החברים של ג'ורג'

לצאת החוצה: סיפור החזרה בשאלה שלי

(הקדמה: את הטקסט הזה כתבתי עבור אתר חופש בשנת 1994 1998, ואני חושב שעדיין יש בו עניין; ערכתי שינויים מסוימים, אבל הטקסט ברובו נשאר כפי שהוא. אני מודה לאסף ברטוב שהצליח לשחזר אותו, מאחר והעותק שלי אבד. – יצ"ג)

כמו כל בני גילי, ידעתי בסוף כתה ו' שאמשיך ללמוד בישיבה תיכונית. אופציה אחרת פשוט לא היתה קיימת: זבולון המר, שטיפח את הישיבות התיכוניות, דאג היטב לכך שהרמה הממוצעת של התיכון הדתי הרגיל תהיה נמוכה מאד, ושהתיכונים הדתיים יהפכו לערי מפלט לכל אלו שנכשלו בכניסה לישיבות תיכוניות, או שנפלטו מהן.

הישיבה שאליה הלכתי הייתה ישיבת "נחל יצחק – נחלים", או בקיצור נחלים, בניהולו של יוסף בא-גד, רב בעיני עצמו, שהתפרסם לפני שנים מספר כחבר כנסת מבדר במיוחד. היו מספר סיבות לכך שנחלים נבחרה: היא קרובה למקום מגורי משפחתי, בפתח תקווה, אחד מדודי שימש שם בעבר כמחנך ואימי שמשה בעבר כמזכירה במקום. מעבר לכך, הם היו מוכנים לקבל אותי למרות שציוני לא היו מבריקים.

במשך שנתיים, למדתי בחטיבת הביניים של הישיבה, ובכיתה ט' התקבלתי לישיבה עצמה – ישיבה עם פנימיה. אני חושב שהמגזר הדתי הלאומני הוא היחיד השולח את בניו, בגיל 14 בערך, מן הבית. ההורים מאבדים כל שליטה על חינוך הילדים, ולשם הגברת שליטת המוסד בחניכיו, היציאות הביתה מצומצמות עד למינימום – במשך רוב שנותי בישיבה יצאתי הביתה פעם בשלשה שבועות. בצבא היו לי יציאות יותר טובות.

כמה מילים על סדר היום. ההשכמה הייתה ב-06:30 בערך, לעתים מוקדם יותר ולעתים מאוחר יותר, בהתאם לעונה. תפילת שחרית התחילה ב-07:15 – נוכחות חובה, כמובן. לאחר מכן – ארוחת בוקר וסידור חדרים. בשעה 08:45 התחילו לימודי הקודש, שנמשכו עד 12:55. אז באה תפילת מנחה, ארוחת צהרים, ומנוחה עד 13:55, עת התחילו לימודי החול. הללו נמשכו עד 18:30 או 19:30, אז הלכנו לארוחת הערב, ובין 20:10 ל-21:10 היה “סדר ערב" – שני תלמידים לומדים גמרא לקראת השיעור של יום המחרת, בצוותא. לאחר מכן, עד כיבוי אורות (משתנה עם הגיל – בין 22:30 לחצות) – זמן חופשי. ראוי לציין שכשאני מדבר על לימודי קודש, אני מתכוון ללימוד גמרא.

אני לא יודע כמה מבין קוראי העמוד הזה ניסו אי פעם לקרוא דף גמרא, אבל אני יכול להבטיחכם שמדובר באחת הפעולות המייגעות, חסרות העניין והתוחלת שאפשר להעלות על הדעת. מעולם לא הורגלתי בלימוד כה אינטנסיבי של דברי ההבל הללו, ודחיסה של שש שעות מהם ביום הייתה עינוי שקשה לתארו. מעולם לא הצטיינתי בלימודי התלמוד. תחושה של אי נוחות התחילה לחלחל בי. הדבר המעצבן ביותר בלימודי התלמוד הוא שהגיון בכלל לא נכנס למשוואה: כל פתרון של בעיה חייב להשען על פתרון של בעיות קודמות או של ציטוטי פסוקים שהוצאו מהקשרם מהתנ"ך. על סיוע חיצוני – למשל, עדויות הסטוריות – אין בכלל על מה לדבר. (יש מחלוקת ידועה בין רש"י ורבנו תם, שניהם מימי הביניים העיליים, על סדר הפרשיות בתפילין; בתחילת שנות ה-80 מצאו ארכיאולוגים תפילין ששרדו מהתקופה הקלאסית, שיכלו לשפוך אור על הסוגיה. העולם האורתודוקסי הגיב בפיהוק).

