החברים של ג'ורג'

נקמת דם ילדה קטנה

אתמול בבוקר הוכיח יעקב נאמן, שוב, שאסור לתת לחובשי כיפה לשמש כשרים. כמה שעות אחר כך הוכיח השופט המחוזי נועם סולברג, שוב, שאסור לתת להם לשמש גם כשופטים.

סולברג פסק בתביעת הדיבה של רס"ן ר., שבשנת 2004 פיקד על המוצב ברפיח שחייליו הרגו ילדה, אימאן אל המס, שהתקרבה למוצב. תחקיר "עובדה" של אילנה דיין חשף שר. ביצע "וידוא הריגה" באל המס. היא היתה בת 13 ועשרה חודשים. היא התקרבה למוצב, אש נפתחה לכיוונה – למרות שהתצפיתנים הגדירו אותה כ"ילדה בת עשר" – והיא השליכה את תיק בית הספר שלה ונמלטה. היא נפגעה. זמן קצר לאחר מכן יצאו ר' וחיילים אחרים בעקבותיה. על פי דבריו של ר' בקשר, הוא יצא אחריה כדי "לוודא הריגה". בחקירתו במצ"ח, חזר ר' ואישר שהוא יצא אחרי אל המס כדי לבצע בה "וידוא הריגה".

על פי עדותו-שלו, שסולברג מקבל, ר' ירה מטווח קצר בילדה הפצועה – שעכשיו כבר אי אפשר היה להעמיד פנים שמדובר במחבלת חמושה – שני כדורים. אחר כך ישנה שאלה לא פתורה: ר' ירה צרור. החיילים שבפלוגתו, שחלק מהם שיקרו בעדותם, טענו שהוא ירה אותו לעבר אל המס. ר' טוען שהוא ירה את הצרור "בתנועה סיבובית, מזרחה ממנה". זמן קצר לאחר מכן עולה שוב ר' לרשת הקשר, מודיע שהוא ביצע וידוא הריגה, ומורה "לירות בכל מי שנכנס למרחב, גם אם זה ילד בן שלוש".

מאוחר יותר, בשלב הטיוח – וכולם שוכחים שהטיוחים הראשונים באו מצד ר' ואנשיו, שקלטו שהם בבעיה; אלה היו תחקירים שאפילו בוגי יעלון בשעתו דחה כלא סבירים, והם שימשו לו כאמתלה להדיח את תא"ל זכאי – ניסה ר' לטעון שהילדה שהלוחמים שלו זיהו כ"ילדה בת עשר, מתה מפחד", היתה בעצם "בת 15 עד 18". אם היא היתה בת 15, מדוע הוא היה צריך לתת פקודה לירות גם בילדים בני שלוש? האם פקודה כזו חוקית בכלל?

למזלו של ר', הוא לא היה צריך לענות לשאלות האלה. צה"ל מרח איזה משפט, שבו הוא הואשם בכלל בשימוש בלתי חוקי בנשק, וזיכה אותו. ר' קודם והוא עכשיו רב סרן, אבל הוא לא היה יכול לחיות עם התחקיר של דיין, אז הוא תבע. הוא דרש שלושה מיליוני שקלים; סולברג נתן לו 300,000; דיין הולכת ככל הנראה לערעור.

סולברג קבע (סעיף 67' בקישור) ש"המעשה שעומד במרכז הכתבה הוא וידוא ההריגה". הטענה שר' ביצע וידוא הריגה, היא זו שלכאורה מוציאה עליו דיבה. אבל על העובדה שר' ירה שני כדורים לפחות באימאן אל המס, כשזו שכבה פצועה וחסרת מגן, אין שום עוררין. ר' עצמו חזר עליה כמה וכמה פעמים, בקשר ובחקירתו; חייליו דיווחו עליה; סולברג מקבל אותה כעובדה. אז איפה פה הדיבה?

לטענת סולברג, הדיבה היא שר' ירה באל המס "בקור רוח", טענה שלא מופיעה בכתבה של דיין. הוא טוען שדיין מציגה את האירוע באופן שונה מכפי שהיה; למשל, הוא טוען שבעוד שר' הסתער באומץ על ילדה פצועה כשהוא חמוש ורגלי, דיין הציגה ג'יפים ויצרה בכך מצג שווא, כביכול נסע ר' מעדנות אל הילדה הפצועה וירה בה בניחותא. אבל הקריינות של דיין אמרה במפורש שר' יצא מהמוצב והגיע אל אל המס רגלי. יתר על כן, השופט מצא שדיין לא הדגישה די את הנסיבות המסוכנות של האירוע, ואת מצב נפשו המרוגש והלחוץ של הקצין הקרבי ר'. לדבריו, ר' חש שהוא בסכנה, ודיין לא ציינה זאת. לראיה, מביא סולברג קליע בודד שנורה לעבר הכוח מכיוון רפיח – קליע שנורה, גם אליבא דסולברג, אחרי שר' כבר ירה פעמיים לפחות באל המס. כלומר, אליבא דסולברג, הבעיה היא לא בכך שר’ ירה שני כדורים בילדה פצועה בת 13 (ועשרה חודשים), אלא בכך שדיין לא דיווחה על כך שהוא היה לחוץ כשעשה את זה.

וכמו להוסיף חטא על פשע, סולברג קובע (סעיף 159) שבעובדה שקצין בצה"ל יורה שני קליעים מטווח קצר בגופה של ילדה בת 13 (ועשרה חודשים. העשרה חודשים הללו משמשים לו כראיה להטיה מצד דיין) אין עניין ציבורי. כלומר, אין לדיין הגנת "אמת דיברתי" כי כדי שטענת "אמת דיברתי" תעמוד, יש צורך בעניין ציבורי.

בקצרה, סולברג בא לברך ויצא מקלל. חניכה של פליאה אלבק – זו שקבעה שמצבו של פלסטיני שאיבד את שתי ידיו בפעולת צה"ל שופר דווקא על ידי גדיעה זו – הלך בדרכה ועשה הכל כדי לחלץ (שוב) את כוחות הבטחון נקיים וטהורים. בדרך, הצלחנו סוף סוף להבין מה היה שם: הערפל התפזר. ר' הרג, על פי הודאתו, ילדה בת 13 (ועשרה חודשים), ששכבה פצועה ולא היוותה לו כל סכנה. ספק אם אי פעם היוותה סכנה. עד כה היה דמה של אל המס על ידיו של ר' ושל חייליו; עכשיו הוא מכתים גם את גלימתו של סולברג, שהכשיר את הריגתה.

סולברג קובע, לעיני העולם, שצה"ל הוא צבא שבו ירי בילדה פצועה הוא פעולה סבירה. הוא קובע שבצה"ל קיים נוהל – שבעיניו הוא סביר לחלוטין – שבו לא רק שאין מושיטים סיוע לפצוע אויב, להיפך; מחסלים אותו בשדה הקרב, גם כשמדובר בילד שניתן לשבות ללא מאמץ. הוא קובע שדי בכך שקצין יחוש מאוים, גם בלי שום סיבה נראית לעין, כדי להצדיק ירי של שני כדורים לפחות בילדה פצועה בת 13 (ועשרה חודשים). חמור מכל, הוא קובע שירי בילדה פצועה בת 13 (ועשרה חודשים) הוא דבר כל כך שגרתי בצה"ל, עד שאין עניין לציבור בכך שקצין צה"ל עושה זאת. אילו הטוקבקים ששיבחו אתמול בלהט את סולברג ור' היו מבינים מה בעצם אמר סולברג, הם היו ממהרים להגדיר אותו כגולדסטון החדש.

הלקח מפרשת ר' עד כה הוא שקצין בצה"ל יכול להרוג ילדות פצועות בנות 13 (ועשרה חודשים), לקבל קידום, להפוך לגיבור לאומי וגם לקבל פיצויים נכבדים מזו שהעזה לומר את האמת. יש לקוות שבית המשפט העליון ישים קץ לגרוטסקה הזו.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • mosh

    המציאות היא שהגרוטסקה הזו ודומותיה תשים קץ לבית המשפט העליון, וביחד אתו לזכויות האדם והאזרח של כולנו. אבל איך אומרים בבית הכנסת? זכויות?! שטויות של גויים ופטפוטים של שיקסעס…

  • וסולדברג הוזכר כמועמד לתפקיד היועמ"ש

  • Pingback: Tweets that mention נקמת דם ילדה קטנה » החברים של ג’ורג’ -- Topsy.com()

  • כשקראתי את הדיווח בהארץ התקשיתי להחליט בעצמי מה קרה פה. הארת את עיני והפכת את בטני.

    • ygurvitz

      לכבוד הוא לי.

  • מני זהבי

    סולברג אכן הולך ומצטייר כמקבילה של ציפי חוטובלי (אם לא של מיכאל בן ארי) בגלימת שופט; ואני הזהרתי מפני האיש הזה עוד לפני כחצי שנה (בדיון כאן:
    http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=699=1).
    אבל הבעיה אינה בכיפה שעל ראשו אלא בכך שהזדהותו המוחלטת עם מנגנוני המדינה כנגד זכויות הפרט מוצאת אוזן קשבת אצל המיינסטרים הפוליטי בישראל, שבחלקו הגדול אינו דתי (למשל, מי שקידם את מועמדותו של סולברג תחילה לבית המשפט העילון ואח"כ למשרת היועץ המשפטי היה ח"כ יריב לוין, שהוא, ככל הזכור לי, חילוני).

  • מני ל

    ונחשו מי בהרכב השופטים של הטרוריסט היהודיסט יעקב טייטל? מי אם לא משה דרורי הידוע לשמצה. האם גם כאן יפסקו לפי עקרונות ההלכה לשמחתם של יעקב נאמן וחבריו המזוקנים?

  • קורא עוד יותר קבוע

    מה דינה של הילדה בת השלוש עשרה (ועשרה חודשים) לפי התורה?

  • הדבר היחיד שלא ברור לי, הוא איך אתה עושה את ההשלכה מסולברג לכך שחושבי כיפה לא צריכים לכהן כשופטים?

    לא ראיתי טיעונים שנובעים מהיותו דתי. לא כמו אצל דרורי, לדוגמא.

    • mosh

      האמת היא שההשלכה ל"חובשי כיפה" היא לא טובה, כי לא כל אדם דתי הוא אקטיביסט יהודיסטי. שופטים ניכרים בפסיקותיהם. אפילו לצורך הדיון או המחאה לא נכון לפסול אותם לפי אורח חייהם.

    • מלכתחילה, אדם חובש כיפה מכיר באופן מובהק בריבון אחד ויחיד העומד מעל העם כריבון כפי שהוא בדמוקרטיה, ועל כן חוקיו עומדים מעל לחוקי בני האדם. זה מחשיד אותו אוטומאטית בנאמנות כפולה. ואגב, סולברג לא כתב את זה, אבל "טוב שבגויים הרוג" מהדהד לו בין השורות כמו דגל אדום.

      • ygurvitz

        בדיוק.

      • מני זהבי

        נמרוד, מה כל זה קשור לכאן? ככל הזכור לי, רב-הסרן ר' הוא דרוזי, כך שלא ברור איזה תפקיד ממלאת כאן שנאת גויים (במידה ויוכח שסולברג אכן לוקה בה). הבעיה, שוב, אינה בדת היהודית (שנאמניה ממלאיפ תפקידים ממלכתיים במדינות שונות, ואחד היה אפילו מועמד לסגן נשיא ארה"ב) אלא בכך שמערכת המשפט הישראלית נוטה להעדיף כמעט אוטומטית את עמדתם של כוחות הבטחון ואנשיהם על-פני עמדת בני האדם שנפגעו או עומדים להיפגע מהם. סולברג הוא חריג גם בנוף הזה, אבל מסופקני אם ניתן לומר את אותו דבר, למשל, על שופטים כמו שמחה אסף או משה זילברג ז"ל.

