במחנה שאני חלק ממנו – גוש השינוי, גוש האחדות, המרכז-שמאל הישראלי (ועוד ועוד כינויים לבחירתו של הדובר) – אחזה בשבועות האחרונים קדחת של עליצות שהגיעה לשיאה ביום השבעת הממשלה. רבים מחבריי למחנה חוגגים בכיכר העיר הפיזית והדיגיטלית, ובכל אשר אני מביט אני רואה ושומע תמימות דעים כמעט מקיר אל קיר, ולפיה הקמת הממשלה הזאת – הגם "שאינה מושלמת" – היא התפתחות חיובית ומשמחת.
אולם לצערי אני חולק על נקודת מבט זאת, וזאת משני טעמים – האחד מוסרי, והשני תועלתני.
הטיעון המוסרי נגד הקואליציה – בגנות האפרטהייד
יש אירוניה לא מעטה בכך שהכינוי שניתן לממשלה אשר הושבעה זה מכבר הוא "ממשלת השינוי", בהתחשב בכך שתנאי הבסיס להקמתה היה הסכמה דווקא על שימורו של סטטוס-קוו בחקיקה ופעולות ממשל, ויישום קפדני ומפורט של מנגנון וטו אשר נועד להבטיח קיפאון בתחומים הנתונים למחלוקת בין מרכיביה.
זאת ועוד – גם ברמת משרדי הממשלה עצמם אין צפי לשינוי מהותי.
מפלגות הימין בקואליציה חולשות על כמעט כל משרד הנוגע במחלוקות האידיאולוגיות המשמעותיות שבין הימין והשמאל בישראל. משרד המשפטים, משרד הפנים, משרד החינוך, המשרדים השונים האחראים להתיישבות – כל אלו יישארו בשליטה ימנית (ומי שטרם שכח שליברמן הוא איש ימין יכול להוסיף לרשימה גם את משרד האוצר). אנו צפויים, לדוגמה, להמשך התעללות רשות האוכלוסין במבקשי מקלט ומי שאינם יהודים, למערכת חינוך שתמשיך בקו לאומני, ולהמשך הזרמתו של כסף ממשלתי להתנחלויות.
נפתלי "ראש מועצת יש"ע" בנט, איילת "בושם פשיזם" שקד, וגדעון "מחנות כליאה לפליטים" סער לא שינו את עורם. הם עדיין אוחזים באותה האידיאולוגיה (הקיצונית מזאת של נתניהו – אף אחד מהם לא היה מעלה על דעתו לשאת את נאום בר-אילן, או לסכם על עסקת פליטים עם האו"ם, למשל), ותחת קנטור מצד האופוזיציה הימנית יהיו בלחץ מתמיד להקשיח עמדות ככל שיוכלו על מנת להציג עצמם כמי שמובילים מדיניות ימין.
מפלגות המרכז-שמאל לעומתן – חרף היותן רוב גדול בקואליציה – זכו במשרדים נחשקים פחות, רק אלו אשר נוכחותו של שר מהשמאל בהם הוגדרה כנסבלת מבחינת המרכיב הימני של הממשלה. ואפילו במשרדים אלו נראה שיתקשו לחולל שינוי אידיאולוגי – העבודה, לדוגמה, קיבלה את משרד התחבורה אך נדרשה להימנע מקיצוץ בתקציב הכבישים ביו"ש ושלא לקדם תחבורה ציבורית בשבת. הישגים אידיאולוגיים, אם יהיו, צפויים בשולי הדברים אם בכלל.
אנו צפויים אם כך לקיפול דגלים אידיאולוגיים לאורך הקדנציה כולה בשם שימורה של ממשלה, שעיקר הישגה הוא בכך שאינה כוללת את בנימין נתניהו – האיש אשר הפך בשנים האחרונות למוקד המאבק בין הגושים הפוליטיים בישראל. במישור הזה, ורק במישור הזה, נחל המרכז-שמאל הצלחה בבחירות הללו. היעד שסומן הושג, ולפחות כרגע בנימין נתניהו אינו עוד ראש ממשלת ישראל.