במהלך כיתה ט' אירעו שני דברים שהתחילו את הדחיפה שלי החוצה. הראשון היה מלחמות השבת בפתח תקווה – המלחמה על פתיחת קולנוע היכל (1984-1985). הישיבה ארגנה את כל התלמידים להליכה לפתח תקווה ולהפגנות נגד פתיחת הקולנוע. לא הבנתי מדוע העובדה שאנשים זרים מעדיפים לבלות בשבת בבית קולנוע ולא בבית מדרש (ואלוהים, אם הוא אכן קיים, יודע שתיעבתי את בית המדרש) צריכה להפריע לי. ראיתי בעצמי אדם דתי, אבל לא הבנתי מדוע אני אמור לכפות את דעתי על החילוני. נרתעתי עוד יותר לאחר שקיבלתי הסברים לא ממש רציונליים: "תבורי הוא אנטישמי ושונא דתיים", "תבורי הוא שליח של הסיטרא אחרא" וכיוצא בכך. הייתי היחיד מבין בני מחזורי שלא יצא להפגנות.

אותה שנה היא גם שנת עלייתו של הרב כהנא, זו השנה בה הצליח להבחר לכנסת. באותו זמן הייתי ימני – שימשתי כפעיל ליכוד מתנדב בבחירות של 1984 – אבל רעיונותיו של האיש החרידו אותי. חלק גדול ממשפחתי נספה בשואה, ולא האמנתי שתאום אידיאולוגי שלו נבחר לכנסת במדינת ישראל. יתר על כן, כהנא טען שכל רעיונותיו נשענים על ההלכה – ובדיקה של דבריו העלתה שהוא צודק. זו הייתה הדחיפה החזקה הראשונה החוצה. באותה שנה, בא-גד נשא נאום מבולבל בנושא זה, שממנו עלה כי "כהנא צודק, אבל הוא מטורף." היום הייתי מפרש את דבריו כך: כהנא צדק, אבל העובדה שהוא חושף לעיני כל את מה שצריך להשאר במרתפים הצואים של המחשבה היהודית ולעבור מרב לתלמיד היא טירוף למי ששכח, בא-גד נבחר לכנסת בשנת 1992 מטעם סיעת מולדת, ואם היו חילוקי דעות בינו ובין כהנא, הם לא בלטו.

באותה שנה, או בתחילת השנה שלאחר מכן, ירה דוד בן שימול טיל לתוך אוטובוס ערבי, והרג כמה נוסעים. סדר הערב, ששימש כשעון שוויצרי ושהיה אפשר לקבוע על פיו את מהלך היממה, נדחה בחצי שעה. . . כדי שהתלמידים יסיימו לרקוד. הבטתי מזועזע במעגלי הרוקדים, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

פחות או יותר באותו הזמן, הגיע איזשהו רב מהתנחלות כלשהי, להסביר לנו על דין רודף, שלטענתו משמש צידוק לירות במפגעים גם לאחר שנמלטו או נכנעו – בקיצור, משמש עילה לרצח כל מי שפעל כנגד ישראל או צה"ל, ולו היה כל זממו כתיבת סיסמא. המחנך שלי, שכדי לא לפגוע באפשרויות קידומו לא אציין את שמו (שכן הוא היה מחנך דגול, הדמות החינוכית היחידה שהכרתי שם) נחרד עד עמקי נשמתו. לאחר ההרצאה, הוא כינס את הכיתה והבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים – הוא היה נרגש מאד, וצעק עלינו, דבר שלא היה ממנהגו – שדין רודף מיועד אך ורק למניעת הרג אדם על ידי רוצח. משעה שרצח, שוב אין על הרוצח דין רודף, וודאי שאין עליו דין רודף אם השליך את נשקו או נכנע. ראוי לציין שרב זה, שהתנגד עמוקות לרוח הלאומנית ששרתה בישיבה, בא מקרב חוגים חרדיים יותר.

