו דבר טוב. כמובן שהמדינה רוצה להשאיר כאן אנשים, אבל ברגע שיתברר שכולם עוזבים, לא יהפכו את המדינה לטובה יותר, אלא יקשו לעזוב. כמו שעשו ברוסיה.

    מזכיר לי משהו ששמעתי את מיכאל איתן אומר בראיון. שאלו אותו על הבעיה הדמוגרפית ומה עושים אם לא מוותרים על השטחים. הוא אמר: הופכים את ישראל למדינה אטרקטיבית, כזו שיהודי העולם יירצו להגר אליה, וכך יישמר רוב יהודי במדינה. חבל שמדיניות הימין הפוכה מזה.

    • דודי

      כרגע אפשר לעזוב באופן חופשי, ולרבים יש אפילו דרכון זר. כמה לדעתך עוזבים מדי שנה?

  • שימי

    שכנעת אותי, אני עובר לגרמניה.

  • מישמיש

    אז נכון, בארה"ב ובמערב אירופה באמת קצת יותר טוב ( הדגש הוא על קצת). יותר קל לחיות. החיים קצת יותר נוחים, ועובדים פחות קשה. אבל, החיים בארץ הם סה"כ ברמה די גבוהה. מבט קצר על מצב החוב הלאומי התופח של ארה"ב ושל מדינות כמו ספרד, איטליה, ובריטניה, מדגים עד כמה המצב בארץ הוא טוב סה"כ. העתיד של מדינת הרווחה האירופית נראה סגרירי מאוד לאור מיעוט הילודה והזדקנות האוכלוסייה שיחייבו בחינה מחדש של אופי העבודה הבטלני למדי שיש במדינות אלה.
    העניין הוא שזה לא העניין. הישראלים בוכים ומתלוננים, ובכלל, אנחנו עם די קוטר ובכיין. את זה יודע כל מי שעיין פעם בספר "במדבר". העניין הוא שנראה שמבחינת הכותב זה לא באמת מה שמפריע. מה שמפריע לכותב היא העובדה שהישראלים מתעקשים להצביע לביבי ולליברמן, ולא למרצ. אני בטוח שאם ג'ומס היה ראש הממשלה וזהבה גלאון שרת הבטחון, הכותב היה כולו מוצף באופטימיות חסרת תקנה באשר לעתיד המבטיח של ישראל. רק מה, פרשנות כזו לגבי "למה כל כך חרא פה" כנראה שלא תתקבל ע"י רוב הישראלים, ולכן מתפתח לו הלך רוח של "הכל חרא כאן", שפופולרית כאן מאז 1977. אבל לא רק הדיאגנוזה של הכותב קצת שונה ממה שרוב הישראלים חושבים, גם הפתרון ( שנשמר אצלו עמוק בלב) שונה ממה שרוב הישראלים יסיקו. כי מבחינתי, הפיגור הכלכלי של ישראל מול המערב הוארק סיבה טובה עוד יותר לתמוך בתוכנית חילופי השטחים של ליברמן שתזרוק אל הכלבים ( תרתי משמע) אוכלוסייה פנאטית, דתית, גזענית שאין לי דבר וחצי דבר במשותף איתה, וששואבת נתח מכובד למדי מתקציבי הרווחה של מדינת ישראל בלי לתת ממש משהו חזרה ( אפילו בדמות מיסים). אבל בכל מקרה, תודה שהבהרת לי עד כמה ליברמן צודק

    • מני זהבי

      > לתמוך בתוכנית חילופי השטחים של
      > ליברמן שתזרוק אל הכלבים ( תרתי
      > משמע) אוכלוסייה פנאטית, דתית, > גזענית

      אתה בטוח שהתוכנית מציעה "לזרוק לכלבים" (איפה זה?) תושבי מקומות כמו קרית ארבע או בני ברק?

      • דורצח

        שלא לדבר על כך שהעוני, הפנאטיות והתחזקות הדת והלאומנות בקרב הערבים החיים בישראל נובע במידה רבה מיחס המדינה כלפיהם. ובכלל לא התחלתי לתהות האם הנ"ל הם סיבה לגיטימית לשלילת אזרחות כפויה מאזרחים שווי זכויות (כן, אף על פי שהם ערבים), אבל באמת שיש גבול לכמות הציניות והסטנדרטים הכפולים שאפשר להתייחס אליהם בלי שיתפוצץ וריד.

