החברים של ג'ורג'

המעשה הנורא ברבי אליאור

"המלמדים ההם", כתב אברהם בר גוטלובר ("מהללאל") לקראת סוף המאה ה-19, בהתייחס למוריו, "בהיות כל עסקם מנעוריהם שבתם בבית ה'… במקרא לא יבינו ועל כן הם לוקחים דרשות הלימוד לפשט הכתוב; ובהיותם נעדרים כל ידיעת העולם… ומכל חכמי הגויים אשר מעולם ידעו רק את אריסטוטלוס, הוא אריסטוטלוס אשר אצלו למד הרמב"ם את חכמת הרפואה, ואריסטוטלוס גילה לו הסוד הכמוס לבדו, שיש לידו לברוא אדם שיחיה לנצח ולא ימות, אחר אשר ינתח איש חי לנתחים וישים אותו בכלי זכוכית גדול, ואז ישים שמה את העשבים והבשמים הידועים לו, והיו הגזרים לבשר אחד וחדש יברא, קטן כצאתו מרחם, וגדל שמה והיה לאיש ויצא וחי לעולם, ויפילו שניהם, הרמב"ם ואריסטו, גורל מי משניהם יגזור את רעהו לגזרים, ועלה הגורל על הרמב"ם שינתח את אריסטוטלוס, ויעש לו כמשפט ויהי כן. ויהי כאשר ראה הרמב"ם כי אריסטוטלוס הנחתך לנתחים דקים והושם בכלי הולך הלוך וגדול וצורת אדם לו כתחילה, ויירא מאד פן יגדל ויהיה לאיש ויצא מן הכלי וחי לעולם, ואמר כי אלוהים הוא וזנו כל העם אחריו, ויך הרמב"ם את כלי הזכוכית במקל אשר בידו וישברו לרסיסים, ויהי בהרימו את מטהו להכות הכלי רסיסים, ויושט לו אריסטוטלס הקטן את ידו הקטנה להזכירו כי תקיעת כף היתה בין שניהם לבל ירעו ולא ישחיתו איש לרעהו; אפס הרמב"ם לא שעה אליו, כי ירא מפניו פן יתעה אחריו את בני האדם לעשותו לאלוהים. הסיפור הזה שמעתי מפי מלמדי להועיל, אשר שמעו אותו עוד ילדים הרבה ממלמדיהם, כי שגור הוא בפיהם כמעשה למך ותובל קין אשר הרגו את קין, וכמעשה אנשי סדום אשר מרחו נערה אחת בדבש ויציגוה לפני הדבורים…" (תודה לאסף ברטוב, שהפנה את תשומת לבי לדברים הללו של מהללאל).

בקצרה, מלמדיו של מהללאל מכרו לו ולשאר התלמידים מעשיה אודות הומונוקולוס, בריה קסומה דמוית אדם היודעת רזי סודות הנסתר. מקורו של ההומונוקולוס במאגיה החדשה של הרנסנס, המאגיה המלומדת של פרצלסוס ואגריפא ודוקטור די וכל שאר המתעים והטועים של "המאה של הקבלה", המאה ה-16; המאה שבה הגיע לשיאו הזיוף הגדול מכל הזיופים (פרט לתנ"ך, כמובן): הקורפוס ההרמטי המיוחס להרמס טריסמגיסטוס, שהתגלגל ממצרים של המאה השניה, המאה של הסינקרטיזם, אל ביזנטיום, שם הרעיל את חלומותיה של האימפריה – עד שהובא, לאחר שנפלה רומא שעל גדות הבוספורוס בידי "מפקד המאמינים" הסולטן מוחמד השני, אל פירנצה; שם מיהר קוסימו דה מדיצ'י, סבו של לורנצו המפואר, מצא מתרגם מיומן, והעביר את ההבלים מן היוונית אל הלטינית; משם התפשטה המגיפה ברחבי אירופה.