הגם שנראה שעבור רבים במחננו די בכך על מנת לצאת בחגיגות, בסופו של יום כולנו הרי מעוניינים בהחלפת נתניהו גם על מנת להביא לשינוי המדיניות שהנהיג והכיוון אליו ניווט את המדינה.
הקוראים "רק ביבי" ו-"רק לא ביבי" חלוקים בנוגע לערכים רבים ומגוונים פרט לזהות העומד בראש הממשלה, וטוב שכך. רידוד השיח כולו לסוגיה האישית הוא פריבילגיה שאין לרבים מאד, אשר לא ימצאו ישועה בעצם החלפתו של נתניהו אם מדיניות הממשלה תיוותר כשהיתה.
קבלת הסטטוס-קוו מגיעה לשיא שהופך לכשל מוסרי של ממש בכל הקשור למתרחש בשטחים. מנהיג שמאל שמוכן לקבל את המשך המצב הקיים בגדה המערבית ועזה למשך 4 עד 5 שנים – אם אכן תמלא הממשלה את ימיה – מבצע ויתור שאין לו זכות מוסרית לבצע. איך יכול מי שמכיר בכך שישראל מקיימת משטר אפרטהייד דכאני ואכזרי בשטחים להסכים להשהות את המאבק לסיומו שעה שהמיליונים שסובלים תחתיו לא זכו להשתתף בבחירות?
כאשר מרב מיכאלי, ניצן הורוביץ או תמר זנדברג – שלישיית ישראלים – מדברים על הויתור שהם עושים בכך שהם מסכימים להשהות את "העיסוק בנושא המדיני", אני לא יכול שלא לתהות איך הם יכולים לדבר על הסכמה להמשך השלטון הצבאי בשטחים כויתור שלהם בלי להסית מבטם מבושה? הרי את המחיר לויתור הזה ישלמו מיליוני אנשים שימשיכו להיאנק תחת מגף צבאי ללא זכויות אדם ואזרח בסיסיות במרחק עשרות ק"מ בודדים מבית הקפה התל-אביבי השכונתי של חברי הכנסת האמורים.
הסכמה להנצחת המצב הנוכחי למשך שנים ארוכות תמורת (לדוגמה) משרדי התחבורה, הבריאות ואיכות הסביבה – עם כל הכבוד למשרדים אלו – היא ליקוי מאורות מוסרי וקו אדום שאסור היה לחצות. אם כי, לצערי הרב איני מופתע שהוא נחצה.
במערכת פוליטית רגילה, שבה אנשים מתווכחים על סוגיות דוגמת מיסוי, תחבורה ציבורית, תקנות בניה או חינוך, סביר והגיוני שגם ברי פלוגתא פוליטיים יקיימו יחסי חברות. יתלוצצו תוך כדי דיונים בועדות, יחליפו צ'פחות במסדרון, ויאכלו ביחד בורקסים במזנון הכנסת.
אבל השמאל הישראלי, מזה שנים ארוכות, הרחיב את ההתנהגות הקולגיאלית הזאת גם כלפי מי שתומכים ומקיימים אפרטהייד. מה שהיה אמור להיות קו אדום, הפך להיות לעוד סוגיה פוליטית, אחת מיני רבות. כזאת שאפשר לא להסכים לגביה, ואז לשבת לכוס קפה ולדבר על חוויות מהחופשה האחרונה עם המשפחה.
ולפיכך ליקוי המאורות הנוכחי אינו מפתיע. אם השמאל הישראלי מדבר גבוהה אבל בסופו של יום מתייחס מזה שנים לאפרטהייד כסוגיה פוליטית גרידא, מה הפלא שגם בו הוא מוכן לסחור כחלק מהסחר-מכר הקואליציוני?