        • מישמיש

          סליחה ?! העוני, הפנאטיות והתחזקות הדת הם באשמת המדינה ?
          אתה עיוור כנראה לאיך שנראות מדינות ערב, כולן מופת של עוני, ופנאטיות. גם על במצבם של ערביי לוב אשמה מדינת ישראל ?
          ערביי ישראל עניים ופנאטים ( הרבה פחות מערביי לוב אגב, אולי הם מושפעים לטובה) הם רק השתקפות לבעיות שקיימות בכל העולם הערבי. עצם העובדה שאתה ישר משליך על המדינה את הפנאטיות שלהם מראה עד כמה התמכר השמאל להאשמת המדינה בכל רעה חולה שקיימת במזרח התיכון. זאת אחת הסיבות המרכזיות שהישראלים מאסו בשמאל ובתפיסת העולם שלו. אתה יכול לצעוק כמה שתרצה על אשמתה של המדינה במצבם של הערבים, אבל מבט קצר מסביבך יראה לך בדיוק איך גם במדינות עם 100% ערבים והמון נפט הם מצליחים להשאר עניים ופנאטים. המסקנה שלי מ-22 הדוגמאות שיש פה מסביב היא שהעוני והפנאטיות אצל הערבים היא בעיה שנובעת בראש ובראשונה מהם, ולכן גם הפתרון יגיע מהם.

          • דורצח

            תגיד, חשבת פעם שיכול להיות ששני גורמים בו זמנית, או (תדהמה!) אולי אפילו יותר אחראים לתוצאה מסוימת?

            כן, יש תהליך של עליית האיסלאם הקיצוני, שעובר על העולם הערבי בעשרות השנים האחרונות ומנסה להחזיר אותו למאה השביעית. אוזניי השמאלניות שמעו במעורפל על משהו כזה, ואפילו על כך שהוא נבלם במידת מה ביחס לתחילת העשור הקודם. אבל התהליך הזה, כמו כל תהליך רדיקליזציה, משפיע ביתר שאת על השכבות העניות, החלשות והלא משכילות.

            האם ישראל אחראית לעוני ולחולשה? בהחלט, באפליה תקציבית מתמשכת, באפליה בהקצאת הקרקעות, בתת-אכיפה של החוק (שנתפסת, משום מה, כדבר שאוכלוסיה הערבית מרוויחה ממנו, כי "אפשר לבנות הרחבה בלי חשבון". השאלה על חשבון מי) ובעוד שלל דרכים. מפתיע אותי שאני בכלל צריך להסביר את זה.

            אגב, דווקא בלוב, בפעם האחרונה שבדקתי, העם הפנאטי שלך מנסה להעיף שליט מושחת ומטורלל למדי.

            • מני זהבי

              מה שדור אמר.
              צריך להוסיף גם, שהשאלה "מי אשם?" ראויה לדיון, אבל היא חשובה הרבה פחות מהשאלה "מה לעשות הלאה?"
              אה, ולתת למדינה אפשרות להתנער מאזרחיה זה רעיון גרוע מאוד, בלי קשר לזהותם ולמעשיהם של האזרחים הנ"ל. זה בערך כמו לאפשר לקופת חולים להפסיק לבטח אדם מסוים בגלל שהנהלת הקופה החליטה שלא משתלם לה לבטח אותו.

  • מישמיש

    http://www.presspectiva.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?lang=he&ID=990560_camera&act=show2&dbid=blog&dataid=blog-084-idi-1-12-10&findWords=סקר,מכון.

    לכלבים, משמע להעביר את הריבונות בערי המשולש וואדי ערה למדינת המופת העתידית שתקרא "מדינת פלסטין". אולי השימוש במילה "לזרוק" היה מוגזם . בכל זאת, היחידים שיזרקו ממקום למקום יהיו המתיישבים באיו"ש

  • מרטין

    דור שלום,

    בתחילת הפיסקה השנייה אתה שואל 'למה זה קורה?' ותרשה לי לחלוק איתך כמה תובנות.

    כמו תמיד כשזה מגיע ליהודים, צריך לחזור 2,000 שנה לאחור אל חורבן בית שני.

    לאחר חורבן הבית, היהדות מצאה את עצמה במצב בעייתי בשל הקשר בין הדת היהודית לארץ ישראל והחשש שללא הימצאות עם ישראל בארצו (המרכיב הלאומי/ריבוני) היהדות עלולה להיעלם כשם שנעלמו דתות אחרות לאחר שעמיהם נעלמו.

    הפיתרון להישרדות הדת היהודית היה נוסח תפילה ממוסד שהחליף את עבודת בית המקדש.

    בתפילה היהודית הממוסדת, המרכיב הלאומי הופך לכמיהה ללאומיות ('ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים' / 'לשנה הבאה בירושלים') אבל היה צריך עוד מרכיב לשמירת היהדות והמרכיב הזה הוא פחד.

    לכל אורך התפילה היהודית שזור פחד, מ-'זכור את אשר עשה לך עמלק' ועד 'בכל דור ודור עומדים לכלותנו'.