ואיך התגלגלה המעשיה הזו, שלחשו המאגי בלשון סתרים זה לזה בעודם מונים שמות מלאכים, למזרח אירופה של המאה ה-19? סביר מאד שבאמצעות אותם שמות מלאכים. המאה של הקבלה ראתה שיתוף פעולה נדיר בין יהודים ונוצרים, שהעתיקו בתאווה זה את הבליו של זה. שהאלכימיה הזו יכלה לעבוד, האמינו כולם; וכשהחלו תעתועי הקבלה לסחוף את היהודים, מימיהם של קארו ולוריא והלאה, נודעה סכנתו של ה"קבליסט המעשי". הסכנה התגלמה בסיפור המכונה "מעשה נורא ברבי יוסף דלה רינה", בה מנסה הקבליסט יוסף לגאול את העולם וסופו שהוא נכשל במאבק בסמאל ומאבד את נפשו.

אבל סיפור הרמב"ם וההומונוקולוס לא נעלם עם השמדתו של העולם האידישאי. המעשיה המשיכה הלאה, ואני שמעתי גרסה שלה בנעורי, בישיבת נכלים. בגירסה הזו, הוחלף אריסטוטלס בחכם מוסלמי – אבן רושד? אני לא בטוח, אבל יתכן – ונאמר שמדובר באגדה ולא באירוע מדויק, אבל הסיפור נשאר זהה. כלומר, הרציונליסט העליון של היהדות, הלוחם העקשן בשטויות האסטרולוגיה, שסביר שהמכשפים והמעוננים של דורנו, מכדורי ועד אחרון כותבי הקמעות, לא היו יוצאים מבית דינו בפחות מארבעים מלקות, הפך לראש וראשון למכשפים. גם בישיבה של הדתיים-לאומיים הרציונלים לכאורה.

וזה חשוב.

* * * * *

תפיסת היהדות הדתית, כפי שמכירים אותה חילונים רבים, היא בדמותו של הרמב"ם כפי שעברה דרך המסננת של ישעיהו ליבוביץ', אולי מוליך השולל הגדול בתחום. הרמב"ם, אליבא דליבוביץ', לא היה אריסטוטלי אלא פילוסוף אקזיסטנציאליסטי צרפתי שהקדים את זמנו בכ-750 שנה, ולשיטתו יש למלא מצוות לא מתוך אמונה באל אלא משום שאנו מצווים לקיימן. קריאה מהירה בי"ג העיקרים עשויה להראות כמה ליבוביץ' יש בתפיסה הזו וכמה מעט רמב"ם.

הרמב"ם והרציונליות שלו היו חריגים מאד בנוף היהודי, אפילו של זמנו. בעוד הוא יוצר פילוסופיה רציונלית ומסביר באמצעות משל הספינה – ספינה טובעת ואנשים בה הרבה, כל אחד יליד מזל אחר וגורל אחד – את אפסותה של האסטרולוגיה, אברהם אבן עזרא כותב את הטקסטים החשובים ביותר של אותה טעות. עשורים ספורים לאחר שמת, הוחרם ספרו הגדול – "מורה נבוכים" – באשכנז ונמסר לשריפה לאינקוויזיציה; החשש היה שיוציא רבים לכדי מינות – ושריפת הספר אכן גורמת לגל של התנצרויות, מעבר מכלא האינטלקט היהודי אל הרווחה היחסית של הכנסיה הסכולסטית.

* * * * *

ב-1263 זומן הרמב"ן, מתלמידי הרמב"ם וגדול החכמים היהודים בדורו, להשתתף בוויכוח פומבי עם המומר פאבלו כריסטיאני. הלז נתמך על ידי גדולי המסדר הדומיניקני, שנתקנאו – כהרגלם – בהצלחותיו של המסדר הפרנסיסקני, שכ-25 שנה קודם לכן ניהל משפט גדול בפאריס והצליח להביא לשריפת התלמוד (יצויין, אגב, שהיו בחסידי הרמב"ם שמצאו כי הא בהא תליה; יהודי צרפת, שהסגירו את ספרי הרמב"ם כספרי מינות לאינקוויזיציה, והכניסו אותה כך לסכסוכים יהודיים, נענשו בשריפת התלמוד).