  • ג

    יוסי, אתה מדבר כמי שלא יושב שם, (במוצב גירית או במקביליו דהיום) ולא מסכן את עורך שלך, בניגוד לסרן ר'.
    החיילים שהיו שם כן חשבו שיכול להיות שזו לא סתם ילדה שטעתה בדרכה, ואז כשהוא מתקרב לשם, ככל שהוא יודע בזמן אמת הוא שהוא מסכן את עצמו, ומסכל אירוע.

    לפי מה החלטתם שילדה בת 13 ועשרה חודשים לא יכולה ב ח י י ם להיות מחבלת, היא חייבת להיות מעל לכל חשד, אבל נערה בת 16 יכולה להתפוצץ בסופר בקריית יובל?
    ואתה באמת מסוגל לזהות בהצצה על דמות שרועה על הרצפה את הגיל שלה?? ניסית פעם והצלחת פעם לפני שאתה מתנסח בפסקנות? (גם אם נניח שהחמאס עדכן אותך בגיל המינימום למבצעת פיגוע)

    ומעבר לסרן ר' לדעתי זה דווקא פסק דין חשוב שמגן על האזרח הקטן מהתיקשורת המשמיצנית.
    ברגע שאיזה עיתונאים מחליטים להכפיש מישהו, קשה קשה קשה להפריך את זה.
    היה משפט? חקירה? שטויות, היא יודעת יותר טוב.
    יש איזה דקויות, נסיבות מורכבות? שטויות, אין מה שהיא לא תצליח להבין לחתוך ולהכריע ב5 משפטים.
    יש בן אדם שהחיים שלו ניטחנים בגלל זה, אולי לא בצדק?
    שטויות, היא החליטה אחרת וזהו.

    אז נעשים הרבה עוולות לפלסטינאים, לזכותם לחיים , לחירות ולקניין, תכתוב על עביר עראמין, על חילמי שושה , על הרבה אחרים, אבל תגנה איפה שראוי לגינוי, ולא סתם.

    • ygurvitz

      אם היא היתה מחבלת מתאבדת, עם מטען עליה, למה לעזאזל הוא יצא מהמוצב והתקרב אליה? זה לא הגיוני. יתר על כן, חגורת נפץ היא דבר די בולט. תצפיתנים הבחינו בה בשלב מוקדם. אם ר' חשב שהיא מחבלת מתאבדת, או שיש סיכוי שהיא מחבלת מתאבדת, הוא לא היה מתקרב אליה. עוד תירוצים?

      • ג

        לא תירוץ בכלל. הם חותרים למגע, גם עם מחבלים מתאבדים.
        יצא לך פעם לנסות לזהות גיל של דמות שרועה על הרצפה? מאוד קשה.
        (נניח, אם יצאת פעם עם אמבולנס של מד"א, אולי הזדמן לך להתנסות בזה.)

        • ygurvitz

          לתצפיתנים לא היתה מי יודע מה בעיה. בכל מקרה, העקרון ש"אולי היא עשויה להיות סיכון, אז אם היא פצועה, בוא נדפוק בה עוד שני כדורים" הוא פשע מלחמה. פצועים זכאים לטיפול, לא לחיסול.

          • קובי

            מה אתה אומר, פשע מלחמה לא נסחפנו בכלל.
            כבר לא קרה שמחבלים מתאבדים הפעילו את המטען פצועים.
            לא קרה מעולם.

            • ygurvitz

              אוקיי, אני אנשוך. אתה יכול להביא לי דוגמא?

              • עזוב אותך ממתאבדים עם מטען – היה את דורס הטרקטור ההוא שנורה, והתעלף, ואז קם לתחיה והצליח להמשיך לנהוג בטרקטור (אמנם, ירו בו מספיק מהר והוא לא הצליח להרוג אף אחד נוסף, אבל אם כל מה שהוא היה צריך לעשות הוא ללחוץ על כפתור כשקרובים אליו אנשים…)

                http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3566783,00.html

              • איתי

                ובנוסף – הפיגוע בסי-פוד מרקט. נדמה היה שהאירוע נגמר, המחבל שכב דומם ומנוטרל לכאורה, כוחות הביטחון כבר היו במקום. אחד המאבטחים ניגש אליו, והמחבל קם פתאום, נעץ סכין בלבו והרג אותו. (אם אני זוכר נכון את פרטי האירוע.)

        • מנגד, לא ניסיתי אף פעם לדפוק כדור בילדה (שהתצפיתנים שלי זיהו כבת עשר) לא חמושה השרועה על הקרקע, כשאני מוקף בטובי חייליי וחמוש במיטב הנק"ל.

  • מקריאה שטחית שלי בפסק הדין מתקבל רושם שהמצב לא כל כך חד צדדי כפי שאתה מציג אותו. ה"15 עד 18" היחיד שאני מוצא בפסק הדין הוא בסעיף 10, במה שר' אמר בקשר עוד במהלך האירוע עצמו, מעט אחרי "וידוא ההריגה". באופן כללי מקריאת השתלשלות האירועים כפי שהיא מתוארת שם מתקבל רושם של כאוס סטנדרטי של מוצב לחוץ שפתאום רואה אזרח שלא אמור להיות שם. לא מתקבל רושם שהם בכלל הבינו במי הם מוודאים הריגה (נטען שם שר' לא שמע את האמירה בקשר על "ילדה בת 10").

    מה שכן דפוק לגמרי זו האמירה שלו על "מי שבן שלוש צריך לירות בו", אבל גם זה משהו שנאמר בזמן אמת, לא מדיניות מחושבת שקובעים ודבקים בה. בקיצור, המצב לא נראה כל כך פשוט כפי שאתה מציג אותו.

    • רחל

      אבל זה בדיוק מה שדיין טענה בכתבה: שהמצב במוצבים בעזה לחוץ על סף התפוצצות, ושמריטת העצבים המתמדת הזאת עולה בחיי אדם.
      החשיבות של התחקיר היא בדיוק בנקודה הזאת, ובחינה זאת סרן ר' הוא רק משל.

      • אין לי מושג מה דיין טענה; אני מתייחס למה שיוסי טוען.

      • ג

        רחל, זו בדיוק הנקודה: בשביל אילנה דיין, סרן ר' הוא רק משל. בשביל עצמו, (וגם בשביל בית המשפט), הוא לא רק משל אלא ממש בן אדם שלם.

  • ג

    ולמה החלטת שזו חייבת להיות חגורת נפץ? החמאס התחייב להשתמש תמיד באותו ציוד?
    אולי יש לה רימון ביד, אולי יש מטען מתחת לבגד, אולי משהו שהחיילים עוד לא מכירים ומבינים.
    למה שלא יחשדו במקסימום?

    • AP

      אבל הצבא לא עובד ככה. הצבא לא מתנהל לפי ההיסטריה של החיילים בשטח. בגלל זה יש נהלים ופקודות לגבי כל תרחיש אפשרי. אם הצבא כן היה מתנהל לפי איך שאתה אומר, ניתן היה להצדיק כל פעולה של כל חייל בכל סיטואציה שלא תהיה.
      אם מפקד מגיב ככה במצב בלתי מזיק, אני לא רוצה לראות איך הוא מתפקד במצב אמת. אפילו אם נניח שאותו ר' לא היה פושע, הוא עדיין יוצא רע מאוד מכל הסיפור הזה.
      כמובן שהוא קודם בתפקיד, כי אחרי הכל, מדובר כאן בצה"ל.

      • גרייף

        אני חושב שהנקודה של דיין ושל יוסי היא שככה הצבא עובד:
        "…הצבא מתנהל לפי ההיסטריה של החיילים בשטח. בגלל זה יש נהלים ופקודות לגבי כל תרחיש אפשרי. אם הצבא כן היה מתנהל לפי איך שאתה אומר, ניתן היה להצדיק כל פעולה של כל חייל בכל סיטואציה שלא תהיה."

        שירתתי בצבא ואני עדיין משרת במילואים וזה בדיוק מה שאני רואה כאשר מגיעים למגע עם שכנים מצפון או מדרום: לחץ, חוסר אכפתיות לחיי אדם, והצדקה של החייל בכל סיטואציה שלא תהיה.

    • ש.ב

      באמת למה?

      לפי אותו הגיון, אם צבא יושב במוצב מול איזה עיר, הוא צריך למחוק את כל העיר בפצצת אטום כי לך תדע אם איזה מישהו מכוון עליך רובה צלפים או טיל לאו מאיזה חלון.

      וזה לפני שהזכרנו את האפשרות שמישהו מכוון משהו שהחייל "לא מכיר ולא מבין", ולך תדע, אולי יש לזה טווח של עשרים אלף קילומטר ואיזה ערבי מפעיל אותו ממרתף בטוקיו.

    • ygurvitz

      למה שלא יחשדו שהיא חיזר?

  • נראה לי אתה טועה עם אלבק וקטוע הידיים. לא מדייק אם לדייק.

    • שונרא

      אני לא בטוחה לגבי קטוע הידיים, אבל את הטענה שאין צורך לפצות אדם שאשתו נהרגה משום שהוא כבר לא נאלץ לפרנס אותה נזכור תמיד לדיראון המדינה היהודית.

      http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%9C%D7%99%D7%90%D7%94_%D7%90%D7%9C%D7%91%D7%A7

      יש דרגות של רשע שבאמת מתאימים לשמה של הנבלה הזו.

      • אלבק הסבירה פעם מדוע הוצאו את אותו ציטוט שלה מהקשרו (זה עניין משפטי גרידא, משהו של דיני נזיקין). לצערי לא מצאתי קישור לאותו הסבר שלה.

        • ygurvitz

          היא כתבה שבעל דוכן פלאפל שאיבד את שתי ידיו הרוויח, כי מעתה הוא הוא לא יצטרך לעבוד יותר. אני זוכר את זה היטב. אולי היה שם איזה פלפול משפטי נוסח מפיסטופלס, אבל זה לא באמת חשוב.

        • סמילי

          זה היה בראיון שפורסם במקור ראשון (מרץ 2005), שכבר לא קיים ברשת (אבל כן בארכיון של הרשת). מזל שמישהו שמר את הציטוטים במקום אחר. http://www.haayal.co.il/thread?rep=287372 ובשביל הנוסטלגיה, http://www.haayal.co.il/thread?rep=394585

  • גורביץ חוטא כאן בדיוק באותו חטא בו חטאה אילנה דיין לפני חמש שנים כאשר בישלה את הכתבה ששפכה את דמו של סרן ר'. משפט חסר הקשר מפה, מדביקים סצינה משם, מכניסים לבלנדר וטווים יחד עם כמה משפטי חיבור ארסיים. כך עיתונאי עושה רצח אופי לאדם, בין אם בעיתון, בבלוג או בטלוויזיה.

    ההבדל בין דיין לגורביץ זה שלאילנה דיין לא היה חמש שנים בהם הצטבר מידע רב בפרשה, בכלל זה משפט בו התברר כי החיילים שיקרו על מנת לנקום במפקדם, ופסק דין מפורט של 130 עמודים שמבהיר מה אירע בדיוק באותו מוצב.

    גורביץ הרי חי מרצח אופי של קציני צה"ל ושל מתנחלים. פה היו לו שני ציפורים במכה אחת – גם קצין גבעתי וגם שופט מתנחל דתי.

    אני לא מצליח להבין אנשים כמו גורביץ שתאוותם זה לעשות רצח אופי לקציני צה"ל שמחרפים את נפשם כדי שהוא יוכל לקיים את שגרת יומו בבטחון, בין סרן ר' ובין אם תא"ל תמיר.

    פסק הדין של נעם סולברג הוא פסק דין מרתק וחשוב, אשר ילמדו אותו היטב בכלי התקשורת. אתם מוזמנים לעיין בו כאן:

    http://www.the7eye.org.il/Verdicts/slander/Pages/captain_r_dayan.aspx

    • שמת לב שקישרת לאותו מקור שמקושר בפוסט ושממנו לקוחים הציטוטים, נכון?

      • נסה לקרוא שוב את התגובה שלי, במיוחד את הפסקה הראשונה.

        אני ממליץ לקוראים לקרוא ישירות את המקור, ולא את קוקטייל התרעלה של גורביץ/דיין.

