החברים של ג'ורג'

פוסט אורח: עוד לא אבדה תקוותנו

(ביום שישי האחרון השתתפתי בפאנל של "שלום עכשיו" על המהפכות בעולם הערבי. הדברים הברורים והחדים ביותר שם נאמרו על ידי הלל בן ששון, מפעילי סולידריות שייח' ג'ראח, ויפעת סולל. ביקשתי וקיבלתי את רשותו של בן ששון לפרסם את הדברים שאמר בפאנל. הכותרת היא שלי – יצ"ג)

איני מזרחן, עיתונאי או מדינאי, אני תלמיד לדוקטורט בפילוסופיה ומחשבת ישראל. לכן הניתוח הקצר שאני רוצה להציע כאן אינו מבוסס על רחב או עמוק, אלא על אינטואיציות פוליטיות של מי שחלק ניכר מזמנו מוקדש לעבודה פוליטית משותפת ליהודים וערבים בישראל ובמזרח ירושלים.

הפרספקטיבה הראשונה ממנה רובנו נוהגים לבחון התרחשויות מחוץ לשטחי הריבונות הישראלית ניצבת בין שני הקטבים המוחלטים: טוב ליהודים או רע ליהודים (מעניין אגב, שהשאלה מה טוב ליהודים כמעט ולא נשאלת כשמדובר על מה שבתוך שטחי הריבונות הישראלית..). על פי הלוגיקה הזו, אובמה, המשבר הכלכלי העולמי, רצח העם בדארפור, בעיות ההגירה באירופה, ועוד כהנה וכהנה סוגיות דוחקות בפוליטיקה העולמית נמדדות על פי אמת מידה יחידה: מה השפעתם האפשרית על מעמדם של היהודים בישראל. ודוק, השאלה אינה על השפעת המהלכים האלה על ישראל בכלל, אלא על היהודים היושבים בציון. כך למשל, אובמה לא טוב לישראל כי הוא ילחץ על היהודים לוותר על השטחים הכבושים, או שהוא דווקא כן טוב לישראל כי הוא נשיא חלש שנכנע ללחצי היהודיים בארה'ב ובארץ גם כן.

ואכן, מאות המאמרים בעיתונים, כמו גם התבטאויותיהם של מנהיגינו מעל במות ציבוריות, סבבו כולם סביב השאלה כיצד תצליח מדינת ישראל לשרוד את השינויים מרחיקי הלכת האלה, ללא ששערה משערות מדיניותה תזוז מהמקום.

מנגד ניצבת פרפקטיבה פחות מוכרת לנו הישראלים. על פי הפרספקטיבה הזו, לא כל מה שקורה בכל מקום קשור אלינו, כלומר אל מדינת ישראל ואל היהודים היושבים בה. כפי שהיטיבה להגדיר זו העיתונאית האנגלו-מצרית המבריקה מונא אלטאהאווי בנאום שלה בועידת גיי'סטריט לפני חודש: when will you all understand that for a change, it's not about you. It doesn't have anything to do with you!

הבה ננסה לאמץ לרגע את התובנה שהציעה לנו אלטאהאוי. אם המהפכות והתהפוכות בעולם הערבי לא קשורות אלינו, כלומר לא מאיימות עלינו וגם לא מספקות לנו סיכוי לרווח פוליטי/מדיני מיידי, אפשר לשבת בשקט מן הצד ולהתבונן במה שקורה. ומה קורה? כולנו יודעים מה קורה, גם בלי להבין בדיוק את כל מטריצת הכוחות והאינטרסים המסובכת. אזרחים יוצאים בהמוניהם לרחובות, באקטים מעוררי הערצה של התנגדות מאופקת ולא אלימה, ותובעים לעצמם את מה שכל אחד מאיתנו רוצה: הנהגה ראויה ומייצג, הרואה בעצמה שליחת הציבור ולא הקלגס הממונה לרדות בו. זכויות אדם וחירויות בסיס. פרנסה ראויה וצמצום פערי השחיתות וההון.

הרבה הרבה אנשים יחידים יוצאים מבתיהם ודורשים סוף סוף את טובתם שלהם. לא את טובת המנהיג או המדינה, וכנראה שגם לא את רעתו של אף אחד אחר.

