החברים של ג'ורג'

פוסט אורח: ביקור באל פאריסייה

בשבועות האחרונים פתחנו אני ומוקס, אחי, אתר חדש בשם אפרטהייד ווטש, שמרכז פגיעות בזכויות אדם בישראל ובשטחים הכבושים. העבודה על האתר רבה, ובין השאר היא דורשת מאיתנו לעבור על הרבה מאוד ידיעות, מהרבה מאוד מקורות, לבדוק ולאמת אותן, ולעקוב אחרי התפתחותם של המקרים בשטח. אתמול בשתיים בלילה, מוקס ואני עברנו על שטף הידיעות בטוויטר בחיפוש אחר פריטים הולמים. "הם יהרסו שוב את אל פאריסייה מחר בבוקר", הוא אומר. את מה? אני מקיץ, אבל לא מוצא דבר להאחז בו בשלל ההריסות. אתה זוכר, הוא אומר, הכפר בבקעה שכבר הושמד פעמיים, הבוקר הם שוב קיבלו צווי הריסה.

אני קורא את הידיעה. אבל לא כתוב כלום על מחר. כן, הוא אומר, אבל תסתכל כאן, צווי הפינוי הם ל-24 שעות, והידיעה היא מהבוקר, כלומר בעוד כמה שעות הם יפונו. "זה לא אומר שהבולדוזרים לא יגיעו קודם, או אחר כך, או בכלל", אני אומר. "נכון", הוא עונה, "ובכל זאת".
אנחנו חופרים ברשימות הדיוור של הפעילים, באתרים שונים, מחפשים אם מישהו מתכנן איזשהי פעולה נגדית, אפילו משגרים איזה ציוץ באפלה, אבל כלום, לילה. העולם ישן.

אנחנו מוצאים את כל הסיבות למה לא לעשות כלום. אין לנו מושג היכן המקום. זה מקום קטן ושכוח אל. אנחנו לא יודעים אם יפנו אותם בכלל. איך הם ירגישו אם נבוא? מה נגיד להם? הם יבינו אותנו בכלל? אבל לאט לאט גובר הזעם האילם. לצאת? עכשיו? אז יצאנו אל העולם. לתעד. אושהידים עד הסוף. אנחנו מוצאים בגוגל חומר על הכפר, כולל מפה סבירה. אורזים מים, מצלמה וחטיפים, ויוצאים לארץ אחרת.

דמדומי השחר מוצאים אותנו בירידה לים המלח ומתבהרים לאורך הבקעה. בתרונות חשופים ושדות זהובים. יפה כאן בטירוף. פעם נעצור ונצלם, לא היום. אנחנו פונים לכביש תשעים ונוסעים לאורך הבקעה. לבסוף אנחנו מגיעים להתנחלות רותם. הכפר אמור להיות מולה, אבל קשה לזהות את המקום המדוייק, המבנים בתצלומי הארכיון הושמדו כבר מזמן ואין תיעוד של הנוכחיים. אנחנו ממשיכים בכביש עוד קצת, מבינים שהגזמנו, ושבים על עקבותינו.

אנחנו עוצרים ליד ילד מקומי ושואלים בערבית עילגת וֶון אל פאריסייה. אימו מסתכלת עלינו בדריכות מעל גב חמור. הוא עונה בבליל לא מובן. משהו על מים. אנחנו מוציאים את הבקבוק ונותנים לו, מנסים שוב. הוא מצביע על אימו וממשיך בערבית. אנחנו מתייאשים והוא מסתלק עם הבקבוק.מאוחר יותר יטרידו את המוקס רגשות אשמה. אָכְּל, זה מה שהוא אמר. היינו צריכים להשאיר לו את החטיפים.

אנחנו חוזרים לרותם ומוקס מזהה את המקום מהתמונה. השדות יבשו, המבנים לא אותם מבנים, אך הגבעה אותה גבעה. זה חייב להיות זה. אנחנו עולים בשביל עפר מול ההתנחלות, עוקפים את שלט הבטון המזהיר שזהו שטח אש, וחונים בשדה בור זרוע סלעים בצד הדרך, חוששים מהבולדוזרים העשויים להגיע בכל רגע. המקום שקט מאד. שקט מדי. בהתקרבות זהירה אנחנו מגלים שהוא נטוש לחלוטין. מעבר לשדות החרבים של הכפר מזמזמת משאבה הדואגת למי ההתנחלות. מדי פעם עובר רכב בכביש ומקפיץ אותי.

:  
שלט המזהיר מפני היות המקום שטח אש. ספק אם לצה"ל יש אכן כוונה להתאמן שם, בהנתן שהתנחלות יהודית נמצאת מעבר לכביש.

