החברים של ג'ורג'

המבוגרים האחראים שלנו

מעניין להשוות את תגובתה של התקשורת הישראלית לפרשת ענת קם ואת תגובתה של התקשורת האמריקנית להצפה במסמכים סודיים ממלחמת אפגניסטן שארגן וויקיליקס. במקרה הראשון, התייצבה רוב התקשורת הישראלית אוטומטית לצד האפרט הבטחוני הישראלי, והסבירה לנו כמה מסוכן להדליף מסמכים; היא שיתפה פעולה עם כינוים של כל המעורבים בפרשה "מרגלים", אף שמעולם לא היו כאלה, ורוב גדול מבין חבריה הסכים גם לרדיפתו של אורי בלאו, שבסך הכל עשה את תפקידו. התקשורת האמריקנית, מצד שני, התנהלה כמו תקשורת שקיבלה סקופ גדול: התמקדה בסקופ ולא התנדבה לשמש כשופר של המשטר.

רוב המסמכים המסווגים, ועל כך יערערו מעטים, לא מהווים סכנה ברורה ומיידית לבטחון המדינה. חשיפתם לא מסכנת איש. במקרים רבים, המסמכים מסווגים כדי להסוות פאדיחות, פאשלות או סתם עובדות לא נעימות. התגובה המקובלת של צדקני השו-שו למיניהם – בבואם, למשל, למנוע דיון בעבודה ש<פתח מנטרה> על פי מקורות זרים </סגור מנטרה> יש לישראל נשק גרעיני בכמות שיכולה לאייד את כדור הארץ ולבקש עוד – היא אותה אמרה של אברהם שלום בפרשת קו 300: "מי שצריך לדעת, יודע".

כלומר, סמכו עלינו, המבוגרים האחראים, שאנחנו נדע מה לעשות. אל תטרידו את מוחכם הפעוט בזוטות כגון אלה. אל תפריעו לנו עם עובדות, כגון זו שמציינת שארה"ב, שגילתה פתיחות לגבי הנשק הגרעיני שלה, ניצחה – פחות או יותר – במלחמה הקרה, בעוד שברה"מ, שהיתה כה חשאית עד שאפילו ספר הטלפונים של מוסקווה היה מסווג, קרסה וכל השו-שואיזם המפואר שלה התברר כבזבוז משאבים עצום.

הגישה הזו היא במהותה אנטי-דמוקרטית: משטרים דמוקרטיים זקוקים לדיבור ולדיון, לא לדממה ולשתיקה. מהבחינה הזו, הציבור אכן מתאים להנהגתו: פעם אחר פעם, נתקל הקורא הישראלי בטוקבקיסטים זועמים, שמוחים על כך שעובדה בלתי מסוכנת בעליל (כמו מספר האקדחים שברשות צה"ל) מתפרסמת. האנשים האלה לא הפנימו את תפקידם כאזרחים: שהם, באמצעות הממשלה שהם בוחרים ושעליה הם מפקחים, הם שצריכים לנהל את צה"ל ושאר אפרט הבטחון. לא להיפך.

הישראלי המצוי ממשיך להעמיד פנים שהאלה שם למעלה יודעים מה הם עושים, למרות שהראיות לכך מצטמצמות במהירות. בתחילת השנה – זוכרים? – חגגה התקשורת הישראלית, בקריצה הנדרשת, את ההצלחה הגדולה של חיסול מבחוח, שם שלא אמר שום דבר לישראלי הממוצע לפני שמאיר דגן העלה אותו לדרגת רב מרצחים לאחר מותו. ביוני, המבצע התברר ככל כך מוצלח בפגיעה בקשרי החוץ של ישראל, ובהוצאה לפנסיה של דור שלם של מחסלים ישראלים, שלשכת ראש הממשלה הודיעה שדגן לא יקבל עוד שנה בתפקיד ראש המוסד. התקשורת הישראלית הפכה את התבוסה של הקרב על המרמרה, בעידודו הנמרץ של דובר צה"ל, לדבר הטוב הבא – חינגת התבכיינות על העולם העוין. רוב הישראלים ממשיכים להאמין, עם זאת, שצה"ל יודע מה הוא עושה. 82% מהם – שיעור מדהים – אמרו זאת גם אחרי דו"ח וינוגרד הראשון. הטלת ספק בצה"ל, מבחינת רוב הישראלים, שקולה להכחשת שואה.

