צריך להפסיק את הטירוף של נסיון השתלטות יהודי על חראם אל שריף. גם המציאות זקוקה להגנה

עבדכם הנאמן הגיע למסקנה, אי שם בשנות התשעים, שהפתרון הראוי לנושא האגן הקדוש בירושלים פשוט למדי: מטען גרעיני של כ-25 קילוטון. הבזק אחד, שבעתיים כאור החמה, והמורסה בלב ירושלים – המוקד לשפיכות הדמים הבלתי פוסקת שהיא המוזיקה הנצחית של החור הנתעב הזה – תנוקז בשניות. האבנים הקדושות יהפכו לזכוכית רדיואקטיבית, והטעות ההיסטורית של טיטוס (העובדה שהוא לא סיים את העבודה בירושלים, והשאיר חורבות שסביבן אפשר היה לבנות את המקום מחדש) תתוקן. ישנן, כמובן, מספר בעיות פרקטיות שמשאירות את הפתרון הזה בתחום הפנטזיה. בתור התחלה, סביר מאד להניח שהוא יגבה מחיר עצום בחיי אדם; שנית, יש להניח שהפנאטים הדתיים ברחבי העולם לא יבינו שזה אמור להיות הסוף של שפיכות הדמים, לא התחלה של סיבוב גדול נוסף; ושלישית, כמובן, ישנו הטאבו הראוי מאד על שימוש בנשק גרעיני, שאפילו חיסול מזבחות המולך רוויי הדמים האלה יתקשה להצדיק את הפרתו.

זו, בקצרה, פנטזיה מסוכנת. ולכולנו ייטב אם היא לא תמומש. אבל בציבור היהודי רווחת פנטזיה אחרת, מסוכנת הרבה יותר, והיא נחשבת למכובדת ביחס: בניה מחדש של בית מקדש יהודי במקום חראם אל שריף. האנשים שתומכים במהלך הזה יושבים בממשלה ובכנסת. ראש הממשלה נפתלי בנט סירב לפני שמונה שנים להתנער מחבר ברשימתו, ג’רמי למפל, שקרא לפיצוץ חראם אל שריף. לא שזה צריך להפתיע: בנט החזיק ברשימתו גם את אביחי בוארון, שקרא להקים מחנות השמדה “לעמלקים.” הטענה שבנט הוא אדם מתון היא פנטזיה לכל דבר.

השבוע הפריח בנט בלון ניסוי: הוא טען שליהודים יש זכויות פולחן בחראם אל שריף. הבלון יורט תוך שעות על ידי הממשל האמריקאי וממלכת ירדן, שהר הבית נתון לניהולה באמצעות הוואקף, כחלק מהסכמי השלום עם ירדן: בנט חזר בו ודיבר על “זכויות ביקור.” הסמכות של ירדן בהר הבית היא אולי המהלך הגאוני ביותר של יצחק רבין, דרך לניטרול מוקש משיחי רב עוצמה, וזו בדיוק הסיבה שסיעות הימין הדתי הצביעו נגד השלום עם ירדן. אבל הממשלות שבאו אחריו נסחפו אחרי המשיחיים. אריאל שרון עלה להר הבית, ולא רק דלתות השאול נפתחו שם, אלא גם הדרך להגשמת הפנטזיה המשיחית האולטימטיבית.

המשיחיים טוענים שבניית המקדש תביא את המשיח, ושהיא מימוש זכות היסטורית של העם היהודי ולמעשה תכלית קיומו. התפיסה הזו לא מוגבלת לאנשים דתיים. רונן שובל, המייסד של אם תרצו ואחד הבודדים בארץ שמסתובב עם חותמת “פאשיסט” של בית משפט, מי שלכאורה כל ישותו היא “לאומיות”, כתב לפני מספר שנים שהר הבית (כך מכנים היהודים את חראם אל שריף) “הוא הלב הפועם של עם ישראל מבחינה רוחנית, ולכשיקום הבית השלישי הוא יהיה גם הלב הפועם של עם ישראל מבחינה פיזית […] אין אנו יכולים להסתפק רק בשריד מקדשנו [הכותל – יצ"ג]. עלינו לשוב ולעלות להר, ושוב לשוב לעלות אליו.” שובל קרא להקים את בית המקדש מחדש.

המשיחיים שמנסים לקבוע יתד בחראם אל שריף עושים, כמנהגם, שימוש סוטה בשיח הזכויות: לכאורה יש להם “זכות פולחן” שם. לא, אין להם. לאף אדם דתי אין זכויות במתחם של דת אחרת. וכאן, ברשותכם, אכניס לשיח הישראלי, בניגוד למקובל, עובדות היסטוריות. חראם אל שריף נבנה באמצע המאה השביעית. להוציא הפרעה קצרה ביחס, שבה נתפס על ידי פולשים זרים, הוא היה מתחם מוסלמי במשך 1,400 שנים. כלומר, משמעותית יותר זמן משעמדו במקום המקדש היהודי הראשון והשני גם יחד.