בראשית כיתה י', אם כן, מצאתי את עצמי מבולבל ואכול תהיות. שני אנשים שמו אותי על הדרך הנכונה: אוהד (שם בדוי) ואייל (שם בדוי). אוהד היה קנדי, והגיע אלינו ישירות מטורונטו. הוא היה המום מהמשטר ששרר בישיבה, ולאחר שהתחברתי איתו, שמעתי על כל מיני דברים שלא שמעתי עליהם קודם. המילים "דמוקרטיה", "זכויות אדם”, “חירות" הושמעו בפעם הראשונה שלא מתוך לעג ובוז; התחלתי להבין שיש גם חשיבה שאיננה יהודית, והתחלתי ללמוד באינטנסיביות את ההסטוריה האמריקנית.

מנהג היה בנחלים, שהתלמידים הבוגרים יותר – תלמידי יא'-יב' – יוצאים מדי שנה מספר פעמים ל"ישיבות גבוהות", ישיבות שאינן תיכוניות, לרוב ישיבות הסדר. אייל גר איתי באותו החדר. לקראת סוף השנה, המחנך שלו החליט שהוא יכול לצאת לישיבה גבוהה, למרות שהוא רק בסוף כיתה י', כמוני. חלף שבוע, חלפו שבועיים – והבנאדם לא חוזר. ההורים שלו, מודאגים, יצאו לבקר אותו בישיבה שאליה נשלח – ישיבת קרית מלאכי, ישיבה לחוזרים בתשובה. הוא סירב לראות אותם, טען שהם "מחטיאים" אותו (במובן של גרימת חטאים, לא במובן של ירי בלתי מדויק). לאחר כשבוע, אחרי צעקות של ההורים ואיומים בתביעה מצידם כלפי הישיבה, אייל חזר.

כאמור, חלקתי איתו חדר. אדם נוסף שגר איתנו באותו החדר היה אשר. אייל חזר, והתחיל לשבש קשות את סדר החיים שלנו. הוא נהג לערוך תיקוני חצות, שלאחריהם היה חוזר אל החדר בסביבות 00:30 ומתחיל להתארגן לשנה – כשעה וחצי לאחר כיבוי האורות. אז הוא החל בתיאורי יסורי הגיהנום המצפים לאשר ולי, שאיננו הולכים בדרכי הצדיקות, כמוהו. תוך זמן קצר, הסתבר לי שאני חייב למצוא כמה טיעונים כדי לסתום לו את הפה, כדי שנוכל לישון קצת. התחלתי לבלוע ספרי פילוסופיה, מפני שבאותה עת, לא יכולתי להתמודד עמו מתוך היהדות.

ועם כל ספר פילוסופיה שקראתי – ניטשה, אבוי, היה ההשפעה העיקרית – הרגשתי כיצד אמונתי הדתית הולכת ונעלמת. עד תחילת כתה יא', הייתי דתי רק בשם. את ההלכה דחיתי כגזענית ופרוטו-נאצית; כעת דחיתי גם את האמונה בישות מכוונת.

השנתיים האחרונות היו נוראיות. הסתבכתי בקטטות עם תלמידים אחרים, עם מחנכים; שלחו אותי פעמים רבות מהרגיל לישיבות גבוהות, כמעט כולן לישיבות של מחזירים בתשובה. זה אפילו עבד, פעם אחת, אחרי שהייתי סגור במקום כזה במשך שבועיים; עד שאשר, שמצא אותי ממלמל דברי הבל של הרב קוק, נתן לי סטירה ואמר לי "תזכור מה נהגת לחשוב". גם אשר חזר בשאלה. החיפוש העצמי נמשך; את השמינית הקדשתי ללימוד הנצרות, אבל זה היה פלירט קצר.