    כשאתה פוחד אתה נכנס למצב הישרדותי, הכל נראה מאיים, לא מסתכלים ימינה ושמאלה, לא מדברים עם אף אחד וכל דבר שונה מהרגיל מכניס אותך לחרדה.

    יותר מזה, היהדות לימדה את היהודים שהפחד הזה הוא באשמתם ('מפני חטאינו גלינו מארצנו') וכך נוצר פחד כפול, גם מהסביבה וגם מהאל, והפחד הכפול הזה שמר על היהודים מגובשים יחד בגלות.

    לכן על השאלה 'מה שמר את היהודים בגלות?' התשובה היא כמובן היהדות, או יותר נכון, מרכיב הפחד ביהדות.

    אבל זה לא המרכיב היחיד.

    המרכיב השני ששמר על היהודים בגלות הוא הקהילתיות, כלומר להיות חלק מקהילה.

    כחלק מהקהילה, יש ליחיד חובות וזכויות כלפי הקהילה ולקהילה יש חובות וזכויות כלפי היחיד.

    כדי לשמור על הקהילתיות הזאת יש כמובן הפחדה:'המוציא עצמו מן הכלל אין לו חלק בעולם הבא' או 'המוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר'.

    עכשיו נגיע לימינו אנו.

    עם ישראל חוזר לארצו אחרי גלות ארוכה אבל הוא לא מצליח להשתחרר מהפחד ושומר על אותה דינמיקה של גיבוש מתוך פחד ואנו רואים זאת כמובן בשנאה כלפי ערבים / מתנחלים / ימנים / שמאלנים / עובדים זרים / חרדים / ובעצם כל מי ששונה ואחר.

    יתרה מזאת, 'שיח הפחד' הוא המרכיב השולט בשיח הישראלי.

    הימין מפחיד את הציבור שאם נעשה או לא נעשה א', ב' וג' 'זה יהיה הסוף של המדינה'

    השמאל גם מפחיד את הציבור שאם נעשה או לא נעשה א', ב' וג' 'זה יהיה הסוף של המדינה'

    אני גר בחו"ל ובשיחות עם אנשים ממדינות אחרות, מאוד נדיר לשמוע את ה-'זה יהיה הסוף של המדינה' וזאת תכונה די ישראלית.

    עכשיו נדבר על הקהילה, זכויות וחובות.

    על פי היהדות, אין 'זכויות אוניברסליות' (כלומר זכות שניתנת לך ללא קשר למעשיך) אלא זכויות וחובות קשורות יחד – אם מילאת את חובתך כלפי האל ('בין אדם למקום') ומילאת את חובותיך כלפי החברה ('בין אדם לחברו') אז תקבל את הזכויות המגיעות לך מהאל ומהקהילה.

    מהעני לעשיר, מהגבאי ועד הרב, מהתלמיד חכם ועד ל-'בעל הבית' – לכולם יש חובות וזכויות ואל לו ליחיד לצפות לעזרה מהקהילה אם לא מילא את חובותיו כלפי הקהילה.

    זאת הסיבה שבאוזניים יהודיות, 'שיח הזכויות' השמאלני נשמע מנותק מהמציאות כי עמוק בפנים, בגלל שכולנו יהודים, יש זרם לא-מודע שקושר בין זכויות וחובות.

    זה גם מסביר את האכזבה המתמדת מהמדינה על ההתנהלות שלה משום שליהודים יש ציפיות עצומות מהקהילה, ציפיות שלא מתממשות כשזה מגיע להתנהלות המדינה כלפי היחיד.

    כאן מגיע ליברמן, שהוא איש מאוד חכם, וניגש ישר ללב העניין.

    דבר ראשון הוא נותן לעם ישראל טיפול בחרדה ומעביר אותו תהליך של 'העצמה אישית' שאומר שאין צורך לפחד, אין צורך להיות בחרדה – כדאי להיות קר רוח ושלוו, להיות חזק ולקבל החלטות מתוך אותם שלווה וכוח פנימיים.

    דבר שני הוא מבין (במודע או שלא במודע) את הקשר המאוד יהודי בין חובות וזכויות והוא מביא אותו לידי ביטוי ב-'אין נאמנות אין אזרחות' או 'אין שירות לאומי אין ביטוח לאומי'.

    דבר שלישי, הוא נותן לציבור תחושה שבאמת איכפת לו מעם ישראל, מה שכמעט ולא קיים אצל מנהיגים אחרים שנותנים תחושה שהם דואגים רק לעצמם וזה מסביר איך הנאום של נתניהו בקונגרס התקבל בהתלהבות בישראל – גם חזק, גם דואג לנו וגם מעביר את המסר לפלסטינים של חובות וזכויות (יתנו יקבל, לא יתנו לא יקבלו).