להיסטוריה הזו יש משמעות. למציאות יש משמעות. יש להן הרבה יותר משמעות ממאווי לב של אנשים אחרים. העובדה שפעם עמד במקום מקדש יהודי לא מקנה ליהודים שום זכויות במקום. העובדות הן שבמשך 1,400 שנים המקום הוקדש לקבוצה אחרת, ושאי אפשר לבנות מקדש יהודי במקום מבלי לחלל את הנוכחי. עצם התפיסה הזו מופרכת: כביכול יש קבוצה אחת בעולם שההיסטוריה לא חלה עליה, שיש לה זכויות רכוש קונקרטיות על-זמניות.

אבל, כמובן, התפיסה המופרכת הזו עומדת בלב התפיסה הציונית עצמה. התנועה הציונית עצמה היתה תנועה משיחית כמעט מראשיתה: ב-1906 היא דחתה את הצעת אוגנדה, והחליטה שיהודים שרוצים להקים לעצמם מולדת שאיננה בציון (הטריטוריאליסטים הנשכחים כיום) אינם עוד חלק מהתנועה הציונית. אם מטרת התנועה הציונית היתה רק לספק מקום מוגן ליהודים, היינו מנהלים את הדיון הזה בקניה/אוגנדה – כנראה תוך כדי מלחמת גרילה אכזרית בתושבים המקומיים. אבל, כידוע, המשיחיות ניצחה את הפרקטיות. הציונים טוענים עד היום שהעובדה שחלק מהיהודים ישבו כאן תחת השלטון הרומאי מעניקה לכל יהודי זכויות בארץ שאין לילידיה. מבין הטענות הקולוניאליסטיות, זו כנראה ההזויה מכולם; אבל היא האידיאולוגיה הרשמית של ישראל.

שיח עיוות הזכויות של המשיחיים לא חדש במיוחד. האנשים האלה טוענים שישראל הוקמה לא מכוח החלטת האו”ם 181 (שקובעת הקמת מדינה פלסטינית על חלק גדול משטחי פלסטינה המנדטורית), אלא מכוח החלטת סן רמו. על הקשקוש הזה כבר כתבתי כאן. הגנבים חסרי המנוח האלה מתעלמים מעובדות לא נוחות, כמו למשל שהחלטת סן רמו לא התייחסה למדינה יהודית אלא ל”בית לאומי”, ולא בגלל שמנסחי ההחלטה לא ידעו איך לאיית “מדינה”; וגרוע מכך, מהסיפא של ההחלטה, שקובע ש”מובן וברור שלא ייעשה דבר אשר עשוי לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא-יהודיות קיימות בפלסטינה, או בזכויות ובמעמד הפוליטי ממנו נהנים יהודים במדינות אחרות,” ההדגשה שלי. הליסטים של יש”ע רוצים לעשות בחראם אל שריף את מה שכבר עשו במסגד האיברהימי (המכונה מערת המכפלה): לשלול את זכויותיהן הדתיות של הילידים ולקחת לעצמם זכויות שאין להם. שלי שלי, שלך שלי. מידת סדום.

ההשתלטות על חראם אל שריף ובניית מקדש, מסתירים המשיחיים מכלל האוכלוסיה, היא לא המטרה; היא אמצעי אל המטרה. המטרה היא בוא המשיח. המשיחיים מאמינים שהקמת המקדש תעורר את מלחמת גוג ומגוג, ובזה הם כנראה צודקים, והתוצאה תהיה חורבן מוחלט פה. ואז לאלוהים לא תהיה ברירה אלא להתערב, להציל את שארית הפליטה, ולהביא את יום הדין הגדול והנורא.

הדברים האלה נכתבים שבוע אחרי תשעה באב, זכר לנסיון המשיחי הגדול האחרון לאלץ את החבר המדומיין בשמיים לחזור לתוך ההיסטוריה ולחלץ אותם. הם האמינו שאלוהים לא יוכל לעמוד בחרפה של הריסת ביתו; הוא יהיה חייב להתערב. התוצאה היתה חורבן מוחלט: מניין ההרוגים היה עצום ורוב הערים, ביניהן ירושלים, נהרסו. על פי יוספוס והמקורות התלמודיים כאחד, הכהנים האחרונים התאבדו בקפיצה אל האש. ברוך הסורי כותב שהכהנים השליכו את מפתחות המקדש אל השמים: “מאחר ולא נמצאנו ראויים, שמור אתה על ביתך”, אגדה שהתלמוד השוגה-תמיד ייחס אחר כך לבית ראשון.

ההיסטוריה נעה בכיוון אחד, קדימה; והיהדות הרבנית, אחוזת פוסט טראומה, מנסה שוב ושוב לשחזר את האירוע בתקווה שהפעם דברים יהיו אחרת, שאפשר יהיה להחזיר את ההיסטוריה לאחור, להביא תיקון. ואנחנו צריכים לסרב בכל תוקף להיות קורבנות חדשים על מזבח ישן – ולהשתחרר מהפנזטיה הקטלנית כל כך, כביכול יהודים אינם חלק מההיסטוריה.

“אבל אני אינני חול אשר על שפת הים,

ואני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם. […]

אברהם, יצחק ויעקב נחים עתה בשקט בקברם,

ולי אין חשק לחפור גם את הקבר שלי לצידם.” (חנוך לוין, אני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם)

(יוסי גורביץ)