נהוג היה בנחלים להכריז שכל בוגרי המחזור ממשיכים לישיבות הסדר. זה לא היה נכון; רבים מבני המחזור היו נרשמים לישיבת הסדר, ועם סיום הבגרויות – כולנו ידענו שהציונים של מי שלא הולך לישיבה נפגעים – מבטלים את הרישום והולכים לצבא. אני, מתוך תמימות או טיפשות, ולמרות שכבר הייתי "מסומן" כמיועד להעפה מהישיבה, סירבתי להרשם לישיבה. לידיעה: הסדרניקים משרתים בסה"כ 16 חודשים בצה"ל. שלוש שנים נוספות הם מעבירים בלימודים בישיבה. אני למדתי מספיק גמרא לשארית ימי; עמדתי אפילו, מתוך משובת נעורים, לשרוף את ספר הגמרא שלי. אייל מנע זאת ממני; הסתפקתי בכתיבת "אמונה תפלה יהודית" על כל עמוד. לקראת סוף השנה, כינס בא-גד את כל תלמידי השמינית באודיטוריום, ועבר שם אחר שם. "ישיבת הגולן", "ישיבת ימית", ושמות ישיבות אחרות עלו באוויר. "יוסי גורביץ?" , "צה"ל", "גש אלי אחר כך”.

בשיחה פרטית לאחר מכן, הוא שאל אותי מדוע אני לא מתכוון להמשיך לישיבה. עניתי לו שדרך החיים הזו אינה מתאימה לי. הוא התעקש ושאל "תורה מה יהיה עליה?", ואני עניתי "יהיה בסדר." "אומרים לי שהצטרפת לרצ", "זה לא נכון" (הצטרפתי לרצ רק לאחר עזיבת הישיבה). בזאת תמה השיחה.

כחודשיים לאחר מכן התגייסתי לצה"ל. הקפדתי שלא יחשבו אותי בטעות לדתי (לפני הטירונות, ניסה הרב של הבקו"ם, שכינס את כל בוגרי הישיבות, לנתב אותנו לרבנות; אמרתי לו מה אני חושב על הדת שלו). באורח פרדוקסלי, הצבא – הגוף המדכא ביותר – השלים את תהליך היציאה שלי אל החופש.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • חייש

    אצלי בערך שליש-חצי מהמחזור הוריד כיפה. היום מישיבה תיכונית ממשיכים או להתחרדלות או לתל אביב. אבל החלקים המעניינים יותר בתהליך הם בד"כ פחות מול הלימודים ויותר מול המשפחה, הלא כן?

  • עדו
    • ygurvitz

      משונה, עד עכשיו לא הצלחתי לראות אותו אלא כג'יבריש…

      • ג'ו

        בגלל שאתה לא עובד עם אקספלורר

      • המסמך מוצג שם בעברית ויזואלית. קידוד סטנדרטי לגמרי, אם אנחנו חיים לפני 10-15 שנים. גם בימינו בחירת הקידוד הנכון בכל דפדפן (למשל, פיירפוקס) מאפשר לצפות במסמך (אם כי העתקה שלו היא טיפונת יותר מסובכת).

  • yankel

    Abuse of children is based on a child's instinctive trust of the adult. What's been said by a parent, a teacher, or any grown-up is instinctively presumed to be the right thing: the right thing to do or the factual truth

    Try telling an experienced adult to perform an act they'd rather not and, in most cases, they'll knock your teeth out

    Try telling an intelligent adult to spend their life trying to appease a pathetic character from a poorly-written fantasy book and, in most cases, they'll knock your intellectual teeth out

    Religious education to children is a form of child abuse. Intellectual abuse. Those who survive and overcome it will never inflict it upon others, particularly not their own children. Those who survive such abuse without intellectually overcoming it, are likely to be the perpetrators of such abuse upon a new generation of innocent children

    Part-time religious education made me a devout atheist by age eleven. Three years of military slavery cured me of and immunised me to any form of nationalistic sentiment