        זה בדיוק מוסר ההשכל בפרשה: הקלות הבלתי נסבלת בה אפשר לעשות רצח אופי באמצעות מניפולציה של רסיסי עובדות מחוץ להקשר.

        • שונרא

          המלה "רצח" היא בדיוק במקום. מי שנרצחה היא ילדה תמימה שלא עשתה דבר רע.

          את הרוצחים יש להביא לדין. גם אם אין חוקים בתוך מדינת ישראל שאוסרים על רצח ילדות קטנות, יש חוקים מחוץ לה.

          (ותודה על הקורס המזורז ביהדות/ציונות. יום אחד ילמדו את הטקסטים של אנשים שמדברים כך וישאלו: "איך זה קרה?")

          • מי שמשתמש בטרמינולוגיה של "רצח" עבור הרוגים בשדה הקרב רק מעיד על בורותו. אני בהחלט בעד להעמיד לדין את מי שעושה שימוש ציני באוכלוסיה אזרחית ובילדים בפרט בשדה הקרב:
            http://www.inn.co.il/News/News.aspx/183826

            • יובל

              איזה "שדה קרב"? איזה "קרב" היה בדיוק בין הילדה בת ה-13 לבין המוצב? איפה אתה חי?

            • ygurvitz

              איזה שדה קרב? איזה קרב היה שם? קבוצה של חיילים ירתה בילדה לא חמושה, ואחר כך הקצין שלהם התקרב אליה והרג אותה בטווח אפס. אתה קולט על מה אתה מדבר בכלל?

              • שדה הקרב מתואר בפרוטרוט בפסק הדין אותו מיהרת לעוות בפוסט שלך, בדיוק כפי שאילנה דיין עיוותה את פרטי האירוע ושפכה את דמו של סרן ר' בכתבתה בטלוויזיה.

                אולי לא קראת את פסק הדין, אולי לא הבנת אותו, ואולי אתה פשוט מיתמם – להלן הקטע הרלבנטי מפסק הדין המתאר את מה שהתרחש שם:

                פתיח: תולדות המעשה

                […]

                5. בבוקרו של יום 5.10.2004 אירע האירוע המבצעי שבעקבותיו שודרה הכתבה. דמות נראתה פתע-פתאום בסמוך מאד למוצב גירית. היתה זו אימאן אל-האמס, כבת ארבע-עשרה, תושבת שכונת תל-א-סולטאן ברפיח (להלן – המנוחה). מוצב גירית שכן בדרומה של רצועת עזה, סמוך לגבול המצרי ולציר 'פילדלפי' הנמשך לאורכו של הגבול. מצפון-מזרח למוצב, בריחוק של כמאתיים מטרים, פאתיה של העיירה רפיח. בין רפיח וציר 'פילדלפי' רצועה בת כמה מאות מטרים שכולה דיונות של חול. שׂיחים ותלוליות מנקדים את השטח החשוף, זעיר פה זעיר שם, ורק מוצב גירית מתנשא על גבעה רמה בלב השטח. השטח החשוף הזה מכונה אב"ם, נוטריקון 'אזור בטחוני מיוחד'. לתושבי האזור אסורה הכניסה אליו. הוראות פתיחה באש מיוחדות חלות לגביו. קיצורו של דבר, הופעתה של דמות בבוקר ההוא בשעה 06:48 ליד הסוללה המקיפה את רחבת הרק"ם, כשבעים עד מאה מטרים משער המוצב עצמו, היתה אירוע יוצא דופן.

                6. מתיחות ודריכות אִפיינו את התקופה ההיא בגיזרת פילדלפי בכלל, ובמוצב גירית בפרט. כשבועיים קודם לכן חדר מחבל אל מוצב מורג השכן, ירה בחיילים שם והרג קצין ושני לוחמים. התובע היה בין הראשונים שהגיעו אז למקום האירוע. מאז העביר המודיעין התרעות ממוקדות על כוונות של מחבלים לעשות פיגוע דומה גם במוצב גירית. ירי של צלפים וטילים נגד טנקים לעבר המוצב היה דבר שבשגרה. בתחילת הלילה שקדם לאירוע דנן זוהה צלף שירה מרפיח אל עבר המוצב. צלף מבין חיילי המוצב פגע בו.

                7. התובע היה אז מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד שקד בחטיבת גבעתי, מזה חודשיים. הוא שימש כמפקד המוצב. בימים שקדמו לאירוע, בשל ההתרעות, הורה על שיפור מערך ההגנה של המוצב ומוּכנוּת חייליו. עמדת שמירה נוספה אל מגדל התצפית. לחייליו הורה התובע לישון בחדר האוכל, המוגן בבטון, ולא בחדרי המגורים שאינם מוגנים. בלילה ההוא ישן התובע עצמו בג'יפ החפ"ק יחד עם צוות החפ"ק, כדי להיות מוכן להגיב לכל רעה שלא תבוא. לקראת בוקר עבר לחדר ונִמנם שם אל מול מכשיר הטלוויזיה.

                8. כשהופיעה הדמות סמוך לשער הרק"ם של המוצב, פתחו החיילים אשר שמרו בשער המוצב בירי לעברה. כמוהם עשו חיילים שהיו בעמדות אחרות. חיילי הפלוגה סברו כי הנה הגיע האירוע שאליו התכוננו. אזעקת חירום הופעלה במוצב ובמערכת הכריזה נשמעה הקריאה "מחבל במוצב". החובש הפלוגתי העיר את התובע בצעקות 'מחבל במוצב', וגם התובע הבין כי המוצב מותקף. הוא רץ מייד אל עבר שער המוצב. השומרים שם סיפרו לו כי ראו דמות עטוייה בכאפייה מתקרבת אל המוצב. התובע שׂם לב לכך שאינו לובש שכפ"ץ ולקח את זה של סגנו. קודם לכן השליכה המנוחה תיק שחור במקום שאליו הגיעה, סמוך לסוללה, והחלה לרוץ לכיוון מזרח. אז נפגעה מן היריות שנורו לעברה ונפלה, שוכבת מאחורי תלולית חול, נסתרת מעיני חיילי המוצב. בעת ריצתה, דיווחה עמדת העת"ף (עמדת תצפית הממוקמת על מגדל גבוה ביותר בתוך המוצב, בסמוך לשער) לחמ"ל המוצב כי מדובר ב"ילדה בת עשר בערך". התובע, יחד עם סגנו, הקַשָּׁר שלו וקצינים נוספים, יצאו בריצה מן המוצב ונשכבו על הסוללה שממזרח לרחבת הרק"ם (רחבה בסמוך לשער המוצב, מחוצה לו, אשר נועדה לטיפולים בכלי-רכב משוריינים).

                9. החייל שבתצפית העת"ף הודיע אז לחמ"ל כי מדובר ב"ילדה בת עשר", אשר נשלחה להערכתו לבחון את תגובת המוצב, וכי "אין צורך להרוג אותה" (שורה 98 לתמלול הפסקל, נספח י' לתצהיר התובע). הדיווחים הללו לא הגיעו לאוזניו של התובע, שלא האזין בעצמו לקשר. התובע הורה על עיבוי מערך האבטחה במוצב, מחשש שזו רק פעולת הסחה ואילו עיקר הרעה עודנו לפניהם. בשעה 06:55 הודיע התובע בקשר כי "אני ועוד גפרור מתקרבים עוד יותר קדימה, לוודא את ההריגה", וביקש חיפוי. התובע לא ידע אז אם המנוחה, שבעיניו ובעיני הלוחמים שלצִדו היתה מחבלת, נהרגה מן הירי או שמא רק נפצעה. הוא יצא בליווי הקַשָּׁר שלו אל עבר המקום שבו שיער כי נפלה. התובע התקרב לעברה, ירה לעבר גופהּ שני כדורים ממרחק קצר, כדי לוודא שאין עוד ביכולתה לפעול נגדו ונגד חייליו בכל דרך ("וידוא ניטרול" בלשונו של התובע בחקירתו במצ"ח; נספח 4 לתצהירו, חקירה מיום 26.10.04, עמוד 10), ושב אל הקַשָּׁר, מטרים אחדים לאחור. אז נמלך בדעתו, סב אל עקביו, חזר לעבר המנוחה כדי לוודא שלא נשקפת סכנה מהגופה ומסביבתה, ותוך כדי כך ירה צרור לעבר המרחב שממזרח למקום שבו שכבה המנוחה, בתנועה סיבובית.

                10. אחר כך חזרו התובע והקַשָּׁר אשר איתו אל הסוללה. הם זיהו את התיק שהשליכה המנוחה. התובע הורה לירות לעברוֹ כדי לנסות להפעיל את חומרי הנפץ שחשש כי ישנם בו, אולם הירי לא גרם לפיצוץ. תצפית העת"ף דיווחה כי זיהתה, לא בוודאות, חמוש באחד הבתים בפאתי רפיח. אז הורה התובע להוציא מן המוצב דחפור D-9 ממוגן ('דובי') כדי לקבור את התיק בחולות. תוך כדי כך נורה כדור על-ידי צלף מכיוון רפיח אל עבר הלוחמים ששכבו על הסוללה. הכדור פגע במחסנית רובהו של אחד הקצינים, ששכב בסמוך לתובע. רסיס מן הכדור פגע גם בידו של הקצין. התובע הורה לכלי רכב משוריין לצאת מן המוצב ולפזר עשן שיחצוץ בין הלוחמים לבין רפיח, כדי שיוכלו לשוב בביטחה אל המוצב.

              • ygurvitz

                קראתי. איפה הקרב? אני רואה היסטריה של חמושים, אבל אני לא רואה קרב. קרב, בהגדרה, הוא אירוע שבו יש שני צדדים לוחמים. קבוצה של חמושים שיורים על ילדה לא חמושה איננה קרב על פי שום קנה מידה, ולא משנה עד כמה לחוצים היו החמושים.

              • נו, כנראה שבאמת אתה סובל מליקוי בהבנת הנקרא.

                מתוך הפסקה שצטטתי לעיל:

                "תוך כדי כך נורה כדור על-ידי צלף מכיוון רפיח אל עבר הלוחמים ששכבו על הסוללה. הכדור פגע במחסנית רובהו של אחד הקצינים, ששכב בסמוך לתובע. רסיס מן הכדור פגע גם בידו של הקצין."

              • ygurvitz

                אולי תסתום קצת ותלמד לקרוא? גם סולברג קובע שהירי הזה בוצע *אחרי* שר' ירה באל המס. הוא טוען שזה חלק מהאירוע משום שזה התרחש אחרי הירי באל המס ולפני שר' הודיע בקשר שהוא רצח אותה.

              • יובל

                כדור אחד(!) שנורה לאחר שאימאן אל המאס כבר נורתה הוא ה-"קרב" והוא הופך את אימאן אל המאס למישהי שנהרגה ב-"שדה הקרב"? אתה שפוי? זה עיוות של כל מושג הגיוני.
                תחת עיוות כזה אפשר להצדיק כל רצח עם בהיסטוריה. לפי ההגיון המטורף הזה גם רצח העם ברואנדה היה "שדה הקרב" – הקרב בין בני ההוטו הטובחים לבני הטוטסי הנטבחים.

              • יריב

                אנסה לעזור לך.
                מרגע התקרבות הדמות למוצב, הנחת העבודה היתה שהמוצב מותקף (אזעקת חירום הופעלה במוצב ובמערכת הכריזה נשמעה הקריאה "מחבל במוצב"), שמדובר פעולת הסחה או בחינת תגובה של החיילים סמוך לתקיפה ע"י חמושים נוספים.
                כלומר ההנחה הייתה, על-פי מקרים שכבר קרו בגיזרה, שהולך ומתפתח קרב.

                ידוע שארגוני הטרור הפלשתינים אינם בוחלים באמצעים ובמקרים רבים מערבים נשים, בני נוער ואפילו ילדים בפעולותיהם. מצער מאוד שהנערה, אימאן אל המס, הגיעה לאזור הביטחון, נפגעה ונהרגה.

