החסרי משוגעים אנחנו: הקריאה השבועית בטוריו של ארי שביט – למרבה חוסר המזל, בשבועות האחרונים יש הרבה יותר מהם – היא סבל צרוף. הנפיחות הפומפוזית ושביעות הרצון העצמית המוגזמת, מעורבבת בעקביות בכמות גדושה של אפוקליפטיות, מסתיימות איכשהו תמיד במסקנה שהחברים של ארי – פעם שרון ובניו, היום בנימין נתניהו ואהוד ברק – לא מובנים על ידי הישראלים, ושהם עומדים במאמץ עליון להציל את המצב.

בשבוע שעבר, התעלה שביט על עצמו. הוא כתב, בין השאר, כך: "הטיוטה של נאום נתניהו בקונגרס מוכנה. היא כוללת הברקה. ביום שלישי הקרוב ההברקה תעשה כותרות. ואולם בימים שאחרי שלישי יתנהל בארץ ובעולם ויכוח סוער: האם ההברקה היא ספין, שטיק או פריצת דרך? האם היא תרגיל התחמקות או אמירה של מהות? בדיוק משום כך על נתניהו לנסח את דבריו ברצינות. כפי שנאום בר אילן קם על שבע מלים, נאום וושינגטון יקום או ייפול על כשלושים מלים. אם הן ייאמרו בכנות, בנחישות ובעוצמה – הן עשויות לחולל תפנית. אם הן ייאמרו בלחישה מעורפלת – הן לא יעשו דבר. רק נתניהו אמיץ יצליח לאתגר את הפלסטינים ואת הקהילה הבינלאומית. רק נתניהו שיאמר אמירה של ממש ייצור מצב מדיני חדש."

להערות האלה של שביט היה תפקיד מרכזי בפמפום התקשורת הישראלית לקראת הנאומים של נתניהו. אבל, כמאמר האנגלי, מבחנו של הפודינג הוא באכילתו, והתבשיל של נתניהו היה תפל במיוחד. זה היה נאום ריק וריקני. הבוקר כתב שביט מאמר זועם ומאוכזב, שהיתה חסרה בו הודאה קטנה באמת: ששביט נתן שישתמשו בו. שהוא שימש כשופר ספין של נתניהו, שזרק אותו לכלבים כשכבר לא היה בו צורך. שביט, מותר לנחש, לא כתב על הטיוטה של נאום נתניהו ועל "שלושים המילים" ועל "הברקה שתיצור כותרות" בלי לראות את הטיוטה.

אבל טיוטות אפשר לשנות. שביט שכח את זה. אולי הוא סמך על נתניהו. כך או כך, הוא נחשף שוב כשופר השלטון, שופר חסר שיקול עצמי. זו לא זוועה ברמה של המאמר שכתב שביט במהלך מלחמת לבנון השניה, שדחף את אהוד אולמרט להתקפה הגדולה והמיותרת של היומיים האחרונים של המלחמה; הפעם אין אבק דם על המקלדת של שביט. אבל עיתונאי שנותן לשקרן מועד כמו נתניהו לשחק בו, ושנמצא קרוב מדי לפנכה של השליט, צריך למצוא לעצמו תפקיד אחר. דורון רוזנבלום, הסאטיריקן, חזה טוב הרבה יותר את נאום הלמך של נתניהו, וממרחק של שלושה חודשים: "ואנחנו לא נרפה: נחשוש בים, נחשוש ביבשה, נחשוש בחופים, נחשוש בשדות וברחובות, נחשוש על הגבעות – נחשוש ונתריע בכל מקום, ולעולם לא ניכנע לתקווה ולעשייה".

אולי הוא צריך לקבל את התפקיד של שביט. אחוז נבואות השקר שלו, עד כל פנים, נמוך הרבה יותר.

למה האחים עופר לא באזיקים? ישראל מעלה את המאבק באיראן על ראש שמחתה, וראש ממשלתה נתניהו לא מסוגל לדבר על שום נושא מבלי להזכיר אותה. אבל, אחרי כל הרעש והטררם, ישראל טרם אישרה את האמברגו על איראן והיא לא אוכפת אותו. ישראל רוכשת, למשל, פיסטוקים מאיראן; ויש יסוד סביר לחשד שהיא גם קונה נפט איראני. הכל, כמובן, בעסקאות דרך צד שלישי, בדיוק סוג העסקאות שישראל מתלוננת עליהן כשהן מתבצעות על ידי מדינות אחרות.

אתמול הודיעה מחלקת המדינה האמריקנית שחברת ספנות ישראלית, זו של האחים עופר, מפירה את האמברגו על איראן, ספציפית באמצעות מכירת ספינה לאיראן. היא גם הטילה סנקציות על החברה. שכיר העט שמשרת את החברה, רני רהב, מיהר להודיע שלא היו דברים מעולם.