   
שדה מוזנח של אחת המשפחות. לא נראה שמיכל המים חובר מעולם למשאבה. כנראה מולא על ידי מכלים נגררים.

אוהלי המגורים עשויים שקים להובלת כימקלים שנתפרו יחדיו. הגללים הטריים והצמחים החיים מגלים שהמקום ננטש ביממה האחרונה. מי שגר כאן לא התנגד. הוא אסף את מטלטליו והסתלק. לפחות עד יעבור זעם.


צמחים חדשים שהובאו למקום וטרם נקלטו. נראה שהושקו ביממה האחרונה.

דיר שנהרס ולא שוקם. אבוס וצינור המוביל לשוקת שאיננה עוד עומדים במרכז השטח המפונה מסלעים

 
מריצה מיותמת עומדת בכניסה למאהל אחת המשפחות.


 
שמיכות ושטיחים ארוזים לקובייה עטופה בפלסטיק. כנראה לא היתה לתושבים אפשרות לקחת אותם איתם.

סימני ההרס ניכרים בכל מקום, נערמים שכבה על גבי שכבה. נדמה שבכל פעם מתמעט הכוח לחזור על הניסיון העקר לבנות מחדש את המקום. לאחר כשעה של שיטוט חסר מטרה התחלנו בדרכנו הביתה. חוסר האונים והתוחלת ליוו אותנו. מיהם תושבי אל פאריסייה? איפה הם עכשיו? האם הם מחכים לבולדוזרים שיסתלקו על מנת להתחיל לבנות מחדש? האם הם חופשיים? מה הם חשים?

יש משהו בשקט המלווה את התמונות שלא מרפה. על פי העליבות שהותירו מאחריהם, אלה היו אנשים שחיו בדוחק רב, ועתה גם המעט שהיה רשום על שמם נלקח מהם. ובשל מה? האם צה"ל באמת זקוק לשדותיהם לאימונים באש חיה? האם למתנחלים החיים בסמוך נמאס לראות פלאחים החיים על שקל ביום? או האם זו שרירות לב ותו לא?

בערב גילינו ציוץ מאת דובר צה"ל שבלילה הקודם נעצרו מספר פלסטינאים בבקעת הירדן. האם הם היו מאל-פאריסייה? האם מאחד מהכפרים האחרים בסביבה שסובלים מנסיונות גירוש דומים? לא ידוע. שום דיווח אודות אל פאריסייה לא הגיע לידינו מאז.

עוד תמונות כאן.

(יאיר ויזהר (מוקס) מהללאל)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

15 תגובות על ”פוסט אורח: ביקור באל פאריסייה“

  1. הגר הגיב:

    נכנסתי לאתר וניסיתי להתרשם, אבל הדבר הראשון שעצר אותי הוא החיפוש אחרי העברית (איכשהו אני מעדיפה לקרוא על העוולות שהמדינה שלי מייצרת בשפת האם) באמת שאין עברית באתר??

    • mux2000 הגיב:

      כמו שציינתי האתר חדש, ובכוונתנו לעשותו טרילינגוואלי, אך עוד לא מצאנו די זמן לתרגם אותו. אנו כמובן נשמח למתנדבים לעזור עם התרגום…

      • נועה הגיב:

        זה הטיעון עוד מימי אינדימדיה העליזים. בתכל'ס, אם בכוונתכם לשנות ולהשפיע ולא רק לשטנקר לגויים, תתאמצו ותכניסו עברית *קודם כל*, ורק אז אנגלית.

        • נועה הגיב:

          שלא לדבר על זה, שההכנסה של התמונה של חנדלה, מרמזת על זה שהכוונה שלכם היא לא לאתר הפרות של זכויות אדם בכוונה לשפר את מדינת ישראל, שהיא מטרה מבורכת לכל הדעות, אלא להביא לשיבת הפליטים, שהרי חנדלה לא יגדל עד שלא יחזור…

        • ygurvitz הגיב:

          אמרו לך פעם שאת גלותית? "להשטנקר לגויים"?

          • נועה הגיב:

            אני גלותית?
            אתה גלותי, עם התפיסה הזו שאם נראה להם שלא כולם ציונים-איומים-עושקים-גוזלים, אז ילטפו אותך ויגידו לך "נכון, גורביצקל'ה, אתה איש טוב!".
            אתה רוצה לשנות? אתה רוצה לשפר?
            כתוב עברית. דבר ראשון עברית. לקוראי העברית שחיים פה.
            רוצה לספר לכולם כמה איום ונורא פה, מדינת אפרטהייד-פויה-איחס? כתוב אנגלית.
            רוצה לשפר ולשנות ושהעולם ידע שאתה מנסה לעשות את זה, כתוב בשתי השפות.