              • ygurvitz

                כלומר, לשיטתך, אם חמושי צה"ל הוזים התקפה, זו עילה מספיקה לירות בילדה, לרדוף אחריה ולרצוח אותה – גם אם לא היתה שום התקפה?

              • יובל

                כלומר לדעתך, מכיוון שהנהלים של צה"ל מטורפים (התקרבות של ילדה קטנה למוצב מפורשת כקרב), זה מצדיק שנשעה את ההגיון? לא היה קרב. אין שום הגדרה הגיונית של המלה קרב שיכולה לתאר את הירי באימאן אל המאס כקרב. אם אתה רוצה להגדיר התקרבות של ילדה למוצב כקרב אתה יכול גם להגדיר נוכחות של בני טוטסי בכפר שלהם כקרב. זה שיחדש במובן המצמרר ביותר שלו – כי הוא פשוט מאפשר רצח.

              • יריב

                מדובר באזור ביטחוני מיוחד בשטח סטרילי שהכניסה אליו אסורה לתושבים ולא בכפר שליו.
                בגיזרה הייתה מתיחות ודריכות בעקבות תקיפת מוצב כשבועיים קודם והתרעות ממוקדות של מערך המודיעין.

                יוסי, מי שקבע שמדובר בהתקפה הוא מפקד הפלוגה. בדיעבד נראה שטעה, אך באותו הזמן בהתאם לנסיבות (הרקע והמודיעין, השעה המוקדמת וההתנהגות החשודה- השלכת התיק ע"י הדמות) זו הייתה החלטה הקצין בשטח.

                אני לא בטוח שאני הייתי מחליט אחרת- שוב, מצער שהנערה נהרגה.
                אבל לא נראה לי שבמקרה הזה הייתה כוונה לטבוח כך סתם בילדה ללא אבחנה.

              • ygurvitz

                נו, אז אם זו היתה ההחלטה – המטומטמת והנפשעת – של הקצין בשטח, אני צריך לעבור לדום?

              • ygurvitz

                אגב, עוד משהו שלא הבנתי: מדוע העובדה שר' לא טרח להאזין לרשת הקשר שלו מעידה לטובהו? האם היא לא מעידה על רשלנות נפשעת?

              • יריב

                "אל תדון את האדם עד שתעמוד במקומו"
                הצגת המעשה ללא הקונטקסט, חוטאת למציאות ומציגה את הקצין כרוצח ילדים.

                אומנם ישנם מקרים של רצח מכוון ופשעי מלחמה אחרים בעימות הישראלי-פלשתיני, אבל לדעתי זה לא המקרה.

              • כן, זה בהחלט קרב, אבל זה כנראה לא משהו שאתה מסוגל להבין מהקריירה הצבאית המפוארת שלך כאפסנאי בבקו"מ וסמב"צ במינהל. בקרב לא הכל ברור, ולעתים אפילו יש סיטואציות של אש על כוחותינו, אבל אף אחד לא קורא לזה "רצח". החיילים חשו מאויימים, ובצדק, והשיבו אש יעילה על מנת להגן על עצמם.

                טר"ש גורביץ, לך תשב שבועיים במוצב מותקף ואח"כ תכתוב לנו משם פוסטים מלומדים.

              • ygurvitz

                אני אולי טר"ש, אבל אני עוד לא יריתי בילדה פצועה וחסרת מגן, מוקף בחיילים, ועוד העזתי לקרוא לזה "קרב".

                אני מבין שלשיטתך, מעכשיו כל אירוע שבו צה"ל יורה על עצמו, גם אם אין כוח אחר בסביבה, הוא "קרב". אולי פשוט תודה בזה שמבחינתך לחייל לחוץ מותר לעשות הכל?

              • ygurvitz

                ו-וואו, טוב. אם לירות בילדה חסרת מגן נקרא "להשיב אש יעילה כדי להגן על עצמם" (להשיב?!) אז כנראה שבאמת אין על מה לדבר.

                אולי בפעם הבאה, כדי שחיילים לא יחושו מאוימים, הם פשוט יתלו ילדות פלסטיניות על קירות המוצבים? זה ודאי יחסוך בנפגעים.

              • יובל

                העיניים קוראות והמח מסרב להאמין: "החיילים חשו מאוימים, *ובצדק*" (הדגשה שלי). מבחינתך אימאן אל המאס – ילדה בת 13 – באמת אימה על חיי הלוחמים של הצבא החזק ביותר במזרח התיכון שישבו מוגנים בתוך מוצב, חמושים מכף רגל ועד ראש. זה כל כך הזוי שאני כבר חסר מלים.

              • יובל, אני מציע שתקרא שוב את התיאור לעיל מתוך פסק הדין. זו בהחלט סיטואציה מאיימת – אבל אתה כנראה גיבור גדול. את שירותך הצבאי (אם היה כזה) בילית באפסנאות או בשק"מ?

                גורביץ, צ"ל להיות "לפתוח באש". אני מפנה את תשומת ליבך לדוגמאות בתגובות מטה של שימוש פלסטינים באוכלוסיה תמימה וכן בילדים נושאי חגורות נפץ על מנת לפגוע בחיילי צה"ל. הנחת העבודה ביחס כל מי שמגיע למרחב המוצב בו נעה אותה ילדה היא שמדובר בנסיון תקיפה על המוצב, ויש לפעול בהתאם. על כן הוכרז במערכת הקריזה "מחבל במוצב" וכולם הוקפצו לפעולה על פי נוהל חדירה.

              • ygurvitz

                גורביץ, צ"ל להיות "לפתוח באש".

                המשפט הראשוני שלך היה


                החיילים חשו מאויימים, ובצדק, והשיבו אש יעילה על מנת להגן על עצמם

                אנא הסבר לי כיצד:

                א. החמושים חשו עצמם מאוימים "בצדק". מה היה האיום?

                ב. מה פשר ההתפארות ב"אש יעילה" על ילדה לא חמושה?

                ג.באיזה אופן, בדיוק, הגנה האש המדויקת הזו על החמושים?

              • יובל

                לשירותי הצבאי (אם היה כזה) ולשאלה האם אני גיבור או לא אין שום קשר לשום דבר.
                אני מבין שהחלטת לנקוט בכלל הידוע "כשהטיעונים חלשים יש לעבור לאד-הומינם" ובכך השטויות שלך ירדו אל מתחת לסף הסינון שלי.

              • יובל, כאשר אתה טוען נחרצות שזה הזוי שהחיילים חשו מאויימים בסיטואציה הנ"ל, הרקע שלך בהחלט רלבנטי.

                גורביץ, כל התשובות נמצאות בפתיח עם עובדות האירוע שציטטתי מפסק הדין. נסה באמת לקרוא אותן.

              • אנשוך. למרבה הצער הייתי בקרבי וגם במוצב שהותקף – ואני מסכים עם יוסי ויובל. יש לך עוד טיעון מעבר לטיעון הדבילי היית ג'ובניק?

              • אתה נושך באוויר. יובל לא הציע שום טיעון, כך שאין מה לסתור או להציג טיעון נגדי לדבריו. יובל רק אמר שהוא חושב שזה הזוי שהחיילים חשו מאויימים מהמצב, ואני חושב שמי שחושב כך הוא זה ההזוי.

              • לא הצגת שום טיעון, היה אולי המשפט הנכון שאמרת בכל השרשור הזה.

                אתה זה שהעלת את נושא השירות הקרבי כאמת מידה ליכולת הערכת המצב של הדובר.

              • אור ברקת, תקרא שוב את התגובה אליה הגבתי. במקום לעסוק בבולשיט, נסה להוסיף ערך לדיון, אם אתה מסוגל לכך.

              • תן לי לראות אם אני מבין: ילדה עם תיק בית ספר נמלטת ממוצב שממנו פותחים חבורה של חיילים חמושים באש עליה. היא נופלת בשטח פתוח, במרחק מה מהמוצב. עכשיו זו הסיטואציה: יש ילדה מוטלת על החול, יש מוצב עתיר חיילים חמושים במיטב הנשק. בתור מי שהיה תחת אש פעם או פעמיים (רק כדי להדוף את האד-הומינם האווילי שבו אתה מנסה לחזק את עמדתך) אני לא רואה בסיטואציה הזו כל סכנה. אמת, יכול להיות שבחול היא החביאה מבעוד מועד את הגלולה שתהפוך אותה למגה-זורד יורק אש, או שהיא בדיוק מרכזת את כל כולה ב"כוח" כדי לחנוק את כל החיילים, טריק שהלורד דארת' ויידר לימד אותה עוד בגנון, אבל זה לא סביר.
                החיילים הגיבורים, שחשו מאוימים מנוכחותה של ילדה פצועה בחולות שמחוץ למוצב הממוגן למשעי שלהם, רצו במהירות – מפקדם נאלץ ללוות קסדה (אגב, מה זו השטות הזו? מי יוצא להקפצה בלי קסדה? על כזה דבר חטפתי חודש ריתוק ואמרתי תודה) – ותוך חירוף נפשם הם קרבו אל המפלצת המתעוותת בחול. בלהט הכדורים שהם דמיינו שורקים סביבם, הם נעמדו מעליה ומפקדם האמיץ ירה בה כדור, ואז עוד אחד. כפי שלימדו אותו עוד בטירונות, הוא הוסיף סריקה במבט לאחור, וירה צרור בתנועה סיבובית, למקרה שהחול יעז להתעסק איתו. אפשר לחזל"ש. המלוכלך הרדוף. אה, שכחתי, לא היה לו מכשיר קשר.
                יקי, חוץ מלהגיד "אתה לא היית בסיטואציה הזו", אתה יכול בבקשה להסביר איפה כאן הקרב? בכל טווח הזמן שבין תנועתה של הילדה לכיוון המוצב לבין הכדורים שנורו בה, לא נורה אפילו כדור אחד לעבר החיילים במוצב. לאחר הזיהוי הראשוני והפתיחה באש, הסיטואציה הייתה שה"איום" שוכב אי שם בחולות, בעוד ה"מאוימים" יושבים בתוך קירות בטון, חמושים בנשק ובמצלמות מעקב. איפה, במקום הזה, הייתה סיבה לאבד את הראש? תשובות, לא דמגוגיה.

              • ygurvitz

                יקי, הבנתי. אין לך מה לומר. כרגיל.

              • נמרוד, לשאלתך אם אתה מבין – התשובה היא שלילית. כך למשל המילה "קסדה" לא מופיעה כלל בתיאור האירוע, המ"פ אינו נושא מכשיר קשר אלא הקשר, מטענים וחגורות נפץ אפשר להפעיל גם כאשר פצועים, וכו'. אבל אם אתה נהנה להפגין ברבים כמה אינך מסוגל להבין טקסט קצר מי אני שאפריע לך לעשות מעצמך צחוק?

              • צודק, שכפ"ץ, לא קסדה. הבדל מהותי. ואין לך אף מ"פ שמסתובב בלי 624 עליו. אבל זה אני שלא מבין. לשאלה לא ענית. לא נורא. גם למבינים כמוך לפעמים נגמרות התשובות, וכל שנותר הוא גופה של ילדה בת שלוש עשרה (ועשרה חודשים).

              • נכון נמרוד, תגובתך מעידה שאינך מבין את הטקסט המצוטט מפסק הדין שתיאר את שדה הקרב במוצב גירית שהחל בירי צלפים בערב לפני וכן מיד בתום האירוע (ואת ההקשר של תקיפות מוצבים בגזרה באותה תקופה). ומאחר וההתייחסות לדמות חובשת הכאפיה ונושאת התיק שהופיעה בפתח המוצב היתה כאל מחבל המגיע לתקוף את המוצב, ובצדק, בוודאי שאין להותיר את האיום חופשי בסמוך למוצב כפי שאתה מציע, אלא לסיים את האירוע באופן בו מסיימים היתקלויות עם מחבלים.

                אם לחזור אל נושא הפוסט הזה והוא תביעת הדיבה בגין העיוותים בכתבה, אחד העיוותים הגסים בכתבה של אילנה דיין היה הצגת הילדה כילדה תמימה בדרכה לבית הספר, ובפסק הדין השופט הורה ל"עובדה" להבהיר זאת בפני צופיה.