הטיעון התועלתני נגד הקואליציה – שגיאה פוליטית
כנגד הטיעון המוסרי, יש מי (לרבות רבים מחבריי) שיטענו טיעון שבסיסו תועלתני-פוליטי. תמצית טענתם היא שהזזת נתניהו מכסאו והקמת ממשלת השינוי תשבור את אחיזתו של הימין במצביעיו, ובכך תאפשר לשמאל להעביר אליו מצביעי ימין, לנצח בבחירות הבאות, ואז להגשים את מדיניותו. במילים אחרות – אנחנו מוותרים עכשיו, אבל עושים זאת בשביל לנצח בהמשך.
הלוואי והייתי חולק את האופטימיות שבבסיסו של טיעון זה, אך לטעמי סביר לא פחות – ואולי אף יותר – שהממשלה הזאת היא מקח טעות פוליטית עבורנו.
ראשית, כלל לא ברור מדוע נכון להניח שנתניהו הוא נכס אלקטורלי לימין, ועזיבתו את הזירה (אם וכאשר תקרה) תועיל דווקא למרכז-שמאל.
לטעמי ניתן לטעון בקלות את ההיפך הגמור – מזה מספר מערכות בחירות אנו רואים מצביעי ימין אשר סולדים מנתניהו בוחרים למחות באמצעות הצבעה למפלגות "רק לא ביבי" (או באי הגעה לקלפי כלל). אם בבחירות הבאות יוביל את הליכוד מועמד אחר, אך טבעי שרבים מהם ישקלו לשוב ולהצביע לליכוד. בנוסף, אין סיבה להניח שמי ממצביעי הימין כיום יעברו להצביע דווקא למרכז-שמאל אם יוחלף נתניהו במועמד אחר.
שנית, הכנסת הנוכחית (אותה אנו משמרים עם הקמת הממשלה) טומנת בחובה פצצת זמן מתקתקת. בניגוד לכנסת ה-21, ה-22 וה-23, בכנסת ה-24 נתנו אנשי מרכז-שמאל את קולותיהם גם למפלגות ימין (מיעוטם לימינה, רובם לתקווה חדשה) כי חשבו שבכך יקדמו את הדחתו של נתניהו.
בעשותם כן יצרו כנסת ובה ניתן להקים קואליציית ימין של 65 מנדטים ללא כל בלם מתון – מצב חסר תקדים גם בהשוואה לכנסות מוקדמות יותר (בהן נדרשו ממשלות הימין לתמיכת סיעות ימין מתונות יותר דוגמת כולנו). כל עוד מוביל נתניהו את הליכוד גדעון סער מסרב להקימה, אך אם אכן יפרוש נתניהו בשלב כלשהו והליכוד יבחר לו מחליף, רבים הסיכויים שקואליציה זאת – אשר גם ימינה וגם תקווה חדשה אומרות במפורש שהיא האפשרות המועדפת עליהם – תקום ותממש מדיניות ימין קשה בישראל ובשטחים בתקופת הכנסת ה-24.
כלומר, אם נשיג את משאת נפשנו ונתניהו יפרוש במהלך הכנסת הנוכחית,זה עלול להיות ניצחון פירוס. נקבל ממשלת ימין "על מלא" המונה 65 ח"כים – עם כל הנזק שהיא יכולה לגרום – בחסותם של אותם אנשי מרכז-שמאל שנתנו את קולותיהם לבנט וסער כדי "להחליף את נתניהו".
זאת ועוד – אף אם תשרוד הממשלה הנוכחית עד לבחירות הבאות, הרי שהקמתה מאפשרת לימינה ותקווה חדשה (מפלגות ימין קשה שהיו על סף אחוז החסימה בסקרים האחרונים לפני הקמת הממשלה הזאת) לבנות עצמן מחדש. בנט ימתג עצמו כחומר ממנו עשויים ראשי ממשלה, יגלח עוד אי אלו מנדטים ממחנה המרכז-שמאל, ובכנסת הבאה יוכל לקחת אותם לממשלת ימין.
אולי יהיה זה ללא נתניהו (ואולי איתו – שכן יתכן והוא עדיין יוביל את הליכוד בבחירות הבאות), אבל כך או כך אנו מאפשרים לימין להיבנות בדרך אליהן, ומבזבזים את זמננו על גלגל השלטון עד אז בממשלה בה אנו מסונדלים ולא יכולים לממש את סדרי העדיפויות האידיאולוגיים של המחנה שלנו.