מדהים, על כן, לחזות בקלות שבה שקעה השערוריה הבאה אל תהומות הנשיה: שר הבטחון אהוד ברק ביקש מהרמטכ"ל לקבל עותק של דו"ח איילנד, שביקר את הפאשלות של הממסד בפרשת המשט הטורקי – וגבי אשכנזי סירב. לאחר כמה צעקות, הסכים הפקיד הבכיר למלא את הוראתו של השר הממונה עליו, והעביר לו את הדו"ח שרצה לקרוא.

הפרשנות, המתבקשת למדי, היא שבלשכת אשכנזי – שם מתעבים את ברק – חששו שהדו"ח ישמש את ברק בהשגת המטרה הקבועה שלו, קרי התחמקות מוועדת חקירה, הפעם של טירקל.

אמנם, לברק יש עבר עשיר בתחום: הוא התחמק מחקירה בפרשת צאלים ב' (למרות ששיקר לוועדת החוץ והבטחון ואמר שלא נכח בתרגיל הקטלני ההוא); הוא החליק מתחת לרדאר של ועדת החקירה הראשונה של שמגר, זו שעסקה בטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה); הוא יצא איכשהו גם מוועדת אור, שעסקה במאורעות אוקטובר 2000 ולא התייחסה לקריאה של ברק ברדיו לשוטרים לפתוח את הצירים "בכל האמצעים" – פקודה שהצלופח הזהיר הקפיד לא לתת. אחרי כל אלה, התחמקות מטירקל לא צריכה להיות מסובכת במיוחד: הפאשלה, כמו כמעט תמיד, היא של הצבא, והפעם ברק לא בצד של הירוקים.

אלא שזה לא העניין, כמובן. העניין הוא ששר הבטחון והרמטכ"ל מתנהלים באופן שהיה נחשב ללא בוגר בקרב ילדי גנון. אמנם, התרגיל הזה של צה"ל – לנסות שלא לתת מידע שהוא צריך לתת – לא חדש: בימי ראשות הממשלה הקצרים של ברק, כשהוא הקים את "מנהלת השלום", הצבא מנע ממנה לבצע את תפקידה בכך שסירב לתת לה מפות. ועדיין, קשה לקלוט את היהירות של רמטכ"ל שחושב שהוא יכול למנוע משר בטחון לעיין בדו"ח כשהלז מבקש זאת. אלמלא היה אשכנזי בדרך החוצה, ברק היה צריך להראות לו את הדלת רק בגלל התרגיל הזה.

מתח בין שרי בטחון ורמטכ"לים, חשוב לציין, הוא לא דבר חדש, כבר מהימים שבן גוריון הקפיד לשמור על יעקב דורי החולני והלא מתפקד כרמטכ"ל, כדי שיוכל לכפות את רצונו על מפקדי צה"ל. דוגמא קיצונית מהשנים האחרונות היא הבוז שרחש דן חלוץ כלפי השר שלו, עמיר פרץ, והצורה שבה מידר אותו. חלוץ היה ענו מספיק להודות לאחר מעשה שהוא טעה בפרץ, שתפקד יחסית בסדר – יחסית לשאר הבכירים באותה המלחמה – אבל בזמן המלחמה עצמה, הוא גיבה את אלוף פיקוד העורף, יצחק גרשון, כשהלה פשוט סירב לפקודתו של פרץ להפעיל את חייליו כדי לסייע לאוכלוסיה בצפון. אפשר לסמוך על ברק שהטעות הזו של חלוץ – הודאה בטעות – לא תקרה במשמרת שלו.

אז זה בסדר: לכו לישון, ילדים. אין לכם מה לדאוג. המבוגרים האחראים שומרים עליכם היטב..

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • Pingback: Tweets that mention המבוגרים האחראים שלנו » החברים של ג’ורג’ -- Topsy.com()

  • yankel

    מפחיד לחשוב שאלו הבכירים בצוות שמקבל החלטות הרות גורל לישראל, למזה"ת ובמידה מסויימת לעולם כולו.

    מצד שני, עברנו את W בוש, אולי נעבור גם את זה.