                הבעיה האמיתית אותה יש להוקיע היא השימוש הציני שהפלסטינים עושים בילדים למטרות טרור ותקיפת חיילי צה"ל, ולא התגוננות חיילי צה"ל בפני שימוש ציני זה. כהרגלו, השמאל האנטי-ציוני כושל בהבחנה הבסיסית הזו.

    • בני

      הרבה טענות ללא בדל נימוק.

    • ygurvitz

      יקי, חדל קשקשת. העובדות ברורות ואפילו סולברג לא חולק עליהן: סרן ר' התקרב לילדה פצועה ודפק בה שני כדורים. הוא הודה בזה, הוא תכנן את זה, אין על כך עוררין. זה "וידוא הריגה", השם הנקי לרצח של פצועים, וכל הקשקושים של סולברג על ג'יפים ומוזיקה מיועדים לטשטש את העובדה הזו.

      • עדו

        אני מודה שהייתי ג'ובניק בצבא ולכן אצטט מפי מישהו קרבי שהסביר לי על נוהל וידוא הריגה:
        ההנחה היא שאפילו פצוע קשה יכול עוד להזיז אצבע ולפעמים זה כל מה שצריך בשביל לפלוט עוד כדור אחרון ומדובר בדברים שקרו במציאות ועלו בחיי אדם.
        לכן קיים המושג של 'וידוא הריגה' ומכיוון שלא השתתפתי מימי בקרב אני לא יכול לקבוע שהוא נוהל פסול. אם התאים או לא להפעיל את הנוהל הזה באותו מצב זו שאלה אחרת.

        • ygurvitz

          איך זה קשור למקרה? איזה נשק נשאה איימאן אל המס?

      • ראה תגובתי לעיל אליך עם המקטע הרלבנטי מפסק הדין המתאר מה שבאמת התרחש במקום.

  • מר גורביץ
    הטיעונים שלך קצת מזכירים לי את חבר הכנסת שבא בטענות ללוחמי גבעתי "אם היה להם רימון, למה לא השליכו אותו על המחבלים". קל מאוד לפמפם במקטרת בדיעבד כשכל העובדות ידועות ופרושות לפניך. אבל בזמן אמת יש אירוע יוצאים מהמוצב ולא יודעים מה ראה ופספס התצפיתן המבולבל ומה מסתתר בסמטא ומה יש בתיק הזרוק ומאיפה יבוא הכדור שידפוק לך את החיים ואתה בכלל התעוררת לפני שלושים שניות. כמו שאמר גדי – כאוס סטנדרטי.

    • יובל

      על איזו סימטה אתה מדבר? על האירוע היה בשטח פתוח. על איזה "כאוס" בדיוק מדובר? לא נורתה אף יריה מלבד היריות שרצחו את אימאן אל המאס. לא היתה שום סערת קרב.

      • חבל שאנשים כאן מקשקשים עצמם לדעת מבלי לקרוא את פרטי האירוע או את פסק הדין עליו נסוב הפוסט הזה. אם תטרח לעיין בפסק הדין תראה את השורה התחתונה של השופט בה הוא כתב כך:

        "בנוסף לפיצוי הכספי, בהתאם לסעיף 9(א)(2) לחוק איסור לשון הרע, אני מורה לנתבעות לתקן את הטעוּן תיקון על-פי פסק דין זה במסגרת תכנית 'עובדה', להודיע את דבר זיכויו המלא של התובע במשפטו בבית הדין הצבאי, בכלל זה את עיקרי הכרעת הדין שם, לרבות התייחסות לדרך שבה פעל בעת האֵרוע ולעדויות החיילים נגדו שנמצאו שקר. כמו כן יש להבהיר לצופים כי הכתבה ששודרה בשעתו העבירה מסר שגוי לגבי התובע, באשר לאופן התנהגותו והתנהגות חייליו. במסגרת זו יוסבר לצופים כי תאור המנוחה כילדה תמימה בדרכה לבית הספר היה שגוי; כי המניע לפתיחה באש היה הסכנה שחשו הלוחמים, והירי נעשה כדי לסכּל מִתקפה; כי התובע רץ חשוף לצלפי רפיח בחירוף נפש, ובמהלך האירוע פגע כדור צלף באחד הקצינים; כי המנוחה השליכה תיק בהגיעהּ לשער המוצב, וכי מחמת החשש מתוכנו של התיק הורה התובע לדחפור צבאי לקוברו בחולות רפיח;…"

        • יובל

          אם היית לפחות מצטט משהו רלבנטי לתגובה שלי הייתי יכול להבין מה אתה רוצה. כרגע אתה סתם כותב שטויות (כהרגלך) שאפילו לא קשורות לנושא.

  • נעם

    לומר שהיה פה רצח של ילדה קטנה ותמימה שבמקרה הגיע לפתח המוצב כאשר הייתה בדרכה לבית הספר זה שקר גס. כאילו המוצב של צה"ל יושב בלב רפיח וכל היום עוברים אנשים סביבו. לפני שקובעים קביעות על המוסריות וכו' וכו' צריך להכיר את העובדות.
    המוצב ישב צמוד לגבול מצרים ושער המוצב היה לכיוון הזה (צפון מערב למי שמתעקש לדעת). בשביל להגיע מרפיח (שהייתה מזרחית [פחות או יותר] למוצב) אל השער של המוצב, צריך לעבור שטח של 300 מטר חשופים לגמרי שאין בהם שום דבר. אף אחד, אבל באמת אף אחד, מרפיח לא עובר שם. כולם יודעים את זה ולכולם זה ברור. אין ילדה שמגיעה לשם בטעות. חשבת פעם על זה שיכול להיות שאת הילדה שולחים אנשי חמאס\ג'יהאד ושאר מרעין בישין? לא יכול להיות שהם עושים דברים כאלה?
    דבר שני, בנוגע לוידוא הריגה או איך שלא תרצו לקרוא לזה. ההנחה, הלא הזויה מאוד, הייתה שהיא מחבלת מתאבדת. למי שצריך להזכיר באותה תקופה היו חדירות למוצבים ליד (מורג למשל) וההנחה הייתה שמחבלים מתאבדים רוצים לחדור למוצבים. עכשיו בואו תגיד לי אתה אדון גורביץ', מה אתה היית עושה? הולך לטפל במחבל מתאבד, משאיר אותו לגסוס, מחכה שהוא יזרוק עליך רימון? דילמה מעניינת, הא?
    התחקיר של אילנה דיין היה מגמתי ושקרי וזה ברור לכולם (למשל, הקטע שהיא אומרת שהחיילים ירו עליה ומדביקה לזה תמונה של מא"ג יורה בטירוף. דא עקא שהתמונה היא של עמדה שבכלל פונה לכיוון ההפוך, בכיוון שפונה לשער לא היה בכלל מא"ג). סוף סוף בית המשפט שם סוף למצב הזה שבו כל איש תקשורת יכול בעזרת מניפולציות לטפול שקרים על בן-אדם.

  • אבנר לנגוט

    אני לא עומד להתייחס לפסק הדין כי לא קראתי אותו. אבל אני כן עומד להגיד משהו על התניה.

    סוג מסויים של הוגי דעות בישראל בתקופת אוסלו נהגו לגונן על האלימות הפלסטינאית בטענה שהישראלים דפקו להם את החברה ולכן הם לא אשמים בזה שהם לא מסוגלים לקיים שלטון חוק. הטענה שלי היא שלטיעון הזה יש משמעות גם לכיוון השני.

    אחת הגורמים להתנהגות המזוויעה של צה"ל בשנים האחרונות היא שהוא נהיה פראנוידי לחלוטין. קיימת אמונה עמוקה בצה"ל, מרמת החפ"ש ועד (במקרים מסוימים) רמת האלוף שהחמאס יעשה הכל, ישתמש בכל אמצעי אפשרי כדי לפגוע בהם. כתוצאה מזה כל גבול מנטלי בין גורם לוחם ללא לוחם נלחם. "בית חולים", "אזרח" וכ"ו הם מושגים שהמשמעות שלהם נמחקת.

    הבעיה היא שזה בדיוק מה שהחמאס באמת עושה. הטקטיקה של החמאס בשנים האחרונות הייתה כל פעם לזהות את הקוים האדומים של צה"ל ולנצל אותם לפעילות שלו. כל פעם שהוא עושה את זה הוא מוחק עוד קו אדום, מושך את החיילים בשטח לרמה יותר מטורפת של פראנויידיות.

    שתי דוגמאות לטיעון מהקרב על ג'נין במבצע חומת מגן-
    א) אמבולנס מגיע למחסום, החיילים מחופרים מאחורי בטונדות ומשאר אמצעי מיגון. הנהג צועק בהיסטריה בזמן שמהחלק האחורי של האמבולס נשמעות צרחות כאב של ילד. החיילים המילואימניקים מנופפים לאמבולנס לעבור.

    100 מטר אחרי שהאמבולנס עובר את המחסום נפתחת ממנו אש לכיוון החיילים החשופים.

    ב)במהלך הקרב מתקבלת הודעה בקשר שהתקבלו ידיעות שפלסטינאי זקן בכיסא גלגלים מתכוון להתקרב לחיילי צה"ל ולפוצץ מטען.
    אנשים זקנים בכיסא גלגלים נוטים להיות כבדי שמיעה, כך שזה לא מפתיע שכשצועקים להם "עצור" הם לא עוצרים. 6 זקנים בכיסא גלגלים נורים באותו יום. לאחד מהם היה מטען.

    הנגזרת שלי למקרה המדובר היא פשוטה- ברגע שנכנס לך הראש שילדים בני 10 הם חלק מהמנגנון של הצד השני להרוג אותך. ברגע שטשטשת את הגבול בין לוחם חמאס לילד בין 10. ברגע שאתה כבר יודע שהחמאס משתמש בילדים קטנים כדי לאסוף מודיעין או למשוך חיילים לאש צלפים…כמה זה כבר קפיצה מנטלית שיהיה לה מטען?

    • אבנר, נאה דרשת.

      אגב, לא צריך אפילו קפיצה מנטלית – הפלסטינים כבר השתמשו באותה שנה בה ארעה התקרית במוצב גירית בילד בן 14 כפצצה חיה עם חגורת נפץ נגד חיילי צה"ל:
      http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2893762,00.html

    • מימי

      ואם נניח שכל מה שאתם אומרים נכון, החמס מנצל ילדים, צה"ל פרנואידי, האם אפשר לטעון שאין בכך עניין לציבור?
      אם הרג של ילדות בנות 14 , על ידי קצין צה"ל אין בו עניין לציבור?

      • ממליץ לקרוא את עמודים 76-78 בפסק הדין, בה השופט מתייחס לסוגיית העניין הציבורי. הוא מסכם את הדיון בנושא בפסקה הבאה:

        "צודקות הנתבעות בטענתן כי אין חובה להביא דווקא מידע חדש כדי שיהיה בו עניין ציבורי (סיכומים, 1171). ואף-על-פי-כן שומה עלינו לתהות: האם היתה תועלת לציבור בפרסום הכתבה דנן? האם ישנה תועלת בהצגת צילומים ומסמכים שעתידים להיות מוגשים כראיות לבית המשפט, בו-ביום שבו הוגש כתב האישום? האם ישנה תועלת ציבורית בשידור תצלומים המתעדים חקירתו של חשוד בידי הרשות המוסמכת, חקירה שהובילה להגשת כתב האישום? האם חשיפת כל החומרים הללו לציבור, לאחר שנעשתה חקירה יסודית והעניין כולו על סף בירור מעמיק בבית הדין, מגשימה מטרה ציבורית? האם לא ניתן היה להמתין קמעא עם העלאת השאלות הערכיות והעקרוניות, שאילנה דיין מוצאת בהן חשיבות רבה, עד לאחר הבירור המשפטי? האם יש מקום בכגון דא ליתן פרשנות רחבה למונח 'עניין ציבורי', כדי שלא להצר את חופש הביטוי? איזה ערך יש לעיתונות אמיצה וחוקרת, כשהסוגיה הנחקרת כבר היתה לכתב אישום בידי הרשויות האמונות על כך?