כריסטיאני העלה לדיון תזה אחת: שהתלמוד מוכיח כי המשיח כבר הגיע. ומשהגיע, הסיק, ודאי מדובר בישוע; יואילו היהודים ויתנצרו. המסקנה היתה שטות גמורה; ההנחות – פחות. שורה של אגדות תלמודיות אכן מדברות על משיח שכבר הגיע. הרמב"ן ידע שזהו שטח ממוקש מאד, וששום דבר טוב לא יצמח מעיון מדוקדק באותן אגדות, על כן הוא הכריז שהוא דוחה אותן. הוא מקבל, אמר, את התלמוד כאשר הוא מדבר על הלכות – אבל אשר לאגדות, יאמין כל אדם באשר ירצה, יקבל את אשר יקבל וידחה את אשר ידחה. אגדות אינן בסיס להלכה. הרמב"ן יצא מהוויכוח וידו על העליונה, קיבל סכום כסף גדול ממלך ארגון חיימה הראשון – ואז הקדיח את תבשילו כשפרסם תיאור לגלגני של ההליכים. הדומיניקנים לא היו מוכנים להשפלה פומבית שניה, והוא נאלץ לגלות.

כ-150 שנה לאחר ויכוח הרמב"ן, כינס האפיפיור דה לה שמאטה פדרו דה לונה – "אפיפיור הירח", כפי שכונה, אנטי-אפיפיור מתקופת הסכיזמה הגדולה, שאראגון היתה הממלכה היחידה שהכירה באפיפיורותו – את הרבנים הגדולים של אראגון לוויכוח נוסף בעיירה טורטוסה. כמו הדומיניקנים, ניסה דה לונה לנכס לעצמו מעט לגיטימציה על ידי תקיפת אויב כנסייתי מוכר; כמוהם, הוא נשען על מומר. אבל יהושע לורקי (הירונימוס דה סנטה פה, בשמו החדש) לא היה מגושם כפאבלו כריסטיאני, והיה מלומד ממנו בהרבה.

גרוע מכך, הנסיבות השתנו. ב-1265 יכול היה הרמב"ן לעמוד על שלו ולהתמודד כמעט ללא מורא בנוכחות ראש המסדר הדומיניקני. יהודי ספרד של 1413 היו גוף רצוץ, שבור מהפוגרומים האיומים של 1391, קהילה שספירלה כונסת שואבת את שארית כוחה. היהודים היו חייבים במס קהילתי קבוע וכבד; הפיתוי להשתמט מן המס השנוא על ידי התנצרות היה גדול. והנותרים בקהילה נאלצו להמשיך ולשלם את אותו מס קבוע, כשהוא מושת על פחות בתי אב – מה שרק הגדיל את הפיתוי שבהתנצרות.

ויכוח טורטוסה התחיל רע. אחד הרבנים הצליח להרגיז קשות את דה לונה; כשהקריא לורקי פסוק מביך במיוחד מן התלמוד, העיר האפיפיור "הרי זה אבסורד". ואחד הרבנים, שסף הסבל שלו נחצה, מיהר להגיב: "אדוני האפיפיור, הדת שלך רוויה אבסורדים. הרשה לנו אחד". זו היתה ההתחלה. ההמשך היה גרוע הרבה יותר: כשחזר לורקי על טענותיהם של המומרים שקמו לפניו – כריסטיאני ומשמיד התלמוד ניקולאס דונין – אמרו הרבנים כי הם אינם יכולים להגן על הדברים; כותבי התלמוד ודאי יכלו, אבל הם אינם יכולים. אירונית, ציין לורקי את שריפת ספרי הרמב"ם כהגנה על שריפת התלמוד; מי שהסכים לשריפת ספר אחד, אמר, אינו יכול להתנגד לשריפת ספרים כעקרון.

סיומו של הוויכוח היה אסון. הרבנים הודו כי אינם יכולים להגן לוגית על התלמוד ואגדותיו; חלקם התנצר. זמן קצר לאחר מכן, חלק גדול מקהילותיהם הלך בעקבותיהם. קהילת ספרד שהוגלתה 80 שנה לאחר מכן כבר היתה קליפה ריקה ותו לא – ויש לזכור שרוב יהודי ספרד בחרו בהתנצרות ולא בהגירה.