    • Quercus

      "עברנו" אותו? כלומר, המשבר הכלכלי החמור ביותר מזה עשרות שנים, זו סתם תופעת לוואי שולית?

      • yankel

        I've never claimed "Mission Accomplished". j

        All I said was that his administration is over and we're still around. j
        Maybe, just maybe, this'll be the case we the other evil jokers as well

  • שי

    ההסבר לתופעה שאתה מתאר דיי פשוט – כל אזרח ישראלי היה חייל. כל פעם שמתקיפים איזה ש"ג או איזה רמטכ"ל קל מאוד לראות את עצמך במקום שלו. בארצות הברית רוב העיתונאים והקוראים לא היו מעולם בצבא ולכן קל יותר לראות להעביר ביקורת.

    • מני ל

      רחוק מ"כל אזרח ישראלי", רחוק מאוד.

    • Ish

      וזה בדיוק שורש הבעיה: כל התקפה על כל גוף/מוסד ישראלי ובכלל זה המדינה עצמה – נתפס ע"י האזרח מן השורה כהתקפה אישית עליו.

      והסיבה שהאזרח חש כך היא שכך מחנכים אותו: צה"ל זה הילדים שלנו. לכן מי שתוקף את צה"ל תוקף את הילדים שלנו.

      וכמובן שזאת טעות. למשל במשט, אשמת לוחמי השייטת?! שטויות. ילדים חמודים ומורעלים. אשמת מי ששלח אותם! כמובן.

      הנקודה שלי היא שכולנו מזדהים לחלוטין עם כל גוף בארץ – גם אם הוא לא פועל בצורה שמקובלת עלינו. וחבל.

      • עופר

        דרך אגב, במקר הספציפי רוב האשמה אכן שייך כנראה למי שעסק בשלב התכנון ופחות למבצעים, בניגוד, נניח, להרבה מקרים שקורים במחסומים.

        • Ish

          דווקא לדעתי במחסומים זו אותה פואנטה,
          החייל שנמצא שם טבעי שמרגיש נאמן למפקדיו ולשליחות.
          שים ילד עם נשק ודרגה בכל מקום – זה לא ייגמר בסקס. (דווקא אולי סקס כן, אבל זו לא הנקודה)

          אם אני הולך למילואים (למשל…), ומוצב במחסום, עם הוראות למנוע זכויות בסיסיות מאנשים אחרים, איך אתה חושב שזה ייגמר?

          חייל צריך למלא פקודות, לא יעזור. אי אפשר להתחיל לפקפק בכל פקודה כל פעם, זה לא עובד ככה (סון צ'ו וו). מי שמבין לאיזו עמדה הוא יכניס את עצמו צריך לסרב להכנס אליה.

  • עמית ו

    שני דברים שמפריעים לי במה שכתבת:
    1) האם כל תקשורת שמקבלת "סקופ גדול" מחוייבת לפרסם אותו? מי מגדיר מהו "סקופ גדול"? האם הטענה "זה מידע שעדיף שלא יופץ ברבים" היא תמיד פסולה?
    2) מסתבר שאתה ואני לא קוראים טקסטים באותה דרך. בכתבה אליה קישרת תחת הסיפור הגדול של "אשכנזי מסתיר מסמכים מהשר שלו", למרות הנימה המתלהמת למדי בה כתובה הכתבה, כל הטיעון שהצלחתי למצוא הוא שבלשכת הרמטכ"ל ביקשו עוד זמן כדי לתקן כמה דברים בדו"ח. האם להגיש מסמך נכון ומדוייק זה משהו פסול? או שהטענה שלך היא שזה אך ורק תרגיל שנועד ליצור עיכוב במסירת הדו"ח? אם זו טענתך – מתוך הנחה ששני הצדדים הם שחקנים ותיקים, מה האינטרס של לשכת הרמטכ"ל לעכב את הדו"ח כשהוא יודע שזה יגרור כיפוף ידיים וישיג לו לכל היותר חודש (ואני נדיב) של ארכה?

    • Ish

      ואיפה הלינק ש"יוכיח" טענות על עיכוב? כי הלינק להלן נראה כמו זריית חול

    • תומר

      "בלשכת הרמטכ"ל ביקשו זמן לתקן את הדו"ח"
      זה לא הגיוני

      • תומר

        *"ביקשו זמן בשביל לתקן את הדו"ח"

  • ג'ו

    הצלופח הזהיר?