        מוטב נישאר ב'צריך עיון'; בסימן שאלה ולא בסימן קריאה."

        כלומר, השופט לא קבע שום דבר נחרץ בנושא סוגיית העניין הציבורי, אלא העלה ספקות מנומקות היטב לאור העיתוי של יום הגשת כתב האישום.

        • מימי

          נכון
          השופט מעניק משקל כבד הרבה יותר לנזק שנגרם לתובע, על פני האינטרס הציבורי בדיון סביב הריגת ילדה בת 14 בנסיבות שבהן היא נהרגה.

          • ג

            מימי, זה שיש לי ולך כציבור עניין מסויים זה לא אומר שבשביל לספק לנו את העניין הזה לאילנה דיין מותר לחרב את החיים של סרן ר'.
            אם אילנה דיין חושבת שיש לה נושא ראוי לכתבה היא מוזמנת להכין כתבה בנושא, אך תוך שהיא מקפידה לא להוציא את דיבתו של איש.
            כיוון שהיא בעצמה לא מקפידה, כי זה קל ונוח לעניין אותי ואותך ע"י שימוש במקסימום הדרמתיזציה והאפקטים, בא בית המשפט, מגן על סרן ר' (מחר אולי עלי ועליך), ומבהיר לה שאסור לה לבנות את העניין הציבורי על גבם של אנשים פרטיים.

            • יובל

              הצבא זה לא איזו חברה פרטית או משהו בבעלות סרן ר'. זה גוף של המדינה שמה שהוא עושה נעשה בשמי ובשמך. אם צה"ל רוצח ילדה בת 13 יש בכך עניין לציבור. העובדה שמרבית הציבור מחליטה באופן אוטומטי שכל מה שצה"ל עושה זה בסדר רק מעצימה את העניין הציבורי כאן.

            • מימי

              בניגוד למה שאתה אומר, לדעתי אין הרבה דברים חשובים יותר לציבור להגן עליהם, (ולך ולי ) מאשר הדיון בנסיבות שבהן קצין בצה"ל חש את עצמו כל כך מאויים עד שהוא מוודא הריגה בילדה גוססת בת 14. (וראוי להזכיר שהיא אינה הילדה היחידה שמאיימת כל כך על צה"ל)

              • ג

                בבקשה, שתעלה את העניין לדיון ציבורי.
                אבל לא תוך הכפשת בן אדם, אפילו אם בשבילה הוא מנשא נוח להדגמת הנקודה.
                למשל, גדעון לוי כותב בעיתון כל שבוע על נושאים דומים, חושף את פשעי המערכת במלוא ערוותם, אבל בלי להכפיש שום אדם(חוץ משמעון פרס אולי, אבל נראה לי שגדעון לוי יודע ששמעון מסוגל להתמודד וששום מילה של גדעון לוי לא תרסק את שמעון. )

    • מני זהבי

      אבנר, נניח שאתה צודק עובדתית. השאלה היא, האם מותר לצבא להיות פרנואיד. אולי לא פופולרי לומר את זה, אבל תפקידם של החיילים הוא ליטול סיכונים כדי להגן על אוכלוסייה בלתי-לוחמת, גם מהצד השני של החפירות. הנה, מתוך נאומו של הרמטכ"ל ביום הזיכרון האחרון:

      "מוסריות זו נודעת לאורך השנים והמלחמות, ולא אחת אויבינו מנצלים אותה בציניות ומאלצים אותנו להילחם בלב אוכלוסייה אזרחית שבתוכה הם נטמעים, וממנה פועלים. ערכיו ומוסריותו של צה"ל לאורך השנים גובים אף הם קורבנות. כולנו התחנכנו על סיפוריהם של ל"ה הלוחמים שצעדו בתש"ח בדרכם לגוש עציון וחסו על חייהם של עוברי אורח שלבסוף הסגירו אותם והביאו למותם. זוכרים אנו גם את הלוחמים ב"ארץ המרדפים" בשנות השישים והשבעים שחסו על חיי נשים בפתחי מערות, שהסתירו מאחורי גבן מחבלים שלא היססו לירות בהם ולהרוגם. סיפורי מופת אלו מבטאים את חוסנו הערכי של צבא ההגנה לישראל, ואת התעקשות לוחמינו לשמור ככל האפשר על חייהם של חפים מפשע, נאמנים לערכי המוסר היהודי ול"רוח צה"ל" כמצפן וכמצפון גם תחת אש הקרב. אנו עדים לחוסן ערכי זה גם בעת הנוכחית, בלחימתם העיקשת של חיילי צה"ל מול ארגוני הטרור"
      (http://dover.idf.il/IDF/announcements/09/04/2703.htm)

      אז אם ככה מכריז הרמטכ"ל, אני מצפה שככה זה יהיה, ומי שהורג ילדות תמימות מות הפרנויות שלו, שיישא באחריות פלילית.

      וכמובן, יש כאן גם שאלה עקרונית יותר: אם כיבוש השטחים מאלץ את צה"ל להגיע למצבים כאלה, אולי עדיף להפסיק את הכיבוש לאלתר, בלי קשר לשאלת הסדרים מדיניים כאלה או אחרים, שלא לדבר על הרצון העיקש של ישראל "להרוויח משהו" מהכיבוש הארור. לעזוב את השטחים ולתת לתושביהם לחיות כרצונם. כן, זה אומר שמדי פעם נחטוף ירי רקטות ומדי פעם ניאלץ גם להגיב (רצוי בצורה פרופורציונלית, לא בהשתוללות כמו זו שהרסה לפני שנה אחד משירי חנוכה). עדיין, נראה לי שזה עדיף על המצב הקיים כיום (ואני מוכן ליטול כאן סיכון אישי: אני גר בירושלים במרחק יריקה מהקו הירוק, מצדו המערבי כמובן). ג'ורג' אורוול כתב "להרוג את הפיל" על הרבה פחות מכך.

      • אבנר לנגוט

        א) מבחינת משפטית (בניגוד למבחינה מוסרית)- אם אתה כן מקבל את הטיעון שלי וכן מקבל שמתרחשת כאן התניה לפראנויה אז לא ניתן להטיל אחריות פלילית על החייל בשדה. אם נוצרה עבורו וודאות, גם ואם רק במוחו שלו, שהילדה הזאת עמדה להרוג אותו אז כן, מבחינת החוק היבש לא קיימת אחריות פלילית.
        ב) מבחינת הגנרלים. גם אם הם מאמינים במה שאשכנזי אומר, איזה אפשרויות פתוחות לפניהם? איזה הכשרה, הנחיה, או עונש יכולים להשפיע על החפ"ש בשטח יותר חזק מאשר התניה באמצעות איום מוות שמעביר אותו החמאס?

        המלחמה הזאת היא מלחמת גרילה. היא אכזרית וחסרת מוסר. שום דבר שתעשו לא יהפוך אותה למוסרית.

        הפיתרון המוסרי היחידי למלחמה הזאת הוא שלום. הפיתרון היחידי לכיבוש הוא הפסקת הכיבוש.

        • מני זהבי

          א) תראה, אם בית המשפט היה קובע (בהסתמך על חוות-דעת מקצועית וכו') שר' אינו יכול לשאת באחריות פלילית בשל מצבו הנפשי בעת האירוע, היה לי הרבה יותר קל עם זה מאשר עם הרשעתו בשימוש בלתי-חוקי בנשק.

          ב) מה לעשות כדי למנוע מחיילים להפוך לפרנואידים? למשל, להדגיש חזור והדגש במהלך הכשרתם שהחמאס יכול אומנם לנצל אוכלוסיה בלתי-לוחמת באופייה כדי לפגוע בהם, אבל יכולות הפגיעה של החמאס מצומצמות למדי. אחרי הכל, רק חלק זעום של החיילים המשרתים בשטחים נהרגים או נפצעים. אז הסיכוי שדווקא הילדה הזאת עם הילקוט נשלחה למוצב כדי להתפוצץ בו הוא קטן מאוד, והחייל (קל וחומר הקצין) צריך להפעיל "ראש גדול" לפני שהוא לוחץ על ההדק. סביר להניח שבהרבה מאוד מקרים, הפעלת ראש יכולה למנוע תוצאות טרגיות.

          ג) להפסיק את הכיבוש? כן, בוודאי. הבעיה היא שרוב העם בישראל אינו מוכן לכך, וגם מי שמוכן, רוצה הפסקת כיבוש דה-לוקס, כזאת שאחריה הפלסטינים ישלחו פרחים לכל בית בישראל. וזה, ככל הנראה, אינו עומד לקרות. סביר הרבה יותר שהם (למעשה, חלם מהם) ימשיכו לשלוח רקטות ומטענים.

  • סרן רשרש

    מדוע ממשיכים לכנותו סרן ר.?

    גם לרוצחים יש שם.

    • מני זהבי

      נדמה לי ששמו אסור לפרסום.

  • זיוויטיס

    הגבתי במקום אחר, אז חשבתי מן הראוי לשתף גם כאן את התהייה שלי:

    המשפט לא היה לסרן. הוא היה לתחקיר של ד"ר דיין.

    בלי שמץ של וויכוח עם כך שלהרוג ילדה זה נוראי, ושמציאות שבה להרוג ילדה "בטעות" יתואר כסביר הוא נוראי עוד יותר –

    האם בלתי-אפשרי להוציא דיבה על אדם שהרג ילדה?

    כי, אממ, אני די בטוח שהנושא של הפסיקה היה זה, ולא "האם להרוג ילדות קטנות תחת לחץ זה בסדר או לא."

  • ג

    לאור ברקת – כן, לזה שיש לך היכרות עם מה שאתה מדבר עליו יש משקל, בניגוד ליוסי או נמרוד אבישר או יובל שהניחוש שלי שהם מעולם, אבל מעולם לא התנסו במשהו מהסיטואציות שהם מטיפים לגביהם בלהט.

    אם להתייחס לתיאור השתלשלות העניינים כפי שהביא יקי, באיזה שלב של העניין היית מתנהג אחרת מאיך שנהגו החיילים?

    • אני מציע שלא תניח הנחות משוללות בסיס. יוסי שירת בגזרת עזה. אני איבדתי שישה חברים בשני טנקים בהפרש של חודש ברצועה. את הטנק השני ראיתי עולה על המטען במו עיניי ממש. הייתי בתוך התופת, ויצאתי בן אדם. ותראה איזה קטע – אני אפילו מעז להזדהות במשהו שהוא יותר מאות.

    • יובל

      אתה מוזמן להניח מה שבא לך עלי. אני לא מוכן לשחק במשחק "רק מי שעשה שירות צבאי יכול להעביר ביקורת על מה שהצבא עושה בשמו". זו בדיוק הגישה שמעודדת חברה מיליטריסטית. אני לא נמדד בשירות הצבאי שלי (אם היה כזה) ולא הוא זה שמעניק לי את היכולת לתפקד בחברה דמוקרטית. בקיצור – אני חושב שאור ונמרוד שגו כשהם בחרו להשתתף במשחק הזה.
      כל זה לא אומר שמותר לך ללקות בהבנת הנקרא. מילא יקי, שברור לי שמתקשה בתחום (או, למצער, פשוט מחליף את הטענות שלו כשהוא מבין כשהוא מדבר שטויות). אתה מוזמן לפחות לקרוא מה כתבתי ומה יקי כתב.

    • ygurvitz

      הטיעון הזה מטומטם. מעולם לא הייתי מאבטח הרמטכ"ל, אבל אני עדיין חושב שהייתי מצליח לא לאנוס מישהי. מעולם לא ביצעתי פיגוע דרוס וברח – תחשוב על הלחץ! הוא לא ידע מאיפה זה בא לו! הוא חש מאוים! הוא ראה את כל חייו מתרסקים – ועדיין אני חושב שצריך לזרוק את הדורס לאיזה 20 שנה ולהטביע את המפתח.