מדוע לא נקטו הרבנים, בחוששם לחייהם ובנהלם דיון בלתי הוגן מעיקרו, בקו ההגנה של הרמב"ן? מדוע לא נסוגו אל הטענה שהם אינם מקבלים את האגדות אבל שומרים על החוקים? צעד כזה היה מרוקן את רוב אשפת החיצים של לורקי, וסביר להניח שידעו זאת. אז למה לא?

כי 1413 לא היתה 1263. 150 השנים שחלפו ראו את דעיכתה המהירה של הרציונליות היהודית. מורה נבוכים נקרא בלטינית ובערבית – השפה בה נכתב – הרבה יותר מאשר בעברית. האגדות, ודאי אגדות הנחמה וסיפורי המשיח, הפכו לחלק אינטגרלי הרבה יותר מהיהדות. ומארת הקבלה כבר החלה שולחת גרורות.

לוותר, ב-1413, על המשיח היושב בשער רומא, חובש ומתיר וחובש את פצעיו, ממתין לקריאה – היה לוותר על הקהילה. בין התנצרות ובין ויתור על אגדות הנחמה, העדיפו חלק מן הרבנים את ההתנצרות. שם, על כל פנים, היתה נחמה – נחמא פורתא, אבל נחמה. ונחמה היתה מצרך נדיר בעולם שבו התהלכו היהודים בצל הצלב הדוקר, הצל שהזכיר להם את כניעותם ושפלותם בכל אשר ילכו; בעולם שבו הדהדו פעמוני הכנסיה והחרישו את התפילות, שבו כל יום כמו הוכיח מחדש את אפסותה של הטענה כי היהודים הם עם נבחר, שבו אמרו יהודים בבוקר מי יתן ערב ובערב מי יתן בוקר מפחד שכניהם, בעולם שבו הקונוורסוס, המומרים, כונו דרך בוז מאראנוס, חזירים – לא, בעולם כזה אי אפשר היה לוותר על תקוות המשיח, ולו מן הפה ולחוץ. לא היתה אופציה נחמנידית בטורטוסה; זו המימונידית נשכחה מזמן.

* * * * *

ועם כל היותה של קהילת ספרד שריד קלוש של ימי תפארתה, הרי נפילתה הדהדה ברחבי העולם היהודי כולו. היא הובילה, תוך שנות דור, לקבלה הלוריאנית, שהפכה את המציאות על פניה.

בעולם שבו לא היה היהודי ולא כלום, טען לוריא – שהיה, כמו כבן דורו קארו, בעל אספירציות משיחיות בעצמו – כי האנשים הבזויים האלה הם הם אדוניו של העולם. לכל מעשה קטן שלו השפעות עצומות על המציאות: היהודי המאונן בורא לגיונות שדים, ואילו זה השורך את נעליו כנדרש מסוגל להביא גאולה לעולם. העולם עצמו, אליבא דלוריא, שרוי בגלות, והאל עמו; העולם מרוסק, כליו שבורים, קליפות בכל מקום – ויהודי ושרוך נעלו יכולים לתקן את העולם.

זו, בשלושה משפטים קצרים, מהותה של הקבלה. זו הסיבה שהיא היתה הצלחה גדולה כל כך. האגדה מספרת על אחד ממגורשי ספרד, ששילם חלק ניכר מהונו לפיראטים כדי שיביאוהו לחוף מבטחים. הללו בזזו אותו ונטשו אותו, עם אשתו וילדו, על איזה חוף נידח באפריקה הצפונית ללא מזון ומים. זמן קצר לאחר מכן מתה אשתו; ימים ספורים אחר כך, כשאורות מקום ישוב נראו באופק, מת עליו בנו. האיש, מספרת האגדה, קבר את בנו, נופף אגרופו כלפי שמיא ואמר "ריבונו של עולם, כל כך אתה טורח עלי, מנסה אותי, גורם לי שלא להאמין בך. אבל אני אאמין בך למרות כל נסיונותיך". האיש הזה יכול היה, לפחות, לומר לעצמו שהוא שותף לבוראו בתיקון העולם המקולקל שבנה.