    Free life is a breeze

  • אברשה

    מדהיים, הסיפור שלי כמעט זהה רק כמה שניים אחר כך ובמקרה שלי הם הבינו את זה כבר בשביעית וזרקו אותי משם, גם אני עברתי תקופה קצרה בקריית מלאכי וקצת בצפת. מה שבאמת מענין שגם אצלי חצי מחזור בערך הוריד את הכיפה והחצי השני כמעט כולו התחרד, כמעט איש לא נשאר עם הדרך שהישיבה ניסתה להוביל 

  • שירלי

    מאז שאני מתנדבת בהלל שמעתי כל מני סיפורי יציאה בשאלה מכל מני סוגים, אבל האנשים שמשהו בקול ההגיון והמצפון שלהם לא נתן להם להסחף עם כל השאר והכריח אותם לקחת אחריות על עצמם ועל הבחירות שלהם, הסיפורים האלה פשוט אף פעם לא מפסיקים לרגש.

  • ג'ו

    בשביל זה אנחנו צריכים את הישיבות, כמקור לדתל"שים.

  • קגנוביץ'

    אחחח, אין כמו ללמוד גמרא – אם זה לא ישכנע אותך שאין אלוהים, שום דבר לא יעזור.

  • ליאור וכטל

    יוסי, הסיפור שלך מדהים. הופתעתי!

  • ארי

    יוסי,
    תודה. הזדהיתי מאוד.
    אשמח גם לחלק ב' – משפחה וחברה. בשבילי לפחות זה היה החלק היותר קשה ומשמעותי. 

  • אני לא אדם מאמין ומעולם לא הייתי כזה, אבל אני תוהה – לי האמונה נראית כמורכבת משלושה שלבים, שלרוב עומדים זה על גבי זה. הראשון הוא שיש כוח עליון ("מתכנן") ליקום. השני הוא האמונה שהכוח הזה מצפה מהאדם להתנהג בצורה מוסרית מסוימת, זאת שעליה בנויות כל הדתות. כלומר שרצח, לדוגמא, הוא חטא כנגד הישות הזו ולא רק בין אדם לחברו. השלישי היא כל מערכת הסגידה לאותו כוח עליון שבהרבה דתות מתחילה ומסתיימת בתפילה ובכמה מצוות בסיסיות, ובדת היהודית מורכבת משפע של מצוות, איסורים ופלפולי גמרא.

    מדוע אנשים מאמינים נוטים לאבד את כל השלושה יחדיו? מדוע אין יותר אנשים שמאמינים באותו אל אבל מאבדים את הקשר לדת הממוסדת שמטיפה לסגידה יומיומית לו? לי רעיון הסגידה לאל נראה מטופש פי כמה וכמה מעצם הרעיון שקיים אחד כזה.

    דרך אגב, למרות ההיררכיה שציינתי למעלה, אני מניח שיש לא מעט אנשים שאיבדו את האמונה באל, אבל לא את האמונה שלהם בעצם הפולחן כערך בפני עצמו.

    • עדו

      החלק האחרון בתגובה שלך הוא הרלוונטי. אתה מכיר את הסיפור על כדור הברזל הקסום? אני אספר בקצרה, איש מגיע לבית של קמצנים ובחוץ סופת שלג כך שהם מקבלים אותו בפנים חמוצות, הוא מוציא מהכיס כדור ברזל ואומר שהכדור יכול ליצור נזיד מצויין אם שמים אותו בסיר מים רותחים והם מאמינים לו, ואז הוא אומר 'אבל כדי שיהיה ממש טעים צריך כמובן מלח', מסתבר שמלח יש בבית, 'אה כן ואני רואה איזה לפת ישנה שם בצד, זה יוסיף לטעם.' נו טוב בקיצור הוא מצליח להוציא מהם ככה כל מה שיש בבית ולעשות לכולם ארוחה טעימה מאד כשלמעשה הכדור לא באמת תרם כלום ל'קסם'.
      זאת גם האמונה באלוהים, היא כלשעצמה אמונה שקולה לאמונה בכדור ברזל קסום אבל התוצאות שלה יכולות להיות מאד חיוביות בהנחה שיש אנשים רעים וקמצנים שסתם כך לא יכינו ארוחה לאורח רעב. ברגע שאתה מבין את זה אתה לא צריך יותר את כדור הברזל הקסום להאמין בו.