      כל זה, כמובן, והעובדה שהשליכו פעם רימון בכיווני, ירו בכיווני פעמיים והשליכו עלי מספיק אבנים כדי לבנות בית ללב לבייב, ועדיין לא חשבתי שאני צריך לתקוע כדור בילדה הקרובה.

      • הטיעון שלך שרלטני. זו לא "הילדה הקרובה". מדובר במוצב מבודד בציר פילדלפי על הגבול באיזור בטחוני מיוחד שאין לאף אחד מה לחפש בקרבתו. הפלסטינים עושים שימוש בבני 14 על מנת לשאת חגורות נפץ נגד חיילי צה"ל. ההתייחסות לנערה במקום הזה ובזמן הזה היתה כאל מחבל במוצב, ולתיק שלה כמטען חבלה, ובצדק מוחלט.

        הקריירה הצבאית שלך הייתה כאפסנאי בבקו"ם, סמב"צ במינהל האזרחי, ואחד הבודדים בצה"ל שזכו "לכבוד" להורדה בדרגה מרב"ט לטר"ש, אז אל תציג את עצמך בתור לוחם כי מעולם לא היית כזה.

        • ygurvitz

          הטיעון שלי שרלטני? יותר מהטיעון שלך שאיימאן אל המס היוותה סיכון כלשהו לחיילי צה"ל, להוציא סיכון מדומיין? ההתייחסות אליה כ"מחבל במוצב" היא כל כך מפגרת, שאין אפילו מאיפה להתחיל. ראשית, היא לא היתה מחבל, ושנית – היא לא היתה במוצב!

          הקריירה הצבאית שלך הייתה כאפסנאי בבקו"ם, סמב"צ במינהל האזרחי, ואחד הבודדים בצה"ל שזכו "לכבוד" להורדה בדרגה מרב"ט לטר"ש, אז אל תציג את עצמך בתור לוחם כי מעולם לא היית כזה.

          מעולם לא טענתי שהייתי לוחם. אני לא חושב שהייתי עומד בזה. הידיים שלי היו כנראה רועדות כשהיה צריך לירות בילדים.

          וכן, אני טר"ש. די גאה. מעולם לא הסתרתי את זה וזה לא סוד.

          ועכשיו, אחרי שראינו את יכולותיך כתועמלן וכמומחה אד הומינם, אתה מתבקש בזאת בנימוס להגביל את מומחיותך זו לבלוג שלך. אתה לא מתווכח ראוי וכל מטרתך הוא טרולית. ההודעות שלך יימחקו מעכשיו.

          • גיא

            או שזה הכרום,
            או שהלינק שלך שבור וצריך לתת אותו כך:
            http://ygurvitz.livejournal.com/78300.html

            סתם בשביל הפרוטוקול (אתה יכול למחוק את כל זה אח"כ, רק רציתי להביא תיקון ללינק)
            אני שירתתי 3 שנים כלוחם ומפקד קרבי, וגם כיום אני מפקד בפלוגת מילואים, ואפעס, לא יצא לי פעם אחת שיירו עליי, יזרקו עלי אבנים וכו'. פשוט צירוף-מקרים של התנהלות מדינית ושיבוצים לקווים בתקופה של השירות שלי. לפעמים אני מוצא את עצמי מייחל לזה שהייתי זוכה לקיטונות של כבוד על זה שאני כזה גיבור ישראל ותורם למדינה וכו' וכו', אבל האמת היא ש-א) זו מחשבה מיליטריסטית טיפשית – החולשה שלי מדברת פה, ברצון הזה, ו-ב) לא כל מי שהיה לוחם באמת "שרד את התופת". זה לא וייטנאם פה ושייצאו מהסרט שלהם.

            ורוב החבר'ה שצעקו מוות לערבים בתיכון שלי היו אלה שהתגייסו להיות ג'ובניקים שיוצאים יומיות.

      • ג

        ברור שאדם יכול להזדהות גם עם מצבים שהוא לא חווה, זה מובן מאליו.
        אבל עדיין זה משאיר מקום להבנה המקצועית של הסיטואציה ע"י אנשים שזה מקצועם. (או היה בעבר).
        ליובל – זה לא קשור בכלל לזכות לדיעה אזרחית במנותק משירות צבאי.
        יכולות להיות לך התובנות שלך על הצבא בכללותו, תפקידו ותפקודו, ואתה מוזמן לשתף בהן את הכלל לתפארת החברה האזרחית, אבל אם אין לך נסיון בניתוח הסיטואציה הצבאית הספציפית , (כלומר אתה לא באמת יודע אם אפשר לזהות גיל של דמות שרועה על הרצפה, עד כמה אפשר להעריך בדייקנות את עצמת הפציעה מהירי הראשוני, וכו' וכו') התובנות שלך בפרטים האלו נשמעות מאוד בלתי מושכלות.

  • שני הסנט שלי,

    כדאי לפרק את הדיון כאן לכמה טענות שונות

    ראשית האם הירי הראשוני על אימן היה מוצדק.

    שנית האם הירי השני של סרן ר' היה מוצדק.

    שלישית במידה והירי הראשוני ו/או התגובה של המוצב ו/או הירי השני של סרן ר' היו בעייתיים האם צריך להעניש את סרן ר' ואם מה המסגרת המשפטית המתאימה לכך ומה העונש הראוי.

    רביעית (ופסק הדין במשפט הדיבה עוסק בעצם רק בזה) האם ההצגה של אילנה דיין בעובדה היתה הצגה אמינה ומוצדקת של פעולותיו של סרן ר'. אם לא אזי היתה פגיעה בשמו הטוב של סרן ר'.

    מכיון שברור שההצגה של דיין *לא* היתה נאמנה לעובדות וכללה עדויות שקריות של חיילים וכן דרמטיזציה של האירוע בצורה מגמתית הרי ששמו הטוב של סרן ר' נפגע והוא זכאי לפיצויים וכן לשידור התנצלות.

    הבעיה של הכועסים על פסק הדין נובעת מכך שהוא כועס (ויכול להיות שבצדק) על הפעולות של סרן ר' ויותר מכך על זה שהוא לא נענש על ידי המערכת הצבאית ו/או המערכת המשפטית. ולכן מבחינתם העונש היחיד שנשאר הוא הקלון הציבורי שנובע מתוכניתה של דיין.

    • לגבי שאר הדיונים:

      אני סבור שבתנאי השטח של המוצב של מרחק גדול וחשוף מרפיח וקיומו של בית הספר בכיוון ההפוך הירי הראשוני על הנערה בת ה14 היה מוצדק.
      ניתן לשער בלי להשמע פראנואידי שהיא נשלחה כדי לבדוק מה הקוים האדומים של צה"ל וחיילי המוצב. ואם היא לא היתה נפגעת היו מנסים להתקרב בזמן מאוחר יותר פעילי חמאס עם כוונות יותר רציניות.

      הפעילות של סרן ר' לאחר הירי הראשוני מצדיקה ענישה, ויכול להיות שאפילו מניעה מפיקוד קרבי. כמפקד הוא היה *חייב* להיות דוגמא לחייליו וכפי שנמרוד ציין למעלה לשכוח שכפ"ץ זה דוגמא מחורבנת. יתרה מזו הניתוק שלו מרשת הקשר מעידה שהוא נשאר מ"כ בנשמה ולא קצין שמפקד על פלוגה.

      לגבי הירי השני שלו אני לא בטוח, חלק מהסיבה שאני לא בטוח היא בגלל שאני לא סבור שאני ממש יכול לשפוט את המצב. הייתי מעדיף שהוא היה מוצא דרך הומנית לטפל במצב. (למשל להתקרב לנערה בדחפור ממוגן) אבל בניגוד לנמרוד אני לא שירתתי במצבים כאלה. ובניגוד ליוסי אני לא בטוח ביכולתי לשפוט מצבים כאלה.
      אני לא חושב שאם הייתי שופט הייתי מוכן להרשיע אותו על זה. אבל במערכת מתוקנת חוסר היכולת שלו לפקד פיקוד יעיל, ולהתנהגות של חפ"ש היו מוציאים אותו מהצבא.

      כל זה עדיין כפי שציינתי למעלה לא מצדיק את התחקיר המגמתי של דיין. עם זאת לו הייתי השופט במשפט הדיבה כל שהייתי תובע מדיין הוא פרסום בולט של תיקון והתנצלות.

  • עמית

    משהו שמציק לי, ואיכשהו לא ראיתי שדובר עליו הרבה כאן.
    מה בדיוק אתה מצפה שהשופט סולברג יעשה?
    אני אסביר:
    למרות שאתה לא מקבל את פסק הדין שמזכה את ר' מכל אשמה, סולברג חייב לקבל את חפותו המוחלטת – הוא לא דן בערעור על אשמתו של ר' אלא בתביעה נגד אילנה דייין. המקרה הניצב בפניו הוא מקרה של אדם חף מפשע שטוען "אילנה דיין ניסתה לגרום לי להיראות כמפלצת כדי להשיג עוד רייטינג ועל הדרך חירבנה לי את החיים".
    אני יודע שאתה לא מסכים עם הקביעה שהוא חף מפשע, אבל שופט במערכת המשפט חייב לפעול על פי פסקי דין שניתנו (אלא אם הוא דן בערעור על פסק הדין, שזה בהחלט לא המצב כאן). הוא חייב לקבל את סמכותו של בית הדין גם אם בית הדין הזה הוא בית דין צבאי.

    אם אתה מקבל את חפותו של ר', אני לא רואה דרך להתעלם מבניית הכתבה – כתבות עובדה אולי מכילות עובדות מדוייקות ככל שמסוגלים התחקירנים להפיק, אבל התוכנית קודם כל משחקת על הצד הרגשי של הצופה – מוזיקה דרמטית, קריינות קודרת סטייל רפי גינת ותמונות נבחרות שמגבירות את אווירת "כמה נורא" – אני לא זוכר שראיתי תוכנית "עובדה" שבאה לספר לי כמה החיים פה טובים.
    את הדברים האלה רואים בפסק הדין (לפחות בחלקים שלו שקראתי) – סולברג מנסה לפרק את האווירה בכתבה לגורמים ומגיע לדברים שנשמעים דביליים כמו "צילמו ג'יפ", אבל ביצירת אווירה אין פרט יחיד שמביא לתוצאה הרצוייה, זה שילוב של כל הפרטים, וזה כמעט אף פעם לא עובר מדיום טוב.

    אני לא חושב שיש הרבה אנשים שראו את הכתבה המדוברת ולא יצאו ממנה עם תחושת "איך נותנים לאנשים כאלה להסתובב חופשי?" גרוע מכך – הכתבה עלולה הייתה (בתיאוריה, לפחות)להטות את פסק הדין לרעת ר'.
    שידור הכתבה והצגת הנראטיב הספציפי שלה (שמתמקד בהשחרת שמו של אדם) הייתה טעות. על טעויות משלמים.

    • א.ה.

      תיקון קטן: לפי פסיקת בית המשפט העליון מה שמשנה הוא מערך העובדות כפי שהיה ידוע בעת פירסום הכתבה.

      העובדה שר' זוכה, נגיד, בבית דין צבאי לאחר פירסום הכתבה לא מוריד או מעלה מחובתה של דיין בעת פרסום הכתבה המקורית, אלא אם אתה מצפה ממנה להתמחות גם במסע בזמן.

      וזה הכשל הבסיסי (אם היה כזה) בפסיקה הזאת. נחכה לערעור, ונראה.