  • תומר

    מעולה כרגיל

  • עדו

    זה באמת החלק המוזר בכל הסיפור, הרי ישראלים, במיוחד אלו שעשו צבא, מתאפיינים בבוז בסיסי לכל מוסדות הצבא והמדינה, הם מצפצפים על קצינת הקישור ושמים זין על המג"ד, החייל הישראלי הוא בלתי ממושמע, חוצפן ולא ממש רועד מהמפקדים שלו. אבל.. שרק מישהו יעיז להגיד מילה נגד צה"ל והישראלי הופך לקצין פרוסי פנאט במיוחד.
    זה כנראה בגלל שאנשים מתייחסים לצבא כמו אל המשפחה שלהם,
    בבית אני יכול להתחצף לאבא ולשקר לאימא אבל שמישהו יגיד שאימא זונה? את הפרצוף אני אשבור לו.

    • חזי

      מבריק

    • yankel

      Don't you see, Ido? – It's the gang mentality

      Realising this will help you understand plenty of otherwise inexplicable aspects of Israeli mass mentality

      Seeing you, me and most other participants of this
      site as narks ('shtinkerim') is a prime example

      The military works hard on nurturing this mentality among those who serve (while most of those who avoid service ('shaba"b haredi') are doing their best to overact their pretence to be real gangsters) j

      • בסופשבוע זה הייתי בהרצאה למתורגמנים בבתי משפט לגבי מנטליות ה-gangs. כמה וכמה מדרכי הפעולה של הכנופיות הללו נשמעו לי מוכרות מאוד:
        ראשית, המגייסים מטילים מום פיזי בכנוף המתחיל: בדר"כ כתובת קעקע או תבנית של כוויות.
        שנית, ישנו דפוס לבוש שמאפשר לזהות את השייכות במבט ראשון ומרחוק.
        שלישית, קיימת הגדרה של "אדמת קודש" – הטריטוריה שאי אפשר לתת לחברי כנופיות אחרות להתקרב אליה. זוהי מצוות "ייהרג ובל יעבור", והיא מקויימת בדבקות.
        רביעית, ישנן פעולות משונות שיש לבצע כדי להיות "שייך". מצוות עשה, פחות או יותר.
        חמישית, ישנו בוז עצום לנשים – יש להן תפקיד, והוא סיפוק יצרים, ותו לא. אין להן אמינות מספקת למתן עדות, למשל.
        ששית, "מסירה" לרשויות היא הפשע החמור ביותר שהעונש עליו הוא האיום ביותר.

        מזכיר לי מאוד את ההתנהלות של דת מסוימת.

        • yankel

          The similarities you described so well (you failed to mention violence, though) are generally true about all religions and I don't
          think that, in practice, Judaism has had a particularly bad record in comparison (though this record seems to be worsening by the day). j

          Try to see where the Israeli Zeitgeist has parted from the universal one and gone towards horrible horizons and you'll find characteristics of the gang mentality, in particular the instinct to defend your 'bros' unconditionally, regardless of their wrongdoing

          • The ritual mutilation and its role in controlling gang members (if you'll excuse the pun) is quite intriguing, possibly with no peer in organized religions…

            I do not disagree with your overall point, though: Judaism does not *have* to be like this, it is merely how it is currently practiced (in the context of the antinomial permissiveness of the "redemption") and its temporal locus after the Enlightenment that makes its current manifestation a problem not only for the people who are trapped inside it but also, the people threatened by its nukes.

            That would be all of us, alas.

  • אלון מ

    1. ענת קם היא לא צדיקה כמו שאתה מתאר אותה. מהעובדות הידועות נראה שהיה בהן דוקא אופורטיניזם (מעניין, היא עובדת דווקא ברשת לה היא הדליפה).