הקבלה והקמיעות, הדרישה אל המתים ופולחנם, החסידות והערצת הגורו שלה – כל אלה זרים כל כך ליהדות הפילוסופית, הליטאית, של הרמב"ם. הביטוי "חסיד", בתפיסה הליטאית, מזמין את הצירוף "שוטה" – אבל ההתלהבות המיסטית של החסידים היא שהשאירה את היהדות ככוח מתחרה בשוק הרעיונות. היהודים הפילוסופים נשרו, רובם ככולם, אל הנצרות או האתאיזם משנפלו חומות הגטו ומשהסתבר שלעולם היהודי אין מה להציע לאינטלקט רעב. החסידות, והקבלה, נשארו. הם דבק לא פחות מהמצוות, והיהודי הממוצע – שאיננו חסיד ליבוביץ' – מאמין שהקבלה מסבירה את המהות הנסתרת של המצוות היומיומיות, ושאכן יש להן מהות.

* * * * *

אומרים לנו שאליאור חן, הרב המתעלל מירושלים, איננו רב. אבל זו חשיבה ליבוביצ'יאנית: ליהדות-האליטה אין כמעט קשר עם היהדות העממית. ושם, בסמטאות ירושלמיות או בני ברקיות שאיננו מרבים להלך בהן, עדיין אומרים – כמו שאמרו בסוף השבוע ל"ידיעות אחרונות" הוריה של אשתו של חן, אם הילדים שעברו את ההתעללות – ש"על פי ההלכה, האשה לאחר נישואיה קשורה לבעלה. היא אמורה לשמוע לו. היא עברה לרשותו. יש דברים שחייבים לעשות לפי פסקי ההלכה, אם זה טוב או לא". סביהם של הילדים שנפגעו סבורים שחן אכן היה רב, ושפסקי ההלכה שלו מחייבים. ובמידה מסוימת, הם צודקים.

ליהדות אין מדרג מסודר. היא איננה הכנסיה הקתולית, המסמיכה כמרים ומברכת בישופים, ותפקיד הרב בה איננו תפקיד הכהן הקתולי. הוא איננו צינור של שפע אלוהי. את הטקסים שהוא מבצע, יכול כל אדם מן הקהל לבצע. נוכחותו איננה הכרחית בברית מילה, חתונה או הלוויה. הרב איננו כהן; הוא מורה לחיים. "קנה לך רב וקנה לך חבר": האדם מחויב בפסיקתו של הרב שבחר לעצמו.

אין שום קריטריון מחייב לתפקיד הרב. מקובל שרב אחר יסמיך את הרב החדש, אבל זה לא הכרחי. המדינה, שמכירה ברבנים כפקידיה לצרכי דת, הקימה מוסדות הסמכה, ובארצות הברית יש מוסדות הסמכה רבים, לכל שלושת הזרמים – אבל הרבנים החסידיים, למשל, אינם בוגרי שום מוסד כזה , והדבר איננו פוגע בהם כלל. מקור סמכותם, כמו שהיה מקור הסמכות הרבני תמיד – ולצורך העניין, שלטונות המדינה הישראליים אינם אפילו פסיק – הוא כריזמטי: נכונותם של בני הקהילה לקבל עליהם את עולם.

מבחינה זו, היה חן רב לכל דבר. אמנם, עם עלית הזיותיו למדרגה חדשה – הוא התחיל לטעון שהוא המשיח – הוא התחיל לאבד בני קהילה במהירות, אבל גרעין קשה נותר נאמן לו. יש גם לזכור שהטענה שהוא משיח איננה, בהכרח, מעידה על אי שפיות: יהודים מאמינים שבכל דור ודור יש משיח שעומד להגיע, וכאשר יהיה הדור ראוי הוא גם יגיע. מנחם מנדל שניאורסון מברוקלין עשה הכל פרט להכריז על עצמו כמשיח – ובני קהילתו קיבלו אותו ככזה, לפחות עד מותו; רבים מהם מאמינים בכך גם לאחר המוות. חן נבדל משניאורסון בדבר אחד בלבד: בגודל הכת שסבבה אותו ובכוחה.