      • עמית

        אני מצפה מדיין להיות עיתונאית, לא שופטת.
        לעיתונות יש כוח אדיר ו"עובדה" היא לא מהדורת רכילות זניחה באיזה מקומון. מכוח כזה אני מצפה לאחריות – אם לא לאחריות אבסולוטית, אז לפחות לאיפוק.
        את אותה כתבה ניתן היה לשדר בלי לנסות להפוך את ר' למפלצת (בלי קשר למה שמאמינים עליו או לא).
        אפשר, אבל אז זה לא מעניין. אם אין פה מפלצת מרכזית – אין פה סיפור.
        אספת את החומרים לכתבה כזו? נהדר. עכשיו נותר רק למצוא דרך לשדר אותם בלי להטות את דעת הקהל נגד אדם שמתנהל מולו משפט (אני חושב שיש פה פגיעה מסויימת בזכות האם למשפט צדק ובהנחת החפות). אפשרות אחת שעולה בראשי היא להציג את המקרה הזה כחלק מסדרה של ליקויים בשיקול דעת (או פשעי מלחמה, לפי טעמו של הדובר – אני לא רוצה להיכנס לדיון הזה עכשיו), לא חסרים כאלה בצה"ל.

        קיצורו של דבר – יש כאן התנגשות בין חופש העיתונות שאמור לספק את זכות הציבור לדעת לבין העובדה שתחקיר עיתונאי מסוגל להרוס חיים של אדם בהינף אצבע. צריך לאזן בין מצב בו עיתונאי עושה כל מה שמתחשק לו ביודעו שחופש העיתונות מגן עליו למצב בו עיתונאי מפוחד ולכן לא מבצע את תפקידו כמו שצריך. במקרה הזה אני לא רואה איזה עניין מיוחד היה לי (אני לא מכיר מספיק את הציבור כדי לקבוע מה מעניין אותו) לשמוע בפרטי פרטים על קצין שרצח ילדה. מעניין אותי לראות תחקיר על כלל הצבא, מעניין אותי לדעת מה עושה הנשיא שלי – לא מעניין אותי מה עושה "עשב שוטה" (למה עשב שוטה? כי אחרת יש לך מספיק כדי שאדם אחד לא יעמוד בקדמת הבמה ויספוג את כל הרפש). אם יש תופעה, אני רוצה לדעת עליה. אם יש חריגה מהנורמה שמטופלת, מבזקי החדשות מספיקים לי.

      • זיוויטיס

        לא הבנתי:

        אתה אומר שאם דיין היתה מפיקה את אותו התחקיר אחרי שר' זוכה במשפט, אז הפסיקה של סולברג היתה בסדר? לא נראה לי שזו היתה כוונתך; אשמח אם תבהיר.

        • א.ה.

          סולברג שופט את התחקיר של דיין בדיעבד, לאחר שכבר ידוע שר' זוכה בבית דין צבאי (על שלל הקביעות של אותו בית הדין).

          דיין לא ידעה את זה כשהיא ערכה את התחקיר, מאחר שזה טרם קרה. לשפוט את התחקיר לאור המידע המאוחר יותר סותר את ההלכות שקבע בית המשפט העליון בנושא קביעות דיבה.

          על השופט היה לבחון את התחקיר לאור מה שהיה ידוע לעיתונאים בזמנו, ולא על פי מידע בדיעבד.

          לפחות זאת הייתה אחת הטענות של נשיאת מועצת העיתונות, שופטת בית המשפט העליון לשעבר דליה דורנר, כשראיינו אותה בנוגע לפסיקה הזאת. היא אמרה שמועצת העיתונות אף תשקול להצטרף לעירעור אם וכאשר יוגש.

          • זיוויטיס

            אוקיי, עכשיו הבנתי 🙂

            אבל לא היה נראה (לפחות בסיכום הפסיקה, שהיא רוב מה שקראתי) שהפסיקה נשענת עד כדי כך על עצם זיכוי סרן ר' במשפט הצבאי. זה לא היה "את עשית ביקורת שלילית, אבל הצבא מצא אותו זכאי, אז את לא בסדר." הטענה היתה, אם הבנתי נכון, שגם ביחס למה שדיין כן ידעה וגילתה בזמן התחקיר, ההצגה שלה היתה מוטה ומוציאה-דיבה.

            אם המצב הוא כן כפי שאתה מתאר – שהתגלה אח"כ מידע ששינה משמעותית את תמונת המצב, עד כדי שהיא עושה את ההבדל בין כן דיבה/לא דיבה – אז זה בהחלט משנה את התמונה, עם כי לא בצורה לחלוטין חדה. לדוג' זה מוסיף תוקף לטענות שהתחקיר פוגע בחריצת דין, כי היא לא גילתה מידע מהותי שבמשפט אמיתי כן התברר, וזה גם מעצים את הפגיעה בכך שלא פורסמו עדכונים ותיקונים. אבל זה בהחלט מחליש את הפגיעה הראשונית והמרכזית, כי אם כך היה המצב, אז כנראה שלא היתה הגזמה או הטייה מודעת בהפקת התחקיר.

        • עמית

          לא.
          הטענה פשוטה – הכתבה עסקה בהצגת האדם כאשם. זה שהיא עשתה זאת לפני שנחרץ דינו וכל העובדות נודעו הופך את ההטייה נגדו לחמורה יותר (כי היא עלולה להטות את דעת השופטים).
          הבעייה היא שהצגת אדם יחיד כמפלצת לא אמורה לעניין מספיק את הציבור כדי לדרוס את זכותו של האדם לחיים נורמליים (ולו רק בגלל שהוא אולי זכאי). אם רוצים להציג תופעה – יש דרכים הגונות יותר, אם רוצים להציג תופעת שוליים שמטופלת בידי הממסד, או, אם תרצה – להכפיש אדם, מן הדין לשלם על כך.

      • דודי

        אין צורך במסע בזמן. די היה בכתבת הבהרה, שבה הייתה מספרת על כך שהחיילים העידו עדות שקר נגד סרן ר' ועל כך שתמליל השיחות בקשר הודבק על הסרט (ולא, כפי שהיה אפשר להבין, שמה ששומעים בקשר מתאים בזמן למה שרואים בתמונות). כתבת הבהרה כזו הייתה שוללת כנראה את תביעת הדיבה.

        אני לא בטוח בקשר לפסיקה של סולברג, אבל דיין עברה כמה עברות אתיות משמעותיות בכתבה.

  • דניאל ר.

    את הטענה המתבססת על כך ש"כבר היו ילדים קטנים שנשאו חגורות נפץ" ראוי להפנות בחזרה לטוענים: האם חיילי המוצב לא תודרכו בסיפורים על ילדים חפים מפשע שהתקרבו למוצב ללא סיבה נראית לעין? בגזרה שבה שירתתי ידענו שרועי צאן נשלחים לבחון את תגובתנו. הם לא היו ילדים, אבל בכל זאת לא הרגנו אותם. להיפך, דווקא בגלל זה נזהרנו זהירות יתירה לפני שירינו.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

      הטיעון הזה "שהיו כבר ילדים עם חגורות נפץ" פשוט מצמרר אותי.
      האם נובע מכך שיש להניח שכל ילד קטן שמופיע הוא בהכרח מחבל? שצריך ליתר בטחון לחסל כל ילד שרואים, ורק אח"כ לבדוק במה מדובר? עד לאן אנשים הגיעו?

  • דודי

    האם ידע סרן ר' שמדובר בילדה בת עשר? הדיווחים שהגיעו בקשר היו על "מחבל במוצב". את הדיווח המאוחר יותר, שהועבר לחמ"ל, ולפיו מדובר בילדה, הוא לא שמע לפני שוידא הריגה במי שהיה לו בסיס רציני לחשוב שהוא מחבל חמוש.

    למעשה אתה חוזר בפוסט הזה בדיוק על העוול שעשתה אילנה דיין. מן הפוסט שלך אפשר להבין שהיה דיווח על "ילדה בת עשר" ואז בוצע וידוא ההריגה, והמציאות אחרת.

  • דודי

    לנושא העניין הציבורי, טענת סולברג מתייחסת לעניין הציבורי בפרשה שכבר הוגש בה כתב אישום, והיא תלויה בבית המשפט.

    הצגת הדברים בפוסט כאילו לדבריו אין עניין ציבורי בעצם ההאשמות היא פשוט שקר, וכבר לא סתם דמגוגיה גורביצית טיפוסית.

  • דודי

    נקודה אחרונה, ההתייחסות לכיפה שעל ראשו של נעם סולברג. בולשיט מוחלט. אין שום קשר בין אמונתו לבין פסק הדין.

    באותה מידה של היגיון היה אפשר לדרוש את פסילתם של גברים או של אשכנזים משיפוט.

    • מימי

      הכיפה לעיתים קרובות מדי משמשת הסוואה ללב אטום ומוסריות אנושית מפוקפקת ללא מצפון

  • גדי

    אם הגענו למצב שאפשר להצדיק הרג של ילדה בת 14 לא חמושה ולא מסוכנת מאחר והיתה קרובה למוצב צבאי ממוגן חמוש וסגור אז מצבנו רע ומר. כל שאר הפיתולים וההסברים הם איוולת. המסקנה היחידה האפשרית לאדם שאוחז בקצה קצהו של הומניזם היא שיש לעשות חשבון נפש איך היגענו למצב הזה ואיך אנחנו מסתלקים ממנו, ולא כמו כמה מהמגיבים כאן, מנסים להצדיק את הסיטואציה. אנחנו קרובים מאוד לקצה הצוק ממנו אין חזרה.

  • בדיון כאן – כמו גם במשפט עצמו – יש עירבוב בין שני נושאים.

    אחד הוא האם ניתן להצדיק את התנהגות החיילים בכלל ור. בפרט בעת ולאחר הריגת היימן א-שאמס. התשובה הקצרה היא לא.
    התשובה הארוכה היא שכל דבר ניתן להצדיק בק"ן טעמים. אתמול שמעתי ציטוט חכם: האדם הוא מכונה להצדקה-עצמית. אנחנו בנויים להצדיק הכל, זה מנגנון הגנה פסיכולוגי וחברתי אדיר, אשר במקרה של ה"סכסוך" והכיבוש שלנו כבר השתלט בעצם על התודעה הישראלית לחלוטין. לא מזמן יצא ספר בנושא זה (הכללי, לא הישראלי) בשם
    Mistakes were made, but not by us
    נראה לי ששווה לקרוא. בשורה התחתונה, כל ההתפתלויות של המערכת ושל סולברג – "שטח סטרילי", לחץ, בלה בלה בלה – הן רק תגובות הצדקה-עצמית שמתעלמות מן העובדה המפלצתית של ההרג, המקום בו נעשה (מקום מגוריה של ההרוגה, לא "שטח סטרילי"), והאופן בו הוא נעשה.

    הנושא השני הוא האם – בהנחה שקיבלנו שההרג היה למעשה פשע ("פשע מלחמה" או לא, רצח או לא, זה פחות חשוב) – עשתה דיין לסרן ר. עוול. מכיוון שלא ראיתי את התכנית ולא עקבתי בפרוטרוט אחר השתלשלות הפרשה, אני לא יודע לומר אם כן או לא. אבל נראה לי שגם סולברג וגם רוב המתדיינים כאן מעדיפים לעסוק בנושא הראשון – שהוא, אכן, מבחינה ציבורית הנושא החשוב יותר. ללא ספק היה עניין ציבורי בפירסום הסיפור, ובהחלט ייתכן שאם דיין לא היתה מפרסמת אותו לא היה מתבצע כל הליך משמעתי ש"מזכה" את ר. (המרכאות סביב "מזכה" באות להזכיר לנו שהליך משמעתי צבאי, אפילו כזה המכונה "משפט", אינו בעצם מנגנון אמין לבירור האמת – אלא בודק רק אם בוצעה עבירה על חוקי הצבא).

    כך שעצם תביעת הדיבה בבית משפט אזרחי בנושא זה, כאשר אין מחלוקת על העובדות העיקריות אלא רק על ההקשר והאינטרפרטציה, הוא קצת מוזר. אבל מרגע שהחל המשפט המוזר הזה, ברור שסולברג שאינו מכיר כלל בהקשר ושמו "כיבוש", יפסוק לטובתו של ר. וכאן כמובן לגיטימי לגמרי מבחינת גורביץ להזכיר שסולברג הוא מתנחל.

  • א.ה.

    ניתוח ספרותי של פסק הדין בתביעת הדיבה של סרן ר' נגד אילנה דיין ונגד "עובדה", מאת אביגדור פלדמן:

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1135837.html