לשיטתי לאיש מרכז-שמאל שאינו מייחס ערך מיתי כמעט להוצאתו של נתניהו מבלפור, קשה שלא להסתכל על הקואליציה הזאת בחשש.
אז מה היה צריך לעשות במקום, בעצם?
איני טהרן. ברור לי שההחלטה על הקמת הממשלה אינה נמדדת בוואקום, אלא כנגד האלטרנטיבה. במקרה שלפנינו האלטרנטיבה הייתה להתעקש על קווים אידיאולוגיים (לכל הפחות בנוגע לסוגיה הפלסטינית) גם במחיר בחירות נוספות, בהן – בסבירות גבוהה – ימינה לדוגמה הייתה נבלעת בליכוד או נופלת מתחת לאחוז החסימה.
אין לי כדור בדולח, כמובן. יתכן והיינו מנצחים בבחירות כאלה ויתכן שהיינו מפסידים בהן. אך לתחושתי לאור האמור לעיל יתכן ובחירות היו עדיפות על פני הממשלה שקמה.
ובשולי הדברים…
אינני מתרגש מדברי הביקורת הצבועים של מפלגות הימין כנגד בנט וימינה. טרם מצאתי בינם ולו דובר אחד שחשבתי שראוי לתגובה פרט לגיחוך.
סמוטריץ לדוגמה סיפר בראיון רק לפני ימים ספורים שערב הפיצול מימינה כל שביקש מבנט בפגישה בארבע עיניים הוא הבטחה שלא ישבו עם המפלגות הערביות, גם אם יגיד אחרת לציבור בשביל לקושש קולות במחנה השני. מי שלא הייתה לו בעיה עם שקרים למצביעי המרכז-שמאל, עדיף שימנע מלקונן על שקרים למצביעי ימין.
אבל רק בגלל שהם צבועים, אין משמעות הדבר שגם אנו צריכים להיות כאלה.
בנט אכן רימה את בוחריו, במעשה ציני אשר אינו נופל מזה של גנץ לאחר הבחירות הקודמות. הוא בחר להפר את שתי ההבטחות היחידות שניתנו לבוחריו כאלו שלא תופרנה בשום תנאי – לא רוטציה עם לפיד, ולא קואליציה עם רע"מ. על כך הוא הוסיף את סחיטת תפקיד ראש הממשלה בזמן שהוא עומד בראש סיעה בת 6 מנדטים בלבד, דבר שהוא עצמו אמר בזמן מערכת הבחירות שיהיה לא לגיטימי.
מדובר בהתנהלות ראויה לגנאי, המערערת את אמון האזרחים בתהליך הבחירות ועלולה להסב נזק ארוך טווח לדרך בה מתנהל מו"מ קואליציוני.
לסיכום – מעשה באורפאוס
המתעניינים במיתולוגיה היוונית יזכרו את סיפורו של אורפאוס. כלתו מתה ביום חתונתם, ושליט השאול האדס נתן לו הזדמנות להחזירה אל ארץ החיים ובתנאי שיילך לפניה במנהרה המובילה אל פני הקרקע מן השאול, ולא יסב ראשו אליה עד שיצאו מן המנהרה. אורפאוס החזיק מעמד עד שיצא מן המנהרה אל פני הקרקע, אך אז הסב מבטו לאחור והביט בכלתו טרם הספיקה לצאת מן המנהרה. ובכך איבד אותה לתמיד.
אין לי ספק שאלו החוגגים את לכתו של נתניהו – וביניהם רבים ממכריי – מאמינים באמת ובתמים שהקמת הממשלה הזאת הייתה הבחירה הנכונה. מי יתן והם צודקים. הלכנו במנהרה זמן רב. כולי תקווה שלא נגלה שהסתכלנו לאחור רגע אחד – או מערכת בחירות אחת – מוקדם מדי.
(אסף הרשקו)
תגובות אחרונות