    הבעיה עם קם זה לא שהיא הדליפה עוולות של צה"ל, הבעיה היא שהיא לקחה איתה כמות אדירה של מסמכים שלא היו קשורים למה שהדליפה ושחלקם יכולים לסכן חיילים ואזרחים. מה יש לה לעשות עם תוכניות אופרטיביות?
    איך שהוא, הגברת "המבריקה" הזאת פתאום לא זוכרת מה היא עשתה עם המסמכים. כלומר, אין לדעת בידי מי הם נמצאים. במקרה הטוב זה רק אורי בלאו שגם הוא אינו מוכן להשיב את המסמכים. אתה מתעלם מזה שאת העוולות שבהם מדובר, בלאו כבר פירסם ומזמן. אולי אתה מציע לתת לכל מי שחשף עוולה חסינות כללית כך שיוכל פשוט להרים מה שבא לו ובלי קשר לשום דבר?

    2. ההשוואה של ישראל לארה"ב ורוסיה הקומוניסטית של ימי המלחמה הקרה פשוט הזויה. אתה משווה את ישראל שמאויימת מראשית דרכה ע"י שלל מדינות ערב שנמצאות מסביבה לשתי מעצמות שנמצאות בשני קצוות העולם. כליי המשחק שחלו עליהן אז והיום הם לא אותם כללי המשחק שחלים עלינו.

    מה הקשר בכלל בין השניים? זה משחק שונה לחלוטין בתורת המשחקים.

    אתה יכול לנסות להטיל ספק בנחיצות העמימות, אבל הטיעונים הנ"ל לא מחזיקים מים.

    • ygurvitz

      1. איך אתה יודע שהמסמכים של ענת קם מסכנים מישהו? ראית אותם?

      2. ארה"ב היתה בסכנת השמדה טוטאלית מצד ברית המועצות, סכנה שלעומתה כל מה שישראל הסתכנה בו מחוויר.

      • אלון מ

        1. מאחר וגם זה מה שגורמי הביטחון טוענים, גם קם ובלאו לא לא הכחישו זאת וגם לא פורסם שום דבר מלבד מה שבלאו פרסם ומזמן שקשור לעוולות צה"ל. נראה לי שגם אתה תסכים שהצנזורה הוכיחה עצמה כליברלית והיא לא מנעה פירסומים שאינם נוחים לצה"ל כשפרסומם לא היווה סיכון.

        המסקנה שלי היא שאין עוד דברים וחשיפות ולכן אין שום הצדקה, לא חוקית ולא מוסרית להחזקת מסמכים מסווגים ובכל מקרה לא לאבדם.

        2. אתה מדבר על תקופה שבה גרעין היה דבר חדש, כמו גם המירוץ לחלל. ההתחמשות של המעצמות דרשה המצאה ולא רק תקציבים כמו באיראן וכאן. במצב שהיה, היה צורך להבהיר לצד השני שיש לך גרעין כדי להימנע ממלחמה גרעינית – ראה סטריינג'לאב – במקרה של ישראל אין לזה שום יתרון. כולם יודעים שיש לנו גרעין. המשחק באיזור מתנהל מתוך הבנה של העניין הזה. זאת אומרת שכבר השגנו את מה שאתה רוצה. הדגשת היכולות הגרעיניות שלנו רק ישחקו לרעתנו כי אז, כמו שמתחיל לקרות, העולם יתחיל לדרוש שנתפרק ממנו. אני משער שזה מה שאתה רוצה אך מי שהחליט על העמימות וממשיך לקיים אותה מעוניין להישאר עם היכולות הגרעיניות

      • רות

        לפחות לפי התאורים בתקשורת, לא ברור אם ענת קם עצמה ראתה אותם. עושה רושם שהיא העתיקה "על עוור" והלכה בעיקר על כמות בלי להתעמק בתוכן. מבחינת מיקוד ואינטליגנציה זה לא דומה לא לפרשת מסמכי פנטגון ולא להדלפה הנוכחית לויקיליקס.

    • ארז הוכמן

      ענת קם עובדת באתר "וואלה!", המסמכים הודלפו לכתב "הארץ", אתר וואלה! שייך ל"הארץ" ?

      • ר

        ארז – כן

        • ר – לא

          • כל מי שמציץ באתר וואלה יכול לראות שחלק גדול מהתכנים שאובים מהארץ, כך שכנראה יש בין הגופים הללו שותפות עיסקית עמוקה.