            ואגב חזון הנביאים, תאר לך שישעיהו וירמיהו, לא היו עומדים בחוצות ערי ישראל ויהודה ומטיפים בעברית, אלא הולכים לעמון וארם, ובשפות המקום צועקים כמה שהיהודים איומים ונוראים ועושקים אלמנות ויתומים. בעמון ובארם היו נורא שמחים, אבל זה לא היה מזיז להם יותר מדי. ביהודה ובישראל בכלל לא היו שומעים, ויותר מדי תועלת זה לא היה מביא.

            • ygurvitz הגיב:

              ודאי שאת גלותית. כל התפיסה הזו, שלדווח לעולם מה באמת קורה פה זה "להשטנקר". לשמאל הישראלי אין כוח, הוא משמש יותר כדחליל של הימין וכעלה תאנה לכאילו-דמוקרטיה הישראלית. רוב היהודים בישראל הם גזענים, הם ואבותיהם. חלק גדול מהשינוי יצטרך לבוא מבחוץ. מי שלא מוכן לומר את האמת על מה שקורה פה, משתף פעולה עם משטר הדיכוי.

              ואשר לישעיהו ושות' – את יודעת שההשפעה שלהם היתה אפסית, נכון?

  2. מני ל הגיב:

    כל הכבוד על כך שאזרתם אומץ ונסעתם לשם. כמו שציינתם, תמיד יש את התירוצים שמונעים מאיתנו לעשות מעשה: "אין לנו מושג היכן המקום. זה מקום קטן ושכוח אל. אנחנו לא יודעים אם יפנו אותם בכלל. איך הם ירגישו אם נבוא? מה נגיד להם? הם יבינו אותנו בכלל?"

    אבל מי שקם ועושה משהו בסופו של דבר מרוויח מכך ועוזר לאחרים. גם לי היו תמיד ההתלבטויות האלה לגבי אקטיביזם, אבל מרגע שבאתי לפעילויות לא הצטערתי על כך.

    • יאיר הגיב:

      תודה על המילים החמות. גם אנחנו הצטרפנו לפעילויות של מאבקים קיימים כמו בשייח' ג'ראח ובבילעין, ואין ספק שזה עוזר גם מבחינת התחושה וגם מבחינת ההשפעה בשטח, אבל מטרת אפרטהייד-ווטש היא קודם כל לגלות הפרות זכויות אדם שכלל לא מגיעות לתקשורת (גם זו הפנימית של הפעילים).
      כרגע אנחנו מגלים בערך עשר הפרות חדשות מדי יום, אבל אני משוכנע שיש הרבה יותר, ושהדרך היחידה ודעת עליהם היא אם פעילים ותושבים ידווחו עליהם בעצמם. האתר מספק דרכים שונות לדווח מהשטח ואני מקווה שבעתיד נראה יותר דיווחים כאלה.

  3. דיטי הגיב:

    קוראת ותיקה, ולמרות שזה לא קשור באופן ישיר לפוסט, רציתי לספר לך שבתור אחת שמשתדלת לתרום למאבק נגד גירוש ילדי העובדים הזרים וכו יצא לי להיתקל- אתמול פנים מול פנים ועד אתמול מסיפורים של חברות- בהתנהגות נוראית של פקידי משרד הפנים לאנשים שבאים להגיש בקשות. כולל איומים, הלחצות, ניסיונות לרמות אותם, האשמה של המתנדבים שאנחנו אלה שעושים בלגן ומפריעים בעוד הפקידים כוונתם טהורה ונכונה, עד ממש החתמה של אנשים על מסמך של עזיבה מרצון בלי שאלה יודעים על מה הם חותמים. סתם, שתדע. אם תרצה לכתוב על זה יש לי כמה חברות שיוכלו לספר לך על יופי של מקרים. משפחה עם שתי בנות שהפקידה במשרד הפנים הוציאה לאחת מהן תעודת לידה שבה היא מוגדרת כזכר, נניח, וכמובן שסירבה לתקן. עוולות בירוקרטיות ורוע לב טהור.

  4. יובל הגיב:

    פוסט מדהים, אני מעריץ אתכם.

  5. מירי ברק הגיב:

    התיאור שלכם נגע ביותר לליבי. לא מצאתם את הכפר, אנשים חסרי אונים, חסרי שם ומעמד שנדרסים שוב ושוב.
    כן, זאת המדינה שלנו.
    פעם היינו חסרי אונים, עכשיו אנחנו חזקים – אז יאללה, בואו נדרוס את החלשים.

טראקבקים/פינגבקים

  1. Tweets that mention פוסט אורח: ביקור באל פאריסייה | החברים של ג'ורג' -- Topsy.com