אם זהו המצב, איך אפשר שלא לברך על האירועים האלה? איך אפשר שלא לעמוד נפעם וגאה בכל מפגין ומפגינה שיצאו מהבית ותרמו לשינוי הזה בגופם ממש? כל איש שמאל, במובן המלא של המונח 'שמאל', מוכרח לדעתי להתפעם ולחגוג לנוכח האביב הערבי. אולי זה יהיה טוב ליהודים, אולי לא, אבל זו בכלל לא השאלה הרלוונטית כרגע. היא שאלה מעוורת ומטעה. אני חולם לפגוש את הערבים הללו שהניעו את התהליכים המדהימים האלה. אני חולם לפגוש את המצרים והתוניסאים והסורים הצעירים. יש לי איתם המון מן המשותף. אנחנו חולמים באותה שפה, בשפה של הדור של הילדים שלנו.

האינטואיציה הפוליטית החיובית כל כך שאני מרגיש כלפי ההתחדשות של העולם הערבי מבהירה עד כמה סוג הפוליטיקה השלטת ביום בארץ רחוקה מסוג הפוליטיקה הרצויה כאן. אותה הפרספקטיבה הרשונה המודדת את היקום על ציר הטוב/רע ליהודים היא לא רק נרקיסיסטית, אלא גם עסוקה בלייצר כל העת תרחישי אסון. בדרך כלל, היא גם מצליחה להגשים אותה. הפוליטיקה של הדור שלי היא כבר לא פוליטיקה של חשד, אלא פוליטיקה של תקווה. מבלי להיכנס לשאלה למה כן או למה לא תהיה בישראל או בפלסטין תחריר, לפחות עבורי העולם הערבי מאותת כי עוד לא אבדה תקוותנו.

(הלל בן ששון)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

15 תגובות על ”פוסט אורח: עוד לא אבדה תקוותנו“

  1. אלון הגיב:

    עונג צרוף.

  2. הופ הגיב:

    הכי פשוט, הכי נכון.

  3. אייל הגיב:

    כמה שאלות לבלוג:
    בעקבות הדברים שאני דיי מסכים איתם הייתי רוצה לדעת האם כדאי לעשות בכלל שלום עם דיקטטורות?
    אם אסאד ישאר בשלטון ונעשה איתו שלום מה יחשוב העם שלו? לי נראה שהוא ישנא אותנו.
    גם היו קריאות בסוריה נגד אסאד על זה שהוא פחדן ולא נלחם בישראל.
    האם יש תקוה שלדבר עם עם המתנגדים לו?
    בכל מקרה דמוקרטיה וחופש עדיפה לכולם.

    • עמוס הגיב:

      לדעתי – תלוי מתי. כשכסאו של הדיקטטור מתנדנד זה לא הזמן ואין טעם לנסות לעזור לו. כשהדיקטטור יציב אפשר לחתום, מי שיבוא אחריו יצטרך לחשוב אם הוא רוצה לבטל את ההסכם, על כל המשמעויות. אם זה הסכם שטוב לשני הצדדים לא יבטלו אותו כל כך מהר.
      מצד שני הרוצה שלום…

  4. Guy הגיב:

    Sorry for the English, in the lab…
    Not that I have any problems with gay people but I think you meant J-Street and not
    גיי'סטריט
    (delete after use)
    Toda, Yossi!

  5. אלכס ז. הגיב:

    "השאלה מה טוב ליהודים כמעט ולא נשאלת כשמדובר על מה שבתוך שטחי הריבונות הישראלית"

    אני זוכר שפעם נבחר ראש ממשלה כי הוא היה "טוב ליהודים". והיום השאלה הזאת הרבה יותר פופולרית ונשאלת כמעט בכל פורום ימני.

  6. לא חבר של ג'ורג' הגיב:

    יופי של נאום, קצת מזכיר את "התקווה" בנוגע לעם האיראני האמיץ,אחרי שהפילו את השאח העריץ והמושחת ב-1979.
    כולנו זוכרים, אני מקווה, מה קרה אחר כך…
    יתכן מאוד שגם הפעם זה יגמר בבכי.

  7. הלל הגיב:

    מה הקשר? זה שההמונים בכיכר אלתחריר לא חושבים דווקא על ישראל או על היהדוים (וזה נכון חלקית בלבד), לא אומר שמבחינתי אני צריך לדאוג קודם למה שיקרה לי, למשפחתי, ולמשפחתי המורחבת (שהם, תודה ששאלת, היהודים).