      • מסכים בהחלט. כיוון שאני לא מסוגל לקבל את הרעיון של אל שמתערב בחיי כל אדם ואדם, השאלה של האם קיים כוח עליון או לא נהפכת לחסרת משמעות – מה לכוח הזה ולי? זאת הסיבה שכאשר אנשים מאמינים מצביעים על כוכבי השמיים ותוהים "האם כל זה יכל להיווצר במקרה", המחשבה שלי היא "ואם לא, האם לכוח שיצר את זה יש כוח להתעסק בסוג הנעליים שאתה לובש ביום כיפור?".

      • אסף

        הסיפור הזה היה ברחוב סומסום! רק עם כפתור במקום כדור ברזל קסום. אז אם אתה מתעקש להשתמש ברחוב סומסום כטיעון לפחות דייק בעובדות. אחרת קיפי יעלב.

        • והוא הופיע גם ב"סיפורי עמים" עם אבן, ובאופן כללי זה סיפור נפוץ ביותר.

          • מימי

            מסמר, או פטיש

        • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

          אדון אסף, לא מכירה את קיפי ורחוב סומסום, אך אגדה זו קיימת גם בוריאציה רוסית עם גרזן. אין לי ספק שלאגדה יש מקור סלבי כלשהו עם כל הכבוד לרחוב סומסום

  • אלכס ז.

    סיפור מרגש!

    כתבת שהרב שהתנגד לפירוש הרצחני של דין רודף בא מחוגים חרדיים. כיום גזענות וכהניזם מאוד פופולריים אצל חרדים (לכל הפחות אצל החרדים שבהם נתקלתי בירושלים, וכמובן, אצל הנציגים שלהם בכנסת). האם פעם היה אחרת? מהו קו פרשת המים?

    • עדו

      היית מאמין שפעם היה חבר מפד"ל שרק אחרי שיכנוע רציני מצד בגין הסכים לכך שאריאל שרון יהיה שר הביטחון?

  • אזרח

    הפוסט הזה מסביר את הגישה המאוד שלילית שלך כלפי חז"ל ומקורות היהדות. צר לי לשמוע כי הגישה שלפיה למדת את כל זה הייתה כה שלילית, אני די בטוח שהגישה שלי הייתה זהה לשלך אם הייתי לומד בישיבה הזאת. בעצם גם בלי ללמוד בה, דעתי על מקורות היהדות הייתה בעבר שילוב של בורות ותיעוב (עד כמה שזה אפשרי), תוצר של שלילת האידאולוגיות של האנשים שתפסתי בתור אלו הפועלים לפי מקורות אלה. עד שלמדתי בחברת אנשים מתאימים שאפשר ללמוד דף גמרא, לדסקס עליו שעות ושעות, ואפילו להנות מכל העניין.

  • אלעד דקר

    שים לב למה שיוסי כתב:
    "דבר המעצבן ביותר בלימודי התלמוד הוא שהגיון בכלל לא נכנס למשוואה: כל פתרון של בעיה חייב להשען על פתרון של בעיות קודמות או של ציטוטי פסוקים שהוצאו מהקשרם מהתנ"ך"

  • סתם אחד/האחד

    ב94 היה אתרי אינטרנט בעברית?

    • ygurvitz

      איק. טעות שלי.1998. יתוקן מיד.

  • ועוד אחת

    איזה דז'ה וו עשית לי עם המרצה הסורר שמדבר על דין רודף וההכחשה לאחר מכן מצד האולפנה.

    לא שכנע אותי אז, ועדיין לא משכנע.

  • עוז

    בתור תלמיד לשעבר של הישיבה החילונית בינה, אני די מתגעגע לתלמוד, זה היה אחד השיעורים שהכי אהבתי, אפילו פתחתי לא מזמן את מסכת ברכות והתחלתי לקרוא להנאתי.
    אבל גם בן-גוריון שנא תלמוד והתאהב בתנ"ך הגולמי, כנראה שיש איזה כשל רציני בלימוד התלמוד במגזר הדתי שהתחיל לא מאתמול…