אומרים לנו שמה שעשה חן לילדיו המאומצים אינו יהדות. אבל, שוב, זו חשיבה ליבוביצ'יאנית. בשיטת המוסר שלו – אם אכן היתה שם שיטה – עירב חן יסודות קבליים מובהקים. שיטות העינויים – הכוויות, המזוודה שהפכה לסד – מזכירות את סיגופיהם (העצמיים, כמובן) של המקובלים. הכרחת הילדים לשתות טרפנטין, שפיכת ערק על פצעיהם, היתה אמורה "להוציא מגופם מזיקים"; כל התהליך כונה במונח הקבלי "תיקון"; וכל זה, כמו השבעת המלאכים של חן, כמו "הקבלה המעשית" שלו, כמו הביגמיה– חן טען שכיהודי ספרדי איננו כפוף לחרם דרבנו גרשום מן המאה העשירית, שהוא עוגן המונוגמיה ביהדות; השאלה הגדולה היא איפה היו שירותי הרווחה – מוכר באופן מדאיב למי שמכיר את משיחי השקר לדורותיהם.

לא רבים בקרב החרדים מיהרו לזנק לעזרת בן קהילתם הסורר, כששמעו על שתיית טרפנטין ועל אבנים לוהטות, על כליאה במזוודה ועל הפיכת פעוט לצמח, אבל הם התאגדו במהירות סביב התפיסה של "חוסך שבטו שונא בנו", שעדיין רווחת מאד בציבור הזה. הם לא טענו, על כל פנים לא בפומבי – וסביר מאד שמה שהם אומרים בחדרי חרדים שונה מאד ממה שהם אומרים לציבור הכללי – שחן פשע. לא; התירוץ החוזר ונשנה היה העיסוק לא בקבלה בפני עצמה, אלא ב"קבלה מעשית". ויכול להיות שיש בזה משהו. יכול להיות שכשמישהו מאמין שהוא לא רק לוחש שמות מלאכים, הם גם עונים לו – משהו זז. יכול להיות – סביר מאד, למעשה – שכשמישהו מאמין שבכוח מחשבתו להזיז עצמים, משהו אצלו מתפרק. בקצרה, חזרנו למעשה הנורא ברבי יוסף דלה רינה.

אבל זה תמיד היה שם. בעלי שם – הרציונליסטים קראו להם במיאוס "בעלי שד" – ידועים עוד בימי הביניים. קמיעות הם עתיקים מאד, והשבעת מלאכים היא לא פטנט של חן. וכפי שמעיד הסיפור על הרמב"ם ואריסטו/החכם המוסלמי, תפיסת העומק הקבלית שתפסה מזמן את מקומה של הרציונליות היהודית, בעולם המראה של המאגיה גם גדול הרציונלים יכול להיות מכשף קטן. מי שמכחיש את כוחה של הקבלה, את שורשיותה, נשאר בסופו של דבר עם אקזיסטנציאליזם המתחזה ליהדות. התעלמות מן הקבלה ומכוחה – שלמרבה האימה הפך למיינסטרימי, יצא מן החושך אל האור, בדור האחרון – לא תביא לביעורו של החמץ הזה. ויש, כפי שהראו לנו חן וחסידיו, הרבה מאד מה לבער.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • נפל האסימון

    נשמע שגם דובשנית היא מבית המדרש של ליאורה.
    לפי התשובה האחרונה, זה לא בדיוק תשובה של אדם דתי…

    טרולים מוזרים באתר הזה. זמן ללכת…

  • דובשנית עגומה

    ציטוט:

    נשמע שגם דובשנית היא מבית המדרש של ליאורה.
    לפי התשובה האחרונה, זה לא בדיוק תשובה של אדם דתי…

    טרולים מוזרים באתר הזה. זמן ללכת…

    ומתי אמרתי שאני אדם דתי? אם זו שאלה, אני לא.

    קצת עובדות שהם לא יכולים להסתדר אתן והסו-קולד ליברלים מסתבר, מתחילים לאבד את העשתונות ולמצוא "אויבי משטר" בכל פינה.

    הציצי בכותרת הבלוג בבקשה, והרשי לי:

    "חובה להגן על הגלוי לעין, האיוולי והאמיתי. אמיתות הן אמת, זכור ואל תשכח! העולם הממשי קיים, חוקיו אינם משתנים. האבנים קשות הן, המים רטובים, עצמים חסרי-תמיכה נופלים לעבר מרכזו של כדור הארץ […] החירות היא החירות לומר ששניים ועוד שניים הם ארבעה. אם זה מוסכם, נובע ממילא כל השאר."