    לכן אני מאוד מסכים עם הניתוח של ליברמן שאומר שצריך להיות חזקים, שלווים, לקבל החלטות מתוך שיקול דעת ולא חרדה ועל הקשר היהודי בין חובות לזכויות.

    אי ההסכמה שלי עם ליברמן היא במסקנות שלו.

    לדעתי גם השמאל צריך להבין שיש לו עסק עם יהודים חרדתיים שמנהיגיו לא מפסיקים להפחיד אותו וגם, וזה לא פחות חשוב, להעביר לעם מסר של העצמה אישית.

    המסר הבלתי פוסק של השמאל 'אתם לא בסדר ולכן יהיה רע' רק מנציח את הבעיה ולא חותר לפיתרון שלו מתוך עוצמה פנימית, שלווה וקור רוח.

    כשמישהו עובר התקף חרדה, הדבר האחרון שצריך להגיד לו זה 'אתה לא בסדר, זה באשמתך ואם תמשיך ככה יהיה עוד יותר רע' – זה פשוט שגוי מהיסוד.

    כשאתם מדברים אל ימני, תחשבו שהוא בהתקף חרדה ותראו איך הכל מסתדר.

    דבר ראשון הרגעה שהמצב לא רע בכלל.

    דבר שני העצמה אישית.

    דבר שלישי הבנה של המקור לחרדה ולפחד.

    דבר רביעי התמודדות עם הפחד.

    דבר חמישי חיזוק חיובי על הנכונות להתמודד עם הפחד.

    דבר שישי חיזוק חיובי על ההתגברות על הפחד.

    לצערי הרב, נכון להיום, השמאל רק מעצים את הפחד ולא מתמודד איתו בכלל בצורה נכונה.

    אגב, מה שחיים ו. כתב (האמת היא שזהו שלב טבעי לחלוטין במהלך שהחל כבר ב1977 וכו') הוא מאוד מאוד נכון ושווה דיון בפני עצמו.

    • מודי תולשששש

      נכון מאוד, רק שלא הייתי קורא לזה 'התקף חרדה' אלא post traumatic stress disorder.

      • מרטין

        מודי שלום,

        היות ואני לא מומחה לבריאות הנפש, התקף חרדה היה רק מטאפורה.

        לכן גם מטאפורה של post traumatic stress disorder היא מטאפורה מצויינת, אולי אפילו יותר טובה משלי כי היא מכניסה לעניין את מה שהישראלים עברו ועוברים במדינה שלהם.

    • גיל ב'

      למה אין ביהדות "שיח זכויות"? התנ"ך מלא בזה. למשל מנוחה בשבת מובטחת לא רק לזרים שגרים בארץ אלא אפילו לחיות המשק. כל הציווים המגינים על האלמנות, היתומים או הגרים (לא במשמעות של היום, אלא במשמעות של לא יהודים) נובעים רק ממצבם בלא קשר למעשיהם.

  • (הסיפור על נבחרת הנשים ממולדובה אינו פיקטיבי. אפילו הספורט אינו פיקטיבי. סמוך על הקנדים שאם תדביק למשהו את המילה "הוקי", הם ימצאו מישהו שמוכן לשחק בזה. http://news.bbc.co.uk/2/hi/europe/2840543.stm )

  • דודי

    חשוב להבחין בין שינוי ברטוריקה, לבין שינוי במציאות. בעבר אולי דיברו על מחויבות לארץ, אבל עבור רבים מאד המחוייבות הזו הייתה לא יותר עוד משיקול אחד מרבים בשאלה האם להגר או לא. יכול להיות שאנשים פחות מיהרו לזרוק "חרא של מדינה, אין אוטובוסים, אני עוזב" (יכול להיות שלא, אין הקלטות של שיחות סלון) אבל בשטח הם עזבו גם עזבו – למשל במשבר הכלכלי של 1966.

    עזיבת הארץ הייתה אופציה מעשית, ולפרקים מאד שכיחה, מאז העליות הראשונות.

    למיטב ידיעתי בשנים האחרונות אין הגירה מהארץ בהיקף משמעותי.

    • דורצח

      ב-1966 דווקא היה שינוי מאוד נרחב ברטוריקה (שמתואר היטב ב-1967 של תום שגב). "שהאחרון בנתב"ג יכבה את האור" הוא אולי המשפט המזוהה ביותר עם התקופה הזאת, למיטב ידיעתי.

  • עדי

    ב"חבורה" שלי זה כבר הפך לחלק ממסלול החיים – צבא, אוניברסיטה, ת"א, עבודות מזדמנות, עוזבים את ת"א, עבודה אמיתית, זוגיות רצינית, חתונה ויאללה, לאן עפים מפה?
    אין לי כמעט זוג חברים אחד שלא מדבר על לעזוב ברמות שונות של רצינות.
    וארבעה שעזבו כבר.