            • חרטא ברטא

              מוויקיפדיה:

              וואלה! תקשורת בע"מ היא חברה ציבורית ישראלית, המפעילה פורטל ישראלי באותו השם. החברה נוסדה בשנת 1995 על ידי ארז פילוסוף וגדי הדר, ובתחילת דרכה שימשה כמדריך אתרי אינטרנט בשפה העברית. בשנת 1998 החברה הונפקה בבורסת תל אביב, ובשנת 2001 מוזגה עם חברת IOL מקבוצת עיתון הארץ, שמספק לאתר תוכן בנושאי אקטואליה.

              • ויקיפדיה לא מעודכנים, הארץ מכרו מניותיהם…

                חלק גדול מהתכנים? לא ממש.

  • יואב

    ההשוואה בין התנהלות התקשורת בארץ ובארה"ב בפרשות ההדלפה, אינה לגמרי הוגנת:
    ראשית, מדובר בשתי "פרשות" הנמצאות בשלב שונה. פרשת ענת קם זכתה לכינוי לאחר שנתגלה המקור להדלפות, שנים לאחר הפרסום. בפרשה הנוכחית בארה"ב, עדיין לא ידוע מי המקור. כל מה שיש לתקשורת לעסוק בו הוא המסמכים. המבחן של התקשורת האמריקאית יגיע אם יתגלה מיהו המדליף. אז יהיה ניתן להשוות בין התנהלות שתי מערכות התקשורת – למשל אם קוראים לו בוגד או לא בפוקס ניוז.
    שנית, בעוד בעקבות ההדלפה של ענת קם פורסם רק מסמך אחד לעיון הציבור (אם כי ככל הנראה בלאו פרסם מספר כתבות בהתבסס על המידע שהגיע לידיו), הרי בפרשת ויקיליקס ההיקף הוא גדול לעין שיעור. נכון שהמסמך שהדליפה ענת קם הוא חמור ביותר, והתקשורת כשלה בכך שלא עמדה על משמעויותיו בזמן אמת (מה חדש?), אבל לתקשורת היו אלפי עמודים לחפור בהם.
    שלישית, המדיום. המסמכים הועלו לאתר ויקיליקס, ולתקשורת אין ברירה אלא להתייחס אליהם. הם לא יכולים לסנן, אין צנזורה – ממסדית או עצמית – בדרך. הצרכנים רואים הכל וישפטו את התקשורת לפי הדרך בה היא תתייחס למסמכים האלו. אצלנו העם רואה הכל דרך מסננת התקשורת, ואתה צודק גם כי העם לא רוצה לדעת – אבל עדיין אופי החשיפה הוא שונה.

  • שלומית
  • ידידיה

    "נכון שהמסמך שהדליפה ענת קם הוא חמור ביותר"
    לא נכון.

  • מבוגרת לא אחראית

    המבוגרים האחראים האמריקנים שאתה כל כך תופס מהם, לא מעלים על דעתם לחקור את העניין, לכנס את ועידת האו"ם באופן דחוף וכדו', רוב הדיונים של ה"מבוגרים האחראים" שם כרגע נעשים על עצם ההדלפה.

  • מבוגרת לא אחראית

    ורק עוד נקודה,
    איך חשיפת כל אותם משתפ"ים שנחשפו במסמכים בשמם המלא היא מעשה אחראי? מה אחראי במסירת שמות משתפ"ים מאפגאניסטאן לידי אל-קעידה?

  • אלון מ

    כן אור, הארץ *כיום* לא מחזיק במניות וואלה.

    זה משנה משהו?

    – הארץ התחיל *לדבר* על מכירת מניות וואלה בפברואר *2009*.

    – בפועל המניות נמכרו בסוף אפריל *2010* (במקביל להתפרצות הפרשה בתקשורת).

    – ענת קם התחילה לעבוד בוואלה באוגוסט *2007*.

    כמו שאתה רואה הפער הוא לא בחודשים או ימים (מה גם שהיה די רק בזה) אלא של שנים. כשקם קיבלה את עבודתה בוואלה, האתר היה תחת אחזקה כבדה מאוד של הארץ (שליש).

    רפרנס:

    http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=ea20090211_536544)

    http://www.calcalist.co.il/articles/0,7340,L-3402445,00.html

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%A0%D7%AA_%D7%A7%D7%9D