  • נפל האסימון

    עוד יותר מפחיד. מה זה תרגיל של פיקוד העורף ?

    חג שמח

    i am outa here

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    " קצת עובדות שהם לא יכולים להסתדר אתן והסו-קולד ליברלים מסתבר, מתחילים לאבד את העשתונות ולמצוא ”אויבי משטר“ בכל פינה. "

    על פניו זה לא נראה כטיעון מנומק אלא, ירחם ה', כהשתלחות.
    הרי לשם ביסוס הטיעון אליך:
    1. לבחור מספר אנשים שמכנים את עצמם ליברלים.
    2. להראות סתירה בין אמונותיהם לליברליזם בכל הגדרה סבירה שלו.
    3. להראות שהם מאבדים את העשתונות. לאור הרלטיויזם שאת כה אוהבת כמובן שזאת צריכה להיות ההגדרה *שלהם* לאיבוד עשתונות.
    4. להראות קבוצה של מי שסומנו כ"אוייבי משטר".
    כל אחד מהליברלים שנבחרו צריך להתייחס לפחות פעם אחד לאחד מאותם "אוייבים".
    צריכים להיות ארבעה לפחות כיוון לדברייך יש יותר מפינה אחת, ובכל פינה יותר מאוייב אחד.
    5. לכל אחד מ"אוייבי המשטר" צריך להראות שהיחס אליו הוא אכן דומה לזה שהיה מקבל מי שמתנגד למשטר.
    6.העובדות "שלא הצליחו להסתדר איתן" צריכות לקבל ביסוס כעובדות.
    7. צריך להראות שלפני שצצו אותן עובדות לא ראו הליברלים "אוייבים" לפחות בחלק מהפינות שבהן הם מוצאים "אוייבים" כעת.

    אני לא רואה איך ניתן לעשות זאת אולי אני טועה.
    אם כן, אשמח לראות את הביסוס של הטיעון בקרוב.
    (אולי את אפילו יכולה להביא אחת מאותן "הוכחות" מפורסמות שלך )

  • גיא

    התגובה האחרונה שלי
    משום מה האקספלורר החליט לשכוח אותי…

  • אורן (ליון)

    משום מה אתה משתמש באקספלורר…

  • דובשנית עגומה

    ציטוט:

    התגובה האחרונה שלי
    משום מה האקספלורר החליט לשכוח אותי…

    סוף סוף משהו מועיל שהאקספלורר יודע לעשות.

    ציטוט:

    "עוד יותר מפחיד. מה זה תרגיל של פיקוד העורף ?"

    🙂 ג'ורג' אורוול, בלם בנוער של נתניה.

  • גיא

    "משום מה אתה משתמש באקספלורר…"
    לשכנע את ה-IT בעבודה שלי בנפלאות הקוד הפתוח, זה ממש הדבר הבא ברשימת הto-do שלי.

    ———————————————————————————————————————————

    "סוף סוף משהו מועיל שהאקספלורר יודע לעשות."

    גם השתלחות ברמת גנון, וגם הצהרה על עולם התוכנה! לא פלא שהקדשת להברקה הזאת 10 שורות!

    פלטת משהו שאין לך איך לבסס אותו, ועכשיו את מתקיפה אותי כי העזתי לציין את זה.
    אולי דברים שרואית מכאן, לא רואית משם?

  • דובשנית עגומה

    ציטוט:

    "פלטת משהו שאין לך איך לבסס אותו, ועכשיו את מתקיפה אותי כי העזתי לציין את זה.
    אולי דברים שרואית מכאן, לא רואית משם?"

    תגיד לי, אתה אמיתי?

    את מה שאתה טוען ש"אין לי איך לבסס" ביססתי היטב לאורך דיון שלם, שיתגלה לעיניך אם תגלול מעט למעלה – ולכן אם אתה רוצה לתקוף עמדה זו התעמת קודם במחילה מכבודך *עם הטיעונים שכבר כתבתי* שבחרת לעקוף, ומכאן שמי שכאן "אין לו איך לבסס" הוא דווקא אתה.