    לכן אני יכול להעריץ ולהעריך את האנשים האלה שנלחמים על חירותם, ובו זמנית לחשוש לעתיד לבוא. ראה את מקרה המהפיכה האסלאמיסטית האמיצה של ח'ומייני, שהוציאה את העם האיראני מהדיכוי של השאה הנהנתן. כל זה נחמד, אבל בסופו של דבר זה רע ליהודים, ולא רק להם. ומה לעשות, שלומי חשוב לי.

  8. אור שחר הגיב:

    מצויין.

  9. אור הגיב:

    הדבר אולי רלוונטי מבחינת סוציולוגים ואנתרופולוגים, לבחון את שחרור האדם הערבי מהדיקטטורה.

    אבל אדם שהולך לקנות דירה, לא בודק את ההשפעות הפסיכולוגיות של בעלי הבתים לעומת הביקוש של הזוגות הצעירים, הוא פשוט רואה דירות ומחפש דירה מתאימה במחיר הוגן בשבילו.

    כך גם האדם הממוצע שחי בין המהפכות, פחות שם לב לרוח האדם שבדבר, אלא לאיך זה ישפיע על מצבו הבטחוני באיזור לאורך שנים.

    באמת אי אפשר לדעת מה יקרה, וגם לא כל כך להשפיע, אז פשוט עדיף לא להתייחס ולהמשיך בשלנו.

  10. דובי הגיב:

    צריך לזכור גם שלישראל יש משקל באזור ובפעולותיה של ארה"ב לגבי המדינות באזור. הדיון שמציב את ישראל במרכז, לפיכך, אינו נותר פנימי לישראל – הוא זולג גם לדיון במדינות ערב עצמן. ידידה לבנונית שלי ששוחחתי איתה לגבי המתרחש בסוריה כעת הגיבה על הטענות מצד תומכי המשטר שהמפגינים משחקים לידיים של ישראל באמירה פשוטה: הגיע הזמן שהערבים יפעלו לפי מה שטוב לעצמם, ולא לפי מה שרע לישראל.
    מצד שני, הגישה הזו מדגישה את החשיבות של ההמנעות של ישראל מהתייחסות לארועים במדינות ערב. בסוג של הפוך-על-הפוך, אולי עדיף שישראל הרשמית תביע רתיעה מהשינויים, משום שהבעת תמיכה בהם דווקא תחזק את תומכי המשטר. מוטב שישראל לא תגיד כלום וזהו.

  11. not דובר צה"ל הגיב:

    אף אחד לא חושב שרעידת האדמה ביפן קורה בגלל בני האדם, זה עדיין לא הופך את השאלה איך היא משפיעה עליהם ללא רלוונטית

  12. עדו הגיב:

    "פרספקטיבה" ולא "פרפקטיבה "

  13. צביקה הגיב:

    אבל זה באמת גם וגם. לא הקטע של היהודים, אבל איך הדבר הזה משפיע על ישראל ועל הישראלים – רק טיפש לא שואל. כשתוניסיה השתחררה מבן עלי, צרחתי (בפייסבוק) ״תחי תוניסיה חופשיה ועצמאית, תחי מצרים חופשיה ועצמאית, תחי סוריה חופשיה ועצמאית״, ואני עדיין עומד בצעקה הזו, אבל ברור שאני לא יכול להיות אדיש לשאלות כמו מה תהיה עוצמת השמאל הדמוקרטי במצרים החדשה, מה תהיה השפעת השלטון הישן, ומה תהיה השפעת האיסלמיסטים, ומה יהיו היחסים בין מצרים החדשה לישראל.

  14. איתמר הגיב:

    אני סבור שהרבה יהודים בארצנו ומחוצה לה החליטו שקיומם של יהודים לא בריא לעולם.
    כשאני שומע על פיגוע בחיפה, זה אנוכי מצדי להתקשר לכל מי שאני מכיר משם כדי לוודא שהוא בסדר? אני חייב לחשוב מיד ובאופן בלעדי על מה ומי שגרמו לפיגוע?
    זה הך טבעי שהתקשורת תדווח על דברים הנוגעים לתושבי הארץ בה היא יושבת ועל ההשפעות האפשריות. הראה לי מדינה אחת שלא עושה זאת.
    סלח לנו, העם היהודי, שאיננו אופטימיים לגבי נפילת דיקטטורים במדינות ערביות.
    עדיין לא שמעתי מישהו טוען שההפגנות והמהפכות הן דבר אנטישמי, אז צא מהסרט.