מנסיון, אני נוטה להאמין למחלקת המדינה יותר מאשר לרהב. יתר על כן, ברור לי שאם האחים עופר עשו את המיוחס להם, הם לא יודו בכך. השאלה המתבקשת היא, על כן, מדוע לא פשטה המשטרה הבוקר על משרדי האחים עופר וצים, החרימה את הניירת המתבקשת, וגררה אותם לחקירה. אחרי הכל, זה מה שהיתה עושה מדינה שהיתה מתייחסת ברצינות לאמברגו על איראן. התשובה ברורה: כשניסיתי לברר מי צריך לחקור את הקשרים שבין חברת Accels של אדוארדו שובל ובין חברה שעוסקת בין השאר בסחר עם איראן – מה שנראה על פניו כמו סחר באמצעות צד שלישי – אף אחד לא ידע לומר לי. אין יחידה שאוכפת את האמברגו. הגעתי בסופו של דבר ליחידה של משרד האוצר, ושם הודו שאין יחידה כזו, אבל הודו לי בחום על הפטריוטיות שלי וביקשו שאשלח את כל החומר שיש לי אליהם. שלחתי. הם לא חזרו אלי.

אז ישראל מדברת הרבה על הסכנה האיראנית, ופה ושם (פתח מאנטרה: על פי מקורות זרים) מארגנת איזה פיגוע, רוצחת איזה מדען, דוחסת פנימה איזה וירוס מחשבים (סגור מאנטרה), אבל בעיקר היא מייללת על העולם הרשע שבעבור חופן דולרים מוכן למכור אותה לאיראנים – כשהיא מתעלמת מהישראלים שעושים בדיוק אותו הדבר תמורת שלושים שקלי כסף. מלחמה? מצוין. רק שלא תפריע לעסקים.

שקרי נתניהו: האמת, שלום סיכם את נאום נתניהו הרבה יותר טוב משאוכל. אבל היו שתי נקודות זועקות. מפגינה שיבשה את נאום נתניהו; הוא גיחך ואמר שדבר כזה יכול להיות רק במדינות דמוקרטיות, לא במדינות ערביות.

הייתי בבילעין והייתי באל מעסרה ובחברון. ראיתי בכל אחד מהמקומות האלה, שנשלט על ידי ישראל כמעט 44 שנים, אנשים שרוצים לומר את דעתם ולמחות, וראיתי איך המחאה הזו מתקבלת על ידי המשטר הציוני, איזו אלימות מופעלת כנגד אנשים שמעיזים לעשות זאת. הייתי שנתיים ארוכות בדיר אל בלאח. ראיתי איך שירותי הבטחון של ישראל מפשיטים נערים שכל חטאם היה שהעזו ללבוש חולצות בצבעי הלאום שלהם. ראיתי אותם מאלצים אותם קשישים לטפס על עמודי חשמל ולהוריד דגלי פלסטין. ראיתי איך אנשים נחקרו ונשפטו על סיסמאות שנכתבו על קירות, ראיתי חיפושים אחרי ספרים אסורים. וזה לא קורה רק מאחורי הררי חושך, בגדה וברצועה: אותה אלימות כלפי אנשים שרוצים להביע את עמדתם, בתמיכת בתי המשפט, מתרחשת גם בשייח' ג'ראח וסילוואן ומקומות אחרים שרשמית הם חלק מישראל. ישראל היא לא מדינה דמוקרטית. היא מדינה שמפעילה משטר אפרטהייד מלא בחלק מאזורי השלטון שלה כבר יותר מ-40 שנה, ומשטר אפרטהייד חלקי בשטחים שהוחזקו על ידי עד 1966 תחת משטר צבאי.

שקר שני של נתניהו היה שבישראל יש חופש דת. שיגיד את זה לנשות הכותל, שחלק מהן נעצרו משום שהעזו להניח תפילין או לשאת ספר תורה בכותל. שיגיד את זה למשרד הפנים, שאוכף זהות על ישראלים על פי דתם, ויראה את הפקידים משתדלים לא להתפוצץ מצחוק. שיגיד את זה ליהודים רפורמים, שמגלים פעם אחר פעם שאולי כולם שווים, אבל יהודים אורתדוקסים שווים הרבה יותר. שיגיד את זה למיעוטים הלא יהודיים החיים בישראל, שמהווים כ-20% אבל מקבלים הרבה פחות מתקציב משרד הדתות.

מה ששם את כל מחיאות הכפיים של הקונגרס, שנתניהו כל כך השתבח בהן, במקומן הראוי. האנשים האלה פשוט לא יודעים מה קורה פה, איך נראה המצב בישראל עצמה. אילו ידעו, אם אפשר היה לנתק את הצינור של הלובי היהודי – איזה שבוע מצוין זה היה לאנטישמים, הא? – סביר שזה היה נראה אחרת.

ויותר ויותר אנשים יודעים.

(יוסי גורביץ)