    ממילא במקרה זה את טיעוני יש *לנמק* ולא להוכיח, כך שהמתכון שלך ל"הוכחה" דווקא במקרה זה הוא סהרורי עד כדי כך (ושגוי) שבצדק יחשב לבדיחה, והתעלמותך מבקשתם המפורשת של כותבים באשכול להפסיק לחטט בנושא זה, בצדק תחשב לחוסר נימוס – משום כך ניסיתי לפטור אותך בהומור, אבל אתה חוזר ומתעקש:

    אז אם אתה כל כך רציני בעיני עצמך אז הנה, קח פינוק –

    את העובדה שהטענות נגד ליאורה אינן מראות שהיא טרול ביססתי היטב בהודעותי באשכול זה, אתה מוזמן לקרוא גם את שתי ההודעות באשכול שאינן שלי הטוענות אותו דבר.

    מאשימי ליאורה התנגדו לעמדתה על פי דבריהם הם, ועל פי דבריה של אסימון עצמה לא הסתדרו לה העובדות שהעליתי כי "זה לא בדיוק תשובה של אדם דתי", דבר שמעולם לא כתבתי.

    אם ביססתי את העובדה שליאורה אינה טרול, קל וחומר אני *שממילא אין מולי כל טענה*, איני טרול, ולכן השערתה של אסימון בהודעה 49 אינה נכונה, ובטח שאינה ליברלית, מאחר והאשמות שווא נגד כל אדם שהוא ללא כל הצדקה (שלא לדבר על השתקתו, חסימתו לתגובה להגנתו והעלמה טוטלית של דבריו רטרואקטיבית) *אינה* פעולה ליברלית.

    לכן אם התוקפים את ליאורה או אותי רואים את עצמם כליברלים (לפחות אחד מגדיר עצמו כך בכותרת הבלוג) הרי לא טעיתי, ואם אינם מגדירים את עצמם כליברלים הרי שוב צדקתי, מאחר ותגובתי תוקפת רק את הסו-קולד ליברלים, ומשמעות "סו-קולד" לעניין זה אם תהית, היא לא "כל כך קרים" אלא "אלה המתקראים ליברלים אך למעשה אינם פועלים כך" – כך ש"לא ליברלים" בעיני עצמם לא נפגעו.

    הבנת?

    ואם כבר, סעיף 2 שלך שגוי (הסתירה אמורה להיות בין פעולותיהם לליברליות, ולא "אמונותיהם"), סעיף 4 שלך נופל ("כל פינה" היא השאלה לגיטימית), סעיף 5 שלך נופל מאותה סיבה (קרא קצת על משמעות המירכאות בתחביר), סעיף 6 שלך שגוי (לא נדרשת הוכחת עובדות), וסעיף 7 נופל לאור נפילת הסעיפים הקודמים לו שנפלו.

    מבסוט?

  • יהושאפט

    בהחלט חשוב להבין שיש הבחנה בין השתיים.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    צריך להיות אמיץ מאוד בשביל להגיב כאן, מה? ארס בתגובות זה בלשון המעטה.


  • ב. גם חילונים פועלים מתוך אמונות כלשהן ולא כרובוטים עם שיקול קר (אחרת למשל, לא היה נמכר אפילו כרטיס לוטו אחד לחילונים), ולכן רק טבעי שאמונות משותפות יתפתחו בהיזון חוזר (ראה אמונות טפלות גם ללא אמונה דתית למשל).

    מזכיר לי משפט מצויין שקראתי פעם לפני שנים, אשר לצערי נכתב דווקא ע"י מישהו שאיני מעריך בכלל – חגי סגל (איש ערוץ 7 והמחתרת היהודית).

    זה היה על הקשר של מיסטיקה/אי-רציונלית ויהדות, והפואנטה שלו היתה (ציטוט מן הזכרון):

    "יהודי דתי ממוצע צורך ביום פחות מיסטיקה מקיבוצניק שמאמין במזל, אסטרולוגיה, ושלום עם הערבים".

  • Pingback: אני רק לשאול שאלה » ארכיון בלוג » האמת של ליאורה()

  • Pingback: בלוגיקה » J’accuse()